יום רביעי, 12 בדצמבר 2018

כל המשפחה [פרשת ויגש]


על המשפחה [פרשת ויגש]

משפחות אוהבות להצטלם. בצילום כולם מחייכים, ונראה כי המשפחה מושלמת. רק מי שיודע להתבונן, חושף את הסדקים, את המתחים, את מה שהופך אותנו לבני אדם. בתורה אין תמונות. לא רק שאין תמונות, אפילו תיאורים של בני אדם כמעט ולא קיימים. אנחנו לא יודעים איך נראה אברהם או איך נראתה שרה. גבוהים נמוכים שמנים רזים צבע שיער צלקת - כלום. אבל גם בתורה ישנן תמונות משפחתיות, התמונות הן רשימות. שמות בני המשפחה כתובים זה לצד זה. האותיות הן החיוכים, הצירוף של השמות לרשימה יוצר את הדימוי של המשפחה המושלמת. אבל מי שיודע להבחין, מבחין גם ברשימות ה'סתמיות' האלה, בסדקים הרומזים על התהומות האנושיים. הנה זאת הרשימה המופיעה בפרשתנו:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו, בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.
וּבְנֵי רְאוּבֵן, חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי.
וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר, וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית.
וּבְנֵי לֵוִי, גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי.
וּבְנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח. וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל.
וּבְנֵי יִשָּׂשכָר, תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן.
וּבְנֵי זְבֻלוּן, סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל.
אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ, כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ.
וּבְנֵי גָד, צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי.
וּבְנֵי אָשֵׁר, יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם, וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.
אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ.
בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.
וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.
וּבְנֵי בִנְיָמִן, בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ.
אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר.
וּבְנֵי דָן, חֻשִׁים.
וּבְנֵי נַפְתָּלִי, יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם.
אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָה.
כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.
וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.[1]

על פניו, שמות זהים, אין פער והבדל בין האחד לשני. עתה בואו ונשים לב ל'סדקים':
ראובן מוגדר 'בכור יעקב'. למה? הרי ברור שהראשון הוא הבכור? אולי ברור, אבל לא במשפחת יעקב. הרי יעקב מבחינה ביולוגית איננו הבכור, ובכל זאת הוא הבכור שהרי קנה את הבכורה. גם מעמדו של ראובן רחוק מלהיות מובן מאליו, יהודה ויוסף מתחרים אתו על הבכורה.
בין בני שמעון מוזכר 'שאול בן הכנענית'. יש כאן סיפור. מהו? רש"י כותב: 'בן הכנענית - בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה.' זה סיפור. סיפור בתוך סיפור. פתאום נחשף הסיפור הטראומטי של דינה. חלקו ידוע לנו מהסיפור שפורש בתורה, אבל הנה עוד רכיב אפל של נישואי אח ואחות.
בני יהודה - ער אונן שלה זרח ופרץ. רשימה סתומה. אבל אנחנו קוראי התורה יודעים שיש כאן צירוף של סיפורים גדולים וקשים. נישואי יהודה לבת שוע הכנענית, לידת שלושת הבנים. לקיחת תמר כאישה לער, מעשה אונן, ההתנהלות עם שלה, נקמת תמר, לידת התאומים, ההוצאה להורג, מניעתה הדרמטית. קוראי התנ"ך כולו גם מכירים את ההמשך הרחוק - לידת דוד, המלך המשיח...
בסיכום בני לאה, בניגוד לעיקרון המזכיר ברשימה רק את הבנים ולא את הבנות - מוזכרת דינה, 'ואת דינה בתו'. שוב נפתח הפצע, הסיפור הגדול, הדרמה המורכבת ממחלוקת בין יעקב לבניו איך לנהל את המשבר.
בין בני אשר, מוזכרת שרח. שוב - מקרה יוצא דופן, הרומז כי יש כאן סיפור. למסתורין מתווספת העובדה הבאה: בספר במדבר,[2] נמנים היוצאים ממצרים. ביניהם - שרח בת אשר... מכאן נבנה הסיפור, כי שרח חיה מאות שנים. העובדה שהיתה עדה חיה לתקופה שבין הירידה למצרים ובין היציאה ממנה, הוסיפה נופך לאגדת חייה. מי ידע היכן קבורות עצמות יוסף?

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך [אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה]. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה.[3]

לא רק עצמות יוסף, גם סודות הגאולה הופקדו בידי שרח:

וכלם [סודות הגאולה] לא נמסרו אלא לאברהם אבינו ואברהם מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסר סוד הגאולה ליוסף שנאמר: "ואלהים פקוד יפקוד אתכם". ויוסף בנו מסר סוד הגאולה לאחיו ואמר להם: "פקוד יפקוד אלהים אתכם". ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה: בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותו ממש. אמרו לה: והרי אמר 'פקוד יפקוד אלהים אתכם'? אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא 'פקוד יפקוד'. מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו שנאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו".[4]

אזכור לידת בני יוסף במצרים, מקפל בחובו את הדרמה הגדולה מכל. סיפור הקרע במשפחה, המכירה, הנפילה, העלייה, עלילת הריגול... אבל, בואו ונתמקד דווקא בפרט שבשוליים: 'ובני דן ח[ו]שים'. הביטוי הצנום הזה, עורר את דמיונם היוצר והביקורתי של חכמים ומפרשים. האם מדובר בבן אחד ששמו ברבים? או בשני בנים שאחד מהם מת? ואולי זה שם לקבוצה גדולה של בנים? הפליא לעשות האר"י שהורה כי 'חשים' אותיות - 'משיח'... והנה, כמו בסיפור פרץ וזרח בני יהודה, המשיח נמצא דווקא בשוליים. הסיפורים העלומים המושתקים והרמוזים, הם הצופנים את העסיסי, את החי, ואת הגואל.
ז'וזה סאראמגו, כתב ספר עמוק מבריק וחכם - 'כל השמות'. גיבור הספר, הוא פקיד בלשכה הכללית למרשם תושבים. הנה כך פותח הספר:

מעל משקוף הדלת קבוע שלט מתכת ארוך וצר, מצופה אמייל באותיות השחורות, על הרקע הלבן, נאמר, הלשכה הכללית למרשם תושבים. האמייל סדוק, ושוליו פגומים פה ושם. הדלת ישנה, השכבה האחרונה של הצבע הערמוני מתקלפת, ועורקי העץ, הגלויים לעין, מזכירים עור משורג. בחזית הבניין יש חמישה חלונות. ברגע שעוברים את הסף חשים בריח הנייר הישן. אומנם לא עובר יום שלא נכנסים ללשכה ניירות חדשים של בני אדם ממין זכר וממין נקבה שנולדים שם בחוץ, אך הריח אינו משתנה לעולם, ראשית מפני שגורלו של כל נייר חדש, מיד עם צאתו מבית החרושת, הוא להתחיל להתיישן, ושנית, מפני שלא עובר יום שלא נרשמות בו, לרוב על הנייר הישן, אבל פעמים רבות גם על נייר חדש, סיבות לפטירה ומקומות ותאריכים הקשורים אליהן, וכל אחד מהם תורם את ניחוחו המיוחד, שלא תוקף את ריריות הריח בלי הרף, כפי שמוכיחים אי אלו אדים ארומטיים, שחולפים לפעמים בלאט בחלל הלשכה הכללית למרשם תושבים והאפים אניני - הריח מזהים אותם כבושם שחציו מי ורדים וחציו כריזנתמות.[5]   

האיש מזהה בתוך אלפי השמות, שם אחד יוצא דופן - 'אלמונית'. הוא יוצא למסע חיפושים רב פנים, בכדי לגלות את הדמות המסתתרת מאחורי הכינוי. וכך מסתיים הספר, במפגש עם המנהל שהפך לבן ברית מפתיע של הפקיד, סקרן לדעת את הסיפור:

המנהל קם, אני משאיר לך כאן את המפתח, אני לא מתכוון לחזור ולהשתמש בו, ובלי שסניור ז'וזה יספיק לדבר, הוסיף, יש עוד עניין אחד שצריך לפתור, איזה עניין, אדוני, בתיק של האישה האלמונית חסרה, תעודת הפטירה, אני מצטער, לא הצלחתי למצוא אותה, היא כנראה נשארה בארכיון, או שהפלתי אותה בדרך, אז כל זמן שלא תמצא אותה, האשה הזאת תהיה מתה, אבל היא תהיה מתה גם אם אמצא את התעודה, נכון, אלא אם כן תשמיד אותה, אמר מנהל מרשם התושבים. באומרו את המילים האלה הפנה את גבו, וכעבור זמן קצר נשמע רחש סגירת דלת הלשכה. סניור ז'וזה עמד באמצע הבית, לא היה צורך למלא כרטיס רישום חדש, כי ההעתק כבר היה בתיק. אבל כן היה צורך לקרוע או לשרוף את המקור, שנרשם בו תאריך פטירה. ועדיין נמצאת שם באיזה מקום תעודת הפטירה. סניור ז'וזה נכנס ללשכה הכללית למרשם תושבים, ניגש לשולחן של המנהל, פתח את המגירה שבה חיכו לו הפנס וחוט אריאדנה. הוא קשר קצה אחד של החוט לקרסול והתקדם לקראת החשיכה.[6]

ככה זה בלשכה למרשם התושבים, וככה זה ברשימות התורה, וככה זה בחיים. יש קצה חוט בתוך רשימה, וממנו מוליכה דרך סבוכה במבוכים והטעיות וחיפושים והתגברות על תעודות פטירה המנסות להרוג את הדמות ואת הידוע עליה, וכשמגיעים מוצאים עוד קצת על האלמונית, וכך היא הופכת משם ליש, ממילה - לאדם.




[1] בראשית מ"ו ח' - כ"ז.
[2] פרק כ"ו.
[3] מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח.
[4] פרקי דרבי אליעזר מ"ח ב'.
[5] עמ' 9 בתרגום העברי.
[6] שם עמ' 206.

יום רביעי, 5 בדצמבר 2018


על הכנות [פרשת מקץ]

בסיפור העימות בין יוסף לאחיו, בטרם גילוי זהותו של יוסף, מופיע המושג 'כנים' חמש פעמים:

האחים אומרים ליוסף:
'ֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.[1]
יוסף אומר לאחים ביום השלישי:
אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.[2]
האחים מספרים ליעקב את אשר אמרו ליוסף:
וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ, לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים.[3]
האחים מספרים ליעקב את אשר אמר להם יוסף:
וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם. אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם, אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ.[4]

מה פשר המושג 'כנים'?
רש"י מסביר: 'אמיתיים'. אבן עזרא: 'נאמנים'. הרמב"ן: 'צדיקים'.  אור החיים, מבליט את המופע האחרון היוצר ניגוד בין 'כנים' ובין 'מרגלים'. המרגל לא חושף את זהותו, אנחנו חושפים את זהותנו - וזאת ה'כנות'. הספורנו מורה כי ה'כנות' ניכרת בכל המערכות בהן הם נוטלים חלק - משפחתם, מסחרם - והיא המקרינה על שיפוט ההתרחשות הזאת: האם הם מרגלים או לא. הרש"ר הירש מורה כי 'כנות' היא היות בפועל כפי שראוי להיות. תכונה זו סותרת את תכונת המרגל. ברשותכם, אציג לכם פרשנות אחרת, השופכת אור חדש על הפרשה.
אחד ממושגי היסוד של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הוא מושג ה'אותנטיות'. הוראתו של המושג, היא התאמה בין החיצוני לפנימי, בין ההתנהגות והדיבור ובין התודעה והזהות. בלשון החכמים - זאת שלילת המידה המגונה של 'אחד בפה ואחד בלב.' המושג הזה הוא מושג חתרני, מפני שהוא מחליף את מושג ה'אמת' הקלאסי. מושג האמת הקלאסי בנוי על התאמה, בין התודעה ובין המציאות. אם בתודעתי אני חושב שעכשיו יום, ובמציאות עכשיו יום, הרי המשפט שבתודעה הוא אמיתי. אם בתודעה עכשיו יום ובמציאות עכשיו לילה, הרי המשפט שקרי. מושג האותנטיות מורה שאין צורך - ואולי גם אין יכולת - לבדוק את ההתאמה של התודעה למציאות. דייני שהתודעה והשפה המגבשת אותה מתאימה לי עצמי, לקיומי, כדי שאוכתר בכתר האמת, האותנטיות ו... הכנות. מבקרי המושג טוענים, אין אותנטיות בעולם. כולנו מובנים על ידי כוחות ומוסדות המכתיבים לנו מה לחשוב. לכן התודעה לעולם לא מתאימה לעצמי, אלא לגורמים זרים שהכתימו אותה. בואו ונקרא מחדש את הפרשה, לאור מושג הכנות הזה.
האחים מגיעים למצרים. הפגישה ביניהם היא התנגשות, אי התאמה, מה שמוגדר בלשונם של הפילוסופים האקסיסטנציאליים - אבסורד:

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.[5]

ברמה האחת - מדובר בזיהוי. כפי שמסביר רש"י - הוא הניח אותם עם חתימת זקן והם הניחו אותו ללא חתימת זקן. לכן - הוא הכיר אותם והם לא הכירו אותו. ברמה השניה - יוסף הכיר את תוכם ואת ברם. הם הכירו את 'ברו' - את האופן שבו פעל, אבל לא הבינו את תוכו, את תודעתו, את חלומותיו תשוקותיו וכישרונותיו. יוסף מאשים אותם שהם מרגלים. מאיפה זה בא? מה פתאום מרגלים? מה יש בה במצרים שאפשר לרגל אחריו?
ה'מרגל', הוא האיש שאין תוכו כברו. הוא מסתיר את זהותו. יוסף מטיל על האחים, את הזהות שהם הטילו עליו. הם חשבו שברו הוא חלומות גדולים, ותוכו - ילד קטן ומפונק שאיננו מוכשר לכלום, אפילו לא לרעות את הצאן. הוא מטיל עליהם את התמונה הזאת, תמונת חוסר האותנטיות, חוסר הכנות.
האחים לא מבינים מה הוא רוצה מהם. אנחנו אנשים פשוטים וכנים. תוכנו כברנו. הם צודקים. הוא לוחץ עליהם: אתם מרגלים. כלפי חוץ באתם לשבור אוכל, מבפנים - תודעתכם עסוקה בלראות את ערוות הארץ.
כאן קורה דבר מדהים. האחים נפתחים, מספרים סיפור שלכאורה לא התבקשו לספר ושאין לו קשר לאשמה המוטלת עליהם:

וַיֹּאמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ, אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ.[6]

מכיוון שהוטלה עליהם האשמה בחוסר כנות, בחוסר אותנטיות, בהיותם מרגלים - הם מגלים את כל תוכם, גם זה שאיננו קשור להתנהלותם במצרים. בכך אם יוצרים חוסר התאמה מיוחד בין הפנימי לחיצוני. משל לאדם המגיע לראיון עבודה כמהנדס מחשבים, ומתחיל לספר כיצד קישט את החדר שלו. יש כאן אי התאמה בין הפנימי הנחשף לבין החיצוני הנדרש. על כך מגיב יוסף:

 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם.[7]

יוסף רואה בדבריהם, הוכחה לתיאוריית הריגול שלו. מדוע? בגלל שיש אח קטן שנותר עם אביו ואח שאיננו - הם מרגלים?! האחים דיברו אל יוסף פעמיים. בפעם הראשונה - אל מול טענת הריגול, הם סיפרו שהם בני איש אחד. בפעם השניה, לאחר שלחץ עליהם, הוסיפו את קורות האחד שנותר עם אביו והשני שאיננו. יוסף רואה בהם מרגלים, לא מכיוון שהוכיחו שהם מחפשים לגלות את ערוות הארץ. הוא רואה בהם מרגלים כיוון שאין תוכם כברם, כיוון שהסתירו ממנו מידע, יצרו פער בין המציאות ובין התיאור שלה. כזה הוא מרגל: אתה לא יודע את כל הסיפור שלו, הוא מסתיר, הוא לא כנה.
יוסף מודיע לאחים כי לא יצאו ממצרים עד שיביאו אליה את האח שנותר עם אביו. אז ייאמנו דבריהם. ושוב - למה?! האם הבאת האח מוכיחה שאינם מרגלים?!
יוסף לא מתעניין בשאלה אם הם גילו מידע סוגי על ארצו או לא. הוא גם לא עושה מניפולציה שתכליתה להביא את בנימין אליו. יוסף רוצה להגיע לכך שייאמנו דברי האחים, שהם יהיו אותנטיים, כנים. רק אם הם יהיו כנים, והתוך והזהות שלהם יתאימו לתיאור הזהות - יש סיכוי שיראו גם אותו ככנה. אם הם יביאו את האח הקטן, אזי כשהוא איתם - התיאור הכולל את שני האחים יתאים למציאות.
רבן גמליאל, ניסה להציב את הכנות - האותנטיות - כתנאי לכניסה לבית המדרש. 'שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש.'[8] לאחר המהפכה הבית מדרשית בה הודח מתפקידו, בוטל הכלל הזה: 'אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס.'[9] 'חלשה דעתו של רבן גמליאל, אמר: 'שמא, חס ושלום, מנעתי תורה מישראל'. הראו לו בחלומו כדים מלאים באפר. ולא היא, אותו החלום - ליישב את דעתו הראו לו אותו.'[10]
רבן גמליאל החזיק באידיאת הכנות והאותנטיות, הוא ניסה למנוע מאנשים לא אותנטיים להיכנס לבית המדרש. רבי אלעזר בן עזריה שהחליף אותו, חלק עליו. הוא חשב שאסור לנסות לרדת לחקר הפנימי שבאדם. אדם נשפט על פי החיצוני, למרות שיכול להיות שאיננו מתאים לפנימי. ניסיון לחדור אל הפנימי, או חודרני כוחני ופוגע באוטונומיה של האדם. החלום בין אם הכריע במחלוקת ובין אם בא רק ליישב את דעתו של רבן גמליאל, מעלה תמונה של העדר אותנטיות: כדים לבנים מלאים באפר שחור. זהו סמל של הפער בין החיצוני ובין הפנימי. סמל הכדים מזכיר שיר של המשורר פאול צלאן:





החול מן הכדים

ירוק כעובש בית השכחה.
לפני כל שער משעריו המנשבים מכחיל נגנך הערוף.
הוא מכה לך בתוף העשוי אזוב ושיער ערווה מר;
בבוהן דלוקה הוא מצייר בחול את גבת עינך.
מצייר אותה ארוכה משהיתה, ואת אודם שפתותיך.
כאן אתה ממלא את הכדים ומזין את לבך.

בשיר מתואר כד ישן, מכוסה בעובש, באזור ושיער. תיאור התוף מתלכד עם תיאור האהובה, נמענת השיר. גם האוהב שניגן לה כבר מת, הוא ערוף. המשורר מתבונן בכלי העתיק ומשחזר ממנו את אשר אירע בין בני הזוג. האוהב היה חולה או פצוע, בוהן רגלו היתה דלוקה. אך בה, הוא צייר את האהובה, בנה את דמותה מעבר לאשר היתה: הגבה ארוכה יותר, השפתיים אדומות למרות שהוא צייר בחול. כך ממלאים את הכדים ומזינים את הלב, באשר איננו מתאים למציאות אלא מעצים אותה אל מעבר לעצמה.
החלום שהפנימי יתאים לחיצוני, שתהיה אותנטיות, כנות - הוא חלום באספמיה, חלום שאיננו יכול להתממש. הפנימי במהותו גולש אל מעבר לחיצוני, הלב החושק החולם מעצים ומגדיל את המציאות החיצונית. רבן גמליאל כשל בכך, יוסף כשל בכך. יוסף ניסה לחנך את האחים או לאלף אותם, שהסיפור שלהם יתאים למציאות. כשהיה פער בין הסיפור השני לראשון, הוא כפה עליהם להביא את אחיהם הקטן למצרים. אם יבוא למצריים, לא תחרוג המציאות מהסיפור הראשון. לא תהיה העלמה של יסודות חשובים בסיפור, האחים לא יהיו מרגלים שתוכם אינו כברם. יוסף חשב שכך יתוקן העוול שעשו לו, האשימו אותו שהחיצוני שלו חורג מהפנימי. שהחיצוני רואה חלומות של גדלות, בעוד שהפנימי הוא דל וכחוש. בסוף יוסף קרס, פרץ בבכי. הוא הבין שעליו לחבור אל אחיו באשר הם, לא לנסות לעצב את תודעתם. הוא לעולם יוותר בעיניהם 'בעל החלומות', לעולם יהיה זר ביניהם. כפי שרבן גמליאל יודח מתפקיד המנהיג, ורבי יהושע יטיח בו 'אוי לו לדור שאתה מנהיגו'. האידיאה של האותנטיות היא אידיאה מסוכנת, היא מובילה להשתלטות על תודעת האחר. ראוי לוותר עליה, להשאיר את הפנימי כנסתר שבאדם, כקודש הקודשים שאיש לא נכנס אליו.


  






[1] בראשית מ"ב י"א.
[2] שם שם י"ט.
[3] שם שם ל"א.
[4] שם שם ל"ג - ל"ד.
[5] שם שם ח'.
[6] שם שם י"ג.
[7] שם שם י"ד.
[8] ברכות כ"ח ע"א.
[9] שם.
[10] שם. מתורגם.

יום רביעי, 28 בנובמבר 2018

על ההצלחה [פרשת וישב]


על ההצלחה [פרשת וישב]

סיפורו של יוסף במצרים, הוא סיפור של הצלחה:

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה, וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.
וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.
וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ, וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ, וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ.
וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.
וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.[1]

מהי ה'הצלחה' לה זכה יוסף?
ההגדרה המילונית של ה'הצלחה' היא: 'השגת תוצאה טובה מאוד, אושר, מזל טוב.' 'השגת תוצאה טובה מאוד', היא התופעה האובייקטיבית. ה'אושר' - הוא החוויה הסובייקטיבית המתלווה ל'הצלחה' האובייקטיבית. ה'מזל' הטוב מורה על רכיב נוסף, מעבר לאובייקטיבי ולסובייקטיבי.
התבוננות בפרשה מורה על עוד רכיבים של מושג ה'הצלחה', המתווספים לתיאור הגדוש של המושג.
'ה' אתו'. בשפה הדתית, זאת המקבילה ל'מזל'. משהו שמעבר ליש. את ה'משהו' הזה אפשר לראות, אדוניו של יוסף ראה זאת. מה הוא ראה? הוא ראה שקורה כאן בעשייתו של יוסף משהו אחר, מעבר להשגת תוצאה טובה שבפעולות של האחרים.
יוסף מצא חן בעיני כל רואיו, מציאת החן - היא חלק מה'הצלחה'. מהי 'מציאת חן'? רבי נחמן מברסלב הפליא להגדיר אותה.[2] ה'חן' הוא - לדידו, חיבור בין החכמה [ח] למלכות [נ], מלאות של היש המרובד ממעלה למטה, היא באה לידי ביטוי בוויטאליות שהיא צירוף של שכל, חיות, כוח. ה'חן' נובע מכך שהצופה מרגיש שהדברים נעשים מאליהם, ללא מאמץ, עם 'חן' אסתטי, עם התקבלות באוזני השומעים - 'דברי חכמים בנחת נשמעים'. המרכיב האסתטי נותן טעם ופשר לציון יופיו של יוסף בפרשה [בנוסף להטרמת מה שהוביל לפרשה עם אשת פוטיפר].
מרכיב נוסף של ה'הצלחה' היא 'ברכת ה' '. ה'ברכה' היא התולדה האובייקטיבית לכך שה' עמו. היא מורה על השפע, על המלאות, על המעל והמעבר שנובע ממעבר - מהאחר.
עוד רבדים של מושג ה'הצלחה', נחשפים כשמתבוננים בשורשי המושג. פעמים רבות שורשי המושג, טמונים בתמונה חזותית. במקורות היהדות הם נחשפים, במופעים שונים מהמופע הרגיל של המושג.
'לצלוח' מורה על חציית נהר זורם:

וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן, וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל, וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ, וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.[3]

שימו נא לב - ה'צליחה' קשורה לזרימת המים, אבל היא ההתגברות של האדם הנע שלא בכיוון הזרימה.
ה'צליחה' מסמנן עוד תנועה של זרימה, זרימת האש:

דִּרְשׁוּ אֶת ה' וִחְיוּ, פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף, וְאָכְלָה וְאֵין מְכַבֶּה לְבֵית אֵל.[4]

מכיוון שהמושג מסמן הן את המים והן את האש, נלמד שהוא מושג מופשט המסמן את הזרימה כשהיא לעצמה.
הביטוי 'ותצלח עליו רוח ה' ', מופיע כמה וכמה פעמים.[5] זהו ביטוי מעניין וחשוב כיוון שהוא מוסיף את הרוח למים ולאש, עוד ביטוי למושג ה'זרימה' המופשט. הביטוי גם מורה כי בתמונת העולם התנ"כית, הזרימה היא ביטוי של התגלות האחר - ריבונו של עולם. אפשר להוסיף לכאן עוד רובד, למרות שביחס אליו לא מופיע מושג ההצלחה:

וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'.[6]

'יד ה' ', היא 'רוח ה' ', והיא 'צולחת' על הנביא עם נגינת המנגן. מושג הזרימה מקבל כאן עוד רובד, מופשט ועמוק: התנועה, כתנועת הצלילים במנגינה. החסידים - אנשי הניגון והמנגינה - הרבו לדרוש את הביטוי הזה, בכך הוסיפו רובד למושג ה'הצלחה'. הנה דרשה אחת מיני רבות של המגיד:

שמעתי ממורי ורבי הגאון והחסיד מו"ה [מורנו הרב] דוב בער ז"ל נבג"מ [נשמתו בגנזי מרומים], עה"פ [על הפסוק] 'והיה כנגן המנגן, ותהי עליו רוח אלהים'. דהנה זה נראה לעיני כל אדם המנגן יפה, בעת שמנגן יש לו כמה פניות ומכוון הכל להתפאר בקולו, לא כן הכלי שמנגן בו הוא דומם ובוודאי אין יכולת בהכלי לעשות שום פניה, וזה היה כנגן המנגן, ר"ל [רצונו לומר] אם יהיה המנגן הוא האדם, כנגן, ר"ל כהכלי שמנגן בו, שאף לו לא תהיה שום פנייה כמו הכלי שאין לו שום פנייה, אז ותהי עליו רוח אלהים.

הזרימה היא העשייה המתרחשת מאליה, ללא מאמץ, לכן היא מתפרשת כתולדת הרוח האלוהית השורה על האדם.
יוסף הוא איש מצליח, ו'הצלחה' היא מושג חיובי, טוב, נחשק. אבל יש גם פנים אחרות להצלחה, פנים אפלות. יוסף מגלם בחייו גם את הטרגדיה של ההצלחה. יוסף היה איש 'מצליח' גם כשהיה נער, אבל הוא לא היה בהקשר הנכון. ראשית, הוא היה חלק מקבוצת האחים, ההצלחה שלו הובילה לקנאה ולשנאה. שנית - הוא היה רועה, יותר נכון עוזר של העוזרים לרעות. הצלחה היא גם היכולת לפרוץ אל מעל ומעבר, בהקשר שלו - המעל והמעבר היה אל... השיבולים. השדות הנותנים אחיזה של קבע במקום, לא חיי נדודים של רועים. כך חלם בחלומו, כך פרץ את תקרת הזכוכית. כשחלם חלום מופשט וגדול יותר - על השמש ועל הכוכבים, לא רק האחים שנאו אותו, גם אביו אוהבו גער בו. כך, דווקא הבן המצליח, מי שיכול היה למנף את המשפחה, מוקע ונמכר לעבד. גם כאן, ההצלחה מרימה אותו לגבהים, אל פסגות בית אדוניו. אבל ההצלחה מובילה אותו גם אל התהומות. אשת אדונו חושקת באיש המצליח, בזה שמצא חן בעיני כל רואיו וגם בעיניה. אבל כשהוא שומר על הקוד האתי שלו, דווקא המצליח מוטל לכלא. אילו לא היה איש מצליח, היה ממלא תפקיד שולי ומחזיק בו מעמד. כיוון שהצליח, הגיע לבית הכלא. היותו איש מצליח, מביאה את יוסף מהכלא אל היות המשנה לפרעה. כאן ניתן סוף סוף מקום ומרחב ל'הצלחה' שלו, ליזמות היצירתית, למעוף ולדמיון המשולבים ביכולות מעשיות יוצאות דופן. הוא משנה את פני האימפריה, מציל אותה מהרעב הגדול. אבל... הוא עושה זאת בארץ זרה, מנותק, נכרי, אוכל לבד. המתוק שלו הוא מריר כל כך. ההקשר הוא לא הקשר, אלא ניכור וזרות. מבחינת תולדות העם היהודי, הוא האיש הנכון במקום הנכון. אבל גם את הצלת משפחת אביו, הוא מפעיל מעמדה של בדידות צורבת. בדידות שתלווה אותו עד יום מותו. סביר שההיסטוריה המצרית החייבת ליוסף כל כך הרבה, לא תזכור את האיש הבודד ואת עיצבונו. יוסף הוא דג במי מצריים, אבל בסופו של דבר לא מותיר בהם את חותמו. בואו ונתבונן בשיר של רחל חלפי, המטיב לתאר את בדידותו של המצליח היוצר:

הדג הפסל
אני הדג המפסל
בחומר הקשה מכל

אני מפסל במים
והמים מקבלים אותי כמו אישה בשלה
כאילו תמיד
כאילו כבר לא

אין רגע אחרי הגילוף
אין רגע לפני
רק רעד המים שבין הזמנים
ראו איך
כמה יפים יצאו מתחת ידי
חומקים כעפרים נבהלים
מים מפוסלים!

לפסל אהבה
איך לפסל אהבה תוך מים
רושפה בי פנימה
וידי לשה במים   רוצה להקפיא אהבה
והמים שוטפים את האהבה
ואני מעצב אותם בעצבות ירוקה
והם מכסים עלי בשמיכה עמוקה

כאילו יפה לנו שתיקה.[7]

יוסף האיש המצליח, מצליח בהקשר מנוכר, רחוק ממחוזות הזהות שלו, מצליח ב'מים', מפסל במים פסלים שאין להם קיום, ששזורה בהם עצבות. כי לא די בכך שאדם יהיה מצליח, צריכה להיות הצלחה להצלחה שלו. ההצלחה להצלחה היא ההקשר הנכון שבו נטועה ההצלחה. רק בהקשר הנכון היא יכולה להכות שורשים, להיות בת קיימא ובת שמחה ובת אושר.



[1] בראשית ל"ט א' - ו'.
[2] ליקוטי מוהר"ן, תורה א'.
[3] שמואל ב' י"ט י"ח.
[4] עמוס ה' ו'.
[5] למשל שופטים י"ד י"ט, שמואל א' י' י' ועוד.
[6] מלכים ב' ג', ט"ו.
[7] רחל חלפי, ספר היצורים, עמ' 8.