על פקיחת התודעה [פרשת כי תבוא]

על פקיחת התודעה [פרשת כי תבוא]

 

בסיומה של הפרשה מופיע הקטע הבא:

 

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ.

לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם, לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם.

וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

 

משה אומר לבני ישראל, כי למרות שראו מראות, הם לא היו מודעים לאשר ראו. תיאור חוסר המודעות, מזכיר את התיאור הלועג לפסילים:

 

עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.

אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.

יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.                                [תהילים קט"ו]

 

הביקורת על הפסילים איננה על ההגשמה, אלא על כך שהם נעדרי תנועה ותודעתם חסומה. פרשתנו רדיקלית יותר: בתהילים יש כלי תודעה אך הם חסומים, אצלנו - אין כלי תודעה. דמו לעצמכם את דמות האדם שאין לו לב עיניים ואוזניים, תמונה קריקטורית.

המשך הפרשה מתאר - לדעתי - תהליך של פקיחת התודעה להבנת מה שכבר נתפס בה אך לא הופנם. בלשון העולם העכשווי - איך הופכים מידע לידע. משה מתאר שני אירועים שהובילו להיפתחות התודעה. בואו ונתבונן בראשון:

 

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ.

לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם, לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

 

זאת ואריאציה על אשר הוזכר כבר בתחילת הספר:

 

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא.

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה, זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.         [ח' ב' - ד']

 

שימו נא לב להבדלים:

 

א.    בפרק ח' מופיע הקשר: ניסיון לדעת את אשר בלבבך. בפרשתנו לא קיים ההקשר הזה.

ב.     בפרק ח' מופיע המן, אצלנו - רק מה שנגרע: הבשר והיין.

ג.       בפרק ח' תכלית המן: הידיעה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על מוצא פי ה'. בפרשתנו: הידיעה כי ה' הוא אלוהינו.

ד.     בפרק ח' מוזכרת אי בליית השמלה והעדר בצקת הרגליים, בפרשתנו - אי בליית השמלה ואי בליית הנעליים.

 

השאלות מצביעות על עובדות ספרותיות, פשרן אינו יוצא מכלל השערה. לפני שאציג בפניכם את השערתי, שימו נא לבכם לעוד עובדה מעניינת. הקטע אותו הבאתי מפרשתנו, התחיל בדברי משה. לעומת זאת הפסקה בה אנחנו מתבוננים עכשיו, היא דבריו של ריבונו של עולם. ישנן שתי אפשרויות להסביר זאת: או שמדובר בציטוט, משה מצטט את דברי ריבונו של עולם. או שמדובר בתרגיל רטורי של משה, שבכוונת מכוון עובר מתיאור בגוף שלישי לדיבור בגוף ראשון, בקולו של ריבונו של עולם. מאחר  ובתורה אין מקום בו מופיע הדיבר הזה כהווייתו, אני מניח שלא מדובר בציטוט אלא בבחירה של משה. המעבר כשהוא לעצמו, מהווה כלי לעורר את התודעה. האוזן מתחילה לשמוע את אופן הדיבור, והשינוי מקפיץ את האדם הקשוב ומעורר אותו למודעות.

נחזור לארבע השאלות. משה מביא כאן את שינוי התפריט במדבר, לא במטרה לעורר את העם להבין כי הלחם והכסף אינם מקור חיותם. הוא מביא את שינוי התפריט, את ההימנעות מבשר ומיין, כמהלך שאחת מתוצאותיו הנלוות היתה פקיחת התודעה. האכילה והשביעה נתפשת על ידי התורה כגורמת לשכחה, קרי - לאטימת התודעה:

 

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

                                                                                            [דברים ח' י"ב-י"ג]

 

ההימנעות מהאכילה היא מעין הקפאה של החיים, מה שבא לידי ביטוי באי בליית הבגדים והנעליים - פחות באי בצקת הרגליים. העם נכנס למעבדה תודעתית, בה נעצרו החיים הרגילים ולאט לאט נפקחה התודעה. הניסוי ארך ארבעים שנה, ורק עתה - לקראת סיום ספר דברים - הוא נותן את תוצאותיו ופירותיו. ואכן כך למד התלמוד מפרשתנו:

 

'ולא נתן ה' לכם לב...'  

אמר רבה, שמע מינא: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין [אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה].               [בבלי, עבודה זרה, ה' ע"ב]

 

האירוע השני המוזכר בפרשה, כולל את שני הניצחונות על סיחון ועל עוג. גם כאן התיאור מיוחד. משה מדגיש את הניצחון, את לקיחת הארץ, ואת נתינתה לראובן גד ולחצי המנשה. זאת תפנית בעלילה, לא לקיחה לעצמך ולא פתיחה להגרלה, אלא נתינה. התפנית היא המעורר הגדול של התודעה. כל עוד הדברים הולכים במסלול, התודעה נרדמת. כשיש עצירה - כהימנעות מהבשר ומהיין - או פנייה - מלקיחה לנתינה - יש התעוררות. משה לא רק מתאר שינויים, אלא גם מוסיף ומחולל שינוי באופן הדיבור שלו בפרשה העובר מגוף לגוף.

אנו הקוראים בתורה מתוך רצון לעורר את תודעתנו שלנו, יכולים ללמוד מפרשתנו פרק בהלכות שינה והתעוררות. רק אם נדע לחולל שינוי, לא לנהוג היום כפי שנהגנו אתמול, נתעורר. כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה:

 

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.                                                                                     [פרק ג' הלכה ד']

 

אך לאחר ההתבוננות בפרשה אפשר להוסיף - קול השופר לא יעשה את העבודה, אם לא יתלווה אליו שינוי. השינוי צריך להיות בנקודות המטלטלות את התודעה, ואזי נפקחות העיניים והאוזניים והופכות את המידע האצור בתודעה - לידע המוביל לשינוי המעשה והחיים.