עץ הדעת טוב

עץ הדעת טוב

 

התוכים הירוקים שַבוּ

בדיוק כש[ה]שמים הפכו אפורים

והקול נשמע [כי] י[ר]ד [ה]גשם

בַּצְפוֹן.

 

וכאן

טרם יהיה וטרם יצמח

כי לא המטיר

ואדם

אין.

 

התוכים הירוקים בשמים [א]פורים

וגשם וטרם ולא ואין.

 

תו[כי]קים פורים ורבים וגשם ויש

ברחו שנים מכלוב

וירבו [ו]יעצמו

והעיר כולה ירוקה מִתוקים

[מ]תוקה מדבש בו טבלתי חלה וגאה וזרם בנחלים ועלה על גדותם

תוקים ומתוקים

תוק ומתוק

יש

היש הוא מתוק ותוק תק על דלתו ונפתח

אל לפנאי ולפנים

שם הזמן שיהיה כבר זורם

ועיני הירוקות

בזרמיו

הן רואות ואשר יהיה, עבורן הוא הווה

תוכים ירוקים אוספים את אותן

מביאים לגני הקטן

במרפסת ביתי

מניחים את אותן על שולחן

הן נחות ומספרות בלשונן ה[ע]לוגה

ואני

אצבעי ב[ע]דינות [שם] על [שפ]תיים של[ה]ן

ולוחש:

'לא אדע

את אשר יהיה באחרית של היום.

ואתן -

היופי הזה

במרפסת ביתי

פרחים

עלים ירוקים

אל תאכלו מן העץ

מן הדעת

מטוב ומרע

כי העץ בעציץ בגני

הוא רק טוב

למ[א]כל,

לעיניים,

ל[ה]שכיל.

 

על הסיפור [פרשת האזינו]

על הסיפור [פרשת האזינו]

 

בשירת האזינו, מתייחס משה לסיפור המועבר מדור לדור:

 

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

לכאורה הכוונה היא להפנות את העם למאורעות שהתרחשו לפני לידתם, ראשית התפלגות האנושות לעמים והצבת הגבולות שבין המדינות. כיוון שאין לשומעים זיכרון בלתי אמצעי של אירועים אלה, מקור הידע שלהם הוא האבות והזקנים. אלא שפירוש זה איננו עומד בפני הביקורת. המאורעות המוזכרים כאן הם מאורעות רחוקים, גם האבות והזקנים לא היו עדים להם. לכן כותב רש"י:

 

'שאל אביך' - אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו (מלכים ב' ב', י"ב) 'אבי אבי רכב ישראל'.

'זקניך' - אלו החכמים.

'ויאמרו לך' - הראשונות.

 

רש"י ממיר 'אבות' ב'נביאים' ו'זקנים' ב'חכמים', ובכך מעמיד אנשים היכולים להעיד על מאורעות שהתרחשו לפני לידתם. הנביאים - מכוח נבואתם והחכמים מכוח חכמתם [כפילוסופים היכולים לומר דבר על ראשית העולם]. אך ברור שהמחיר הוא פשוטו של מקרא. משה שר על האבות ועל הזקנים, ועל כן השאלה במקומה עומדת: מדוע יש לסמוך על האבות ועל הזקנים, כאשר הם מספרים על דברים שהתרחשו לפני לידתם שלהם ועל כן אין הם יכולים להעיד על כך יותר מאיתנו?

 

בכדי לענות על השאלה הזאת, בואו ונתבונן במושג הסיפור. רבי סעדיה גאון, היה הראשון מבין ההוגים היהודים, שהורה כי אחת מהדרכים להגיע אל האמת היא הסיפור או בלשונו - המסורת. בהקדמה לספרו - 'האמונות והדעות' - הוא מונה את שלושת המובילים אל האמת: החושים, השכל, וההיסק או 'ידיעת דבר שההכרח מחייב אותו'. אל השלושה האלה הוא מוסיף דרך נוספת או בלשונו-  מוביל נוסף אל האמת:

 

אבל אנחנו קהל המייחדים אנו מאמתים שלושת המובילים הללו אשר למדע, ומוסיפים עליהם עוד מוביל רביעי והוא אשר למדנוהו באותן השלושה ונעשה לנו יסוד, והוא נכונות המסורת האמיתית, לפי שהוא בנוי על ידיעת החוש וידיעת השכל כמו שנבאר במאמר השלישי מספר זה.

                                                                                                       [הקדמה, ה']

 

בפרק השלישי הוא מבסס את טיעונו:

 

ואומר עוד כי לפי שידע החכם יתרומם ויתהדר כי מצוותיו וסיפורי מופתיו צריכים במשך הזמן לבעלי מסורת, כדי שיתאמתו לאחרונים כמו שהתאמתו לראשונים, נתן בשכל מקום לקבול המסורת האמיתית, ובנפשות מקום שתנוח בו, כדי שיתאמתו בכך ספריו וספוריו.

וראיתי להזכיר פרטים מאמתות הספור: אלמלי שהנפש מקבלת שיש בעולם סיפורי אמת לא היה לאדם לקוות למה שדרכו לקוות ממה שמבשרים לו מהצלחת סחורה פלונית והתועלת במלאכה פלונית, כי כח האדם וצרכיו מבוססים על הרכוש.               [פרק ג' ו']

 

הכלכלה לא מבוססת על החושים או על התבונה, אלא על האמון. האמון הוא היוצר את התקווה הכלכלית. אם היה אדם חושד שמרמים אותו בסיפורים שקריים, לא יכול היה לפעול בשדה הכלכלי. האמון בסיפור הוא תנאי הכרחי לכלכלה.

 

...ואף לא היה חושש מפני מה שמזהירים אותו ממנו מסכנת דרך פלונית, וממה שהזהירו להימנע מפעולה פלונית, מה שלא יקווה ויחוש שיפסיד אותם.

 

ההתנהלות בעולם מבוססת על אמון האחרים, אל האזהרה שמבוססת על סיפור שמספרים לי ולא על נתוני החושים או התבונה שלי. תנאי הכרחי להתנהלות בעולם, הוא האמון בסיפור של אחרים.

 

ואלו לא הונח בעולם ספור אמת כי אז לא היו בני אדם מקבלים צווי מלכם ולא אזהרתו אלא בזמן שהם רואים אותו בעיניהם ושומעים דבריו באוזניהם. וכל זמן שנעלם מהם נסתלק מהם קבלת ציוויו ואזהרתו, ואלו היה הדבר כן, היתה בטלה ההנהגה ויאבדו רבים מבני האדם.

 

החוק בא לשרת את בני האדם. כדי לציית לחוק גם במקום ששומרי החוק - השוטרים לא נמצאים - דרוש האמון בסיפור. האמון משמעו היכולת לפעול לא על פי מה שהחושים מפעילים אותי - כהפעלת הכוח של השוטר. האמון בחוק שייך לאזור של האמון בסיפור. בלעדיו החברה לא יכולה להתקיים.

 

ואלמלי שיש בעולם ספור אמת לא היה מתקיים לאדם שזה קניינו של אביו ושזה ירושת סבו, ואף לא יהא ברור לאדם שהוא בן אמו כל שכן שהוא בן אביו, וכל ענייני בני אדם לא יחדלו מלהיות בספקות, עד שלא יאמינו אלא במה שהוכיחו עליו חושיהם ובזמן תחולתו בלבד.

 

גם היום - כאלף ומאה שנים אחרי שכתב רבי סעדיה את דבריו - ולמרות הכלים המדעיים לבדוק הורות - הטיעון במקומו עומד. הביטחון שיש למרבית האנשים בכך שהם בני הוריהם, לא נובע מבדיקה אלא מאמון. יותר מכך תקף הטיעון הכללי שללא כוח האמון בסיפור, נידון האדם לחיות חיים מסופקים. שלוות הנפש ובריאותה דורשות את האמון.

 

ישנן שתי דרכים להבין את טיעוניו של רבי סעדיה. האחת - האמון הוא טענה רציונאלית כי הסיפור נושא אמת. כל השדות אותם מציג רבי סעדיה, מורים כי האדם הרציונאלי סומך על הסיפור כנושא אמת. הדרך השניה זכתה בדורות האחרונים לפיתוח מעמיק על ידי הפילוסוף ויטגנשטיין. טענתה היא כי הסיפור איננו דווקא נושא אמת, אך הוא אופן ההתנהלות של בני אדם בעולם. האדם - כפי שחושף רבי סעדיה באזמל התבוננות דק - איננו יכול להתנהל ללא האמון, למרות שמבחינה רציונאלית אי אפשר להיות בטוח שהסיפור נושא אמת.

הדרך השניה - שאני בגוף ראשון נוטה לקבלה - פותחת פתח להבנת הפסוקים בפרשתנו. האבות והזקנים אינם יכולים לדעת בידיעה המתבססת על החושים, על העדות האישית, מה היה בהנחל עליון גויים ובהפרידו בני אדם. הם לא יכולים, מהסיבה הפשוטה שהם לא היו שם, המאורעות קרו הרבה לפני לידתם. אבל הם נושאי הסיפור, ואת הסיפור הם יכולים להעביר אלינו. הסיפור הוא סיפור זהות, על פיו קהילה ועם מארגנים את חייהם.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, ממשיך את קו מחשבתו של רס"ג אף מעבר לו. בניגוד לכל הפילוסופים היהודים - כולל רס"ג - המבססים את האמונה על התבוננות בעולם והיסק תבוני כי יש לו בורא, הולך רבי יהודה הלוי בדרך אחרת. הוא מבסס את האמונה על מאורע סיני, עליו הוא כותב:

 

...וכן פתחתי אני בהשיבי לך - שר הכוזרים - כאשר שאלתני לאמונתי, בהודיעי אותך מה הוא הדבר המחייב אותי והמחייב את כל עם ישראל, דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עיניים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה, הדומה למראה עיניים.                                                                   [מאמר ראשון, כ"ה]

 

גם את דברי רבי יהודה הלוי אפשר להבין באחת משתי דרכים. האחת - המסורת יוצרת וודאות כי ההתגלות בסיני אירעה כפי שהיא מוסרת אותה. השניה - המסורת יוצרת סיפור זהות סביבו מתארגנת הזהות הלאומית, מבלי להתחייב למבחן האמת שלה.

אדם הפותח ליבו באמון - מבלי להזניח את הביקורת - מחנך את עצמו למידת הצניעות והענווה. לא הכל תלוי בי, זהותי מעוצבת על ידי אחרים - האבות והזקנים - המספרים לי סיפורי זהות  אותם אני מאמץ. לדעתי זהו אחד המרכיבים החשובים במצוות כיבוד ההורים. יש בה לא רק הכרת הטוב על החיים שהם העניקו לנו, אלא על הסיפורים שהם סיפרו לנו וכך עיצבו את זהותנו. כדאי להתבונן בחיים העכשוויים בהם נשחק הערך של כיבוד ההורים. האם אין זו תולדה של גבהות הלב החושבת שאדם יכול לעצב את חייו בכוחות עצמו, זו שאיננה מכירה בחשיבות של האחרים ברקמת החיים, וממילא לא מותירה מקום לאבות לאמהות לסבים ולסבתות?     

 

 

 

 

חוש המידה

חוש המידה

 

שופר של אלול

מרעיד גם דגים שבים

[כך סי]פרו לי

[פעם אחת] צללתי לראות דגים שבים

אלמוג קרע כף ידי

שתפורה

וצלוקה

עד היום.

 

חוש מידה הוא לשתוק כמו דג

לדעת ש[ה]קול הוא מחוץ למידה

שאין קול

אין עונה

להיות שקט תהומות הימים

בלי הבל צוברי כעסים

מרפאים את חוליים בדיבור

ברעה משתפכת בראש כל חוצות וצובעת בשחור העורבים

היוצאים צוא ושוב

וצורחים [ק]רע [ק]רע [ק]רע

 

ולהיות דג[ו]דגה בעילוס גמוש המים

אהבה

[אה]בת יונים הומיות בהמיית מעמקים

לא ידעו העורבים את אותה

ושופר של אלול לא מרעיד את אותנו

[אל]מוגינו שומרים וקורעים את היד הנשלחת אל [או]תנו

אל תשלח את ידך אל הנ[ע]ר ונ[ע]רה

[שמ]קולות מים רבים אדירים [מש]ברי ים

מדברים שוחקים משחקים

רק בים.

על הקרוב ועל הנגלה [פרשת ניצבים - וילך]

על הקרוב ועל הנגלה [פרשת ניצבים וילך]

 

בין שאר איבריה, כוללת פרשתנו את הדיבר הבא:

 

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

 

פרשה זו הובלטה בתורה שבעל פה, מפאת השימוש שעשה בה רבי יהושע. רבי אליעזר לא קיבל את עמדת הרוב בסוגיית תנורו של עכנאי, והביא אותות ומופתים כדי להכריע כדעתו. לבסוף:

 

חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו'.

יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!'

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא.'

מאי 'לא בשמים היא?'

אמר רבי ירמיה: 'שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה [שמות כ"ג] 'אחרי רבים להטת'.'

                                                                                       [בבא מציעא נ"ט ע"ב]

 

רבי יהושע, מטה את הפרשה ממשמעותה הראשונית. ה'שמים' על פי ההוראה הראשונית, לא באים לבטא את מקור ההתגלות הנבואית, אלא מקום רחוק. המקבילה לשמים היא 'מעבר לים', המקום הרחוק. ההוראה הפשוטה של הפסוקים היא, כי התורה איננה נמצאת במרחק, מעבר להישג ידו של האדם. אם התורה צריכה לומר זאת, כנראה שיש  מי שחולק. מה חושב מי שאומר שהתורה היא בשמים ומעבר לים?

המחשבה של בר הפלוגתא של התורה, היא כי ערכו של דבר או של דרך תלויים במידת הקושי שבהשגתם. אם דבר קרוב הוא, הרי שהוא חסר ערך. אם הוא מעבר לים - ערכו רב.

הדברים חריפים ביחס לדרך של התנהגות. חשבו נא על מי שרוצה לעשות התעמלות. אם יציעו לו תרגיל או שניים שביצועם אורך דקה או שתיים, יש רבים שיזלזלו ויחשבו כי אין ערך בדרך שכזאת. לעומת זאת אם יציעו להם תוכנית אימונים שתביא אותם בתום פרק זמן לרוץ ריצת מרתון - החיים מעידים כמה אנשים נענים דווקא לאתגר הקשה. אותה התרחשות קיימת גם סביב מערכת המצוות. מרבית המצוות הן מעשים פשוטים שאינם דורשים מאמץ רב ואינם משנים את החיים שינוי גדול. אך סביבם נוצרה מערכת של חומרות ודרכי חסידות, הנראות למקיימים אותן כי רק הן נותנות ערך ומשמעות למקיימם. התורה מורה על היפוך ערכים. מהותה של התורה היא המעשה הקרוב שאיננו בשמים ולא מעבר לים. הפה במילותיו והלב בתנועתו מקיימים את המעשה הקטן, ודווקא זו הדרך לעבודת אלוהים. בואו ונתבונן בדוגמה מעולמה של המשנה:

 

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום.

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.                        

                                                                                  [ברכות פרק ה' משנה א']

 

המשנה מבחינה בין התנהגות של כל בני הקהילה, ובין ההתנהגות של החסידים הראשונים. כל בני הקהילה נקראים להתפלל מתוך כובד ראש. חסידים ראשונים היו מקדימים שעה לתפילה כדי להגיע לידי כוונה. ומה לגבי ההיגד השלישי העוסק במלך ונחש? האם הוא משנה הפונה לכל הקהילה, או משנת חסידים? מהדיון בתלמוד ברור כי גם כאן מדובר במשנת חסידים.

 

מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך,

בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום,

המתין לו עד שסיים תפלתו.

לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם [דברים ד'] 'רק השמר לך ושמור נפשך' וכתיב [דברים ד'] 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם', כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?

אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים.

אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום - היית  מחזיר לו?

אמר לו: לאו.

ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך?

אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף.

אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה!

מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

                                                                              [ברכות ל"ב ע"ב - ל"ג ע"א]

 

החסיד לא פוסק מתפילתו גם במקום סכנה, הוא הולך עד קצה התודעה במודעות לכך שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים. ואכן התלמוד מעמיד את ההלכה הפונה לכל הקהילה באופן אחר, כך שלא תהא בה סכנת חיים:

 

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו.

אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם פוסק.

 

אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.                             [שם]

 

ישנן שתי דרכים, כיצד להעמיד את ההבדל שבין המשנה ובין משנת החסידים. הדרך האחת - משנת החסידים מסמנת את האידיאל. המשנה האחרת מורה על פשרה המתאימה לאנשים שאינם יכולים להגיע לרמת החסידים. הדרך השניה - המשנה הרגילה מורה על האידיאל. משנת החסידים מהווה סטייה ממנה אל נקודת קיצון שאיננה מקובלת על חכמי המשנה. אני בוחר בדרך השניה. מנקודת מבטי, החסידים מביאים לידי ביטוי מזג דתי שעבורו רק תורה שהיא בשמים ומעבר לים היא בעלת משמעות, ואילו המשנה מורה - כספר דברים - כי לא בשמים היא ולא מעבר לים. לכך מצטרף עוד פסוק בפרשתנו:

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

 

הוראתו של הפסוק ובמיוחד הקשרו, רחוקים מלהיות ברורים. אני שומע בו את קביעת הגבול - הנסתרות הם מחוץ לגבולו של האדם, עליו להתרכז בנגלות. אם נעמיד את המושגים בהוראתם העכשווית, הרי שההיגד הזה רחוק מלהיות ברור מאליו. רוח ההמון היום נוטה אל הנסתרות ובזה לנגלות. הנגלה נראה בעיניו מובן מאליו, לא לשם כך נתנה התורה. הנסתר הוא הקוסם, המושך והמעורר. כשם שהתורה מורה כי התורה היא הקרוב ולא הרחוק, כך היא מורה כי היא הנגלה ולא  הנסתר. הכח הגדול של תורה ושל דברים, הכח שיש בו כדי להניע את האדם, לשנות אותו ולעשות אותו לטוב קצת יותר, הוא בקרוב ובגלוי. מעט שונה, מעט טוב יותר, מעט גבוה יותר. החותר לפסגה ולנסתר, עלול למצוא עצמו שם, עם רעתו ועם עקמומיותו.  

על פקיחת התודעה [פרשת כי תבוא]

על פקיחת התודעה [פרשת כי תבוא]

 

בסיומה של הפרשה מופיע הקטע הבא:

 

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ.

לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם, לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם.

וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

 

משה אומר לבני ישראל, כי למרות שראו מראות, הם לא היו מודעים לאשר ראו. תיאור חוסר המודעות, מזכיר את התיאור הלועג לפסילים:

 

עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.

אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.

יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.                                [תהילים קט"ו]

 

הביקורת על הפסילים איננה על ההגשמה, אלא על כך שהם נעדרי תנועה ותודעתם חסומה. פרשתנו רדיקלית יותר: בתהילים יש כלי תודעה אך הם חסומים, אצלנו - אין כלי תודעה. דמו לעצמכם את דמות האדם שאין לו לב עיניים ואוזניים, תמונה קריקטורית.

המשך הפרשה מתאר - לדעתי - תהליך של פקיחת התודעה להבנת מה שכבר נתפס בה אך לא הופנם. בלשון העולם העכשווי - איך הופכים מידע לידע. משה מתאר שני אירועים שהובילו להיפתחות התודעה. בואו ונתבונן בראשון:

 

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ.

לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם, לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

 

זאת ואריאציה על אשר הוזכר כבר בתחילת הספר:

 

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא.

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה, זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.         [ח' ב' - ד']

 

שימו נא לב להבדלים:

 

א.    בפרק ח' מופיע הקשר: ניסיון לדעת את אשר בלבבך. בפרשתנו לא קיים ההקשר הזה.

ב.     בפרק ח' מופיע המן, אצלנו - רק מה שנגרע: הבשר והיין.

ג.       בפרק ח' תכלית המן: הידיעה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על מוצא פי ה'. בפרשתנו: הידיעה כי ה' הוא אלוהינו.

ד.     בפרק ח' מוזכרת אי בליית השמלה והעדר בצקת הרגליים, בפרשתנו - אי בליית השמלה ואי בליית הנעליים.

 

השאלות מצביעות על עובדות ספרותיות, פשרן אינו יוצא מכלל השערה. לפני שאציג בפניכם את השערתי, שימו נא לבכם לעוד עובדה מעניינת. הקטע אותו הבאתי מפרשתנו, התחיל בדברי משה. לעומת זאת הפסקה בה אנחנו מתבוננים עכשיו, היא דבריו של ריבונו של עולם. ישנן שתי אפשרויות להסביר זאת: או שמדובר בציטוט, משה מצטט את דברי ריבונו של עולם. או שמדובר בתרגיל רטורי של משה, שבכוונת מכוון עובר מתיאור בגוף שלישי לדיבור בגוף ראשון, בקולו של ריבונו של עולם. מאחר  ובתורה אין מקום בו מופיע הדיבר הזה כהווייתו, אני מניח שלא מדובר בציטוט אלא בבחירה של משה. המעבר כשהוא לעצמו, מהווה כלי לעורר את התודעה. האוזן מתחילה לשמוע את אופן הדיבור, והשינוי מקפיץ את האדם הקשוב ומעורר אותו למודעות.

נחזור לארבע השאלות. משה מביא כאן את שינוי התפריט במדבר, לא במטרה לעורר את העם להבין כי הלחם והכסף אינם מקור חיותם. הוא מביא את שינוי התפריט, את ההימנעות מבשר ומיין, כמהלך שאחת מתוצאותיו הנלוות היתה פקיחת התודעה. האכילה והשביעה נתפשת על ידי התורה כגורמת לשכחה, קרי - לאטימת התודעה:

 

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

                                                                                            [דברים ח' י"ב-י"ג]

 

ההימנעות מהאכילה היא מעין הקפאה של החיים, מה שבא לידי ביטוי באי בליית הבגדים והנעליים - פחות באי בצקת הרגליים. העם נכנס למעבדה תודעתית, בה נעצרו החיים הרגילים ולאט לאט נפקחה התודעה. הניסוי ארך ארבעים שנה, ורק עתה - לקראת סיום ספר דברים - הוא נותן את תוצאותיו ופירותיו. ואכן כך למד התלמוד מפרשתנו:

 

'ולא נתן ה' לכם לב...'  

אמר רבה, שמע מינא: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין [אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה].               [בבלי, עבודה זרה, ה' ע"ב]

 

האירוע השני המוזכר בפרשה, כולל את שני הניצחונות על סיחון ועל עוג. גם כאן התיאור מיוחד. משה מדגיש את הניצחון, את לקיחת הארץ, ואת נתינתה לראובן גד ולחצי המנשה. זאת תפנית בעלילה, לא לקיחה לעצמך ולא פתיחה להגרלה, אלא נתינה. התפנית היא המעורר הגדול של התודעה. כל עוד הדברים הולכים במסלול, התודעה נרדמת. כשיש עצירה - כהימנעות מהבשר ומהיין - או פנייה - מלקיחה לנתינה - יש התעוררות. משה לא רק מתאר שינויים, אלא גם מוסיף ומחולל שינוי באופן הדיבור שלו בפרשה העובר מגוף לגוף.

אנו הקוראים בתורה מתוך רצון לעורר את תודעתנו שלנו, יכולים ללמוד מפרשתנו פרק בהלכות שינה והתעוררות. רק אם נדע לחולל שינוי, לא לנהוג היום כפי שנהגנו אתמול, נתעורר. כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה:

 

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.                                                                                     [פרק ג' הלכה ד']

 

אך לאחר ההתבוננות בפרשה אפשר להוסיף - קול השופר לא יעשה את העבודה, אם לא יתלווה אליו שינוי. השינוי צריך להיות בנקודות המטלטלות את התודעה, ואזי נפקחות העיניים והאוזניים והופכות את המידע האצור בתודעה - לידע המוביל לשינוי המעשה והחיים.   

 

 

התאמה

התאמה

 

כל הקוצים פרצו

למרות שהגשם ירד וריכך

כל [ה]פרפרים ריפרפו

למרות ממטרים [שהר]טיבו [כנפי]הם

הולך בין [עצי] הזית

טובע בבוץ

חולם

על יין אדום

[על] ענבים

על פרחים

[על] שמים כחולים

מתאימים

[ל]פרפרים

מתאימים

[ל]פרחים

מתענג על [אה]בתך

ואובה

ועורג.

ועונות השנה?

בעיתן.

ואני

אתחרף

אתאבב

אתקייץ

אסתוֵו.

התאמה.