יום רביעי, 23 בספטמבר 2020

על השומן [פרשת האזינו]

 

על השומן [פרשת האזינו]

 

במהלך שירת התוכחה, אומר משה:

 

יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי,

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים,

בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה,

וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ,

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.       [דברים ל"ב י"ג - ט"ו]

 

ריבונו של עולם מעטיר טוב על עמו, חמאת בקר וחלב צאן, חלב אילים וכבשים, חלב כליות חיטה ויין. והעם - בועט. עד כאן דברים כדורבנות. אבל יש ביטוי צורם, במיוחד לאוזן העכשווית:

 

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט,

שָׁמַנְתָּ

עָבִיתָ

כָּשִׂיתָ...

 

המשל הופך למסמן מכאיב: השמן נתפס כרע, כבועט, כבהמי... איך עושים דבר כזה? השאלה הזאת תקפה כשהיא לעצמה, ובמיוחד בעת הזאת הרגישה כל כך לשפה פוגענית ביחס לאדם השונה, לזה שאינו עומד באמות המידה שמחוקקת החברה למראה, ליופי. אנחנו עמלים כל כך להפריד בין המראה ובין הנפש, האופי והמידות. אדם יכול להיות רזה כדוגמן ורע מעללים, ושמן וטוב לב מכל חבריו. אנחנו שמים בסוגריים את המראה, לא מתירים אף לשפה להשתמש בתארים הנתפשים כפוגעניים. למה עושה כך התורה? איך יקראו השמנים את הפרשה? האם הם יחשבו שמכיוון שהם שמנים הם בועטים? מורדים? רעים?

האמת, נראה לי שכשלנו בהבנת הנקרא. השלכנו על הפסוקים את תפישת היופי שלנו, וכך נקלענו לבעיה מוסרית. תפישת היופי המודרנית מורה, הרזה הוא יפה והשמן מכוער. כמה חללים הפילה התפישה הזאת, בגוף ובנפש. אבל בעולם העתיק היתה תפישת יופי הפוכה, השמן הוא הוא היפה. כך עולה מחלום פרעה המנגיד את הפרות בריאות הבשר לפרות רעות המראה ודקות הבשר. כך עולה בתלמוד מדמותו של רבי יוחנן המתוארת כאחד האנשים היפים בתבל, ויחד עם זאת - אחד האנשים השמנים ביותר...

בואו ונקרא מחדש את הפרשה. ריבונו של עולם מפנק את עם ישראל, מאכיל אותו דבש שמן חמאה וחלב. העם נהיה שמן ויפה... ובועט. השומן אינו ביטוי להשחתה, אלא ליופי שעל רקעו מופיעה השחתת הבעיטה. זה עובד.

שתי הקריאות האפשריות האלה, מעצימות את אשר רוצה משה להטיח בעם:

 

 וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ,

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.       

 

העולם משתנה ומתפרק. ערכים משתנים. יום אחד - 'חושך שבטו שונא בנו', ויום אחר - הכאת ילדים היא עוול מוסרי. מושגי היופי משתנים. יום אחד שמן זה יפה, יום אחר רזה זה יפה. אין משהו יציב. אלא אם כן האדם בונה לעצמו מרכז יציב. אתם מצטרפים למעגל ההתפרקות הזה, של ערכים, של נאמנויות. ככה זה בחיים, אין דבר יציב. אבל בתוך התוהו ובוהו הזה של בריאת עולמות והחרבתם, צריך להיות דבר אחד יציב - 'צור'. בעולם הדתי זה ריבונו של עולם, בעולם ההומניסטי - זה חוט השדרה המוסרי של האדם. מי שאין לו 'צור' בעולמו, לא יהיה לו עולם.

השינוי בשיפוט על השומן, משתקף גם בשיר של אגי משעול:

 

פרת הסבל הקדושה

 

בשעת הבין זאב לכלב מסתובבת בחצרי פרשת הסבל הקדושה

כאילו הודו פה. פרת טלאים פרה שמנה פראפרא.

פרה יא פרה מה את מחפשת במקום בו נובט האוי האינך רואה

כמה אני עייפה ואפילו לא יודעת אם אני רוצה לישון או

או למות.

 

יבלית הפרנסה מכסה אותי ומעבירה עלי לוכסן שתיקה

ואין לי כלום חוץ מחום הטמטום של עינייך וגם

איני במיטבי...

 

דבר אחד בטוח אדוני רועי

שאבוד לי פה

שלא החלטתי אם לשחוט אותך או לכתוב אותך

כשאת נחה...

כבר קופצות לי

שורות עליך על הוורוד הנפלא האצור בעטינייך...

 

הפרה נדמית לה בדימויים שליליים, כולל השומן. אבל המתבונן שומע שהדימויים השליליים הם השלכה של מרת נפשה של המשוררת, של העייפות שלה, של צרות הפרנסה, של התחושה שהיא אבודה. המשוררת מתלבטת עם לשחוט את הפרה או לכתוב אותה, וכשהיא מחליטה לכתוב אותה, להפוך אותה לשיר, פתאום היא מתגלה לה ביופייה, בוורוד הנפלא של עטיניה...

רוחנו עולה ויורדת, עצובה ושמחה. כשאנחנו שמחים אנחנו טובים לאחרים, כשאנחנו עצובים - נוטים לפגוע, להיות לא נחמדים. לכן צריך כל אחד שיהיה לו 'צור' מוסרי. סלע איתן שגם בתהפוכות ההיסטוריה הגורל והחיים, יורה לו את היציב ואת המתמיד. ימנע ממנו להטיל את תהפוכות חייו על האחרים. כי זאת הרעה הגדולה, כפי שאומר משה בהמשך השירה:

 

ויֹּאמֶר:

אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם

אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם.

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

 

להיות אדם, להיות אדם מוסרי, זה להיות איש 'צור' ולא איש 'תהפוכות'. להיות מי שאמון בו, שאפשר לתת בו אמון, לדעת שגם אל מול תהפוכות חיצוניות - עליו אפשר לסמוך.

 

יום חמישי, 10 בספטמבר 2020

על הזרימה [פרשת ניצבים וילך]

 

על הזרימה [פרשת ניצבים וילך]

 

בפרשתנו מופיע קטע, שהפך למכונן את מקורות היהדות:

 

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. [דברים ל' י"א - י"ד]

 

ישנן שלוש מחלוקות פרשניות, סביב הפסוקים האלה.

ראשית - האם הקטע מוסב על קודמו העוסק במצוות התשובה, או שה'מצווה' כאן היא מושג כללי המתייחס לכל המצוות?

שנית - האם 'לא בשמים' מורה שהתורה נתונה לאדם ולא בת קול ולא נבואה לא יכולות להתערב בעיצובה, או ש'לא בשמים' מורה על מרחק המסמל קושי וההוראה היא שהתורה לא קשה ליישום?

שלישית - האם הוראת הקטע היא שמהותה של תורה אינה קשה ליישום, או שהכוונה היא שלמעשה היא לא קשה ליישום אבל אם היה קושי האדם היה נתבע לעמוד בו?

ביחס לשאלה הראשונה, אני בוחר באפשרות השנייה. מעמיד את הפרשה כאומרת היגד כולל על המצוות. ביחס לשאלה השניה, אני בוחר - בהקשר הזה - לראות את הנושא של הקטע קלות מול קושי בקיום המצוות.

השאלה השלישית נגזרת מהשנייה. על פניו, ברור שהוראת הקטע היא שהמצווה אינה קשה לביצוע. בכל זאת, רבים וטובים מהפרשנים בחרו באפשרות השנייה. הנה  - למשל - רש"י, המביא כדרכו את פרשנות החכמים:

 

לא בשמים היא - שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה.

מה מניע להעמיד את הפירוש כך? לא לקבל את מובנו הפשוט?

יש מוסכמה שרובנו שבויים בה - מה שעולה במאמץ הוא ערך רב יותר. אם משהו קורה בקלות, זאת לא חכמה. אבל אם עמל המוביל להישג, אז יש משמעות ופשר. אנחנו מעריכים את מי שמשיג יותר, רץ מהר יותר, קופץ גבוה יותר, מרים משקולת כבדה יותר - הם הזוכים למדליה ולפרס. זה נראה לנו טריוויאלי, נראה שאי אפשר לחשוב אחרת. מי שמרוויח יותר כסף, מוערך יותר ממי שמרוויח פחות. סופר שמוכר יותר ספרים, מוערך יותר מחברו שמוכר פחות. הנורמות האלה חודרות גם לתחום הדת: המתמיד מוערך ממי שלומד פחות, הנזיר ממי שלא גזר על עצמו גדרים וסייגים. אבל, אפשר לחשוב אחרת. נראה לי שהפרשה שלנו מורה על אפשרות שונה.

אפשר לחשוב שתכלית החיים היא זרימה, קלה שוטפת, פשוטה. מי שיודע את סוד החיים, יודע לזרום עם מורכבותם. הוא רץ לשם בריאותו, אבל לא כל כך מהר, קופץ להנאתו לגובה בינוני, מרים משקולת קלה לשם שמירה על כושרו. עובד כפי מידתו ומרוויח כדי לחיות בכבוד ולפרנס את בני ביתו. לא פחות, אבל גם לא יותר. מביא את יצירתו לקהל, אבל מעדיף את האיכות על הכמות.

אפשר להבין, שמגמתה הכללית של התורה היא כזאת. היא לא מתלהבת מהנזירות, לא מעודדת אותה, מגבילה אותה. היא מחפשת את המתאמץ, אלא את הזורם. יש בה מגבלות, אבל - כעדות פרשתנו - הן לא קשות ליישום. הן צובעות את החיים בצבע של זהות, אבל לא יוצרות מרוץ מאומץ. את מה שלא השלימו כתבי הקודש, מלאו אחריהם החכמים. אם כתבי הקודש מורים כי ביום השבת לא יצא איש ממקומו, בונים החכמים הלכות עירובין המאפשרות תנועה. עם כתבי הקודש מורים לא להבעיר אש בשבת וגוזרים על אכילת מאכלים קרים, מאפשרים החכמים להטמין את התבשילים ולאכול אוכל חם. הם מאפשרים להדליק נרות לפני כניסת השבת ולא לשבת בחושך כהוראת פשוטם של כתבי הקודש.

'לא בשמים היא', 'קרוב אליך הדבר'. הסיפור הוא סיפור של זהות ולא של מאמץ. אוסיף דבר שבוודאי לא כל הקוראים יסכימו איתי לגביו. חכמי המשנה בנו את מערכת המצוות מחדש. המצוות על פי החכמים מפורטות יותר מאלה שבכתבי הקודש. במבחן המאמץ, יש בהם איזון חכם. מצד אחד יש תביעות גדולות יותר, מצד שני יש הקלה במקום הצורך. מנקודת מבטי, משנת החכמים עונה על קריטריון הזרימה שמציבה הפרשה שלנו. אלא שזאת היתה רק ראשיתה של הדרמה ההלכתית. את מפעלם של חכמי המשנה, השלימו חכמי התלמוד. אחריהם באו ראשונים ואחרונים. המגמה - כמו בכל מערכת אחרת - היא עוד ועוד פירוט. איש ההלכה העכשווי חי בעולם בו ישנם הרבה יותר פרטים מאשר אלה שהיו בחייו של איש ההלכה המשנאי. בעיני, זאת מגמה לא טובה. היא מגבירה את ציר המאמץ על חשבון ציר הזרימה. נוסיף על כך, שחכמי המשנה הותירה הרבה מאוד הלכות במחלוקת. מה עושה איש ההלכה בעומדו בפני המחלוקת? יש יאמרו כי הוא הולך אל הרב שיפסוק לו, יש אומרים כי הוא בוחר בין האפשרויות. בעולם התלמוד ובהמשך דרכה של התורה וההלכה, נסגרו המרחבים הפתוחים האלה. נפסקה ההלכה ונשמטה הדעה הדחויה.

אני חי את חיי כאיש הלכה. בחרתי בדרך הזאת, ואני שלם איתה. אבל הבית בו גדלתי - בית ההורים ובית הסבים - היא בית של זרימה הלכתית. חוויית קיום התורה היתה חוויית צביעת החיים בצבעי העיתים ובגווני המעשים, לא חוויית מגבלה ואיסור. בחלומי, כך צריכה להיראות ההלכה, של איש ההלכה האורתודכסי. לשם כך צריך להגביר את ציר הזרימה, ולהגביל את ציר המאמץ. המצווה באה לצור צורה לחיים, לצבוע אותם בצבעי זהות יחודיים. 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה' הורה רבי סעדיה גאון. והצבעים לא כובלים את הישות, אלא להפך - משחררים אותה להיות היא עצמה. כמו שכותב פרננדו פסואה:

 

עובר על פני פרפר,

ולראשונה ביקום אני שם לב,

שלפרפרים אין לא צבע ולא תנועה,

כמו שלפרחים אין לא בושם ולא צבע,

הצבע הוא זה שיש לו צבע על כנפי הפרפר,

בתנועת הפרפר התנועה היא המתנועעת,

הבושם הוא זה שיש לו בושם כבושם הפרח.

הפרפר הוא רק פרפר

והפרח רק פרח.

 

לא להתאמץ להיות מה שאנחנו לא, פרפר יהיה רק פרפר, פרח רק פרח ואדם רק אדם. והצבעים והצלילים והמצוות והחגים והשבתות - מרפרפים ממעל ומקנים לו את זהותו.

יום רביעי, 2 בספטמבר 2020

על הסגולה [פרשת כי תבוא]

 

על הסגולה [פרשת כי תבוא]

 

בפרשתנו מופיעה האידיאה של 'עם סגולה':

 

 וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. [דברים כ"ו י"ח].

 

רש"י מסביר את המושג 'סגולה' על סמך הפסוק בקהלת [ב' ח']:  כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים... - כאוצר של אבנים טובות. אמנם המושג 'סגולה' הופיע כבר בספר שמות, אך שם משמעותו שונה:

 

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. [י"ט ה']

 

זהו משפט תנאי, הוא מורה כי רק אם ישמע העם לקול ריבונו של עולם יהיה לסגולה. אבל בפרשתנו, אין תנאי. הסגולה קודמת לשמירת המצוות. זאת העמדה בכל ספר דברים - סגולה שאינה תלויה בדבר:

 

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. [ז' ו']

 

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. [י"ד ב']

 

אידיאת ה'סגולה' שנויה במחלוקת, בחוגים מסויימים היא מובילה למחשבה שהיהדות היא גזענית. על פניו טענה הגיונית - אם 'סגולה' מורה שעם אחד נבדל מהאחרים לטובה, ועם עומד על הגזע, הרי ש'עם סגולה' הוא גזענות.

ההתמודדות של ההגות היהודית עם הבעיה הזאת, נחלקה לשניים. אינני מתייחס לפתולוגיות גזעניות שלקחו את האידיאה הזאת לכיוונים המצדיקים פוגענות ביחס למי שאינם חלק מעם הסגולה. היו שקיבלו את האידיאה, אך לקחו אותה לכיוון של אחריות ורגישות לאנושות כולה. נציג בולט של העמדה הזאת הוא רבי יהודה הלוי שהורה - 'ישראל בעמים - כלב באיברים'. לדעתו, היהדות היא מהותנות, על כן הגר לא יכול להצטרף אליה הצטרפות מליאה. היו שהלכו בכיוון של ספר שמות, העמידו את הסיפור על אפשרות, על בחירה של האדם. נציג בולט של העמדה הזאת הוא רבי סעדיה גאון, הוא שהורה: 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.

ברשותכם, אפרק את הבעיה לרכיביה, אתייחס לאחד הרכיבים שנראה לי חשוב. מושג ה'סגולה', בנוי כקומה שנייה על גבי מושג ה'שונות'. אם כל איברי קבוצה זהים, אי אפשר לדבר על סגולה.

בפילוסופיה היוונית הקדומה, היתה מחלוקת בין שתי תמונות עולם: האחת הבליטה את השונות - אפילו של הדבר ביחס לעצמו - 'אי אפשר להיכנס אל אותו הנהר פעמיים' [הרקליטוס], מול 'הכל מים' [תאלס].

בתרבות העכשווית יש שתי מגמות סותרות. מצד אחד, לקיחת השונות עד הקצה. הדבר ניכר במיוחד בשאלות הזהות. אי אפשר היום להציג זהות, כיוון שכל יחיד מתעקש כי הניואנס שלו יוצר זהות נבדלת. כך בציר הזהות שבין דתיות לחילוניות, כך בציר הזהות שבין אישה לאיש.

אל מול המגמה הזאת, יש מגמה לכאורה הפוכה - מפאת ערך השוויון, אסורה כל הבחנה. כולם שווים, לכן כולם זהים.

התרבות שלנו איבדה את איזוניה, היא מפריזה עד הקצוות ומעבר להם. הדרך היחידה בתוך התוהו ובוהו הקרוי עולם וחיים, היא דרך האמצע, דרך האיזון בין הקטבים. בדרך הזאת יש חגיגה של שונות, ויחד עם זאת - שוויוניות. על בסיסה אפשר לבנות מערכות שלא זהות, שאין בהן שוויון מוחלט.

המשוררת זלדה חיפשה את האיזון העדין הזה:

 

אינני אוהבת את כל העצים

שווה -

נפשי מיודדת עם עץ אגס

חולה.

הכל נע משנה את מקומו

אני והוא נטועים

בחצר שתקועה בחלל

ותחתיה בור חשוך.

[בתו המעונה של דוד המלך

רוצה בתוכו למות

לילה לילה

כי אלפי שנים אינן חיץ

לחרפתה.]

כן זו אותה החצר

אך בלי הפנים אשר אהבתי.

באותה חצר אעמוד מול עץ

 שקרב קיצו

נפלה עטרת רעננותו

ופירות שלו אשר היו מתוקים

היו בשמים,

ועשו את הנפש

עליזה ובת חורין,

הם כמו מערות חומות

מלאות נחשים קטנים.

אך כל הצער הזה

הוא של לילות שקטים.

ביום אף ה'

אינני מבקשת עליו רחמים

אינני מבקשת עליו

כי נפשי מסולקת מן הצמחים.

והלא יסרני כל כך

עץ אפרסק קטן

שגידלתי בדלי,

כאשר נרמס

על סף ליל דין. [הלא הר הלא אש, 6].

 

כך, פשוט. 'אינני אוהבת את כל העצים שווה'. למרות שזאת עמדה בעייתית. היא מובילה את קין לשנוא את הבל, את ישמעאל לכעוס על יצחק, את עשיו לקנא ביעקב, את האחים לנטור ליוסף. הבעיה היא בעיה, אבל יש שונות, גם ביחס שלנו לאחרים. מתוכה צריך לצמוח ולהצמיח פתרונות לבעיותיה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה.   

יום רביעי, 26 באוגוסט 2020

על הגבול [פרשת כי תצא]

 

על הגבול [פרשת כי תצא]

 

במהלך מקבץ המצוות בפרשת כי תצא, מופיעה ה'חבילה' הבאה:

 

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז - צֶמֶר וּפִשְׁתִּים - יַחְדָּו.

גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ, אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ. [דברים כ"ב ח' - י"ב]

 

התבוננות בקבוצת המצוות מורה: המצווה הראשונה יוצרת גבול לגג הבית, האחרונה - מסמנת את גבול הבגד. שלוש המצוות שבתווך - כלאי הכרם, כלאי בהמה חורשת, כלאי הבגד - עוסקות בסדר, בהבחנה בין המינים ואיסור הבלבול ביניהם. זה גם סוג של גבול.

מושג הגבול מעסיק אותי רבות, כתבתי עליו כמה פעמים. עתה, אל מול קבוצת המצוות האלה, ניעורות עוד מחשבות ותובנות. האנטי תזה לגבול, הוא הכאוס. בלשון כתבי הקודש, כאוס הוא תוהו ובוהו. כל מעשה הבריאה מורכב מהיצירה ומההבדלה, בין אור לחושך בין מים לשמים. לאחר מכן - בין טוב לרע. השמירה על הגבול, היא השמירה על הקיום. כך מורה  משורר תהילים, בעיבוד שלו למעשה הבריאה:

 

יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.

מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.

יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.

גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. [תהילים ק"ד ה' - ט']

 

לאחר מעשה היצירה, יש אימה המרחפת באוויר. המים עלולים לטשטש למחוק ולעבור את הגבול, הארץ תשוב לתוהו ולבוהו. זה מה שקרה במבול, כמעט הכל נחרב.

המפעל של סוקרטס, היה המצאת ההגדרה. הוא הבחין שהאדם הוא יצור מדבר, כלי הדיבור הן המילים. אבל המילים הן מטושטשות, עד שלא תעבורנה בכור התבונה המבהירה ומחדדת את גדרות ההגדרה. אני מדבר על אומץ? אבל מה מבחין בין אומץ לפזיזות? מה בתוך גבול ההגדרה, ומה מחוץ לה?

זה גם היה הפרויקט של החכמים. הם לקחו מושגים מכתבי הקודש, והתעקשו לשים להן גבול מדויק. מה כלול בהגדרת סוכה, ומה מחוץ לגבול. והדופן, המחיצה - אף הן מילים שצריכות להיהפך להגדרות מדויקות. לא מתוך קטנוניות ודווקאיות, אלא מתוך מחשבה גדולה על חשיבותו של הגבול.

חכמים התבוננו בשאלה המציאה. אדם מוצא גוזל על הקרקע. אולי הוא נפל משובך סמוך, אולי לא. אם הוא נפל מהשובך - הוא שייך לבעל השובך, אם לא - הוא שייך למוצא. הם קבעו גבול: עד עשרים וחמש אמה הגוזל שייך לבעל השובך, מעבר לכך - למוצא. קם רבי ירמיה בבית המדרש ושאל: 'ומה יקרה אם רגלו האחת בתוך עשרים וחמש אמה, והשנייה מחוץ להן?' על כך, הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש. מדוע? האם מפני שהוא דווקאי, מעצבן? השופט משה זילברג בספרו החשוב 'כך דרכו של תלמוד', מורה כי לא זאת היתה הסיבה. רבי ירמיה ערער על שיטת הגבול. הוא טען שאין לשרטט גבול מדויק, אלא גבול מטושטש - כזה כאילו בערך. זאת טענה חזקה. הוא טוען שהיא הרבה יותר ריאלית. אבל חכמים אחזו בשיטת הגבול. הם חשבו שקביעת גבול מדויק חשובה לאדם. לא מפני שהיא מכוונת בדווקא לאמת, אלא מפני שהיא עושה סדר. מי שמערער על שיטת בית המדרש, אין לו מקום בבית המדרש. זה המועדון, מועדון אנשי הגבול.

מעניין מה היתה הסיבה שהחזירו את רבי ירמיה לבית המדרש. לא מכיוון שחזר בו, לא מכיוון שהפך לחסיד של גבולות. הגיעה אליו שאלה והוא כתב בתשובה:  'אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה...'  [בבא בתרא קס"ה ע"ב]. חכמים חשבו, מי שאין לו גבול הופך להיות גאוותן ושחצן. איש הגבול, הוא גם עניו וצנוע. כשראו ששב רבי ירמיה אל מידת הענווה, שיערו ששוב יש לו גבול והוא יכול לחזור לבית המדרש.

המשוררת וסילבה שימבורסקה, מתבוננת באופן מקורי - כדרכה - על הגבול:

 

 

עננים

 

בתיאור של עננים

יהיה עלי למהר מאוד -

שבריר שנייה

וכבר הם לא כשהיו, מתחילים להשתנות.

 

טבעם -

לעולם לא להשתנות,

בצורה, בגוון, בתנוחה, במערך.

 

פטורים לחלוטין ממשא הזיכרון,

נישאים בקלות מעל לעובדות.

 

איזה מן עדים אלה לעולם -

מתפזרים תכף ומיד לכל העברים.

 

בהשוואה לעננים

דומה כי החיים איתנים,

כמו יציבים, כמעט נצחיים.

 

לעומת העננים

אפילו אבן נראית כאח

שניתן לסמוך עליו,

ואילו הם, מה נאמר, בני דודים רחוקים,

קלי דעת.

 

יתקיימו להם בני האדם, אם רצונם בכך,

אחר כך מת כל אחד מהם בתורו,

להם, לעננים, לא נוגע כהוא זה

כל המחזה

המוזר הלזה.

 

מעל חייך שנשלמו

וחיי שטרם נשלמו,

הם צועדים בסך ובהדר, כדרכם מאז.

 

לא חייבים איתנו למות,

לא חייבים להראות על מנת לשוט.

 

העננים הם קיום ללא גבולות. הם גם עוברים מעל לעובדות מבלי להתחשב בגבולות שלהן, והם גם משתנים בעצמם כל הזמן. אין גבולות לעצמי שלהם, אין להם אפילו משא של זיכרון. חשוב שתהיה גם נקודת קיום כזאת, לראות את המציאות גם מנקודת מבט ללא גבול, ללא זהות קבועה. אבל הבחירה של מקורות היהדות היא בדרך הגבולות. לשים גבול לגג - כדי שהאחר לא ייפול ולא ייפגע. לשמור על הגבול בין המינים, על הזהות. לשים גבולות לבגד, הם הגדילים, הציצית שהיא לזיכרון...

 

 

 

יום רביעי, 19 באוגוסט 2020

על הכישלון, פרשת שופטים.

 

על הכישלון [פרשת שופטים]

 

בפרשת שופטים, מופיעה פרשת הכוהנים:

 

לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.

וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.

 

זהו ניסוי דתי בבני אדם, לא ייחודי - כדוגמתו למשל קיים גם בעולם הבודהיסטי. הקבוצה המקדישה את עצמה לעבודת האלוהים, מודרת מהגשמי. היא מחוברת לאלוהים, ועלי אדמות ניזונה מקבוצות אחרות בקהילה. זה הבסיס לכל מערך מתנות העניים וערי הלוויים הפזורות בנחלות האחרות.

כתבתי ניסוי בבני אדם - מפני ששלילת הצרכים הבסיסיים של האדם - מקום וכסף, מערערת את יסודות קיומו. היא מאפשרת - לכאורה - בניית קיום אחר, רוחני. המיוחד בכתבי הקודש, שהם אינם מחפים על כך שהניסוי הזה כשל. הנביא ישעיהו מורה:

 

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?! יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.

כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם?! רְמֹס חֲצֵרָי.

לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל, אָוֶן וַעֲצָרָה.

חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.                     [ישעיהו א' י"א - ט"ו]

 

מדברי ישעיהו אפשר להבין, שהמיזם כשל מפאת הפער בין עבודת הקורבנות ובין ידי העם המלאות בדם. זה כישלון, אבל לא של הכהנים אלא של העם. אבל הנביא מלאכי מוסיף ומורה - גם מבחינת הכוהנים, הכישלון חרוץ:

 

בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו. וְאִם אָב אָנִי, אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם, הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?!

מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ? בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא.

וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ - אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה - אֵין רָע. הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ, אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ, אָמַר ה' צְבָאוֹת. [מלאכי א' ו' - ח']

 

אפשר לחשוב שהכישלון אינו מהותי, אלא נובע מכך שהמיזם נמשך זמן רב מידי עד שהסתאב. אפשר לחשוב - וכך אני חושב - שהוא מיסודו עומד לכישלון. לא נכון ולבא בריא שאדם או קבוצה תעבוד ללא שכר מסודר, ללא אפשרות לנחלה משל עצמה. הגדולה של כתבי הקודש, היא היכולת להודות בכישלון ולפרוש אותו בגלוי. רק כך התאפשרה מהפכת החכמים שהחליפה את בית המקדש בבית המדרש, את הכהן - בחכם.

אחת הרעות החולות שגרמה להסתאבות מיזם החכמים, היא בניית חלק מההולכים בדרכם את זהות החכמים במקביל לזהות בני לוי - הכוהנים והלוויים. כך כותב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

 

כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען...

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם...

 

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים...

 

על בסיס זה נבנתה האידיאולוגיה החרדית המורה שלומדי התורה הם הכוהנים והלוויים, ויתר חלקי העם צריכים לדאוג לפרנסתם. אלא שמיזם הכוהנים כשל, ומיזם חכמים שהם כלוויים - גם הוא סופו כישלון.

נחזור לכישלון עצמו, וליכולת המופלאה של כתבי הקודש להכיר בו ולפרוש אותו בפני קוראיהם. מדוע היכולת הזאת כל כך חשובה?

ראשית - ללא אבחון הכישלון, המערכת תוסיף להתנהל באופן מסואב ותיתקע.

שנית - ללא אבחון הכישלון, אי אפשר לחולל שינוי.

שלישית - ללא אבחון הכישלון, אי אפשר להכיר בחלקים הטובים שלא כשלו, המהווים את לוז המערכת שחייב להופיע גם לאחר השינוי.

יוסף חיים ברנר, היה ממבקריה החריפים של היהדות. הרומן האחרון שכתב - 'שכול וכישלון'. יודעי דבר רואים בו נקודת מפנה הסוללת את הדרך לרומן הישראלי החדש. אחרים רואים בו דווקא הרהור שני על הביקורת, וחשיבה על שיבה ליהדות המסורתית. כך מסתיים הרומן:

 

חיים נסתלק לצדדין, והבעה של השתוממות־עונג הראתה בפניו, כשראה שחבורה של בידואים באה לרחוץ בים. בהנפת יד אחת השליכו הללו מעליהם את חלוקיהם וקפצו אל המים, כר' יוסף אחיו, להבדיל, אל המקוה בימי נעוריו, ימי חסידותו. מקפיצתם של הבידואים ניתזו רסיסים על השוכב, והוא שרק בשפתיו לפני עצמו: כלל לא קר להם… דמם– שאני…

הבידואים פרשו את ארבות־ידיהם – והתרחקו התרחקו. “אלה יודעים לשחות!” – התעורר השוכב, שגם הוא לפנים הן ידע לשחות, ישב והביט בכעין קנאה והתבטלות.

 

אבל מיד באה איזו מחשבת לצון אליו והוא התנחם: “במקוה, חֶה־חֶה, לא היו שוחים גם אלה ואפילו בקיץ” – חלפו איזו מלים מתמיהות, מלים אשר אין שחר להן, במוחו המיושן, ואיזה חיוך משונה השתפך על לחייו הצמוקות. אפשר מעין איזו ראיית נקמה קלה התבטאה בעיניו על שיש בעולם מים, מים לא־אדירים, מי־מקוה, ששם אין כוחם של הבידואים גדול מכוח אחיו ומכוחו.

הוא הוסיף להביט מרחוק על הגופים השחרחרים, האמיצים, המוקשים, של הרוחצים – ומחשבות־נחמה משונות התרוצצו בתוכו: בין כה וכה… פטור־נו… דוקא אלה טובעים הרבה, חה־חה… המפחד מפני המים לא יטבע, חה… הנה יוסף, שאינו רוחץ אלא לשם רפואה… הנה הוא, שאינו רוחץ אלא בקיץ וסמוך לחוף… כמוהם אינם טובעים… כמוהם חיים…

ונחת־החיים נזלה, נזלה בקרב היושב. בין כה וכה – – – בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, התגרד. ותורן־הספינה היבהב: לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך.

 

הבדואים השוחים בים, מול רבי יוסף ה'שוחה' במקווה. חיות וויטאליות, מול קדושה. בדומה ליחס בין הכוהנים ובין האחרים. הנה כאן, לאחר הבחינה החמורה של הניסיון לחזור אל החיים ולחיות במרחב כמו הבדואים, חוזר רעיון המקווה / הכהונה, שיש בו סולידיות וביטחון. לעומת זאת, זלדה כותבת:

 

לא ארחף בחלל

משולחת רסן

פן יבלע ענן

את הפס הדקיק שבליבי

שמפריד בין טוב לרע.

אין לי קיום

בלי הברקים והקולות

ששמעתי בסיני.        

 

היא מכירה בכאוס הקיומי, בהעדר יכולת לחיות חיים ראויים - לאור הראוי, לאור הטוב, ללא שורש זהותה. אבל השורש הזה עבר זיכוך וזיקוק. לא עוד מקדש, לא עוד כוהנים. בהעדרם מה שנותר הוא התגלות סיני - הקולות והברקים, המהווים מצפן ומצפון למרות קריסת המיזם של כתבי הקודש.

יום רביעי, 12 באוגוסט 2020

על המונותיאיזם [פרשת ראה]

 

על המונותאיזם [פרשת ראה]

 

בפרשת ראה, ישנה אסופה של ציוויים העוסקים בעבודה זרה. אתמקד בקטע אחד:

 

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם, וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.

וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: 'נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם, וְנָעָבְדֵם'.

לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.                             [דברים י"ג ב' - ו']

 

האם הנביא נושא אמת? כן ולא. יש גבולות גזרה, בתוכם הוא נושא אמת. אבל אם הוא חורג מהגבולות האלה, מערער על אבני היסוד של הזהות היהודית, מיד דבריו מוגדרים כשקר. במבט ראשון זה נראה כסותר את החשיבה החופשית והביקורתית, אבל יש מבט שני. לודוויג ויטגנשטיין, היה פילוסוף שהפליא לחקור את התודעה האנושית. הנה כך הוא כותב בספרו 'על הוודאות':

 

כל מבחן, כל אישוש והפרכה של איזו הנחה מתרחשים כבר בתוך מערכת. ואין מערכת זו בגדר נקודת מוצא פחות או יותר שרירותית ומפוקפקת לכל טיעוננו, אלא היא שייכת למהותו של מה שאנו מכנים טיעון. המערכת איננה נקודת המוצא: היא יסוד חיותם של הטיעונים.

 

ככה זה בנוי. הברית בין ריבונו של עולם ושל ישראל היא המערכת בתוכה מתרחשת התורה, היא יסוד חיותם של חוקי התורה כולם. לכן ערעור עליהם לא מתקבל. זאת המערכת בה אנחנו פועלים.

יאיר זקוביץ' כתב ספר ששמו 'התנ"ך - מהפכת אלוהים'. הוא מתאר את התנ"ך כספר המתעד כמה וכמה מהפכות. בפרק הראשון הוא דן במהפכה המונותיאיסטית. מנקודת מבטו - לכל מהפכה יש שני פנים: האחד - שונות מכל ההקשר בו היא צמחה. השני - חיבור להקשר ומעבר רציף ממנו אל ייחודה. לדעתו של יאיר, כתבי הקודש מקדישים מאמץ ניכר לקרוע את חוטי ההקשר היכולים לחבר בין האמונה הישראלית לזאת של סביבתה. הסביבה כוללת את עמי כנען. לכן - לדעתו - מספרת התורה כי כנען הוא עם מקולל: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו... בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. [בראשית ט' כ"ה - כ"ו]. כנען ומצרים הם מצאצאי חם, וישראל מובדל מהם - מצאצאי שם. זאת הסיבה לדעתו שאברהם מוצג כמי שמקור משפחתו מחוץ לכנען, ולכן ליצחק נלקחת אישה מחוץ לכנען וכן ליעקב. כל מגע עם בני כנען צופן כאב וחיכוך. כך כשיוצאת דינה לראות בבנות הארץ. מכאן, האיסור הגורף להתחתן עם בנות הארץ, והחובה לנתץ את מזבחותם ומצבותם לשבר ולגדוע את אשריהם ולשרוף את פסליהם. הכלל:

 

סוד הפחד מיושבי כנען הוא בקרבה הגדולה [בניגוד לכתוב ברשימות היוחסין בבראשית], בדמיון הבלתי ניתן להכחשה בין בני ישראל ובין הכנענים, ואף יותר מזה: מוצאם של יסודות רבים בעם ישראל לשבטיו הוא מבני כנען, ונתעורר איפה הכורח לעקור את כנען מליבם. [עמ' 3]

 

בין אם תיאורו של זקוביץ' נכון ובין אם לא, המערכת של התורה היא כזאת: הבידול מהאלילות איננו נתון לשאלה, ואפילו הנבואה לא יכולה לערער אותו. הרמב"ם נותן הסבר מסוג אחר לתופעה. הוא מורה כי האמונה במשה לא התבססה על אותות ומופתים, אלא על כך שהעם ראה שריבונו של עולם דיבר אליו. ומכאן:

 

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו, ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא, הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר, לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שציוונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו. [הלכות יסודי התורה פרק ח' הלכה ג'].

 

מכל מקום, עולה כאן תובנה החשובה לאדם באשר הוא אדם ביחס לחייו. יש סיפורי יסוד עליהם בנויים חיינו, שאותם אסור ואי אפשר לפתוח. הם גרעין הזהות שלנו, וראוי להשאיר אותם על מכונם. בספרו 'הכלה המשחררת', מספר א. ב. יהושע, על זוג - יוחנן ריבלין ורעייתו חגית. הוא פרופ' להיסטוריה ערבית, היא שופטת. בנם עופר התחתן, ושנה לאחר מכן התגרש. יוחנן נמצא במסע אובססיבי, לנסות ולהבין את פשר הגירושין. חגית מפצירה בו להניח לסיפור. בעת התרחשות הסיפור, אבא של הכלה לשעבר נפטר. יוחנן לוחץ על בנו לשלוח לאשתו לשעבר מכתב תנחומים, בכדי לנער את הסיפור ולנסות למצוא לו פשר. עופר מתרעם וכועס ומטיח באב שבנוסף לכל הוא עושה זאת ללא ידיעת אמא, וסופו להיענש על כך. עונה לו האב:

 

-         אל תדאג לעונש שלי. וגם אל תעשה מיתוס מההורים שלך. אנחנו חברים טובים וקרובים, אבל לא תאומים סיאמיים. אמא היא שופטת, ותפקידה לסלק את העבר בגזר דין סופי, ואילו אני היסטוריון, והעבר הוא בשבילי תמיד מכרה עמוק, לא נדלה, מלא הפתעות ואפשרויות.

-         מכרה? הוא שומע נימה של בוז, לא תמיד העבר מכרה, לפעמים הוא רק מדמנה...

-         גם במדמנה מוצאים הפתעות... [עמ' 162]

 

ייתכן שמהפכת המונותיאיזם העברי היתה מחוברת לתהליכים שהתרחשו בכנען. ייתכן שהדמיון רב על המבדיל. אבל משה הוא שופט ולא היסטוריון. הוא יודע שכדי לעשות סדר בזהות, כדי לבנות חיים על בסיס איתם צריך להתנתק מהמדמנה ולהציב באופן צלול את העולם החדש. מהאלילות חייבים להתנתק, גם אם הסיפור ההיסטורי של הארוס הדתי הוא סבוך מפותל ואחוז.