על הקרוב ועל הנגלה [פרשת ניצבים - וילך]

על הקרוב ועל הנגלה [פרשת ניצבים וילך]

 

בין שאר איבריה, כוללת פרשתנו את הדיבר הבא:

 

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

 

פרשה זו הובלטה בתורה שבעל פה, מפאת השימוש שעשה בה רבי יהושע. רבי אליעזר לא קיבל את עמדת הרוב בסוגיית תנורו של עכנאי, והביא אותות ומופתים כדי להכריע כדעתו. לבסוף:

 

חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו'.

יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!'

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא.'

מאי 'לא בשמים היא?'

אמר רבי ירמיה: 'שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה [שמות כ"ג] 'אחרי רבים להטת'.'

                                                                                       [בבא מציעא נ"ט ע"ב]

 

רבי יהושע, מטה את הפרשה ממשמעותה הראשונית. ה'שמים' על פי ההוראה הראשונית, לא באים לבטא את מקור ההתגלות הנבואית, אלא מקום רחוק. המקבילה לשמים היא 'מעבר לים', המקום הרחוק. ההוראה הפשוטה של הפסוקים היא, כי התורה איננה נמצאת במרחק, מעבר להישג ידו של האדם. אם התורה צריכה לומר זאת, כנראה שיש  מי שחולק. מה חושב מי שאומר שהתורה היא בשמים ומעבר לים?

המחשבה של בר הפלוגתא של התורה, היא כי ערכו של דבר או של דרך תלויים במידת הקושי שבהשגתם. אם דבר קרוב הוא, הרי שהוא חסר ערך. אם הוא מעבר לים - ערכו רב.

הדברים חריפים ביחס לדרך של התנהגות. חשבו נא על מי שרוצה לעשות התעמלות. אם יציעו לו תרגיל או שניים שביצועם אורך דקה או שתיים, יש רבים שיזלזלו ויחשבו כי אין ערך בדרך שכזאת. לעומת זאת אם יציעו להם תוכנית אימונים שתביא אותם בתום פרק זמן לרוץ ריצת מרתון - החיים מעידים כמה אנשים נענים דווקא לאתגר הקשה. אותה התרחשות קיימת גם סביב מערכת המצוות. מרבית המצוות הן מעשים פשוטים שאינם דורשים מאמץ רב ואינם משנים את החיים שינוי גדול. אך סביבם נוצרה מערכת של חומרות ודרכי חסידות, הנראות למקיימים אותן כי רק הן נותנות ערך ומשמעות למקיימם. התורה מורה על היפוך ערכים. מהותה של התורה היא המעשה הקרוב שאיננו בשמים ולא מעבר לים. הפה במילותיו והלב בתנועתו מקיימים את המעשה הקטן, ודווקא זו הדרך לעבודת אלוהים. בואו ונתבונן בדוגמה מעולמה של המשנה:

 

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום.

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.                        

                                                                                  [ברכות פרק ה' משנה א']

 

המשנה מבחינה בין התנהגות של כל בני הקהילה, ובין ההתנהגות של החסידים הראשונים. כל בני הקהילה נקראים להתפלל מתוך כובד ראש. חסידים ראשונים היו מקדימים שעה לתפילה כדי להגיע לידי כוונה. ומה לגבי ההיגד השלישי העוסק במלך ונחש? האם הוא משנה הפונה לכל הקהילה, או משנת חסידים? מהדיון בתלמוד ברור כי גם כאן מדובר במשנת חסידים.

 

מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך,

בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום,

המתין לו עד שסיים תפלתו.

לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם [דברים ד'] 'רק השמר לך ושמור נפשך' וכתיב [דברים ד'] 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם', כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?

אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים.

אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום - היית  מחזיר לו?

אמר לו: לאו.

ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך?

אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף.

אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה!

מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

                                                                              [ברכות ל"ב ע"ב - ל"ג ע"א]

 

החסיד לא פוסק מתפילתו גם במקום סכנה, הוא הולך עד קצה התודעה במודעות לכך שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים. ואכן התלמוד מעמיד את ההלכה הפונה לכל הקהילה באופן אחר, כך שלא תהא בה סכנת חיים:

 

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו.

אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם פוסק.

 

אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.                             [שם]

 

ישנן שתי דרכים, כיצד להעמיד את ההבדל שבין המשנה ובין משנת החסידים. הדרך האחת - משנת החסידים מסמנת את האידיאל. המשנה האחרת מורה על פשרה המתאימה לאנשים שאינם יכולים להגיע לרמת החסידים. הדרך השניה - המשנה הרגילה מורה על האידיאל. משנת החסידים מהווה סטייה ממנה אל נקודת קיצון שאיננה מקובלת על חכמי המשנה. אני בוחר בדרך השניה. מנקודת מבטי, החסידים מביאים לידי ביטוי מזג דתי שעבורו רק תורה שהיא בשמים ומעבר לים היא בעלת משמעות, ואילו המשנה מורה - כספר דברים - כי לא בשמים היא ולא מעבר לים. לכך מצטרף עוד פסוק בפרשתנו:

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

 

הוראתו של הפסוק ובמיוחד הקשרו, רחוקים מלהיות ברורים. אני שומע בו את קביעת הגבול - הנסתרות הם מחוץ לגבולו של האדם, עליו להתרכז בנגלות. אם נעמיד את המושגים בהוראתם העכשווית, הרי שההיגד הזה רחוק מלהיות ברור מאליו. רוח ההמון היום נוטה אל הנסתרות ובזה לנגלות. הנגלה נראה בעיניו מובן מאליו, לא לשם כך נתנה התורה. הנסתר הוא הקוסם, המושך והמעורר. כשם שהתורה מורה כי התורה היא הקרוב ולא הרחוק, כך היא מורה כי היא הנגלה ולא  הנסתר. הכח הגדול של תורה ושל דברים, הכח שיש בו כדי להניע את האדם, לשנות אותו ולעשות אותו לטוב קצת יותר, הוא בקרוב ובגלוי. מעט שונה, מעט טוב יותר, מעט גבוה יותר. החותר לפסגה ולנסתר, עלול למצוא עצמו שם, עם רעתו ועם עקמומיותו.