על המידה ומעבר לה [פרשת ויקהל פקודי]

על המידה ומעבר לה [פרשת ויקהל פקודי]

פרשות המשכן נפתחו בפרשת תרומה, היא עצמה פתחה בקריאה לנדיבות הלב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה,

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ,

תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.'           [שמות כ"ה א' - ב']

פרשותינו - ויקהל פקודי, הן פרשות היישום. משה פותח ומעביר את הדברים האלה הלאה, אל העם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה',

כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה',

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.           [שם, ל"ה ד' - ה']

השלב השלישי - לאחר דברי ריבונו של עולם ולאחר דברי משה - היה הביצוע. תיאור הביצוע הוא תיאור מופלא המצליח בשפה פרוזאית להעביר את צונאמי הלב הנדיב שהביא שפע של תרומות מכל חלקי העם לשם בניית המשכן:

וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה.

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ...

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ...

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ...

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ...

וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ...

כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא... הֵבִיאוּ...     [שם שם כ' - כ"ט]

צוות העבודה בראשות בצלאל אוסף את התרומות, וכאן מופיע הקטע המפתיע:

וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ,

אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים.

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא,

מִדֵּי הָעֲבֹדָה,

לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.'          [שם ל"ו ד' - ה']

הם מביאים יותר מידי! אפשר היה לחשוב על סיפור אלטרנטיבי. אם יש יותר, נבנה משכן מהודר יותר. אבל לא. היה להם חזון ברור - מה צריך להיות. מה שמעבר לכך - מיותר. משה נענה לקולם:

וַיְצַו מֹשֶׁה,

וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר:

'אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ!'

וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.             [שם שם ו']

זה לא היה להם קל, צריך היה לכלוא את הלב הנדיב. והתוצאה:

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם

לְכָל הַמְּלָאכָה

לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ

וְהוֹתֵר.             [שם שם ז']

מה זה? אם 'דים' אז לא 'הותר', ואם 'הותר' אז לא 'דים'?!

כנראה, גם כשבלמו את נדיבות הלב, היה מרחק בלימה, ומצד אחד עצרו את השפע - ו'דים', ומצד שני לא הצליחו בדיוק בזמן ו'הותר'.

ההסתפקות מזכירה שתי תמונות. כאשר מציע יעקב לעשיו את מתנותיו, אומר לו עשיו:

יֹּאמֶר עֵשָׂו:

'יֶשׁ לִי רָב.

אָחִי.

יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ'.           [בראשית ל"ג ט']

משה נותן לעם הוראות ביחס למן:

'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה':

לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ

עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת

מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם

אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.'

הם נענים למידה שהוא מודד להם:

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיִּלְקְטוּ

הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.

וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר

וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה

וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר

אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.

אלא שאז הוסיף משה עוד כלל:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:

'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר'.

על הכלל הזה, קשה היה לחלק מהאנשים לקיים:

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה

וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר

וַיָּרֻם תּוֹלָעִים

וַיִּבְאַשׁ.

וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה.            [שמות ט"ז ט"ז - כ']

מדוע לא שמעו אל משה? מקום אחר בוא מופיע 'ולא שמעו אל משה' יכול ללמדנו: משה פורש בפני עם העבדים את חזון היציאה ממצרים. והם בתגובה:

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה

מִקֹּצֶר רוּחַ

וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.            [שמות ו' ט']

העבודה הקשה מנעה את יכולת ההקשבה, היא הביאה לקוצר רוח. אצלנו אין עבודה קשה, אבל קוצר רוח יש. הרוח הקצרה שאיננה יכולה לדחות סיפוקים, להתנהל ברוח ארוכה.

הרוח הארוכה, היא דרך אחת להגיע אל המידה הנאותה. לא להפריז. אתה נושם עמוק, נושף ומשחרר את החרדות שלא יהיה די, שלא יהיה מספיק. יש דרכים נוספות. מי שיש לו חוש מידה, מבין ומרגיש שהמיותר הוא מותר. המותר פוגם בשלמות, כפי שכותב הרמח"ל במסילת ישרים:

ואמר כמו כן (תהילים קיט): 'צרופה אמרתך מאד, ועבדך אהבה'. כי באמת העבודה האמתית צריכה להיות צרופה הרבה יותר מן הזהב ומן הכסף, והוא מה שנאמר על התורה (שם יב): 'אמרות ה' אמרות טהרות, כסף צרוף בעליל, לארץ מזוקק שבעתים'. ומי שהוא עובד ה' באמת, לא יסתפק בזה במעט ולא יתרצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים, דהיינו, עבודה מעורבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי...

המידה המתאימה ללא מותר, היא זיכוך הסיגים. אך יש בה עוד ממד, כפי שמטיבה לתאר רחל המשוררת:

בְּלֹא נִיב, בְּלִי נוֹעַ,

רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ,

לְחוּצָה אֵלֶיךָ

בְּעַרְבֵי רַחֲמִים וָרֹךְ –

אֵדַע מַרְגּוֹעַ

שֶׁל הֵלֶךְ מֻכֵּה-שָׁרָב

הַיּוֹשֵׁב לָנוּחַ

בְּצֵל הַיַּעַר הָעָב.

אֶשְׁכַּח שָׁכוֹחַ

כִּי יָצְאָה בִּי יַד הַגּוֹרָל

הַהוֹפֵךְ לְאֵבֶל

אֶת חַג חַיֵּינוּ הַדָּל. –

לְחוּצָה אֵלֶיךָ

בְּעַרְבֵי רַחֲמִים וָרֹךְ

בְּלֹא נִיב, בְּלִי נוֹעַ,

רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ – –

יש זמנים - כמו הזמן הזה שנגזר עלינו, עת הקורונה - שבהם עלינו לעצור את השטף, את התנועה. הדיבור עם האחרים מתמעט, כי אסור לנו לפגוש אותם. אפשר להפוך את ההדממה הזאת לרחמים ורוך, למרות הלחץ. אפשר דווקא בהם למצוא מרגוע, מנוחה. דווקא ההתכנסות הזאת, מאפשרת למחוק את מאורעות החיים, את מכות יד הגורל. ההתכנסות אל אטום הקיום, הזך, המזוכך, אל ההצטרפות האמיתית.

על הפנים [פרשת כי תשא]

על הפנים [פרשת כי תישא]

פרשת כי תישא, היא עבורי הנפלאה שבין פרשיות התורה. ריבונו של עולם מתגלה למשה, התגלות החושפת טפח מזהותו. הנה כמה מפסוקיה המרהיבים של הפרשה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': 'רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.

וְעַתָּה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה'.

וַיֹּאמַר: 'פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ'.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.

וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ? הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ, וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'. [שמות ל"ג י"ב - ט"ז]

רש"י, הולך בעקבות תרגום אונקלוס. אונקלוס ידוע כמי שפירושו מקהה כל ביטוי העלול להתפרש כהגשמה של ריבונו של עולם. אונקלוס מתרגם 'פני' - 'שכינתי'. הוא עוקף את ההגשמה של ריבונו של עולם כמי שיש לו פנים, כלומר - גוף. בהמשך דבריו ממשיך רש"י אל מעבר לאונקלוס ומורה כי 'פני ילכו' משמעו - 'אני בעצמי אלך'.

הרשו לי ללכת בדרך אחרת. נשים בסוגריים את בעיית ההגשמה, וניצמד לפשוטו של מקרא. [בדרך זו הלכו גם בעלי הסוד]. עתה נחלצת הפרשה מכבלי ההפשטה, ומתגלה כעוסקת בפנים ובעיניים שהן מוקדן. כך תישמע מעתה הפרשה:

משה אומר לריבונו של עולם: 'אתה אומר לי להעלות את העם, ולא אומר לי מי ילך איתי. זה לא מסתדר עם זה שאמרת שאני מוצא חן בעיניך, בעיניים שלך, אלה המביטות בי וקרובות אלי. ועכשיו, אם באמת אני מוצא חן בעיניים שלך, אם המבט שלך קרוב אלי, מאיר לי, הודע לי את דרכך, את האופן שאתה מתנהל איתי, כדי שבאמת אמצא חן בעיניים שלך, לא כביטוי מופשט אלא כמציאות ממשית. וראה - בעיניים שלך - אני לא לבד, אני חלק מהעם, מהעם שלך.'

אומר ריבונו של עולם למשה: 'שאלת את מי אשלח איתך, ואני עונה לך: הפנים שלי הולכות אתך. אני מתבונן בך, בתשומת לב, אתה באמת מוצא חן בעיניים שלי, דמותך ניבטת אלי, אני מתבונן בך, מטביע את צורתך בתוכי, בעיניים שלי.'

אומר משה לריבונו של עולם: 'זה מה שאני רוצה. ככה. את פניך המביטות בי, את עיניך הנעוצות בי. אם זה לא יהיה ככה - אל תעלה אותנו מכאן, מהמדבר אל הארץ הטובה. כי במה ייוודע שעמך ואני מוצאים חן בעיניים שלך? נמצאים בהן, לא בהיסח הדעת אלא בהתבוננות קרובה? אם אתה, אם הפנים שלך ילכו איתנו, יתבוננו בנו, יתפסו את דמותנו ויטביעו אותה בתוכך.'

ככה זה כשיש יחס קרוב, של הצטרפות, של אהבה, של אני - אתה ולא של אני - לז כפי שהורה בובר שלמד את ההבחנה הזאת ממורי ורבי הפילוסופי - הרמן כהן. הנה, בואו ונתבונן בשיר - השירים, שיר האהבה והקרבה, כשאנחנו מתמקדים בפסוקים העוסקים בעיניים:

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים.

ורש"י, המורה הגדול והרגיש מפרש: 'כיונה זו, שמשמכרת את בן זוגה, אינה מניחתו שיזדווג לאחרת'. המבט הוא ההצטרפות, ההתקבעות באחר האהוב.

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ...

ורש"י אומר: 'גוונייך, ומראיתך, ודוגמתך, כיונה הזאת הדבקה בבן זוגה וכששוחטין אותה אינה מפרכסת אלא פושטת צוואר, כך את נתת שכם לסבול עולי ומוראי' - העיניים המביטות בדבקות, הן המצטרפות, הקרבות, הדבקות. ודבקות האהבה היא עד מוות, עד פשיטת הצוואר, כפסוק השיא של שיר - השירים המקפל בחובו את כל השיר:

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ

שַׁלְהֶבֶתְיָה.

ורש"י כותב:

'שימני כחותם' - בשביל אותה אהבה תחתמני על לבך, שלא תשכחני, ותראה 'כי עזה כמוות אהבה', האהבה שאהבתיך עלי, כנגד מיתתי שאני נהרגתי עליך.

'קשה כשאול קנאה' - קנאה בכל מקום... לשון אחיזת הלב, לנקום נקם.

'אש, שלהבת יה' - רשפים של אש חזקה הבאה מכח שלהבת...

ונשוב אל העיניים:

'הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי, שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי'

רש"י:

'הסבי עיניך מנגדי' - כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו, ועיניה נאות, ואומר לה: 'הסבי עיניך מנגדי, כי בראותי אותך לבי משתחץ ומתגאה עלי, ורוחי גסה, כי איני יכול להתאפק.

'הרהיבוני' - הגיסו לבי, כמו (תהלים צ) 'ורהבם עמל ואוון'.

 ...עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן...

רש"י:

'עיניך' - כבריכות אשר בחשבון המושכות מים... ועוד יש לפרש, 'בריכות בחשבון' כמו יונים, ולשון משנה הוא: 'הלוקח יוני שובך, מפריח בריכה ראשונה...'

העין המביטה מושכת את מי אשר מביטים בו... היא יונת העין... עין האהבה.

עמנואל לווינס, הפילוסוף, הפך את הפנים ואת העיניים המתבוננות מתוכן, לאבן יסוד בהגותו. הוא מורה כי הצו 'לא תרצח', נגזר מעיניו של הקרבן המביט ברוצח. אם יתבונן הרוצח בעיניו של הקרבן, לא יוכל לרצוח אותו. הרצח נגזר מהעדר הראייה...

מלילה הלנר אשד כתבה ספר הנקרא 'מבקשי הפנים'. הספר סובב סביב האידרא רבא, חלק יחיד ומיוחד מספר הזוהר. כל כולו עוסק בבקשת פני אלוהים. בין שורותיו הקסומות, היא מצטטת את פירושו הייחודי לביטוי: 'אֶרֶךְ אַפַּיִם'. זהו ביטוי המופיע בפרשתנו בשיאה, כשריבונו של עולם נאות לבקשת משה ומתגלה בפניו בזהותו העמוקה ביותר מאלה הנגלות בכתבי הקודש. רש"י מפרש את הביטוי מלשון 'ארוך', מאריך אפו, כעסו, איננו ממהר לבטאו. אבל ספר הזוהר הולך בדרך אחרת, הוא מפרש אותו מלשון 'ארוכה', 'רפואה':

'ארך אפים'

אסוותא דאנפין [ארוכת הפנים]

דהא לא אשתכח אסוותא בעלמא [שהרי לא מצויה רפואה בעולם]

אלא בזמנא [אלא בזמן]

דאשגחין אנפין באנפין [שמשגיחים פנים בפנים].

הפנים, העיניים המתבוננות באחר, הן המרפאות אותו...

אתגר קרת כתב סיפור, 'עיניים נוצצות'.

זהו סיפור על ילדה שאהבה, יותר מהכל, דברים נוצצים. היתה לה שמלה עם נוצצים, וגרביים עם נוצצים, נעלי בלט עם נוצצים, ובובה כושית שקראו לה כריסטי, על שם העוזרת שלהם, עם נוצצים. אפילו השיניים שלה היו נוצצות, למרות שאבא שלה התעקש שהן 'בוהקות' ושזה לא ממש אותו הדבר. 'נוצץ' היא חשבה לעצמה, 'זה הצבע של הפיות, ובגלל זה הוא הכי יפה מכל הצבעים'. כשהגיע פורים [דף הפרשה הזה נכתב בפורים. משה מאיר] היא התחפשה לפיה קטנה. בגן היא פיזרה נוצצים על כל ילד שעבר לידה, ואמר שזה אבקת משאלות מיוחדת, שאם מערבבים אותה עם מים אז המשאלות מתגשמות...

כשהגיעה הביתה הורידה הילדה את התחפושת... וצעקה, 'אני רוצה עיניים נוצצות!' היא צעקה כל כך חזק שאמא שלה באה בריצה לבדוק שהכל בסדר. 'אני רוצה עיניים נוצצות,' אמרה הילדה, הפעם בשקט, והמשיכה להגיד את זה לאורך כל המקלחת, אבל גם אחרי שאמא שלה ניגבה אותה והלבישה אותה בפיג'מה היא נשארה עם עיניים רגילות. ירוקות - ירוקות, ומאוד מאוד יפות, אבל לא נוצצות. 'עם עיניים נוצצות אני אוכל לעשות כל כך הרבה דברים,' ניסתה לשכנע את אמא שלה, שנראתה קצת חסרת סבלנות, 'אני אוכל ללכת איתן בלילה על הכביש ומכוניות יראו אותי מרחוק, וכשאהיה יותר גדולה אני אוכל לקרוא איתן בחושך ולחסוך המון חשמל, וכשאלך לכם לאיבוד בקולנוע תמיד תוכלו למצוא אותי בקלות בלי לקרוא לסדרן,'...

אמא שלה מנסה לברר מי נתן לה את הרעיון המשונה הזה, ומתברר שיש ילד מלוכלך אחד בגן, שיש לו עיניים נוצצות. אמא מציעה לה לשאול אותו מחר בגן, מאיפה יש לו עיניים נוצצות. וכך היא עושה -

'מאיפה יש לך עיניים כאלה נוצצות?' 'זה לא בכוונה... זה קורה מעצמו.' 'ומה אני צריכה לעשות כדי שגם לי יקרה מעצמו?' התרגשה הילדה, 'אני חושב שאת צריכה לרצות משהו חזק חזק ושהוא לא יקרה, ואז העיניים ישר יהיו נוצצות'... 'תגיד לי,  מה זה הדבר הזה שאתה רוצה חזק חזק ולא קורה?' 'ילדה אחת,' גמגם הילד, שתהיה חברה שלי.'...

זה מה שרוצה משה מריבונו של עולם, שיהיה חבר שלו, חבר של עמו.

על בגדי הכהן החדשים [פרשת תצווה]

על בגדי הכהן החדשים [פרשת תצווה]

פרשתנו עוסקת בבגדי הכוהנים, זורקת אותנו לעיין במושג ה'בגד'. 'הבגדים עושים את האדם' אומרים האומרים, בואו נתבונן בהם במתינות. אדם וחווה לא נזקקו להם:

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים

הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ

וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.                                                               [בראשית ב' כ"ה]

המורה הגדול העדין והרגיש - רש"י - מבאר:

'ולא יתבוששו' -

שלא היו יודעים דרך צניעות

להבחין בין טוב לרע.

ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות,

לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ

ונכנס בו יצר הרע

וידע מה בין טוב לרע.

הבגד הפונקציונאלי, נולד מתוך תחושת צניעות. הצניעות נולדת מתוך הבחנה בין טוב לרע. ההבחנה נולדת מהיצריות. כך נולדו הבגדים.  אבל יש פן אחר לבגדים, הוא המופיע בפרשתנו:

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ

לְכָבוֹד

וּלְתִפְאָרֶת.                                                    [שמות כ"ח ב']

לא הצנעה, אלא דווקא הבלטה. לכבוד ולתפארת. כנראה ששתי הפנים האלה של הבגד, באות לידי ביטוי אצל אדם וחווה. מצד אחד - בעקבות התודעה:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.                                                                     [בראשית ג' ז']

ומן הצד השני -

וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר

וַיַּלְבִּשֵׁם.                                                                                    [שם שם כ"א]

מה יש בו בבגד, שהוא מעבר להצנעה, שהוא לכבוד ולתפארת?

המקובלים ראו את התורה כמלבוש, מבעד לה מבצבצת התורה האמיתית, הסמויה מן העין. החסידים שתרגמו את הקבלה העוסקת באלוהות למוסבת אל האדם, ראו את המלבוש של התורה כחלק ממארג היחס בין אדם לאלוהים. בעל התניא - רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד, מדמה את העיסוק בתורה לבן מלך המחבק את אביו. האם מכיוון שהמלך מלובש במלבושיו, הוא חווה ניכור וריחוק? לא.

ראו נא את הסברו של הרב שטיינזלץ לשימוש שעושים המקובלים במושג 'לבוש', כמסמן חלקים של הנפש האנושית:

בחסידות נמשלים הגילויים של הנפש - ללבושים, המהות המתגלה מתלבשת בהם ודרכם היא מתגלה...

במובן הרחב של המושג, כל גילויי הנפש הם 'לבושים', ואולם במובן המצומצם יותר משתמשים בדרך כלל במונח 'לבושים' לגבי מחשבה דיבור ומעשה. עם כל ההבדל שבין לבוש המחשבה שהוא הפנימי, ללבוש הדיבור והמעשה שהם חיצוניים יותר, הרי כולם שווים בכך שאין קשר מהותי בין המתלבש ולבושו. הלבוש, אף שהוא המגלה את המהות הפנימית נשאר תמיד ישות נבדלת ונפרדת. באמצעות הלבושים מגלה הנפש את כוחותיה, אבל אין היא מזדהה איתם. [פירוש לספר התניא, כרך א' עמ' 87 - 88]

המלבוש רומז כי יש משהו מעבר לו, הגוף בבגד הממשי, הנפש במטפורה. החיפוש הוא אחר המהות, המגלה הוא המסתיר הוא הלבוש. מצד אחד תמיד יש כמיהה אל מה שמעבר ומתחת למלבוש, מצד שני, דווקא המלבוש מאפשר את הזיקה אל אשר מעבר לו.

עגנון כתב סיפור קסום, 'המלבוש'. סיפור קצר, עולם ומלואו בו. מעשה בחייט שהוזמן לתקן מלבושו של שר. כדרכו של עגנון, הכל משתבש, שוב ושוב, והוא לא מצליח לעמוד במשימה. יודעי דבר דרשו את הסיפור כמשל לניסיון האדם לתקן את מלבושי הנפש שלו. בדרך הילוכו מפזר עגנון מפניניו, על תיקוני הבגד:

הוריד את משקפיו וקינחן וחזר ותלאן בעיניו ובדק את המלבוש לראות מה חסר. הכפתורים מחוברים, אף דברים שהם נוי למלבוש מייפים את המלבוש. אבל המלבוש עצמו מחוסר משהו. זה משהו שאם הוא יש המלבוש מלבוש, ואם חסר אין המלבוש מלבוש...

נתחזק ונטל את המחט ותפר כאן תפירה וכאן תפירה. אילו תפרן ביום בזמן שהיתה החמה מאירה היתה כל תפירה ותפירה במקומה, עכשיו לאור הנר נשתבשו אצבעותיו של החייט. אם לא קלקל מה שהיה מתוקן לא תיקן מה שהיה לתקן...

יצא החייט מעם פני השר על מנת לחזור מיד לעבודתו. באמת אין המלבוש חסר אלא משהו, ואין צורך להשחיר עיניו בלילה, אף על פי כן קיבל עליו לסמוך אמירה למעשה, כדי להראות לשר שהוא אומר ומקיים...

...נטל את המלבוש וניערו ונטל כלי שער והתחיל מעבירו על המלבוש. עם שהוא טרוד במלבוש עבר על חלונו עבד אחד מעבדי השר. נתבהל החייט ואחזתו אימה. נטל את המלבוש והחביאו ולא הביט היכן החביאו, ובלבד שמעלימו מעיני העבד של השר. מתוך שהחביאו ולא הביט היכן החביאו לא נעשה המלבוש יפה יותר ולא נתנקה מלכלוכו. לאחר שהלך לו העבד הוציא החייט את המלבוש וחזר לנקותו ולנערו עד ששכח שהגיע זמן סעודת הצהרים...

... עם שהוא אוכל נשפך קצת רוטב על המלבוש. קפץ החייט כאילו דקרתו מחט. נזדעזע השולחן ונשפכה כל הקערה, ולהיכן נשפכה, על המלבוש של השר. טפח החייט על פניו והטיח ראשו בכותל וצעק, אוי לי ואבוי לי, הכינו לי קבר ותכריכים. שמעה אשתו ובאה. ביקשה לנחם אותו ואמרה, עדיין לא כלו כל הקיצין, הריני נוטלת את המלבוש והולכת לנהר ומכבסת אותו...

הבגד הוא ישות, לא רק מכינים אותו, צריך לתחזק, ולנקות ולכבס אותו, והוא מועד לקמטים וכתמים... האדם הוא הבגד, האדם הוא כבגד. לעיתים, דווקא מפאת זרות הבגד לאדם, האדם הוא לא הבגד, הוא המשמר את הזהות. כך כותבת ויסלבה שימבורסקה, המתארת פגישה בינה כאישה מבוגרת עם הנערה שהיא היתה פעם:

בת עשרה

אני בת עשרה? / אילו ניצבה פתאום כאן, עכשיו, מולי, / ההיה עלי לקבל את פניה כאדם קרוב, / גם אם היא זרה לי, רחוקה?

להזיל דמעה, לנשק במצח הקטן / מן הטעם האחד, / שיום ההולדת שלנו זהה?

כה רב אי הדמיון ביננו, / אפשר כי העצמות, רק הן אותו הדבר, / קימור הגולגולת, ארובות העיניים.

עיניה כמו מעט גדולות יותר, / הריסים ארוכים יותר, / הקומה גבוהה יותר / והגוף כולו עטוף במהודק / בעור חלק, בלי פגם.

קרובי משפחה ומכרים אכן קושרים ביננו, / אבל בעולמה כמעט כולם חיים, / ואילו בעולמי כמעט אף אחד / מהחוג המשותף הזה.

כה נבדלות אנו; / חושבות, מדברות על דברים שונים לחלוטין. / היא יודעת מעט - אך בנחישות הראויה לעניין טוב מזה. אני יודעת הרבה יותר / אך לא בבטחה.

היא מראה לי שירים, / בכתב יד מסודר, ברור, / שכמותו איני כותבת זה שנים.

אני קוראת את השירים האלה, קוראת. / נו, אולי האחד הזה, / אם היו מקצרים אותו / ומתקנים בכמה מקומות. / השאר לא מנבא שום דבר טוב.

השיחה לא קולחת. / הזמן על השעון העלוב שלה / עודנו בלתי יציב וזול, / על שלי הוא יקר לאין ערוך ומדויק.

לעת פרדה - לא כלום, חיוך נימוסין / ושום התרגשות.

רק כשהיא נעלמת / ומותירה בחיפזון את הצעיף שלה, /

צעיף מצמר אמיתי / עם פסים צבעוניים / שאמא שלנו / סרגה בשבילה.

עדיין הוא שמור אצלי.

הזהות משתנה ללא שיור, רק הבגד נותר ושומר עליה. וכאן מגיע הנס כריסטיאן אנדרסן הגאון, ומספר את סיפור בגדי המלך החדשים. המלך שתופרים לו את הלא - בגדים. רק ילד אחד צועק - 'המלך ערום!' והעירום חושף את שקר הבגד. והכהן אשר לו שתי מערכות בגדים, אחת פשוטה, בגדי לבן, גלגול עלה התאנה של האדם הראשון וחווה, ואחת מפוארת בזהב ובתכלת, גלגול כותנות העור שלהם, הוא בכל פעם שנכנס לפני ולפנים, פושט את בגדי הכבוד ולובש את הבגדים הפשוטים, קרוב עד גבול האפשר ללא - בגדים, ושוב לובש ושוב פושט. כי האדם נדרש בראש ובראשונה לגמישות, להתאים את עצמו להתרחשות, מתי הבגד עושה את זהותו, ומתי הלא - בגד מגלה אותה.

  

על האור [פרשת תרומה]

על האור [פרשת תרומה]

המשכן והמקדש שבא בעקבותיו, רחוקים מלהיות מובנים מאליהם. שלמה שהופקד על בניית המקדש, הקשה את הקושיה:

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?!

הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ,

אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?!                                    [מלכים א' ח' כ"ז]

הפרויקט כולו - בניית בית לריבונו של עולם - נראה מופרך, כך גם רכיבים שונים שלו. נמקד את מבטנו הפעם, במנורה. על פניו, מטרת המנורה להאיר. בנינו בית לריבונו של עולם, עתה צריך להאיר אותו. כל בית זקוק לתאורה, כך גם בית אלוהים. אלה שכאן מצוי אבסורד: האם ריבונו של עולם זקוק לתאורה? ללא תאורה הוא ישב בחשכה?!

לכל בית יש שתי מערכות תאורה: ביום - מערכת חלונות המאפשרת לאור השמש להאיר אותו, בלילה - תאורה חלופית של מנורות.

ביחס לחלונות בית המקדש, מופיע ביטוי מוזר: 'וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים' [מלכים א' ו' ד']. התלמוד בדרך הדרשה מנצל את ביטוי האבסורד - 'שקוף אטום' - ומורה: 'לא לאורה אני צריך' [מנחות פ"ו ע"ב]. החלון האטום מבליט, ריבונו של עולם לא זקוק לתאורה.

ביחס למנורה אומר התלמוד: 'וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?!' [שבת כ"ב ע"ב].

נותיר את השאלות תלויות ועומדות, וננצל את ההתבוננות בתאורה להתבוננות במושג המכונן אותה - ה'אור'. ה'אור' הוא אחד ממושגי היסוד, שהפכו למסמנים ומסמלים את הטוב, את הנכסף, את הישות, את הרוח. הדימוי חוצה תרבויות ודתות, נתמקד במופעיו במקורות היהדות. ספר ה'זוהר' נקרא על שמו, הראי"ה בחר בו כמוטיב המכונן ובעקבותיו נקראו ספריו במופעים שונים של המושג 'אורות', 'אורות הקודש', 'אורות התשובה', 'אורות התורה'. דומה שמסורת הסוד אך לא רק היא, בחרו בו כמציין את היש האמיתי. אם תאלס הורה 'הכל מים', הם הורו 'הכל אור'. הרמב"ם נעזר ב'אור' כדימוי לתבונה להשגה ולאמת, והבחין בו הבחנות דקות ומדויקות:

אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאיתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו: 'ואתה פה עמוד עמדי' [דברים  ה' כ"ח], ונאמר עליו: 'כי קרן עור פני בדברו אתו' [שמות ל"ד כ"ט]. ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו. זאת היא דרגת מי שנאמר עליהם: 'ויתנבאו ולא יספו' [במדבר י"א כ"ה]. [פתיחה ל'מורה נבוכים']

האור הוא חמקמק. חכמי הטבע נעים בין הגדרתו כגל או כאסופת חלקיקים, גם ההוגים שעשו אותו כלי לדימוייהם מתקשים לאחוז בו. בתורה הוא חומק מהכלים עוד מבראשית. הוא הנברא הראשון ביום הראשון, אך המאורות נבראים ביום הרביעי. מכאן הוטלו פרשנים מראשונים עד אחרונים, לנסות ולאחוז באור בראשית שנגנז - כך הורו - לצדיקים לעתיד לבוא.

כיצד יכול להיות אור ללא מאורות המשלחים אותו ומפזרים אותו? כנראה שהוא אור אחר, זר מוזר ונעלם. דילמה דומה עמדה בפני מעתיקי העולם - הציירים. תורת האור של הציירים תורה גדולה היא, הם פתחו כלים מכלים שונים כדי לתפוס את האור. גדול ציירי האור, רמברנדט, גילה כי האור לא רק מוטל מבחוץ על העצם, אלא גם נובע מתוכו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, איש האורות, מספר כי בהיותו בלונדון הלך לגלריות לראות את ציוריו. הוא כל כך התפעל מהאורות של רמברנדט, עד שכתב כי הצייר הזה הוא אחד הצדיקים שהקדוש ברוך גנז עבורם את אור בראשית שאדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו.

האור חומק מכליו ומושגיו, וכנראה רק מושגים אחרים יכולים לגעת בו. כך כותב הסופר הקולומביאני הגדול סיפור הנקרא: 'האור דומה למים'. ילדי משפחה אחת, מצטיינים בלימודים ומקבלים פרס מהוריהם - סירה. הם מעלים אותה אל הבית, לפליאת ההורים. לשם מה?

בלילה של יום רביעי, כבכל יום רביעי, הלכו ההורים לקולנוע. הילדים, שראו את עצמם אדוני הבית, סגרו דלתות וחלונות ושברו את הנורה הדולקת באחת המנורות שבטרקלין. סילון של אור זהוב , משיב נפש כמו מים, התחיל נוהר מן הנורה השבורה, והם נתנו לו לזרום עד שהגיע מפלס האור לגובה של מטר אחד. אז כיבו את החשמל, הוציאו את הסירה, ושטו להם להנאתם בין איי הבית. ['שנים עשר סיפורים נודדים', עמ' 152 בתרגום העברי].

רק כשנדמה לו האור למים, הוא מקבל את הממשות שהוא מייחס לו. כך כותב איש המדע, בתארו את מקומו של האור בעולם:

החיים באשר הם, הם תולדת אור כוכבים. כל החיים עלי אדמות ניזונים מקרינה הבאה מכוכב צהוב, המצוי בגיל העמידה שלו והידוע לנו בשמו - השמש. האנרגיה של אור השמש הופכת לחיים בתיווכם של תאי צמחים וחיות. עיקרו של תהליך זה אינו אלא שינוי אנרגיה מצורה אחת לשניה - המאפשרת לתא הבודד לשגשג ולהתרבות, לעץ לפרוח, לנמר לשחר לטרפו ולאדם לכתוב את תולדותיו על פני הכוכב שלו.

ביאליק מתאר כך את מהות חייו:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

האור הופך לחומר אותו אפשר לנקר ולחצוב, להיעזר בפטיש, לנתץ.

האדם כמה לאור, לטוב, לגאולה - 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [ישעיהו ט' א']. העולם חשוך ואפל, קשה, רצוף ברוע ורע. כדי להצליח להגיע אל האור, צריך לדמות מילתא למילתא. להפוך את האור למוחשי, האור דומה למים ולסלע, ואז גוברים על חמקמקותו. יש יאמרו זאת אשליה, שהרי האור הוא אור ולא מים ולא סלע, ויש אומרים - ואני מצטרף אליהם: רק אשליה מבוקרת יכולה לגבור על המציאות העכורה. מי שאין לו חלום, לא יגבר על המציאות.

על השבועה [פרשת משפטים]

על השבועה [פרשת משפטים]

באמת המידה של חוק ומשפט, בפרשת משפטים מתחיל הסיפור האמיתי של התורה. בפרשת בוא היה הבצבוץ הראשון - 'החודש הזה לכם...', בפרשת יתרו הופיע מערך עקרונות העל - עשרת הדיברות, בפרשת משפטים מופיעה מערכת משפטים ראשונה שלמה ומפורטת.

מערכת המשפט בנויה על כך שאירע נזק - פשע אונס או מקרה. המזיק צריך להישפט, בפני בית המשפט. יש שתי בעיות בבניית מנגנון שכזה: הראשונה - ההתרחשות מתרחשת הרחק מעין השופט, צריך גורם מתווך שיביא אותה לידיעת השופט. בכדי לפתור את הבעיה הזאת, נבנה מנגנון העדות. בעיה שניה - העדות היא סיפור על התרחשות. מי לידנו יערוב שהסיפור אמיתי ומשקף את ההתרחשות כפי שהיא לעצמה? בכדי לפתור את הבעיה הזאת, נבנה מנגנון השבועה. כך הוא מופיע בפרשתנו:

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ. אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב, יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם.

אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ.

עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם. אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ:                                                                              [שמות כ"ב ו' - ח']

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר, וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה.

שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ, וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם.                                                                                   [שם שם ט' - י']

הקירבה אל האלוהים - כך על פי פרשנות החכמים - היא השבועה. מה היא השבועה? על איזה צורך היא באה לענות? כיצד היא פועלת?

לשפה ולמילותיה יש תכונת יסוד, משפט הנבנה מהמילים יכול להיות אמיתי ויכול להיות שקרי. הגדרת האמת והשקר [הגדרה אחת, ישנן עוד אחרות] היא: משפט המתאים למציאות הוא אמיתי, משפט שאיננו מתאים לה הוא שקרי. במקרה של עדות, השופטים לא יודעים האם מילות העדות מתאימות למציאות. המילים כשהן לעצמן רופפות, צריך משהו שיחזק אותן. השבועה היא המנגנון המחזק, היא אמורה להקנות למילים מעמד של משפט אמת. איך היא עושה זאת? על ידי הכנסת אלוהים לשפה, הנשבע מכניס את שמו של אלוהים לעדותו. מעתה, השקר יהיה לא רק פגיעה באמת, אלא אף פגיעה באלוהים. כך כותב בעל ספר החינוך:

...כי הנשבע בשם הגדול לאמר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלוהים כאומר בלבו שאין אמת, תאלמנה שפתיו. וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם יתברך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד.

השפה ללא אלוהים, שבירה, מתפוררת, משתנה. השקר הוא תולדה של תכונתה. מי שאלוהים לא נמצא בתודעתו, חייב לחפש חלופות אחרות לייצוב השפה. זה יופייה של השפה, לכן היא יכולה להפליג עם הדמיון, להיות יצירתית. אבל מבחינת האמת, יש בה סכנה.

חכמים העמידו את ערך האמת ובמיוחד את שבועת האמת, עד כדי כך שגם במקום טעות הוא תקף:

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח, ואפאתו בפת ונתנתו לעני, לימים בא בעל הדינר ואמר לה: 'הבי לי דינרי'. אמרה לו: 'יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום!' אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה מי שנשבע באמת - כך, הנשבע על שקר - על אחת כמה וכמה. [גיטין ל"ה ע"א].

הסיבה - על פי התלמוד - לעונש היתה כיוון שהיא נשבעה שלא נהנתה בכלום מהדינר, ואילו במציאות, כיוון שהדינר היה בקמח ואחר כך בעיסה, היא נשכרה את מקום הדינר שהיה במקום קמח... האמת היא קיצונית. אך לעיתים, היא מתגלה למרות הניסיון לשקר:

מעשה באדם אחד, שהפקיד אצל בר תלמיון מאה דינרים. הלך וביקשם ממנו. אמר לו בר תלמיון: 'מה שהפקדת בידי מסרתי בידך.' אמר לו: 'בוא ואשביעך.'

מה עשה בר תלמיון? נטל קנה וחקק [עשה בו חלל], נתן בו דינרים הללו, והתחיל סומך עליו [נשען עליו]. כיוון שהגיע לבית הכנסת אמר לו [לאדם המשביע]: 'טול קנה זה בידך, ואני אשבע לך.' 'הריני נשבע, מה שהפקדת בידי מסרתי בידך.' נטל זה את הקנה וזרקו לארץ [מכעס על שבועת השקר]. התחילו הדינרים מתפזרים וזה מלקטם. אמר לו בר תלמיון: 'לקט לקט, משלך אתה מלקט'.                                                         [ויקרא רבה ו']

אבל, לאמת יש מחיר. שפת האמת צרה, השקר רחב ועשיר. אפלטון פסל משום אך את אומנות השפה, את התיאטרון ואת הספרות, שכן הן משקרות. הנריק איבסן, המחזאי הנורווגי המהפכן, בחן את ערכי היסוד של החברה. במחזה פר גינט, הוא בוחן את ערך האמת. פר גינט הוא בחור בעל דמיון פורץ גבולות, האמת עומדת לו למכשול. כאשר אמו מגלה אחד משקריו הקסומים, היא מטיחה בו:

כן, נאים הם השקרים!

אם לשקר אין רגלים,

מטפס הוא על הרים,

מפרכס עד אין מכיר בם

את פניו המכוערים.

מסחבות בלות תפרת

בכזבים בגדים יפים,

בנשרים אותם הידרת,

בעבים ובשחפים!

ומרוב גנבת הדעת

כפתיה אני שומעת

להג זה והבל פה

שידעתי כבר על פה!                                    [עמ' 10 בתרגום לאה גולדברג]

השקר יפה יותר מהאמת, אך יתרה מזו - קל לחצות את הגבול למחוזותיו מפאת הרפיפות של השפה. יהודה עמיחי מתאר כנס מדעי, ואת המלל הרב שבו:

כנס על שפה מדוברת, מזומרת, עוברת ומוגמרת,

ואפשרות שפה חדשה של שלום ושל מלחמה:

כמו שבזכר ונקבה ישתנו פעלים ושמות

בתוספת הברה, או בשינוי התנועות, בהארכת הצליל

ובקיצורו, כך תהיה לשון מלחמה ולשון מלחמה.

וכנס אחרון רק אני רק איתי: הרצאת

חלקי גופי אל נפשי, כל חלק ונושאו קבוע

וזמנו מוגבל, הידיים, הרגליים, הכליות והלב,

המעיים ואיבר הרביעה, האושר והכאב.

וסיכום, סיכום כנס התכנסות לתוך עצמי

בלי לוחיות זיהוי, בלי מתרגמים, רק מילים.

הו, המילים שלי, הטובות והרעות

המשנות והמשתנות. הו המילים שלי,

המילים הממאירות והדיבור השפיר. ['פתוח סגור פתוח' עמ' 156]

השפה היא מימד כאוטי, ממאיר, גדל בלי גבול, ללא בקרת מציאות. לכן - כתשובת המשקל - יש כנס מתכנס של הגוף, שיש לו חומר וגבולות. זאת בעיית השפה, זה קיסמה, זה המניע המצריך שבועה שתגביל את הגידול הממאיר או השפיר. לשמור על האמת בעולם של מילים, זה אתגר קשה. קשה אבל חשוב מאין כמוהו.

על בדידות המנהיג [פרשת יתרו]

על בדידות המנהיג [פרשת יתרו]

משה מקבל את עצתו של יתרו, בונה מחדש את מערכת השיפוט:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ, וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר:

וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.                                                                      [שמות י"ח כ"ד - כ"ו]

משה הוא מנהיג היודע להתייעץ, השיקולים שמעלה יתרו הכריעו את הכף:

...לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

נָבֹל תִּבֹּל,

גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ,

כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר,

לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.                                                            [שם שם י"ז - י"ח]

לכאורה, הכל טוב. המערכת משפרת את עצמה, לומדת מהכשלים ומתקנת תיקונים. אלא שאין ארוחות חינם. יש מחיר לכל מהלך, והמחיר במקרה הזה כואב עד מאוד. בכדי להבין אותו, בואו ונתבונן בתופעה אחרת.

חידושים רבים חידשה החסידות המודרנית, אחד מהם - מארג היחסים בין הרבי [המנהיג] ובין החסיד. בחסידות חב"ד המשיגו את המפגש, קראו לו 'יחידות'. החסיד נכנס אל הרבי, פורש לפניו את שברי לבו. הרבי מאזין, נותן עצה ומנחה אותו כיצד לנהוג. רבי שניאור זלמן מלאדי, הוא אשר ייסד את חסידות חב"ד. הוא כתב את ספר התניא. בהקדמה לספרו הוא כותב [בסוגריים תרגום וביאור שלי]:

הנה מודעת זאת [ידוע הדבר], כי מרגלא בפמי דאינשי [מורגל בפי האנשים] בכל אנשי שלומנו ['אנשי שלומנו' הם החבורה של חסידי חב"ד] - לאמר, כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראיה וקריאה בספרים, שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם, ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשכה יתהלכו בעבודת ה', בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים...

אינה דומה שמיעה לראייה וקריאה. יש ערך לדיבור הדיאלוגי, ולכן לכאורה לא נכון לכתוב ספר. צריך לדבר עם האנשים.

ובר מן דין [וחוץ מזה], הנה ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי, בוודאי אינן שווין לכל נפש, כי אין כל השכלים והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חברו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה גבי ברכת חכם הרזים על ששים רבוא מישראל, שאין דעותיהם דומות זו לזו וכו'. 

הספר 'אומר' דבר אחד לכל קוראיו, אבל כל אדם הוא יחיד ושונה מחברו. לכן, לא רק שיש להעדיף את הדיבור על הכתיבה, יש להעדיף את הדיבור האישי - היחידות - על פני כתיבה או דיבור אל הקבוצה. אם כך, מדוע הוא כותב?

אך ביודעיי ומכיריי קאמינא [אני כותב למכרים, לאלה היודעים אותי], הם כל אחד ואחד מאנשי שלומינו שבמדינתינו וסמוכות שלה, אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלמות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב. אליהם תטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטריסים אלו הנקראים בשם "לקוטי אמרים... וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנשי שלומינו דמדינתינו תמיד, כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה'. להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה. על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות, כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה', ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו.

מה לעשות? הקהילה גדלה, אין זמן להקדיש אותו לכל אחד ואחת, על כן אין ברירה אלא... לכתוב.

האדמו"ר הזקן התמודד עם בעיה דומה לבעיה איתה התמודד משה. הקהילה גדולה, הצרכים רבים. למרות שראוי להקדיש לכל אחד זמן משלו, דיבור מותאם, אי אפשר. משה פונה לשיטת המערכת, קבוצת אנשים המחלקת את העבודה [גם בחב"ד הופעלה שיטה כזאת, ה'משפיעים' וה'חוזרים' - מורים ומלמדי תורת הרבי], רבי שניאור זלמן מלאדי פונה לשיטת הכתיבה. לשתי השיטות יש מחיר, אותה הצטרפות דיאלוגית שוב לא מתרחשת.

אני מרשה לעצמי להניח, כי כאשר שפט משה את כולם, הוא לא רק סייע בפתרון בעיות אלא גם קשר קשרים אישיים. המעבר לשיטת המערכת, הותיר אותו בודד. הבדידות, מלווה את משה לאורך כל ימי חייו. הוא נקרע ממשפחתו ונלקח על ידי בת פרעה אל הארמון, שם הוא גדל בבדידות. הוא יוצא אל אחיו, והוא האחר. הוא נושא את ציפורה - והיא משתלחת. דומני שזה סיפור הגירושין היחיד שבכתבי הקודש. הוא עולה להר ומביא לעם לוחות, ושובר אותם ואת לבו מאכזבה שהיא חלק מהבדידות. לא בכדי קרן עור פניו והיה עליו לתת מסווה על פניו, לא בכדי הוא נוטה את אוהלו מחוץ למחנה. אי כניסתו לארץ, העובדה שנשאר לבד בעבר הירדן, היא מחוות בדידות מסיימת לחיי הבדידות שלו.

אווה אילוז כתבה ספר מטלטל: 'מדוע האהבה כואבת?' בסופו היא כותבת:

קיים פרדוקס שהספר הזה ניסה למצוא לו הסבר: חל צינון ברגש, באהבה וברומנטיקה. להט התשוקה נראה מעט מגוחך בעיני רוב הגברים והנשים, והם יירתעו בלעג או בגועל מסוים מהרטוריקה של מכתבי האהבה של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. אלא שכפי שניסיתי להראות, מבחינות רבות האהבה חיונית יותר מאי פעם בעבר לקביעת ערך עצמי, בהתחשב בעובדה שחלק נכבד כל כך מהתרבות שלנו מפנה אצבע מאשימה כלפי נפשנו, אנחנו נחשבים לבלתי כשירים די הצורך כשסיפור אהבה נכשל, ומשום כך כישלונות באהבה מסכנים את יסודות העצמי. לפיכך האהבה המודרנית דורשת טיפולים נפשיים, שיחות אינסופיות עם חברים, ייעוצים וניחומים... [עמ' 270 - 271].

משה הצליח כמנהל, כמנהיג. יתרו עזר לו בעצתו לשדרג את הצלחתו, לייעל אותה. אבל ההצלחה גרמה לקריסה במערכות היחסים שלו, להעצמת בדידותו. היא מצטרפת לבדידות התהומית לכישלון בבניין הצטרפות בין אדם לאדם. האם אפשר אחרת? דרושים אנשים - מנהיגים, ואנשים מן השורה - שידעו את סוד המורכבות בין המערכות. בין עבודתם ובין אהבתם.

כל החיים מכוח מפעלו ההרואי של משה, ראוי שיזכרו את המחיר הכבד ששילם: הבדידות.