למה?
ככה! [פרשת חוקת]
פרשת
פרה אדומה הפותחת את פרשת חוקת, הפכה להיות סמל לציווי לא מובן. אפר הפרה האדומה
הוא המטהר את מי שנטמא ממת. למה?!
'זאת חקת התורה'.
רבי יצחק פתח: 'כל זה ניסיתי בחכמה, אמרתי
אחכמה והיא רחוקה ממני'. אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה - כיון
שהייתי מגיע בה, הייתי דורש בה, חוקר בה, ושואל בה.
'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. [ילקוט שמעוני חוקת תשנ"ט]
על
פי דברי רבי יצחק, אפשר לומר שיש מובן לציווי, אלא ששלמה - והאדם בכלל - לא מצליח
לעמוד עליו. זה מזכיר את דמותו של רבי מאיר, עליו נאמר:
אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר
והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו?
שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר
על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים.
תנא: לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה
נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים
בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה
נקרא שמו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה.
אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי [העובדה
שאני חד יותר מחבירי] - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה [נובעת מכך שראיתי את
רבי מאיר מאחוריו], ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי [ואילו ראיתי אותו
מלפניו - הייתי חד יותר]. דכתיב [ישעיהו ל'] 'והיו עיניך ראות את מוריך'.
[עירובין י"ג ע"ב]
שימו
נא ליבכם - דווקא רבי מאיר שחבריו לא יכולים לעמוד על סוף דעתו - ביטוי קסום שעוד
נידרש להנהרתו - הוא זה שמאיר את עיני החכמים בהלכה. הכיצד?! הלא הייתי חושב שהארת
עיניים תלויה ביכולת לעמוד על סוף דעתו של המאיר? בואו ונשאיר את השאלה הזאת תלויה
ועומדת, ונמשיך הלאה. בהמשך המדרש, מופיע כיוון אחר:
'זאת חקת התורה'.
כותי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי, אמר ליה:
אלין מלין דאתון עבדין [אילו הדברים שאתם עושים] נראין
כמין כשפים, מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין אותה אפר ואחד מכם מטמא
למת ומזין עליו, שתים ושלש טיפין ואומר לו טהרת.
אמר לו: 'נכנס רוח תזזית באותו האיש מימיו?'
אמר לו: 'לא'.
אמר לו: 'ולא ראית אדם אחד שנכנס בו רוח תזזית?'
אמר לו: 'הן'.
אמר לו: 'ומה עושין לו?'
אמר לו: 'מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין
עליו מים והיא בורחת'. אמר לו: 'ישמעו אזניך מה שפיך מדבר! כך הרוח הזו רוח טומאה
היא, דכתיב 'וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'.
וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו: 'רבי. לזה דחית
בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להם: 'חייכם. לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר
הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
כאן
התמונה איננה של חוק עם רציונאל לא מושג, אלא של חוק ללא רציונאל. חוק ללא רציונאל
יכול להיתפש כפרי שרירות לבו של המחוקק, כזה הבא להבליט את כוחו. 'אני אומר לך מה
לעשות, וגם אם אין לזה כל פשר תעשה את זה כי אני אמרתי.' לא הייתי מציע לכם ללכת
בכיוון הזה, לא זה ריבונו של עולם שלי, לא זאת דמותו שאותה אירא ואהוב. ברצוני
להציע לכם כיוון אחר, אותו למדתי מהגותו
של פילוסוף חשוב - ויטגנשטיין. ויטגנשטיין - בספרו 'על הוודאות' - חקר את היחס בין
ספק לאמונה. אפשר היה לחשוב שהספק קודם לאמונה, כפי שהשאלה קודמת לתשובה. אך
ויטגנשטיין גילה ש -
160. הילד לומד מתוך כך שהוא מאמין למבוגר.
הספק בא אחרי האמונה.
אפשר
היה לחשוב שאפשר לבסס את האמונה, אך ויטגנשטיין מורה ש -
166. הקושי הוא להיווכח בחוסר הביסוס של
אמונתנו.
248. הגעתי לקרקעית של שכנועי. ועל קירות היסוד
הללו אפשר היה כמעט לומר שהם נישאים על ידי הבית כולו.
253. ביסוד ההאמנה המבוססת שוכנת ההאמנה הבלתי
מבוססת.
310. תלמיד ומורה. התלמיד אינו מניח להסביר לו
מאומה, שכן הוא קוטע את המורה ללא הרף בספקות, כמו למשל בקיומם של הדברים,
במשמעותן של המילים וכו'. המורה אומר: 'הפסק להפריע וציית לי. לספקותיך אין עדיין
כל מובן'.
התובנות
הללו קשות לעיכול, מכיוון שאנחנו רגילים לחשוב אחרת. אנחנו רגילים לחשוב שלכל דבר
יש סיבה, לכל טענה יש נימוק. טענה ללא סיבה היא בעיננו טענה חלשה, רק כוח יכפה
אותנו לקבל אותה. ויטגנשטיין מורה כי לא כך הם פני הדברים. בבסיס עולם האמונות
והדעות שלנו ניצבות טענות לא מנומקות. אם מישהו ישאל אותנו 'למה?' התשובה היחידה
שנוכל להשיב היא 'ככה', ו'ככה' היא כן תשובה.
חכמי
המתמטיקה הורו כי ביסודה של כל מערכת משפטים חייבת לעמוד אקסיומה, משפט ראשוני
שאיננו מוכח על משפט קודם לו. לו יצויר שלא היתה אקסיומה בבסיס המערכת, הרי היינו
נקלעים לסדרה אינסופית של הוכחות, כל משפט על סמך משפט קודם לו. רבי מאיר, דווקא
מפני שאי אפשר לעמוד על סוף דעתו - הוא המנהיר את עיני החכמים. גם רבי מאיר עצמו
לא עומד על סוף דעתו, מפני שאי אפשר לעמוד עליה. הוא שונה מרבי יוסי שנימוקו עמו
[עירובין י"ד ע"ב ועוד]. אין לו נימוק לדעתו, אך היא איתנה וחזקה. למה?
ככה! לכן אפילו מי שרואה את רבי מאיר מאחוריו נהפך למחודד יותר מהאחרים. כי רבי
מאיר - כל עצמותיו תאמרנה את הראשית הלא מנומקת, אך הכל כך איתנה של בניין הדעת.
אנחנו
יצורים סופיים, ונוכל להבין את עצמנו רק אם נהיה מודעים לכך. פילוסופים קיומיים
הורו לנו, כי המודעות למוות הכרחית לחיים מלאים ושלמים. אבל את התובנה הזאת יש
להשלים בהיפוכה - המודעות להיותנו נולדים, לכך שיש נקודת ראשית לחיינו שלפניה לא
היינו. כך מחברת האגדה בין הראשית ובין פרה אדומה:
שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם?
אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו
באשקלון ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב
כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו.
לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו
פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם
כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל
כבוד אבא. [קידושין
דף לא ע"א]
מדוע
אדם חייב בכיבוד אב ואם? יש כאן הכרת תודה על כך שהם הביאוני לחיי העולם. אך מעבר
לכך, יש כאן מודעות לכך שיש לי התחלה, והם מהווים את הראשית שלי. שכרו של דמא בן
נתינה היה פרה אדומה שנולדה בעדרו, היא פרת החוקה, היא זאת שאין לה נימוק וסיבה
הקודמים לה. היא ה'ככה' המהווה ראשית של התודעה שלנו.
יש
כאן חיבור אמיץ בין הגוף ובין התודעה, לשניהם יש נקודת ראשית. התורה פותחת בבראשית
ברא. הרמב"ם מורה כי יש לחקור את השאלה האם יש ראשית לעולם בצורה חופשית, אם נגיע
למסקנה כי אין לו ראשית - שערי מדרש לא ננעלו ונצליח לדרוש את הפסוקים בהתאמה
לעמדה זו. אני איני יודע אם התבונה מורה על הראשית או על הקדמות, דבר אחד אני
יודע: התורה מספרת סיפור של ראשית, התודעה שלנו בנויה על ראשית, וחיינו הממשיים הם
חיים שיש להם ראשית. ללא מערך סיבתי קודם, ה'ככה' הוא הטלה אל הקיום, קיום של
חירות. אני כאן - כי הורי בחרו שאהיה כאן, אני מאמין באשר אני מאמין - ככה, כי כזה
אני. העולם קיים - ככה. הפרה האדומה היא זו שאפרה מטהר מטומאת המוות. המוות מטיל
אימה וחרדה בהכרחיות ובסופיות שלו. הפרה האדומה קוראת לנו לא להתרכז בסוף ההכרחי,
אלא בראשית המשוחררת. לא באבל ובעצב של המוות, אלא בשמחה ובעליצות של הלידה ושל
ההתחלה. אינני יודע למה הפרה צריכה להיות אדומה, אבל האדום שלה מזכיר לי את הדם.
והדם הוא הנפש מורה התורה, הוא החיות והחיוניות הגואות ושוצפות בשמחת החיים שאיננה
מנומקת. למה? ככה! כי אני אוהב לחיות, אוהב את החיים ואת החיוניות. 'לא אמות כי
אחיה, ואספר מעשי יה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה