יום רביעי, 13 בינואר 2021

על המכות [פרשת וארא]

 על המכות [פרשת וארא]

 

פרשת 'וארא', היא הראשונה מבין פרשיות המכות. עשר מכות, מגוונות, צבעוניות [אדם, ירוק, לבן, שחור...], אולי אפילו קומיות [חוץ ממכת בכורות. לא רק עשר המכות מופיעות בספר שמות, יש עוד מכות: שוטר מצרי מכה איש עברי, משה מכה את השוטר המצרי, שני אנשים עברים מכים זה את זה, שוטרי ישראל מוכים על ידי המצרים... זאת הזדמנות להתבונן במושג ה'מכות'.

ה'מכה' היא הפעלת כוח על האחר, הפוגעת בגופו ומבזה אותו. היא מופיעה כהתרחשות אנושית ספונטאנית, הנובעת מכעס או מרצון להגן על טריטוריה מסוימת, או לפגוע בטריטוריה של האחר. בשלב מסוים היא הופכת לכלי חינוכי, המבוגר מכה את הצעיר. בשלב מסוים היא עוברת מיסוד, הופכת לאחד מכלי הענישה של החוק. בשלב מאוחר היא הופכת בחלק גדול מהתרבות לכלי חינוך וענישה פסול, מוצאת אל מחוץ לחוק.

 

בחוק העברי, מוטלת מגבלה על המכה:

 

אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ

לֹא יֹסִיף

פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה

וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.

[דברים כ"ה כ"ג]

 

על פי המשנה, ההלקאה נחלקת לשלושה חלקים כדי להקל על המוכה. היא מלווה באומדן, וכל שאומדין אותו שאינו יכול לשאת את המלקות - מפחיתים מעונשו. אבל, כפי שקרה בתרבות הכללית, עונש המלקות הושם בסוגריים ולא נעשה בו שימוש בעת החדשה. אני חוזר להתבונן במכות: כפי שראינו, אנליזה של מושג מורה כי יש בו מרכיב פיזי ומרכיב נפשי. כך בא הדבר לידי ביטוי, גם בחוק האוסר הכאת ילדים:

 

כל ענישה שעושה שימוש בכוח פיזי ונועדה לגרום רמת כאב או אי-נוחות כלשהי, גם הקלה ביותר. בדרך כלל אלה כרוכות בהכאה )'חבטה', 'סטירה', 'מכות בישבן'( של ילדים, באמצעות היד או עם אמצעי אחר – שוט, מקל, חגורה, נעל, כף עץ, וכן הלאה. אבל הן עשויות לכלול, לדוגמה, בעיטה, טלטול או השלכה של ילדים, שריטה, צביטה, גרימת כווייה, צריבה או בליעה כפויה לדוגמה, שטיפה של פה הילד בסבון או הכרחתו לבלוע תבלינים חריפים ענישה גופנית היא תמיד משפילה.

 

אלא שהאנליזה הזאת, איננה עדינה מספיק. היא לא מדויקת, ולכן חומק ממנה רכיב חשוב של ההלקאה:

 

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ

וְאֹהֲבוֹ

שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

[משלי י"ג כ"ד]

 

משלי לשיטתו, חושב כך גם באופן אחר:

 

נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב

וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא.

[כ"ז ו']

 

יש הכאה הבאה מאהבה, היא חלק מהמעשה החינוכי. היא לא נופלת תחת קטגוריית ההשפלה. אני מניח שהקוראים עד כאן יחושו התקוממות, ענישה פיזית נחשבת היום לפרימיטיבית ומזיקה. חכו נא מעט, תכף אגיע לכך. לפני כן, בואו ונתבונן בקטע מתוך ספרו של א. ב. יהושע, 'מסע אל תום האלף'. הספר מתאר התרחשות בסוף האלף הראשון, בין אדון לעבד. המתקוממים יוסיפו עוד התקוממות להתקוממותם, שהרי מושג ה'עבדות' חלף מעולמנו [לכאורה]. אנא שימו אותו בסוגריים, והתייחסו רק למושג ההכאה:

 

...בינתיים נשמע צליל פעמונים רפה, ומבין סלי המטען מגיחה הצללית הדקה של העבד שהעיר קודם את אדוניו בלטיפת יד נועזת וממושכת, ועתה הוא מושיט אליו בפנים חתומות קערה מלאה מים זכים. והרי יכול היה, חושב בן עטר בטינה בעודו מרענן את פניו במים הצוננים, להסתפק בצלצול הפעמונים הקטנים התלויים על בגדו, במקום לחדור כך אל תוך משכבו כדי להגניב מבט במערומיו ובמערומי אשתו. ובלא שום מילה של אזהרה או נזיפה הוא סוטר לפתע בכל כוחו על פניו השחורות של העבד, שמתנדנד מן המכה החזקה אבל לא נראה מופתע, גם לא מבקש הסבר. מאז החל המסע הזה הוא מורגל שאין בספינה אדם שחושך ממנו את שבטו ולו רק עדי לרסן את בן המדבר הזה, שמשעה שנלקח אל מרחבי הים איבד את יציבותו, וכמו חיית טרף קטנה ומהירה, שאימה נופלת עליה מיד עם כליאתה, החל משוטט יומם ולילה בין כוכי הספינה ומבוכיה, כדי להתרפק בנגיעה על כל מה שנשמה באפו, אדם או בעל חיים. [עמ' 14].

 

אין כאן כעס, אין אפילו המשגה של הסיבה. יש ריסון החיה שבאדם, על ידי השבט של ספר משלי. ובאשר לממד הפיזי, ישעיהו כבר פתר את הבעיה:

 

וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו

וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.

 [ישעיהו י"א ד']

 

ה'שבט' יכול לעבור הפשטה, להיהפך לשבט הפה. אבל עדיין הוא ממלא את התפקיד של השבט ושל ההכאה. הוא שם גבול, הוא אומר 'עד כאן!' הוא אומר לא עוד. ראוי להתבונן אם בהתקדמות הראויה של הרוח ושל התרבות למקום פחות אלים, לא זרקנו את המושג על כל רכיביו. הראוי היה לפרק אותו, לוותר על אשר ראוי לוותר ולהישאר עם הליבה החיה שהיא לב ההכאה: שימת הגבול.

בפרשה שלנו מתהפכים היוצרות. בניגוד למסע עד תום האלף בו האדון מכה את העבד, כאן העבד - ונציגיו - מכים את האדון, את המצרים. זה מרד. עליו אפשר לשאת את מילות החירות שכתב קמי ואני שב אליהן כפעם בפעם:

 

מי הוא האדם המורד? אדם האומר לאו. עבד שציית לפקודות כל ימי חייו, סבור פתאום כי אין לשאת פקודה חדשה.

מה משמעותו של לאו זה? משמעותו למשל: 'הדברים נמשכו זמן רב מידי', 'עד עכשיו כן, ולהלן - לא', 'אתה מרחיק לכת', ועוד: 'יש קו גבול אותו לא תעבור'.

 

המכה היא גבול. אפשר לוותר על המכה, אי אפשר לוותר על הגבול.

יום רביעי, 6 בינואר 2021

על השליחות [פרשת שמות]

 

על השליחות [פרשת שמות]

 

ריבונו של עולם רוצה למנות את משה לשליח, כדי שיוציא בשמו את עמו ממצרים:

 

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה

וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרָיִם.

[שמות ג' י']

 

בנימוקים מנימוקים שונים, מנסה ריבונו של עולם לשכנע את משה לקבל את השליחות. משה מעלה שאלות, תהיות, חרדות, חששות. ריבונו של עולם מוסיף שלושה אותות שונים, שבאים לחזק את משה בפני בני ישראל. ובסוף - משה דוחה את ההצעה:

 

וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנָי

שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח.

[ד' י"ג]

 

ריבונו של עולם כועס:

 

וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה.

[י"ד]

 

זאת איננה נראית התחלה טובה לשליחות הגדולה ביותר בכתבי הקודש, לא ראשיתה של ידידות מופלאה. בכדי לעמוד על ייחוד השליחות של משה, נתבונן בשליחות אחרת. כך מספר ישעיהו:

 וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר:

אֶת מִי אֶשְׁלַח?

וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ?

וָאֹמַר:

הִנְנִי שְׁלָחֵנִי.

[ישעיהו ו' ח']

 

על פניו, ישעיהו גדול ממשה. הוא נחלץ לקבל את השליחות, ללא הפקפוקים והספקות והדחיות שנוקט משה. בכדי להבין את משה, נתבונן במושג ה'שליחות'. חכמים שעסקו בהמשגה, הבחינו בשניות שבמושג. מצד אחד, השליח הוא הרחבה של אישיותו של השולח:

 

שלוחו של אדם כמותו.

 

עד כדי כך מגיעים הדברים, שאם השליח עשה שליחות שיש בה כדי מעילה, בעל הבית מעל. מצד שני:

 

אין שליח לדבר עבירה.

 

השליח הוא אישיות עצמאית, ואינו יכול להסתתר אחר אישיותו של בעל הבית. אם השליחות היא לדבר עבירה, הרי הוא האחראי על פעולתו העבריינית. השניות הזאת, יוצרת מרחב של לבטים. השליח מתלבט בין ביטול רצונו ואישיותו ביחס לבעל הבית, ובין עמידה על דעתו העצמית בניגוד לדעת בעל הבית.

מרחב הלבטים הזה, מזכיר מרחב אחר אותו תיאר ז'אן פול סרטר. סרטר הפליא לחקור את סבכי ההונאה העצמית. בין השאר הוא כותב:

 

ניטול לדוגמה את מקרה האישה שניאותה לצאת ולבלות עם אדם מסויים בפעם הראשונה. היא יודעת היטב את כוונותיו של האדם הדובר אליה ביחס אליה. היא יודעת גם שבקרוב יהיה הכרח לקבל החלטה.

אולם אין היא רוצה להבחין בדחיפותה; ... אין היא רוצה לראות אפשרויות שונות של התפתחות בזמן אותן מציגה בפניה התנהגותו. היא מגבילה התנהגות זו למה שהינה בהווה... משום שאין היא יודעת בדיוק מה רצונה...

נניח עתה שהגבר נוטל את ידה בידיו. מעשה זה מעורר סכנה שהמצב ישתנה ומחייב החלטה מיידית. להשאיר את ידה בידו, פירושו להסכים לפלירט, להתקשר. להוציא אותה, פירושו לנפץ את ההרמונה הבלתי יציבה והניתנת להפרה המעניקה לשעה זו את קסמה. המטרה שלה, לדחות ככל האפשר את רגע ההחלטה...

 

רוב האנשים, בהיותם במצב שיש בו מורכבות ואמביוולנטיות, מצד אחד הם רוצים בו ומצד שני הם לא רוצים בו, מערימים על עצמם ועל האחר. הם משהים את המצב, בורחים מהכרעה. הקסם ממשיך, אך אחד לא נועץ סיכה בבלון האשליות. 'לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא'. משה הוא איש של אמת. הוא מודע לאמביוולנטיות שבהתרחשות: מצד אחד יש לו אחריות לאחיו, מצד שני הוא מוצא את עצמו ראוי לשליחות. מישהו אחר היה משתהה, לא מחליט, משהה את הרגע הקסום בו ריבונו של עולם מחזר אחריו. אבל משה, איש האמת, מפוצץ את הבלון. אם זה אולי לא, זה לא. הוא לא מוכן לקחת על עצמו שליחות, שהוא לא שלם איתה. לכן הוא אומר לו, למרות שזה לא נחמד, למרות שריבונו של עולם כועס. אבל ריבונו של עולם מבין - בסופו של התהליך, כי הוא בחר נכון. הוא בחר איש אמת, רק הוא מתאים לשליחות הגדולה.

א. ב. יהושע, כתב ספר 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'. פועלת זרה נהרגה בפיגוע, מנהל המפעל שולח את הממונה על משאבי אנוש להוביל את האישה לקבורה במולדתה. בסופו של הספר חל מהפך, השליח מחליט להחזיר את האישה לקבורה בישראל. זאת השיחה שמתנהלת בין השליח ובין בעל המפעל ששלח אותו:

 

-         ואם אני לא אתן רשות להחזיר אותה, מה תעשה?

-         אז אני אחזיר אותה לירושלים על חשבוני. אני לא עשיר, אבל גם לא עני. ובתור ממונה על משאבי אנוש אני גם מוסמך לתת לעצמי הלוואה קטנה מקופת המפעל. אבל מה יהיה, אדוני, עם האנושיות היקרה לך? היא לא תהיה שלמה...

-         עכשיו אתה מנסה לאיים עלי.

-         לאיים? הו לא. אני שליח נאמן. אבל הרי לא ייתכן שעם כל הניסיון והתבונה שלך לא שיערת שמסע כזה עלול להתהפך כדי לחזק את העיר הזאת שבזמן האחרון מייאשת את כולנו.

-         לחזק במה, איש מוזר, בקבר נוסף?

-         גם בקבר וגם באם ישישה ובנער יפה [בנה של ההרוגה. מ.מ] שיצטרפו אליו.

-         גם אותם אתה להביא אתך?

-         למה לא? אין להם זכות?

-         זכות? זכות? צעקתו החרדה של בעל המפעל הירושלמי גוברת עתה על השאון של כל תנוריו [במאפיה שלו. מ.מ]. באיזה מובן זכות?

-         את המובן, אדוני, נמצא בכוחות משותפים. אני, כמו תמיד, אעזור לך.

 

השליח מורד בשולח, אבל רואה עצמו כשליח נאמן. הוא נאמן לערך המכונן של השולח - האנושיות שלו. המציאות החדשה מפתיעה, והשליח מבטיח שיעזור לשולח ללמוד אותה ולחפש לה פשר.

משה המסרב לשליחות, שומר על חוט השדרה שלו. הוא אומר הן לכל, ודווקא לכן הוא שליח נאמן. ריבונו של עולם זקוק לשליח כזה, רק שליח כזה יוכל לעזור לו להתמודד עם עמו קשה העורף ולהובילו לארץ ישראל.    

 

יום רביעי, 30 בדצמבר 2020

על השוליים [פרשת ויחי]

 

על השוליים [פרשת ויחי]

 

יעקב מברך את בניו. זאת הזדמנות למבט מערכתי על כל שנים עשר הבנים, מזווית ראייתו של המברך. ההתבוננות מגלה שבקבוצה יש היררכיה. יש בולטות לראובן הבכור, ליהודה, ליוסף. יש בולטות מסוג אחר ללוי ולשמעון, למרות שהיא רוויה בכעס. הכעס מזכיר את סיפור דינה, בו הם הגיבורים. האחים האחרים הם בשוליים, ברכות נאות אך לא מכניסות אותם למרכז. בשולי השוליים נמצא גד:

 

גָּד

גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ

וְהוּא

יָגֻד עָקֵב.

[בראשית מ"ט י"ט]

 

שיר זן סתום, לא ברור למה הוא מכוון. רש"י מפרש את ה'עקב' כשיבה בשלום על עקביו בתום המלחמה, הספורנו מפרש כאופן הלחימה הייחודי של גד, על ידי פגיעה בעקבי הסוסים. האוזן שלי שומעת כאן בת קול, לאתוס המכונן בחיי יעקב אבי גד:

 

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו

וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו

וַיִּקְרָא שְׁמוֹ

יַעֲקֹב.

[כ"ה כ"ו]

 

יעקב הוא איש העקב, השוליים, שולי הגוף. גד מתדמה לו ואף הוא הוא הופך להיות איש של עקבים.

על מה רומזת הברכה בקורות שבט גד? על איזו התרחשות או מלחמה היא מצביעה? אי אפשר לדעת. עד כדי כך שאבן עזרא מעיר: 'ואנחנו לא נדע היום כל התלאות העוברות על אבותינו'. סיפורי גד נעלמו, בשולי חיי בני יעקב.

אלה היו חיי גד, בן זלפה שפחת לאה. ילד שנולד לאחר ארבעה בנים שילדה אמו - ראובן, שמעון, לוי, יהודה - ואחר עצרה מלדת. כאן באה האם השניה - רחל - שלא ילדה ילדים, נתנה ליעקב את שפחתה בלהה שילדה לו את דן ואת נפתלי. לאה העומדת מלדת חיקתה את אחותה, נתנה ליעקב את זלפה שפחתה, ואז נולד ילד:

 

 וַתֹּאמֶר לֵאָה:

[בגד]

בָּא גָד

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד.

[שם ל' י"א]

 

רש"י שם לב לשני אופני הכתיבה - 'בגד' ו'בא גד' - ומורה: 'בא גד - מה מזל', ו'בגד - 'בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים.' לאה אמביוולנטית, רוצה ולא רוצה, דוחפת את יעקב אל זלפה וכועסת על כך. כך גדל ילד בשולי השוליים. גם בן שפחה, גם גבירתה על בירכיה היה אמור להיבנות אמביוולנטיות ביחס לקיומו.

ילדי השוליים במשפחת יעקב כללו את בני האמהות, וכן את יוסף שנדחף לשם על ידי בני לאה.

 

...יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן

וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו...

[בראשית ל"ז ב']

לפי שהיו אחיו מבזין אותן

והוא מקרבן [רש"י]

על אבי השבט גד, לא ידוע לנו יותר דבר. על השבט שצמח מהמשפחה הזאת, אנחנו יודעים. בהגיע בני ישראל אל סף ארץ ישראל, בחרו שניים וחצי שבטים להישאר בעבר הירדן. ראובן, גד וחצי המנשה. עבר הירדן היא השוליים ביחס לארץ ישראל. למה בחרו דווקא השבטים האלה לגור בשוליים?

הסיבה הגלויה - הם אנשי מרעה והארץ הזאת מתאימה להם. אך לי נראה כי יש גם סיבה סמויה. ראובן אבי השבט נדחק לשוליים, הוא היה הבכור ובכורתו ניתנה לאחרים [יהודה ויוסף]. מנשה, היה הבכור מבין בני יוסף, אך סבו שיכל את ידיו ובחר באפרים הצעיר. גד - כפי שראינו, היה ילד שולי השוליים. שלושת אבות השוליים, העבירו לבניהם את תודעת השוליים. על כן הם בחרו לגור בשולי ארץ ישראל.  

התבוננות בפרק המתאר את העימות בין שניים וחצי השבטים ובין משה סביב בקשתם להישאר מעבר לירדן, מגלה דברים מרתקים ביחס למושא חקירתנו: גד.  הפרק [במדבר ל"ב] מתייחס רק לבני ראובן וגד. הוא פותח בתיאור כי היה להם מקנה רב - לבני ראובן ולבני גד [א]. אך בהגיעם לדבר עם משה, הסדר משתנה:

 

וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה

לֵאמֹר:

[ב]

 

קודם בני גד ורק לאחר מכן בני ראובן. האם הסדר מקרי? ואולי, בעת העימות, התגלה פתאום כוח בבני גד והם אלה שפרצו קדימה, עמדו על שלהם? ואכן משה מדבר ועונה לבני גד ולבני ראובן [ו], קודם בני גד ואחר כך בני ראובן. כך גם כשמגיעים להצעת הפשרה, העונים הם בני גד ורק אחר בני ראובן [כ"ה]. כך, עד סוף הפרק. גם בעולם החכמים כך התקבע, התנאי המיוחד בדיני הסכמים הנלמד מההתרחשות הזאת הוא 'תנאי בני גד ובני ראובן' [קידושין ג' ד'].

והנה מגיע סוף ספר דברים, ושוב ברכה לשבטים. הפעם, המברך הוא משה. גם כאן ברכת גד היא ברכת שוליים, ובכל זאת היא כל כך שונה:

 

וּלְגָד אָמַר:

בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד

כְּלָבִיא שָׁכֵן

וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.

 

וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ

כִּי

שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן

וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם

צִדְקַת ה' עָשָׂה

וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.

[דברים ל"ג כ' - כ"א]

 

גד עבר שינוי. הוא התרחב ['ברוך מרחיב גד']. עתה הוא נמשל ללביא, לאריה מלך החיות. הוא כבר לא איש העקב - כיעקב - הוא איש הזרוע והקדקוד - כיוסף בברכת משה. האם במקרה קולטת האוזן שלנו את 'גד' כמילה חוזרת בברכת יוסף?

 

וּלְיוֹסֵף אָמַר:

מְבֹרֶכֶת יה' אַרְצוֹ

מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת.

וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים.

וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם:

וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה

תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף

וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.

 [י"ג - ט"ז]

 

מתברר שההכרעה להישאר בעבר הירדן לא השאירה את גד בשוליים. מכיוון שדווקא בנחלתו שלו - מחוקק ספון - מצוי קברו של משה. זה המרכז העמוק של עם ישראל, גד עבר מהשוליים למוקד.

הוגי הפוסט מודרנה עסקו רבות ביחס שבין המרכז ובין השוליים. הם גילו סדרת דימויים החותרים להבנות יחסי כוח בהם המרכז גובר על השוליים: עיקר וטפל, מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, מדכה ומדוכא, גברים ונשים, אדון ועבד ובישראל: אשכנזים ומזרחים. מנקודת מבטם, דווקא מהשוליים תצא תורה, שם יש שחרור, תנועה, אפשרות להתפתחות. זה סיפורו של גד בן השוליים. חוה פנחס כהן, כותבת שיר, 'מעברים':

 

שמיר מטפס על גדות נחל יבש

זרעי חמנייה שנסחפו בעונה שעברה מאחד הגנות

פורחים כזר ללא גנן בין טיון דביק לבין מרווה אני רואה

את הדבורים הטובלות בצהוב טיון המסמן שולי דרכים

וביושב והקוצים בשולי הגדה. עורב דואה

מעל היובש המאובק ועייפות הסלעים

זרעי השמיר וזעת תאנה מתערבים אלה באלה.

 

צימאון וקיץ על חודו של קוץ

הנפרד מזרעיו ותפוחי המדבר מתמלאים

בין עלי העוזרד עלי לשתוק את מה

שעיני רואות.

 

עיניה רואות את גדות הנחל, את שולי הדרכים, את שולי הגדה [שולי השוליים]. הכל יבש, אין גנן - אין סמכות היררכית מסדרת, הכל עייף ומאובק. זאת תמונת שוליים מובהקת. והיא מתורגמת לחובת השתיקה. כי הדיבור הוא במרכז, מרכז הכוח, והשוליים מושתקים.

גד היה בשוליים, בן אמה מושתק. אבל הוא יצא למסע, בנה לעצמו מרחב חדש בשוליים בו הוא המרכז. ב'מרכז' יש מקדש, אבל המחוקק ספון ב'שוליים' והופך אותם למרכז חדש. כל זאת על ידי שהעז לעשות את מה שראובן - הבכור - לא העז: לדבר עם משה. כשהשוליים נאבקים עם המרכז, הם מעכלים אותו והוא הספון בתוכם, מעניק להם משמעות חדשה, מרכזיות שטרם נראתה בחבורת הבנים הזאת.

 

   

 

יום רביעי, 23 בדצמבר 2020

על החרדה [פרשת ויגש]

 

על החרדה [פרשת ויגש]

 

יעקב נענה להזמנת יוסף, יוצא למסע אל מצרים:

 

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ

וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע

וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה,

וַיֹּאמֶר:

יַעֲקֹב יַעֲקֹב

וַיֹּאמֶר:

הִנֵּנִי.

 

וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ

אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה

כִּי

לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.

 

[בראשית מ"ו א' - ג']

 

אם צריך לומר ליעקב 'אל תירא', כנראה שהוא מפחד. אלא שיש כאן דבר תמוה. בדרכו של עולם, אדם מפחד לפני שהוא פועל. ההרגעה דרושה כי להניע אותו לפעול. כאן, יעקב יצא למסע, הגיע כבר לבאר שבע, ורק אז אומר לו ריבונו של עולם 'אל תירא'. הרי הוא הוכיח כבר במעשיו שהוא התגבר על הפחד, יצא למסע?! רש"י מורה כי הפחד של יעקב לא היה מהמסע, הפחד היה מהיציאה מארץ ישראל. לכן הפחד התעורר כשהגיע לבאר שבע, לפני היציאה מהארץ. הרשו לי ללכת בדרך אחרת.

הפילוסוף היידיגר הבחין בין 'פחד' ובין 'חרדה'. 'פחד' - על פי המילון שלו, נובע מאיום קונקרטי: כלב נובח, מכונית נוסעת לעברי במהירות. 'חרדה' היא מצב קיומי שאיננו נובע מאיום קונקרטי. היא נובעת מיחס כללי לקיום וליש, מתחושת חוסר פשר ומשמעות המפרקת את הזהות. ההתמודדות עם הפחד, היא התמודדות עם המאיים - תקיפת הכלב או מנוסה ממנו, סימון למכונית או קפיצה הצידה. ההתמודדות עם החרדה היא על ידי מתן פשר למציאות. מתן הפשר מצריך מרחב של חירות, אני בוחר אפשרות אחת מרבות במרחב החירות, ומעצב על פיה את המציאות. עם העשייה הזאת, מתפוגגת החרדה.

בואו ונקרא את הפרשה לאור ההבחנה הזאת. אילו מה שתקף את יעקב היה פחד מפני המסע, הוא היה מתעורר לפני היציאה לדרך. אם רצה ריבונו של עולם להרגיע אותו, הוא היה צריך לפנות אליו בעמדו מפוחד וירא לצאת לדרך. הוא היה צריך לומר לו שלא יקרה לו כל רע, לא שודדים, לא רעב או צמא ולא חולי. אבל אם מדובר בחרדה, הרי שיעקב לא פחד מהמסע, אלא יצא בכוחות עצמו לדרך. החרדה מילאה את ליבו, שמא בירידתו למצרים הוא מאבד את זהותו. הוא וביתו ייטמעו במצרים, זאת חרדת זהות וקיום. היא מתמשכת, לא קונקרטית אלא מצב תודעה כללי שהוא כבר מצא את האומץ לצאת אליו. עתה, בהתקרבו למצרים, אלוהים פונה אליו ומרגיע: זהותך לא תאבד, כי לגוי גדול אשימך שם.

פנייה שכזאת - 'אל תירא' - פנה ריבונו של עולם גם לאביו של יעקב - יצחק, וגם לסבו - כדאי להתבונן גם בהן:

 

 אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר:

 אַל תִּירָא אַבְרָם

אָנֹכִי מָגֵן לָךְ

שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

 

בנקודת זמן זו, אין לאברהם כל סיבה לפחד. בפרק הקודם הוא חוזר עטור ניצחון ממסע השחרור של לוט, מניין צץ הפחד? רש"י כותב שהוא פחד שהניצחון הוא השכר על צדקותיו ועתה לא תיוותרנה לו נקודות זכות. על פי דרכנו החרדה של אברהם ברורה מתשובתו של אברהם:

 

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי אלוהים

מַה תִּתֶּן לִי

וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי

וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי

הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר?!

 

זה איננו פחד מפני איום מסוים, זאת חרדה מפני המשך הקיום. ויצחק:

 

 וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בַּלַּיְלָה הַהוּא

וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי

וּבֵרַכְתִּיךָ

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ

בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.

[כ"ו כ"ד]

 

אין סיבה לפחד יצחק. הנה בפסוקים לפני כן מתואר, כיצד סוף סוף חפרו עבדיו באר ורועי גרר לא רבו איתם עליה. גם כאן מדובר בחרדה הקיומית, וכן ההרגעה עוסקת לא בהסרת איום אלא בהבטחת ההמשכיות הקיומית. כך כותבת אווה קילפי, המשוררת הפינית בשירה:

אל דאגה: הכלה מחייכת.

במקום שבטנה נמצאת בו יש ענן מלאכים קטנים

והבוהק ניגר מן העיניים אל השדיים.

בארבע ידיים היא מניפה את תקרת הכנסייה

כדי שרוחות חדשות יבואו

שהמשפחות משני צדי המעבר

ילגמו תקווה.

הבט בפני הכלה, עולם,

וקרא בהן את גורלך כמו חתן.

אל דאגה כל עוד הכלה מחייכת.

היא יודעת.

היא הרה משמחה.

היא קלה מכוח.

היא חזקה מיופי ונטולת פחדים.

יש בה די והותר לבריאת העולם.

אל דאגה: הכלה מחייכת.

 

ההיריון מפוגג את החרדה, בדיוק כמו בפרשתנו. הוודאות בהמשכיות הקיום, היא זאת המשרה שמחה ומסירה פחדים. לא הפחד מפני המסע הרטיט את לב יעקב, אלא חרדת הקיום. הבטחתו של ריבונו של עולם להמשכיות, הרי כמו חיוך הכלה ההרה.

 

 

 

 

יום חמישי, 17 בדצמבר 2020

על הכנות [פרשת מקץ]

 

על הכנות [פרשת מקץ]

 

העימות בין יוסף לאחיו, הוא מן הקשים המתוארים בכתבי הקודש. משקעי עבר, שנאות, קנאות, הערמה עכשווית, הכל מתנקז לשיח הבלתי אפשרי בין יוסף לאחיו שאינם יודעים כי הם עומדים לפני האח שמכרו למצרים. והנה, במפתיע, יש מושג אחד החוזר חמש פעמים בשיחה הזאת:

 

...כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.

...

אִם כֵּנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.

...

 וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ, לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים.

...

 וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.

וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם...

 

מדוע כל כך חשובה הכנות לאחים? לשכנע את יוסף שהם כנים? מדוע כל חשובה ליוסף הכנות? לוודא שהאחים כנים?

ברובד אחד, התשובה פשוטה. האחים חושבים שיוסף חושב שהם משקרים. לכן חשוב להם שיאמין להם שהם כנים. יוסף רוצה את בנימין ולכן חשוב לו שיאמתו את דבריהם על ידי הבאת בנימין למצרים.

אבל, ליבי אומר לי שיש עוד רובד ל'כנות' בסיפור הזה. לפני שננסה למצוא את הרובד הזה, עלינו לדעת מהי ה'כנות' החוזרת על עצמה חמש פעמים בפרק אחד?

רש"י חושב ש'כנות' היא 'אמיתיות'. האבן עזרא חושב ש'כנות' היא נאמנות'. הרש"ר הירש חושב ש'כנות' היא 'התאמה לראוי'. מושג ה'כנות' אם כן, רחוק מלהיות חד משמעי. העמימות של המושג, מאפשרת לנו לתת לו פשר מסוג אחר. מושג ה'כנות' הוא ממושגי היסוד של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, אח למושג ה'אותנטיות'. בואו וננסה לתת לו פשר זה, ונראה מה הוא עושה לפרשה.

האקזיסטנציאליזם צמח על אדני המהפכה הקופרניקאית של קאנט. נקודת המוצא של קאנט היתה הפילוסופיה הקלסית, מושג היסוד שלה הוא מושג ה'אמת'. הפשר הקלסי של מושג ה'אמת', הוא ההתאמה בין המושג למציאות. אם יש התאמה בין המושג ובין המשפט המתפתח ממנו ובין המציאות - הרי זו אמת, אם אין התאמה - הרי זה שקר. המשפט 'הג'ירפה גבוהה מהגמל' נבדק במציאות. אם אכן הג'ירפה גבוהה מהגמל המשפט אמיתי, אם לא - הוא שיקרי. קאנט הפך את התמונה, הורה שמושגי היסוד שלנו אינם שיקוף של המציאות, אלא של מבנה התודעה. החלל, הזמן והסיבתיות - הן הבניות של התודעה ולא שיקוף של העולם. ממילא - אי אפשר לחפש התאמה בין המושג ובין המציאות החסומה בפני התודעה.

מה יהא על האמת? אי אפשר לבנות שפה בלי מושג ה'אמת', הוא מושג יסוד בתמונת העולם שלנו. לכן התפתחה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ונתנה פשר חדש למושג ה'אמת'. לא עוד התאמה בין המושג ובין המציאות, אלא התאמה בין התודעה ובין עצמה. ההתאמה הזאת מעמידה אדם שתוכו כברו, מילותיו מתאימות להווייתו. זה האדם הכנה - בניגוד למזויף שמילותיו לא מתאימות להווייתו. האדם הכנה הוא האדם האותנטי, גיבור התרבות החדש.

המושג הזה של הכנות הוא הרה גורל. בעקבותיו צומחת ביקורת אלימה על הממסד ועל התרבות, אלה מבנים חזות חיצונית לאדם שאיננה מתאימה לפנימיותו. רק הרס התרבות והממסד יכול להחזיר לאדם את כנותו. רק הבדידות שאיננה מתקשרת עם האחר, המרוכזת בעצמה ובאותנטיות שלה, מובילה אל הכנות.

בואו ונחזור אל הפרשה שלנו. הטענה שהאחים מרגלים, מסוכנת. היא יכולה להביא לענישה כבדה. אבל היא מהווה איום נוסף עליהם - המרגל הוא הדמות הלא כנה המושלמת. תוכו אינו כברו, לעולם הוא איננו אותנטי. האחים חיו בתודעה שהם אותנטיים, הם הנושאים את הזהות האמיתית 'כולנו בני איש אחד נחנו'. יעקב שיבש את הכנות, יצר אי התאמה בעזרת כתונת הפסים המפלה. זו אנומליה, זה חוסר כנות.

יוסף דורש מהם להשאיר אח אחד, בזאת ידע שהם כנים. הוא רוצה להוכיח שהאותנטיות שלהם אחרת - לא שוויון ואחדות בין האחים, אלא הותרת אח אחד מחוץ למעגל השוויון. 'בני איש אחד נחנו' - ובלבד שאין מישהו מיוחד, ואחר ושונה. מכיוון שאני יוסף הייתי שונה - הוצאתם אותי מהכלל, מכרתם אותי, רציתם להרוג אותי. אתם תביאו אלי את בנימין, אלי ממש - תחזרו בלעדיו. אני לא חי את הזיוף של 'כולנו', אני אחר ושונה וכך אחיה. עם בנימין שהוא בן אימי.

 

כך כותב צ'סלב מילוש בשירו:

 

מה שנקרא החיים

 

מה שנקרא החיים:

כל מה שמספק נושאים לאופרת הסבון,

לא היה ראוי בעיניו שיסופר,

ואולי רצה לדבר, אבל לא ידע איך.

הפליאו אותו המעשיות המפותלות של

הגברים והנשים,

שנמשכות עיד שכחה מהבהבת.

הוא עצמו ידע רק לחרוק שיניים ולשאת,

מחכה עד שהזקנה תיטול מן הדרמות את

חשיבותן

ותתפקע אופרת הסבון

של האהבה, השנאה, הפיתויים

והבגידות.

 

את יוסף לא עניינו ענייני הריגול, גם לא האב הזקן - לא נעים לומר - לא האחים. הוא רצה לפוצץ את בועת הסבון של זהותם המזויפת כ'אחים אנחנו', הוא רצה לחיות את חייו בכנות - כאחר, כשונה, כנפרד. לא מתקשר איתם, לא חלק מהם, רק עם בנימין אחיו.

אבל הכנות, היא לא מוסרית. כי המוסר חושב על האחר, לוקח עליו אחריות. ומסעו של יוסף לא תם. הוא עתיד לגלות שמעבר לכנות יש עולם ערכים אחר - אולי לא צלול ושקוף כמו הכנות המבודדת, אבל יש בו חיבורים, והצטרפויות, ובריתות. הוא יפריד בינו ובין בנימין לבין ליעקב ולבין יתר האחים. הם יישארו משפחה אחת, למרות הקשיים והמשקעים. אשרינו שספר היסוד של כתבי הקודש שלנו לא מסתיים בכנות, אלא מסתיים בברית.