על הסיפור [פרשת האזינו]

על הסיפור [פרשת האזינו]

 

בשירת האזינו, מתייחס משה לסיפור המועבר מדור לדור:

 

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

לכאורה הכוונה היא להפנות את העם למאורעות שהתרחשו לפני לידתם, ראשית התפלגות האנושות לעמים והצבת הגבולות שבין המדינות. כיוון שאין לשומעים זיכרון בלתי אמצעי של אירועים אלה, מקור הידע שלהם הוא האבות והזקנים. אלא שפירוש זה איננו עומד בפני הביקורת. המאורעות המוזכרים כאן הם מאורעות רחוקים, גם האבות והזקנים לא היו עדים להם. לכן כותב רש"י:

 

'שאל אביך' - אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו (מלכים ב' ב', י"ב) 'אבי אבי רכב ישראל'.

'זקניך' - אלו החכמים.

'ויאמרו לך' - הראשונות.

 

רש"י ממיר 'אבות' ב'נביאים' ו'זקנים' ב'חכמים', ובכך מעמיד אנשים היכולים להעיד על מאורעות שהתרחשו לפני לידתם. הנביאים - מכוח נבואתם והחכמים מכוח חכמתם [כפילוסופים היכולים לומר דבר על ראשית העולם]. אך ברור שהמחיר הוא פשוטו של מקרא. משה שר על האבות ועל הזקנים, ועל כן השאלה במקומה עומדת: מדוע יש לסמוך על האבות ועל הזקנים, כאשר הם מספרים על דברים שהתרחשו לפני לידתם שלהם ועל כן אין הם יכולים להעיד על כך יותר מאיתנו?

 

בכדי לענות על השאלה הזאת, בואו ונתבונן במושג הסיפור. רבי סעדיה גאון, היה הראשון מבין ההוגים היהודים, שהורה כי אחת מהדרכים להגיע אל האמת היא הסיפור או בלשונו - המסורת. בהקדמה לספרו - 'האמונות והדעות' - הוא מונה את שלושת המובילים אל האמת: החושים, השכל, וההיסק או 'ידיעת דבר שההכרח מחייב אותו'. אל השלושה האלה הוא מוסיף דרך נוספת או בלשונו-  מוביל נוסף אל האמת:

 

אבל אנחנו קהל המייחדים אנו מאמתים שלושת המובילים הללו אשר למדע, ומוסיפים עליהם עוד מוביל רביעי והוא אשר למדנוהו באותן השלושה ונעשה לנו יסוד, והוא נכונות המסורת האמיתית, לפי שהוא בנוי על ידיעת החוש וידיעת השכל כמו שנבאר במאמר השלישי מספר זה.

                                                                                                       [הקדמה, ה']

 

בפרק השלישי הוא מבסס את טיעונו:

 

ואומר עוד כי לפי שידע החכם יתרומם ויתהדר כי מצוותיו וסיפורי מופתיו צריכים במשך הזמן לבעלי מסורת, כדי שיתאמתו לאחרונים כמו שהתאמתו לראשונים, נתן בשכל מקום לקבול המסורת האמיתית, ובנפשות מקום שתנוח בו, כדי שיתאמתו בכך ספריו וספוריו.

וראיתי להזכיר פרטים מאמתות הספור: אלמלי שהנפש מקבלת שיש בעולם סיפורי אמת לא היה לאדם לקוות למה שדרכו לקוות ממה שמבשרים לו מהצלחת סחורה פלונית והתועלת במלאכה פלונית, כי כח האדם וצרכיו מבוססים על הרכוש.               [פרק ג' ו']

 

הכלכלה לא מבוססת על החושים או על התבונה, אלא על האמון. האמון הוא היוצר את התקווה הכלכלית. אם היה אדם חושד שמרמים אותו בסיפורים שקריים, לא יכול היה לפעול בשדה הכלכלי. האמון בסיפור הוא תנאי הכרחי לכלכלה.

 

...ואף לא היה חושש מפני מה שמזהירים אותו ממנו מסכנת דרך פלונית, וממה שהזהירו להימנע מפעולה פלונית, מה שלא יקווה ויחוש שיפסיד אותם.

 

ההתנהלות בעולם מבוססת על אמון האחרים, אל האזהרה שמבוססת על סיפור שמספרים לי ולא על נתוני החושים או התבונה שלי. תנאי הכרחי להתנהלות בעולם, הוא האמון בסיפור של אחרים.

 

ואלו לא הונח בעולם ספור אמת כי אז לא היו בני אדם מקבלים צווי מלכם ולא אזהרתו אלא בזמן שהם רואים אותו בעיניהם ושומעים דבריו באוזניהם. וכל זמן שנעלם מהם נסתלק מהם קבלת ציוויו ואזהרתו, ואלו היה הדבר כן, היתה בטלה ההנהגה ויאבדו רבים מבני האדם.

 

החוק בא לשרת את בני האדם. כדי לציית לחוק גם במקום ששומרי החוק - השוטרים לא נמצאים - דרוש האמון בסיפור. האמון משמעו היכולת לפעול לא על פי מה שהחושים מפעילים אותי - כהפעלת הכוח של השוטר. האמון בחוק שייך לאזור של האמון בסיפור. בלעדיו החברה לא יכולה להתקיים.

 

ואלמלי שיש בעולם ספור אמת לא היה מתקיים לאדם שזה קניינו של אביו ושזה ירושת סבו, ואף לא יהא ברור לאדם שהוא בן אמו כל שכן שהוא בן אביו, וכל ענייני בני אדם לא יחדלו מלהיות בספקות, עד שלא יאמינו אלא במה שהוכיחו עליו חושיהם ובזמן תחולתו בלבד.

 

גם היום - כאלף ומאה שנים אחרי שכתב רבי סעדיה את דבריו - ולמרות הכלים המדעיים לבדוק הורות - הטיעון במקומו עומד. הביטחון שיש למרבית האנשים בכך שהם בני הוריהם, לא נובע מבדיקה אלא מאמון. יותר מכך תקף הטיעון הכללי שללא כוח האמון בסיפור, נידון האדם לחיות חיים מסופקים. שלוות הנפש ובריאותה דורשות את האמון.

 

ישנן שתי דרכים להבין את טיעוניו של רבי סעדיה. האחת - האמון הוא טענה רציונאלית כי הסיפור נושא אמת. כל השדות אותם מציג רבי סעדיה, מורים כי האדם הרציונאלי סומך על הסיפור כנושא אמת. הדרך השניה זכתה בדורות האחרונים לפיתוח מעמיק על ידי הפילוסוף ויטגנשטיין. טענתה היא כי הסיפור איננו דווקא נושא אמת, אך הוא אופן ההתנהלות של בני אדם בעולם. האדם - כפי שחושף רבי סעדיה באזמל התבוננות דק - איננו יכול להתנהל ללא האמון, למרות שמבחינה רציונאלית אי אפשר להיות בטוח שהסיפור נושא אמת.

הדרך השניה - שאני בגוף ראשון נוטה לקבלה - פותחת פתח להבנת הפסוקים בפרשתנו. האבות והזקנים אינם יכולים לדעת בידיעה המתבססת על החושים, על העדות האישית, מה היה בהנחל עליון גויים ובהפרידו בני אדם. הם לא יכולים, מהסיבה הפשוטה שהם לא היו שם, המאורעות קרו הרבה לפני לידתם. אבל הם נושאי הסיפור, ואת הסיפור הם יכולים להעביר אלינו. הסיפור הוא סיפור זהות, על פיו קהילה ועם מארגנים את חייהם.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, ממשיך את קו מחשבתו של רס"ג אף מעבר לו. בניגוד לכל הפילוסופים היהודים - כולל רס"ג - המבססים את האמונה על התבוננות בעולם והיסק תבוני כי יש לו בורא, הולך רבי יהודה הלוי בדרך אחרת. הוא מבסס את האמונה על מאורע סיני, עליו הוא כותב:

 

...וכן פתחתי אני בהשיבי לך - שר הכוזרים - כאשר שאלתני לאמונתי, בהודיעי אותך מה הוא הדבר המחייב אותי והמחייב את כל עם ישראל, דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עיניים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה, הדומה למראה עיניים.                                                                   [מאמר ראשון, כ"ה]

 

גם את דברי רבי יהודה הלוי אפשר להבין באחת משתי דרכים. האחת - המסורת יוצרת וודאות כי ההתגלות בסיני אירעה כפי שהיא מוסרת אותה. השניה - המסורת יוצרת סיפור זהות סביבו מתארגנת הזהות הלאומית, מבלי להתחייב למבחן האמת שלה.

אדם הפותח ליבו באמון - מבלי להזניח את הביקורת - מחנך את עצמו למידת הצניעות והענווה. לא הכל תלוי בי, זהותי מעוצבת על ידי אחרים - האבות והזקנים - המספרים לי סיפורי זהות  אותם אני מאמץ. לדעתי זהו אחד המרכיבים החשובים במצוות כיבוד ההורים. יש בה לא רק הכרת הטוב על החיים שהם העניקו לנו, אלא על הסיפורים שהם סיפרו לנו וכך עיצבו את זהותנו. כדאי להתבונן בחיים העכשוויים בהם נשחק הערך של כיבוד ההורים. האם אין זו תולדה של גבהות הלב החושבת שאדם יכול לעצב את חייו בכוחות עצמו, זו שאיננה מכירה בחשיבות של האחרים ברקמת החיים, וממילא לא מותירה מקום לאבות לאמהות לסבים ולסבתות?