יום רביעי, 28 באוקטובר 2020

על הדברים הקטנים [פרשת לך לך]

 

על הדברים הקטנים [פרשת לך לך]

 

בתום מלחמת הארבעה בחמישה, נלקח לוט בשבי. אברם שמע על כך, הקים יחידת קומנדו בת שלוש מאות ושמונה עשר חיילים, ערך מסע הפתעה מדהים עד לצפון הרחוק, היכה את השובים ושחרר את השבוי הקרוב לו. בחזרתו מהקרב קיבלו

 

 

 את פניו המלכים המוכים שהרוויחו ממסע התקיפה. וכאן התרחש הדיאלוג הבא:

 

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. [בראשית י"ד כ"א - כ"ג]

 

הכוונה הכללית ברורה, אברם לא רוצה דבר ממלך סדום. הסיבה - גם אם ייקח דבר קטן, בעתיד, כאשר אברם יהיה איש עשיר, יטען מלך סדום שהוא הגורם לעושר הזה. לכן הוא מעדיף לא לקחת דבר.

בואו ונתבונן קצת יותר לעומק ההתרחשות. אברם הוא יזם, סטרטאפיסט יוצא דופן. במבחן התוצאה, הוא המציא את עם ישראל. כמו כל אדם מוכשר, הוא לא נולד מהים. יש לו אבא. בסוף הפרשה הקודמת - פרשת נח מסופר:

 

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ

וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן

וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם [י"א ל"א].

 

תכונת היסוד של היזם והחדשן - הגמישות. היכולת לשבור מסגרות קיימות כדי לבנות וליצור חדשות. תרח הוא היזם, הוא המוכן לצאת מאזור הנוחות - המולדת, אור כשדים - וללכת לקראת יעד אותו סימן לעצמו: ארץ כנען. הוא גמיש עד כדי כך, שהוא לא שבוי ביעדים של עצמו. בהגיעו לחרן הוא מחליט להישאר שם, מסיבה שאנחנו הקוראים לא יודעים.  

על רקע זה מופיע סיפורו של הבן, של אברם. הוא מקבל את הצו:

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה.

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. [י"ב א' - ג']

 

הייעוד עשיר יותר, לא רק לאן ללכת אלא מה להיות ביעד. זה אברם. אבל הראשית - היא תרח. אין לך אדם שאין לו אבא, אין לך יזם שלא קלט את הניצוץ מאחר והפך אותו לאור גדול.

והנה, אותה תכונת היזמות באה לידי ביטוי גם במלחמת אברם בארבעת המלכים התוקפניים. המחשבה פורצת הגבולות לצאת אל המרחק הגדול הזה - עד דן, הכוח הקטן שהוא לקח אתו, המהירות - 'וירק את חניכיו', כל אלה גרמו לניצחון הדרמטי. והנה, בשיחה עם מלך סדום, מתגלה עוד תכונה של היזם. אברם לא מתבונן במצב העכשווי - הוא מהגר עני, ומלך סדום מציע לו עושר רב. לאברם יש חזון, הוא רואה את העתיד בו הוא יהיה איש עשיר. כדאי לו לדחוק את הסיפוק העכשווי, כדי שבעתיד לא יטען מלך סדום לבעלות על הונו.

גדולתו של היזם היא בכך, שיחד עם התמונה הגדולה, הוא רואה גם את כל האומים והברגים המרכיבים אותה. הוא רואה גם את הקטן, גם את החוט וגם את שרוך הנעל. תמונת החוט ושרוך הנעל, היא תמונה קונקרטית של דברים קטנים שאברם מסרב לקחת ממלך סדום. אבל, יש לה גם ניחוח סימבולי. כך ראו אותה החכמים, כמסמנת ומסמלת מצוות שעתידים בני אברהם לקבל. בזכות הסירוב לקבל את החוט ואת שרוך הנעל - אומרים החכמים - עתידים ישראל לקבל את מצוות הציצית [פתיל (חוט)], את מצוות התפילין [הרצועה שהיא דומה לחוט], ואת מצוות הייבום בה היבמה חולצת נעלו של היבם, ולפי העמדת התלמוד - מתירה את רצועות סנדלו [ירושלמי יבמות פרק י"ב הלכה א']. היופי בדימויים הללו, שהם הופכים את האומים ואת הברגים, את הדברים הקטנים - לחלק מהחזון הגדול שבעבורו מוכן אברם לוותר על הסיפוק המידי.

מישל פוקו כתב ספר ששמו 'המילים והדברים'. הוא בוחן בו את היחס בין השפה ובין מושאי ההתבוננות שלנו. התפתחות המדע, היא התפתחות קיצור המרחק בין השפה ובין הדברים. לכך תורמת, התפתחות כושר ההתבוננות. במאה ה17 חלה התפתחות דרמטית בתחום זה. האדם התבונן יותר בטבע, ראה דקויות שלפני כן לא הבחין בהם. הוא התמקד, שלל דברים שאינם ממין ההתבוננות. רק מה אני רואה. הנה הניגוד שבין החלק למחוספס. פשוט, אבל לפני כן איש לא הבחין בכך.

והנה, מומצא המיקרוסקופ. אבל להבחין בדברים שקודם לכן לא ראינו אותם. ההתבוננות בדברים הקטנים, מאפשרת לראות גם את הדברים הגדולים - כגון לגלות את תהליכי הרבייה. [עמ' 134 -135 בתרגום העברי].

היכולת של אברם לראות את החוט ואת שרוך הנעל, מחוברת ליכולת שלו לראות את עצמו בעתיד כאיש עשיר, להכיל את החזון הפותח: היותו גוי גדול, היותו ברכה. חוט ושרוך נעל בלשון כתבי הקודש, הם ה'פרוטה' בלשון החכמים. ההנחיה לשים לב לפרטים הקטנים, מופיעה כך בלשון החכמים:

 

[דברים א'] 'כקטן כגדל תשמעון'.

אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה, כדין של מאה מנה.  [סנהדרין ח' ע"א]

 

עגנון כתב סיפור, ששמו 'הפרוטה':

 

מעשה בעני אחד שחזר בליל שבת מבית הכנסת לביתו וראה פרוטה בדרך. אמר העני, שיחקה לו שעתו של אותו אדם, אבל מה אעשה ששבת היום ואיני יכול לטלטלה. אילו מצאתיה קודם חשיכה הייתי לוקח בה שניים שלושה צימוקים ועושה לי יין לקידוש או הייתי לוקח לחם חיטה לענג את השבת. הלך לביתו וקיבל את השבת בלא יין ובלא לחם חטה ובלא שום דבר של עינוג, אלא קידש על פת שחורה ויצא בה ידי סעודת שבת.

 

במהלך השבת, כל כמה שעות שב העני להתבונן בפרוטה. בבוקר הוא רואה שהיא איננה פרוטה של נחושת אל מעה של כסף. לאחר התפילה הוא מבחין שהיא איננה של כסף אלא של זהב. אחרי מנחה הוא מבחין שאין זו מטבע של זהב אלא מטבעות זהב רבים. בכל פעם גדל הפיתוי, והוא נאבק ויכול לו. רק לאחר צאת השבת פונה העני ליטול את המעות:

 

שחה וראה מה שאין כל עין רואה ואין כל יד מונה. פשט את ידיו וזרק את כל הדינרים לתוך כיסיו עד שנתמלאו כיסיו מהם. שמא כיסיו היו קטנים, לא כי, אלא היו גדולים. שמא הדינרים קלים, בוא וראה מה לקח בדינר אחד, יין להבדלה ולחם חיטה ודג מלוח ושאר דברים שמיטיבים לגוף ואינם מריעים לנפש, ועדיין נשתיירו בידו מעות.

 

העני, כמו אברם, דוחה סיפוקים מפאת ערך. זאת תכונה הכרחית ליזם איש החזון שלא חי את הרגע אלא את העתיד.

נחזור לחכמים שראו בחוט ובשרוך הנעל ביטויים של החזון העתידי אליו חותר אברם. שרוך הנעל היא רצועת הסנדל, מצוות היבום שעתידים בניו לקבל בזכות האיפוק שלו. נזכיר שהסנדל הוא הנעל הנחלצת, המחלצת את האישה מכבליה לאחי בעלה. הרצועה היא גם רצועת התפילין העתידיים, והסמלים האלה מתחברים לשיר של יהודה עמיחי:

 

סנדלים

 

הסנדלים הם שלד של נעל שלימה,

שלד וגם נשמה יחידה.

הסנדלים הם המושכות של רגלי הדוהרות

ורצועות תפילין של רגל מתפללת ועיפה.

 

הסנדלים הם פיסת האדמה הפרטית

שאני דורך עליה בכל מקום שאלך,

נציגי מולדתי, ארצי האמיתית.

שמים לרוחשים קטנים של מטה

ויום שואתם כי יבוא.

 

הסנדלים הם נעורי הנעל

וזכר לכתה במדבר.

 

אינני יודע מתי אובד להם

ומתי יאבדו לי, אך הם יאבדו

כל אחד במקום אחר:

האחד לא הרחק מביתי

בין סלעים ושיחים נמוכים,

והשני ישקע בחולות

ליד הים הגדול,

כמו שמש שוקעת

מול שמש שוקעת.

 

שרוך הנעל של לך לך של אברם העברי מייסד האומה, הופך לרצועת הסנדל של הציונות המממשת את חזונו. עמיחי - כחכמים - מקשר בין רצועת הסנדל לרצועת התפילין והופך את הסנדלים לסמל ההליכה בשבילי הארץ, מימוש חזונו של אברם העברי.

וכיזם אמיתי, הוא יודע שיום אחד יאבדו הסנדלים, הכלים ישתנו והחזון יישאר, גמיש ומתאים את עצמו לזמנים החדשים.  

 

יום רביעי, 21 באוקטובר 2020

 

על הברית ועל השותפות [פרשת נח]

 

לאחר האירועים הטראומטיים של המבול, כורת ריבונו של עולם ברית עם בני האדם:

 

...וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם.

וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם, מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ [בראשית ט' ט' - י"ג].

 

זאת הראשונה בקבוצת הבריתות המתוארות בכתבי הקודש, וישנן לא מעט כאלה. יתרה מזו: אפשר לומר כי מושג ה'ברית' הוא מושג היסוד של כתבי הקודש, הוא המתאר את הזיקה ואת הקשר שבין ריבונו של עולם לאדם, בין אדם לאדם ובין מדינה למדינה. אפשר לומר כי הסיפור הכללי של כתבי הקודש, הוא סיפור ה'ברית' הפרתה וניסיונות לחדשה. על כן, כדאי להתבונן במושג ה'ברית' ובפשרו.

ה'ברית', נכרתת בין שני צדדים, הופכת אותם לאחד. בכדי לעמוד על מהותה, נתבונן במושג שהחליף אותה בשפת החכמים: ה'שותפות':

 

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע... לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם. [בבא בתרא א' א']

 

גם שותפות נוצרת בין שני צדדים, אבל היא מוגבלת לתחום מסויים ורק ביחס אליו הם הופכים לישות אחת. השכנים המתוארים במשנה, הם ישות משפטית אחת ביחס לחצר. אבל, אין ביניהם כל קשר מהותי החורג מענייני החצר. יכול להיות קשר שכזה, אבל הוא חורג מהשותפות ולא תלוי בה. הנה הברית שכורתים אבימלך ואברהם:

...וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה, אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ, וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית [בראשית כ"א כ"ג - כ"ז].

 

ה'ברית' חורגת מה'שותפות' בכך שהיא מבוססת על מערכת יחסים - החסד - ולא על זיקה ממונית. היא כוללת שבועה - מחוייבות עמוקה, והיא משתרעת על פני דורות. ביתר חדות הדבר בא לידי ביטוי בברית שכורתים דוד ויהונתן:

 

וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ.

וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו.

וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.

וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ. [שמואל א' י"ח א' - ד']

 

ה'ברית' איננה רק חיבור תועלתני, היא קשר של נפש בנפש, היא ביטוי של אהבה. ה'אהבה' בשפת כתבי הקודש, היא זו:

 

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה:

(ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ [שיר השירים ח' ו' - ז'].

 

בעולם המנוכר והעסקי, אין מקום לרומנטיקה הזאת. כאן שורה השותפות, לא הברית. מורי ורבי הפילוסופי - הרמן כהן - הורה כי מושג היסוד של כתבי הקודש הוא ה'הצטרפות'. ההצטרפות שבין אלוהים לאדם, וההצטרפות שבין אדם לאדם. את ההצטרפות שבין אדם לאדם, הוא חילק לשני סוגים: Nebenmensch - אדם ליד אדם, השכן, וMitmensch - אדם עם אדם, החבר. השכן הוא השותף, החבר הוא בן הברית.

הרב סולובייצ'יק העמיד במסה שלו 'קול דודי דופק', שני סוגים של ברית: ברית גורל וברית יעוד.

 

ברית גורל מהי? הגורל מציין בחיי האומה כמו בחיי היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כורחו למציאות הלאומית הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהיבלע במציאות אחרת חוצה לה [86]  

ברית יעוד מהי? היעוד מציין בחיי האומה כמו בחיי היחיד קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החופשי, ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הווייתה ההיסטורית [92].

 

הרב סולובייצ'יק, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על הרמן כהן. מנקודת מבטי, מפעלו הפילוסופי והתיאולוגי, הוא תרגום של הפילוסופיה של הרמן כהן לשפתו האורתודוקסית של הרב סולובייצ'יק. ברית גורל - היא למעשה זיקת השכנות, או השותפות בלשון החכמים. ברית יעוד - היא זיקת החברות או הברית בלשון כתבי הקודש. הרב סולובייצ'יק טוען שההצטרפות יהודים בעלי זהות דתית ליהודים בעלי זהות חילונית היא ברית גורל ולא ברית יעוד. מבחינת היעוד - לדעתו - תהום פעורה בין היעוד של העם היהודי בתמונת עולמו של היהודי הדתי ובין היעוד של העם היהודי בתמונת עולמו של האדם החילוני. בזה אני חולק עליו. 'ברית' מנקודת מבטי איננה מבוססת על היעוד אלא על האהבה. הקיום של העם היהודי בכלל ושל מדינת ישראל בפרט יכול להתממש רק עם כריתת ברית של אהבה בין בעלי הזהויות השונות.

הרמן מלוויל, כתב את הספר שהפך לאחד החשובים בספרות הכללית ובספרות האמריקאית בפרט - 'מובי דיק'. זהו סיפור המרדף האובססיבי של רב החובל אחאב אחר מובי דיק, הלווייתן הענק. בצוות הספינה נמצא המלח ישמעאל שהוא מספר הסיפור, וכן - עובד האלילים קוויגווג - אומן בהטלת צלצלים. במהלך הסיפור נרקמת חברות עמוקה בין ישמעאל ובין קוויגווג. החברות באה לידי ביטוי בעישון משותף, בכך שקוויגוויג מחלק את רכושו עם ישמעאל:

בזאת ביקש לומר בביטוי של מולדתו, כי רעים אנחנו כאחים; בשמחה ימות למעני, אם יהיה צורך בדבר. אצל איש מבני ארצי היתה שלהבת פתאום זו של ידידות נראית מקדימה את זמנה עד מאוד, דבר החייב לעורר חשד; אך אצל הפרא הזה התם לא היו הכללים הישנים האלה תופסים. [63]

 

זה הפער שבין שותפות - לה רגיל ישמעאל, ובין הברית לה רגיל קוויגוויג. אלא שכאן מגיע מקרה מבחן המאתגר את ישמעאל:

 

...אחרי כן פנה אל תפילות הערב שלו, הוציא את הצלם שלו... על פי כמה סימנים וגילויים סבור הייתי שלכאורה הוא מעוניין שאצטרף אליו; אך הואיל והיטב ידעתי מה יבוא אחר כך שקלתי רגע בדעתי אם, במקרה שיזמין אותי לכך, איענה לו או לא.

 

ישמעאל פורש את הדילמה שלו בפני הקוראים. הוא נוצרי, ואסור לו לעבוד עבודה זרה.

 

אבל עבודת אלוהים מהי? לעשות את רצון האלוהים - זו עבודת אלוהים. ומהו רצון האלוהים? - שאעשה לחברי ככל שירצה חברי שאעשה לו - זה רצון האלוהים...

הנה כי כן, העליתי אש בנסורת; עזרתי לזקוף את ולתמוך את האליל הקטן והתם; יחד עם קוויגווג הקרבתי לפניו פכסם קלוי; השתחוויתי לפניו פעמיים או שלוש ונשקתי את אפו.

 

חלק מהטיעון נבנה על אדני החשיבה הנוצרית - אני רוצה שהוא יעבוד את אלוהי, לכן אני צריך לעבוד את אלוהיו. אבל מלוויל נוגע בנקודה עמוקה הרלוונטית גם ליהודי: ברית חודרת אל מעמקי הזהות, מחייבת להזיז את הגבינה הפנימית. שותפות יכולה להיות חיצונית, כל אחד נותר בזהותו. מכאן עולה השאלה הנוקבת: האם אנחנו מוכנים לברית, או שלעולם נסתפק רק בשותפויות?

 

 

 

 

 

יום רביעי, 14 באוקטובר 2020

על החיפוש ועל הטעייה

 

על החיפוש ועל הטעייה [פרשת בראשית]

 

בריאה היא סיפור לא פשוט. אתה יוצר דבר, שאין לך מושג מראש מה הוא בדיוק יהיה. אין אפשרות, שלא תהיינה גם אכזבות, שלא תהיינה חרטות, שלא תהייה תשוקה להתחיל שוב מההתחלה. פסקת הסיום של הפרשה שלנו, היא פסקת מופת המעבירה את המורכבות של הראשית:

 

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. [בראשית ו' ה' - ח']

 

ריבונו של עולם מתבונן, רואה את הרע, ניחם, מתעצב, רוצה למחות... ומוצא משהו או מישהו - נח - שכן מוצא חן בעיניו. כמה תנועה, לבטים, רצוא ושוב, רגשות מתחלפים.

לא רק ריבונו של מחפש את דרכו בראשית, גם האדם. לאחר הפריצה הראשונה, מופיעה פיסקה המכילה גם היא חיפושים ותהיות:

 

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ, וַיְהִי בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד, וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל, וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל, וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.

וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי. כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ, אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'.

                                                                                             [ד' ט"ז - כ"ו]

 

קין נענש וגולה, יושב בארץ נוד. ארץ ששמה משקף את הוויית חייו - נדודים ותנודות. הוא בונה עיר, ממציא צורת יישוב חדשה המהווה תיקון על ידי ניגוד: נדודים מול עיר. הוא קורא לה בשם בנו, נאחז בהמשכיות כנגד טלטלות חייו. השושלת מתגלגלת עד למך. ללמך ועדה שני בנים - יבל ויובל. שמות דומים, ניסיונות מקבילים לתקן את פגמי השושלת. יבל במקביל לעיר בונה צורת יישוב אחרת - אוהל ומקנה. יובל מפליג מעולם המעשה לעולם האומנות, אל הכינור ואל העוגב. ניסיונות שונים, איך לחיות החיים. ללמך ולצילה נולד בן, תובל קין. שוב חוזרים אל דמות האב המטולטל - קין, שלא מפסיק לטלטל את חיי צאצאיו. תובל קין ממציא תחום חדש - חורש נחושת וברזל. מכאן כלי הנשק, כלי המשחית. משחק מסוכן במורשת סבא קין. ולמך, פרשה עלומה של רצח איש וילד. לא ברור מה קרה, אבל - הוא שר על מה שקרה. זה שיר קינה? או שיר וויטאליות וכוח. יש עוד בית בשיר. אני יותר מסבא קין. בו התנקמו פי כמה וכמה מאשר התנקמו בסבא קין. באיזה מנגינה הוא שר? כאב על כי נקמו בו כל כך, או גאווה על כי השיג את סבא? כל הדמויות האלה תועות טועות ומחפשות. בין טוב לרע, בין אופן הקיום האנושי הראוי, הרצוי. ככה זה בבראשית, עושים טועים תועים מחפשים. נחמיה ריבנר כותב:

 

האיש עם הבית

 

האיש עם הפה העקום

האיש עם העין האחת

עין ינשוף עייף

האיש עם הרגליים הקצרות מידי

האיש היושב גאה כבול עץ

האיש העצי הזה, בעל הקליפה הצהובה

האם הוא איש האם הוא צל?

האיש המתחבא בתוך עצמו

האיש המחזיק תמונה בידיו

בתמונה יש בית, בית וסוס

האיש עם ביתו הנטוש

הפליט הזה

לא יזוז עוד, לא יוכל עוד

לקום וללכת

ולאן ילך

כשהבית רק בית מצויר?

 

יש משהו לא שלם באיש הזה. הפה שלו עקום, יש לו רק עין אחת. הרגליים שלו קצרות מידי. לא ברור אם איש או רק צל. הוא מתחבא - לא כאדם הראשון שהתחבא בין עצי הגן, הוא מתחבא בתוך עצמו. הוא לא יכול לקום וללכת - כמו קין...

 

יש חושבים שתמונת הראשית היא נקייה וצחה ושלימה. לא כך. הראשית היא רוטטת, אולי וכזה כאילו וננסה ולא יצא כל כך טוב, זה עקום... יש דברים שאפשר ליישר, למחוק ולצייר שוב, יש דברים שצריך להשלים איתם. אז מגלים שלפעמים העקום עם העין האחת הוא העמוק, המלא ואפילו... היפה.

 

 

יום רביעי, 7 באוקטובר 2020

על ההבניה [פרשת וזאת הברכה]

 

על ההבניה [פרשת וזאת הברכה]

 

במוקד הפרשה שלנו ניצבת ה'ברכה', היא ה'ברכה' אשר ברך משה את בני ישראל. היא עומדת במקביל לברכת יעקב את בניו, החותמת את ספר בראשית. מהי הברכה? קולמוסים רבים השתברו במהלך הדורות, לתת לה מובן ופשר. היו שראו בה 'איחול', מקובלים ראו בה הורדת 'שפע'. היו שראו בה מעין 'נבואה', אם לא 'נבואה' - 'רוח הקודש'.

ברצוני להבליט הפעם רכיב אחר בברכה, הוא רכיב הסדר וההבניה. הברכה עושה סדר. ראו נא את המשנה במסכת ברכות:

 

כיצד מברכין על הפירות?

על פירות האילן אומר 'בורא פרי העץ', חוץ מן היין שעל היין אומר 'בורא פרי הגפן'.

ועל פירות הארץ אומר 'בורא פרי האדמה' חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר 'המוציא לחם מן הארץ'.

ועל הירקות אומר 'בורא פרי האדמה', רבי יהודה אומר: 'בורא מיני דשאים'.

                                                                                                    [ברכות ו' א']

 

יש פה שימת סדר, והגדרה המוציאה מהגדר את היוצאים מהכלל - יין, פת. ההכרעות האלה אינן מוחלטות, אפשר לקבל החלטות אחרות ולהגדיר הגדרות שונות. על כן, מדובר בהבניה, לא בחשיפת המציאות כפי שהיא לעצמה.

בואו ונתבונן בעין כזאת בשתי מערכות הברכות, זו שבספר בראשית וזאת - בפרשתנו - החותמת את ספר דברים. יעקב בברכותיו, שם בסוגריים את לוי. הוא כולל אותו בברכת שמעון, יותר מקלל ממברך ['כלי חמס מכרותיהם']. שני בנים זוכים לברכה גדולה יותר מיתר הברכות, יהודה ויוסף. המתח בין שני האחים האלה, קיים כבר בספר בראשית וילווה את העם לכל אורך תולדותיו כפי שהן מתועדות בכתבי הקודש.

בספר דברים, מצב העניינים שונה. ברכת יהודה קצרה וסתמית, לא ברכה של בן מוביל ושבט מולך. ברכת לוי מורחבת, ברכה לשבט מוביל. כך גם הברכה ליוסף, הכוללת גם את בניו - אפרים ומנשה. אפשר להבין כי כאן יש הבניה שונה, ההכרעה נפלה יוסף ולא יהודה, לוי השתחרר ממעמסת החמס של אבי השבט וזוכה למעמד מוביל בהנהגה. האם יש כאן שיקוף של המצב הנתון, או הבנייה של המצב העתידי? לי ברור, הברכה לא רק עושה סדר, אלא גם מבנה אותו.

בואו ונתבונן במושג ה'הבניה', ובקורותיו בתולדות הרעיונות. ההתבוננות הזאת, תוסיף עוד כלים להתבוננות בפרשה. יסוד המושג במהפכה שחולל קאנט, הוא שהורה שהמציאות כפי שהיא לעצמה חסומה בפנינו. תמונת העולם שלנו, היא תולדה של מבנה התודעה ולא של מבנה המציאות. המהפכה הזאת, כונתה המהפכה הקופרניקאית. יש לה תולדות רבות ושונות, אחת מהן היא בשדה ההבניה.

אם התופעה היא השלכה של התודעה, הרי שאפשר גם לכוון אותה. כך נולדו כמה כיווני הבנה ופעולה. הקונסטרוקטיביזם, בונה באופן עדין, בהתאמה לנתונים המתקבלים מהמציאות. הדקונסטרוקציה - מבית מדרשו של דרידה - מתעלמת מהמציאות, עוסקת בפרשנות יוצרת ומשוחררת שהיא פרי רוחו של הפרשן.

מכאן נובעות שתי אפשרויות [לפחות] להבנת מפעלו של משה בברכות: האחת - משה רואה את ההתפתחות ההיסטורית מאז תקופת האבות, ובהתאם לה מבנה את הברכה המופנית לעתיד. כך הוא מעצב את מוקדי הכוח וההנהגה, בהתאם למציאות אך אם דחיפה קדימה. השניה - משה מבנה את העם בברכותיו, בהתאם לרוחו היוצרת ולחזונו, בהתעלם ממצב העניינים במציאות.

עד כה דיברנו מצד המברכים - יעקב ומשה. אך סביר להניח שיש גם נקודת מבט נוספת - מצד המבורכים. רמברנדט בציורו הידוע את ברכת יעקב לבני יוסף, הצליח לבטא את המתחולל בליבם של מנשה ושל אפרים בשומעם את ברכתם. את הקנאה המאדימה פני מנשה, בהבינו שסבו מקדים את אחיו הצעיר לו הבכור. הנה כאן, שיר של ישראל פנקס המתאר את הברכה מזווית ראייתו של בנימין:

 

שיר של בנימין

 

"אני הקטן שבבניך

יעקב. אכלתי לחם

במצרים,

עלזתי על שולחנך.

היוסף שבי רואה

ובוכה על בנימין

שבי,

את שניהם אבוא

אליך.

אני מריח את גלי

החושך העבש,

מנשבים, מרים,

משתי ידיך.

קבל את מתנתי: אני,

הקטן שבבנים,

רוצה לגשת אליך.'

 

ההבניה, מורדת בגדרות ובהגדרות, בוחנת אפשרויות אחרות ושונות. בנימין שבשיר, פורץ את גבולות הזהות, מורה כי יש בו גם יוסף. גם הוא בן לרחל, ובזה זהותם משולבת. מצד שני, דווקא יוסף נפרד וזוכה להעצמה. התנועה הזאת בין שתי אפשרויות ההגדרה והזהות, יוצרת מרחב של כאב וקנאה. וכך גם ההבניה של מברך מבורך. בנימין שבשיר, מערער על מערך הכוחות הזה. המערך הזה מותיר אותו פסיבי, מקבל. הוא רוצה גם לתת, רוצה לגשת אל אביו.

התשוקה לברכה היא תשוקה לסדר, שמישהו יעשה סדר, ייתן לי, יעניק לי. גלומה גם התשוקה לפאסיביות, הבריחה מהחופש. אבל, כנראה שהסיפור אחר. מי שרוצה סדר, צריך לפעול כבן חורין וליצור סדר. מי שרוצה ברכה ושפע, צריך ליצור את הברכה וליצור את השפע. זאת השורה התחתונה של התורה, בזה מסתיים ספר דברים.

 

 

יום רביעי, 23 בספטמבר 2020

על השומן [פרשת האזינו]

 

על השומן [פרשת האזינו]

 

במהלך שירת התוכחה, אומר משה:

 

יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי,

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים,

בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה,

וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ,

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.       [דברים ל"ב י"ג - ט"ו]

 

ריבונו של עולם מעטיר טוב על עמו, חמאת בקר וחלב צאן, חלב אילים וכבשים, חלב כליות חיטה ויין. והעם - בועט. עד כאן דברים כדורבנות. אבל יש ביטוי צורם, במיוחד לאוזן העכשווית:

 

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט,

שָׁמַנְתָּ

עָבִיתָ

כָּשִׂיתָ...

 

המשל הופך למסמן מכאיב: השמן נתפס כרע, כבועט, כבהמי... איך עושים דבר כזה? השאלה הזאת תקפה כשהיא לעצמה, ובמיוחד בעת הזאת הרגישה כל כך לשפה פוגענית ביחס לאדם השונה, לזה שאינו עומד באמות המידה שמחוקקת החברה למראה, ליופי. אנחנו עמלים כל כך להפריד בין המראה ובין הנפש, האופי והמידות. אדם יכול להיות רזה כדוגמן ורע מעללים, ושמן וטוב לב מכל חבריו. אנחנו שמים בסוגריים את המראה, לא מתירים אף לשפה להשתמש בתארים הנתפשים כפוגעניים. למה עושה כך התורה? איך יקראו השמנים את הפרשה? האם הם יחשבו שמכיוון שהם שמנים הם בועטים? מורדים? רעים?

האמת, נראה לי שכשלנו בהבנת הנקרא. השלכנו על הפסוקים את תפישת היופי שלנו, וכך נקלענו לבעיה מוסרית. תפישת היופי המודרנית מורה, הרזה הוא יפה והשמן מכוער. כמה חללים הפילה התפישה הזאת, בגוף ובנפש. אבל בעולם העתיק היתה תפישת יופי הפוכה, השמן הוא הוא היפה. כך עולה מחלום פרעה המנגיד את הפרות בריאות הבשר לפרות רעות המראה ודקות הבשר. כך עולה בתלמוד מדמותו של רבי יוחנן המתוארת כאחד האנשים היפים בתבל, ויחד עם זאת - אחד האנשים השמנים ביותר...

בואו ונקרא מחדש את הפרשה. ריבונו של עולם מפנק את עם ישראל, מאכיל אותו דבש שמן חמאה וחלב. העם נהיה שמן ויפה... ובועט. השומן אינו ביטוי להשחתה, אלא ליופי שעל רקעו מופיעה השחתת הבעיטה. זה עובד.

שתי הקריאות האפשריות האלה, מעצימות את אשר רוצה משה להטיח בעם:

 

 וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ,

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.       

 

העולם משתנה ומתפרק. ערכים משתנים. יום אחד - 'חושך שבטו שונא בנו', ויום אחר - הכאת ילדים היא עוול מוסרי. מושגי היופי משתנים. יום אחד שמן זה יפה, יום אחר רזה זה יפה. אין משהו יציב. אלא אם כן האדם בונה לעצמו מרכז יציב. אתם מצטרפים למעגל ההתפרקות הזה, של ערכים, של נאמנויות. ככה זה בחיים, אין דבר יציב. אבל בתוך התוהו ובוהו הזה של בריאת עולמות והחרבתם, צריך להיות דבר אחד יציב - 'צור'. בעולם הדתי זה ריבונו של עולם, בעולם ההומניסטי - זה חוט השדרה המוסרי של האדם. מי שאין לו 'צור' בעולמו, לא יהיה לו עולם.

השינוי בשיפוט על השומן, משתקף גם בשיר של אגי משעול:

 

פרת הסבל הקדושה

 

בשעת הבין זאב לכלב מסתובבת בחצרי פרשת הסבל הקדושה

כאילו הודו פה. פרת טלאים פרה שמנה פראפרא.

פרה יא פרה מה את מחפשת במקום בו נובט האוי האינך רואה

כמה אני עייפה ואפילו לא יודעת אם אני רוצה לישון או

או למות.

 

יבלית הפרנסה מכסה אותי ומעבירה עלי לוכסן שתיקה

ואין לי כלום חוץ מחום הטמטום של עינייך וגם

איני במיטבי...

 

דבר אחד בטוח אדוני רועי

שאבוד לי פה

שלא החלטתי אם לשחוט אותך או לכתוב אותך

כשאת נחה...

כבר קופצות לי

שורות עליך על הוורוד הנפלא האצור בעטינייך...

 

הפרה נדמית לה בדימויים שליליים, כולל השומן. אבל המתבונן שומע שהדימויים השליליים הם השלכה של מרת נפשה של המשוררת, של העייפות שלה, של צרות הפרנסה, של התחושה שהיא אבודה. המשוררת מתלבטת עם לשחוט את הפרה או לכתוב אותה, וכשהיא מחליטה לכתוב אותה, להפוך אותה לשיר, פתאום היא מתגלה לה ביופייה, בוורוד הנפלא של עטיניה...

רוחנו עולה ויורדת, עצובה ושמחה. כשאנחנו שמחים אנחנו טובים לאחרים, כשאנחנו עצובים - נוטים לפגוע, להיות לא נחמדים. לכן צריך כל אחד שיהיה לו 'צור' מוסרי. סלע איתן שגם בתהפוכות ההיסטוריה הגורל והחיים, יורה לו את היציב ואת המתמיד. ימנע ממנו להטיל את תהפוכות חייו על האחרים. כי זאת הרעה הגדולה, כפי שאומר משה בהמשך השירה:

 

ויֹּאמֶר:

אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם

אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם.

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

 

להיות אדם, להיות אדם מוסרי, זה להיות איש 'צור' ולא איש 'תהפוכות'. להיות מי שאמון בו, שאפשר לתת בו אמון, לדעת שגם אל מול תהפוכות חיצוניות - עליו אפשר לסמוך.

 

יום חמישי, 10 בספטמבר 2020

על הזרימה [פרשת ניצבים וילך]

 

על הזרימה [פרשת ניצבים וילך]

 

בפרשתנו מופיע קטע, שהפך למכונן את מקורות היהדות:

 

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. [דברים ל' י"א - י"ד]

 

ישנן שלוש מחלוקות פרשניות, סביב הפסוקים האלה.

ראשית - האם הקטע מוסב על קודמו העוסק במצוות התשובה, או שה'מצווה' כאן היא מושג כללי המתייחס לכל המצוות?

שנית - האם 'לא בשמים' מורה שהתורה נתונה לאדם ולא בת קול ולא נבואה לא יכולות להתערב בעיצובה, או ש'לא בשמים' מורה על מרחק המסמל קושי וההוראה היא שהתורה לא קשה ליישום?

שלישית - האם הוראת הקטע היא שמהותה של תורה אינה קשה ליישום, או שהכוונה היא שלמעשה היא לא קשה ליישום אבל אם היה קושי האדם היה נתבע לעמוד בו?

ביחס לשאלה הראשונה, אני בוחר באפשרות השנייה. מעמיד את הפרשה כאומרת היגד כולל על המצוות. ביחס לשאלה השניה, אני בוחר - בהקשר הזה - לראות את הנושא של הקטע קלות מול קושי בקיום המצוות.

השאלה השלישית נגזרת מהשנייה. על פניו, ברור שהוראת הקטע היא שהמצווה אינה קשה לביצוע. בכל זאת, רבים וטובים מהפרשנים בחרו באפשרות השנייה. הנה  - למשל - רש"י, המביא כדרכו את פרשנות החכמים:

 

לא בשמים היא - שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה.

מה מניע להעמיד את הפירוש כך? לא לקבל את מובנו הפשוט?

יש מוסכמה שרובנו שבויים בה - מה שעולה במאמץ הוא ערך רב יותר. אם משהו קורה בקלות, זאת לא חכמה. אבל אם עמל המוביל להישג, אז יש משמעות ופשר. אנחנו מעריכים את מי שמשיג יותר, רץ מהר יותר, קופץ גבוה יותר, מרים משקולת כבדה יותר - הם הזוכים למדליה ולפרס. זה נראה לנו טריוויאלי, נראה שאי אפשר לחשוב אחרת. מי שמרוויח יותר כסף, מוערך יותר ממי שמרוויח פחות. סופר שמוכר יותר ספרים, מוערך יותר מחברו שמוכר פחות. הנורמות האלה חודרות גם לתחום הדת: המתמיד מוערך ממי שלומד פחות, הנזיר ממי שלא גזר על עצמו גדרים וסייגים. אבל, אפשר לחשוב אחרת. נראה לי שהפרשה שלנו מורה על אפשרות שונה.

אפשר לחשוב שתכלית החיים היא זרימה, קלה שוטפת, פשוטה. מי שיודע את סוד החיים, יודע לזרום עם מורכבותם. הוא רץ לשם בריאותו, אבל לא כל כך מהר, קופץ להנאתו לגובה בינוני, מרים משקולת קלה לשם שמירה על כושרו. עובד כפי מידתו ומרוויח כדי לחיות בכבוד ולפרנס את בני ביתו. לא פחות, אבל גם לא יותר. מביא את יצירתו לקהל, אבל מעדיף את האיכות על הכמות.

אפשר להבין, שמגמתה הכללית של התורה היא כזאת. היא לא מתלהבת מהנזירות, לא מעודדת אותה, מגבילה אותה. היא מחפשת את המתאמץ, אלא את הזורם. יש בה מגבלות, אבל - כעדות פרשתנו - הן לא קשות ליישום. הן צובעות את החיים בצבע של זהות, אבל לא יוצרות מרוץ מאומץ. את מה שלא השלימו כתבי הקודש, מלאו אחריהם החכמים. אם כתבי הקודש מורים כי ביום השבת לא יצא איש ממקומו, בונים החכמים הלכות עירובין המאפשרות תנועה. עם כתבי הקודש מורים לא להבעיר אש בשבת וגוזרים על אכילת מאכלים קרים, מאפשרים החכמים להטמין את התבשילים ולאכול אוכל חם. הם מאפשרים להדליק נרות לפני כניסת השבת ולא לשבת בחושך כהוראת פשוטם של כתבי הקודש.

'לא בשמים היא', 'קרוב אליך הדבר'. הסיפור הוא סיפור של זהות ולא של מאמץ. אוסיף דבר שבוודאי לא כל הקוראים יסכימו איתי לגביו. חכמי המשנה בנו את מערכת המצוות מחדש. המצוות על פי החכמים מפורטות יותר מאלה שבכתבי הקודש. במבחן המאמץ, יש בהם איזון חכם. מצד אחד יש תביעות גדולות יותר, מצד שני יש הקלה במקום הצורך. מנקודת מבטי, משנת החכמים עונה על קריטריון הזרימה שמציבה הפרשה שלנו. אלא שזאת היתה רק ראשיתה של הדרמה ההלכתית. את מפעלם של חכמי המשנה, השלימו חכמי התלמוד. אחריהם באו ראשונים ואחרונים. המגמה - כמו בכל מערכת אחרת - היא עוד ועוד פירוט. איש ההלכה העכשווי חי בעולם בו ישנם הרבה יותר פרטים מאשר אלה שהיו בחייו של איש ההלכה המשנאי. בעיני, זאת מגמה לא טובה. היא מגבירה את ציר המאמץ על חשבון ציר הזרימה. נוסיף על כך, שחכמי המשנה הותירה הרבה מאוד הלכות במחלוקת. מה עושה איש ההלכה בעומדו בפני המחלוקת? יש יאמרו כי הוא הולך אל הרב שיפסוק לו, יש אומרים כי הוא בוחר בין האפשרויות. בעולם התלמוד ובהמשך דרכה של התורה וההלכה, נסגרו המרחבים הפתוחים האלה. נפסקה ההלכה ונשמטה הדעה הדחויה.

אני חי את חיי כאיש הלכה. בחרתי בדרך הזאת, ואני שלם איתה. אבל הבית בו גדלתי - בית ההורים ובית הסבים - היא בית של זרימה הלכתית. חוויית קיום התורה היתה חוויית צביעת החיים בצבעי העיתים ובגווני המעשים, לא חוויית מגבלה ואיסור. בחלומי, כך צריכה להיראות ההלכה, של איש ההלכה האורתודכסי. לשם כך צריך להגביר את ציר הזרימה, ולהגביל את ציר המאמץ. המצווה באה לצור צורה לחיים, לצבוע אותם בצבעי זהות יחודיים. 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה' הורה רבי סעדיה גאון. והצבעים לא כובלים את הישות, אלא להפך - משחררים אותה להיות היא עצמה. כמו שכותב פרננדו פסואה:

 

עובר על פני פרפר,

ולראשונה ביקום אני שם לב,

שלפרפרים אין לא צבע ולא תנועה,

כמו שלפרחים אין לא בושם ולא צבע,

הצבע הוא זה שיש לו צבע על כנפי הפרפר,

בתנועת הפרפר התנועה היא המתנועעת,

הבושם הוא זה שיש לו בושם כבושם הפרח.

הפרפר הוא רק פרפר

והפרח רק פרח.

 

לא להתאמץ להיות מה שאנחנו לא, פרפר יהיה רק פרפר, פרח רק פרח ואדם רק אדם. והצבעים והצלילים והמצוות והחגים והשבתות - מרפרפים ממעל ומקנים לו את זהותו.