יום רביעי, 1 ביולי 2020

על אי ההתאמה [פרשת בלק]


על אי ההתאמה [פרשת בלק]

הבדידות היא מגפת הדור. פנים רבות לבדידות. אחד מפניה הקשים, ניסיון לדיבור שכושל. אני מדבר ואומר את אשר על ליבי, המאזין שומע משהו אחר.
בלעם יוצא לדרך, רכוב על אתונו. האתון מגיעה למשעול הכרמים, רואה את המלאך העומד אל מולה. בלעם לא רואה. האתון נלחצת לקיר, לוחצת את רגל בלעם. בלעם כועס, מכה אותה במקלו. כאן זוכה האתון, לאשר לא זכתה כל אתון לפניה ולאחריה. היא פותחת את פיה, מצליחה לדבר, לשוחח עם בלעם:

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: 'מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?'
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי. לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ'.
וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם: 'הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה?'
וַיֹּאמֶר: 'לֹא'. [במדבר כ"ב כ"ח - ל']

על פניו, השיחה הסתיימה בהצלחה. האתון הצליחה להבהיר לבלעם את עמדתה. מכיוון שיש לו אמון בה, הוא צריך לסמוך עליה שאם עצרה היתה לכך סיבה טובה. לאחר מכן נגלה המלאך גם לבלעם:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה': 'עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי.
וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי.' [שם ל"ב - ל"ג]

המלאך מוסיף דברים לטובת האתון. לא רק שצריך היה להיות לך אמון בה, אתה צריך להכיר לה טובה ולתת לה תודה. היא הצילה אותה. על פניו, בלעם מסכים עם המלאך וממילא גם עם האתון:
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה': 'חָטָאתִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ.  וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי.' [שם ל"ד]

את האתון הוא לא מזכיר. מוחק אותה. לא מתנצל בפניה, לא מביע את אמונו [מלבד ה'לא'], לא מודה... אני מניח שאם האתון לא היתה רק מדברת אלא גם מרגישה, היא חשה כאב ועלבון. היא חשה מחוקה ונרמסת. היא גילתה שהדיבור שלה היה לשווא. היא אמרה דבר אחד והוא הבין דבר שונה לגמרי, לא שמע אותה, לא הקשיב לה. במשנה מופיע מצב שכזה, בשפה משפטית:

'ליטרא זהב יש לי בידך', 'אין לך בידי אלא ליטרא כסף' - פטור.
הדין בנוי על אדני העיקרון המופיע במשנה א': 'אם אין ההודאה ממין הטענה - פטור.' אדם טוען טענה כנגד חברו. אם החבר מודה - הוא חייב. אם הוא מודה במקצת - הוא חייב בשבועה. אבל אם הוא מודה שלא ממין הטענה, יש נתק בין שני חלקי הדיבור, ואין הוא חייב בשבועה.
חשבו נא על מצבו הקיומי של הטוען. הוא מדבר על דבר אחד, וחברו עונה לו על דבר אחר. איזו בדידות!
טענו חיטין והודה לו בשעורים - פטור, ורבן גמליאל מחייב.
ראובן טוען כנגד שמעון, 'אתה חייב לי כור חיטין.' שמעון עונה 'אני חייב לך כור שעורים.' חכמים חושבים ששמעון ענה שלא ממין הטענה, ולכן הוא פטור. רבן גמליאל חושב שהפער איננו כל כך גדול, אפשר לגשר עליו, אפשר לראות זאת כשיחה.

הטוען לחברו בכדי שמן והודה לו בקנקנים. אדמון אומר: הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה ישבע, וחכמים אומרים: אין ההודאה ממין הטענה. אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון. [שבועות ו' ג']
מה בדבר הפער בין שמן לקנקנים? חכמים חושבים שיש פער, אין שיחה. אדמון חושב שהפער בר גישור. רבן גמליאל שבמקרה החיטים והשעורים חשב שאפשר לגשר על הפער, רואה ומסכים לדברי אדמון מגשר הפערים.

בלעם והמשנה נותרו במצב סטטי של פער. לווינס ראה את הגישור על הפער לא רק כתולדה של מצב העניינים בו הפער איננו כה גדול, אלא כצו המוטל על האדם לגשר על הפער:

הופעת ה'זולת' נוצרת בוודאי, בראש ובראשונה, באופן שנוצרת כל משמעות. ה'זולת' נוכח כמכלול התרבותי ומואר על ידי מכלול זה, כמו שטקסט מובהר על ידי ההקשר שלו. הופעת המכלול מבטיחה את נוכחותו. הופעתו מוארת באור העולם. הבנת ה'זולת' היא אפוא הרמנויטיקה, ביאור. ['הומניזם של האדם האחר', עמ' 68].

עלי מוטלת החובה לבאר, לפרש את האחר. ראשית עבודת הביאור היא הבנת ההקשר. האתון פורשת בפני בלעם את ההקשר, את רצף הזמן בו היא אתו - אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ. התלמוד מרחיב את ההקשר באגדה נועזת:

'ותאמר האתון הלא אנכי אתונך!'
אמר לה: 'לטעינה בעלמא.'
אמרה לו: 'אשר רכבת עלי!'
אמר לה: 'אקראי בעלמא.'
אמרה לו: 'מעודך ועד היום הזה! ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה, כתוב כאן: 'ההסכן הסכנתי', וכתוב שם: 'ותהי לו סוכנת'. [עבודה זרה, ד' ע"ב]

ההקשר יוצר את האישיות, את ההצטרפות, את האהבה ואת האמון. כשאני מפרש את האחר, שם אותו בתוך ההקשר, אני גואל אותו מהיות חפץ להיות אישיות. המשוררת רחל הפליאה לתאר את התהליך ההפוך, הפיכת האישיות לחפץ:

צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

האתון דווקא בהיותה חיה העוברת האנשה, מבליטה עד כאב את מחלת אי הפניות, אי ההקשבה, המחיקה, המבטלת את ההאנשה והופכת להחפצה.




יום רביעי, 24 ביוני 2020

על ההחטאה [פרשת חוקת]


על ההחטאה [פרשת חוקת]

בפרשתנו, מופיעה אחת החידות רבת הפתרונים שבתורה. משה ואהרון חוטאים, חטא כבד משקל. ארבע פעמים הוא מוזכר בתורה, בגינו משה לא נכנס לארץ. מה היה החטא? רחוק מלהיות מובן. רבי חיים בן עטר [1696 - 1743] - מחבר הפירוש 'אור החיים' - מביא עשר אפשרויות, ועליהן הוא כותב:

הנה כל עשר הדרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת...

פרשן מאוחר יותר, שד"ל - שמואל חיים לוצאטו [1800 - 1865], כותב:

משה רבינו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש... אשר על כן נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבינו.

מה היא החידה?
העם נקהל ובא בתביעה אל משה ואל אהרון:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:
'וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'.
וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ?!
וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת?!'

תגובת משה ואהרון:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.

לאור ההשהיה פונה ריבונו של עולם אל משה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
'קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.'

ובעקבות הדברים האלה:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה', כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם:
'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים! הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?!'

ולאחר הדיבור בא המעשה:

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

ותגובתו של ריבונו של עולם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן:
'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.' [במדבר כ' ז' - י"ב]

מה הוא החטא? הנה כמה מדעות המפרשים. אבן עזרא חושב שהחטא היה בכך שמשה ואהרון בתחילה ברחו מהעם במקום להתעמת אתו ולהציע נס - יציאת מים - בעצמם. הרמב"ם חושב שהחטא היה הכעס שכעס משה ובא לידי ביטוי בדיבור ובמעשה. הרמב"ן חושב שהחטא היה בכך שמשה אמר 'נוציא' - ייחס את הנס לעצמו, ולא 'יוציא' - ייחוס הנס לריבונו של עולם. רש"י בעקבות חז"ל  חושב שהחטא היה המעשה - ההכאה - במקום הדיבור שנדרש ממשה.
בכל שנה אני מתבונן בחידה, מחפש לה פשר ופתרון. השנה עלה בדעתי פשר חדש, הנה הוא לפניכם.
את דברי העם אפשר להבין באחת משתי דרכים: האחת - תלונה על המצוקות ובראשן העדר מים. השנייה - בקשה לפשר ומשמעות למסע, להבין למה הוצאתם אותנו ממצריים ולמה הבאתם אותנו למדבר.
משה ואהרון נמנעים ונסוגים. ריבונו של עולם רואה אותם נופלים, נחלץ להקים אותם ומפנה אותם לתגובה לפרשנות הראשונה, מצוקת המים. אילו משה ואהרון לא היו נשברים, הם היו עומדים מול העם ונותנים להם תשובות לשאלות הגדולות שנשאלו. אז העם היה מצליח להתגבר גם על המצוקות. כפי שאמר ניטשה וציטט אותו ויקטור פרנקל: 'מי שיש לו 'למה?', יכול לעמוד בכל 'איך'.'
משה ואהרון החמיצו את ההזדמנות, הם לא האמינו בריבונו של עולם במובן העמוק. לא בכך שלא האמינו שיש ביכולתו להוציא מים מהסלע, אלא בכך שלא האמינו שיש יעד ותכלית למסע ואם הרוח תיאחז בהם היא תוכל לעמוד במצוקה. הם לא קידשו את ריבונו של עולם בכך שהובילו אותו בשבר רוחם להתמודד עם בעיית המים ולא עם בעיית המשמעות. הם מרו בו [כפי שנאמר במופע אחר של החטא במקרא], לא בכך שלא צייתו בדיוק לצו, אלא באופן עמוק שלא פעלו בהשראתו הגדולה הפונה ליעד ולפשר. הם מעלו בו [כפי שנאמר בעוד מופע של החטא] בכך שפנו עורף לגדולתו והכריחו אותו להתעסק בקטנות.
הפירוש הזה לוקח אותי להתבונן ברגעים של החמצה, של החטאה, של פרשנות מקטינה מול פרשנות מעצימה של האחר. הנה סיפור טראגי מהתלמוד:

שמואל וקרנא ישבו על גדת נהר המלך בבבל. ראו שהמים גואים ועכורים. אמר שמואל לקרנא: 'איש גדול בא מארץ ישראל, הוא חש במעיו, וגאו המים להקביל פניו. לך תהה על קנקנו.'
הלך קרנא ומצא את רב. שאל קרנא את רב: 'מניין שאין כותבים תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה?'
אמר לו רב: שכתוב [שמות י"ג] 'למען תהיה תורת ה' בפיך' - מן המותר בפיך.
שאל קרנא: 'מנין לדם שהוא אדום?'
אמר לו רב: 'שנאמר [מלכים ב' ג'] 'ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם'. שאל קרנא: 'מניין למילה שהיא באותו מקום [באיבר המין]?
אמר לו רב: 'נאמר כאן 'עורלתו' ונאמר להלן 'עורלתו'. מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי.'
אמר לו קרנא:  'ואולי המילה בלב, שכתוב [דברים י'] 'ומלתם את ערלת לבבכם'? ואולי העורלה על אוזנו, שכתוב [ירמיהו ו'] 'הנה ערלה אוזנם'?'
אמר לו רב: 'דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה מערלת שאינה תמה.'
הבין רב שהוא מהתל בו ומנסה אותו.
אמר לו רב: 'מה שימך?'
אמר לו: 'קרנא'.
אמר לו רב: 'יהי רצון שתצא לך קרן בעין'.
לסוף הביאו שמואל לביתו. האכילו לחם שעורים וכוס אוכליה נהמא דשערי ודגים קטנים מטוגנים והשקה אותו שיכר, ולא הראה לו את בית הכיסא כדי שישלשל [שמואל היה רופא ורצה לרפא את רב, אבל רב חשב שהוא רוצה להתעלל בו ולהשפילו].
קילל רב ואמר: 'מי שמצער אותי - לא יהיו לו ילדים!'
וכך היה. [שבת ק"ח ע"א]

זו טרגדיה של טעויות. שמואל רוצה לתהות על קנקנו של האדם הגדול שבא מארץ ישראל. הוא שולח את קרנא, איש קטן קטנוני וכוחני המזהה את המהגר החלש. קרנא מפרש את דברי שמואל 'תהה על קנקנו' כהרשאה לשאול שאלות משפילות ומכשילות. רב מזהה את המגמה ומקלל את קרנא. רב מגיע לבית שמואל טעון וכעוס. הוא גם חולה במעיו. שמואל מנסה לרפא אותו אבל רב מפרש את התנהגותו כמשפילה ומקלל אותו. שמואל רצה להצטרף למים המגביהים, ומצא אותו מקטין ומעליב.
כך זה בחיים. יש רגעים בהם אפשר לנקוט עמדה או לנהל שיחה בשני אפיקים, הבחירה תקבע את אופייה כגדולה או כקטנה, כמגדילה או כמקטינה. הנה תיאור של התרחשות פרוזאית, בה לא הוחמצה השעה:

הטיול הפתאומי [קפקא]
אם נדמה שהחלטת סופית להישאר בבית בערב, לבשת את החלוק, ואחרי ארוחת הערב אתה יושב אל השולחן המואר ויש בדעתך לעשות עבודה מסוימת או לשחק במחק מסוים, שאחריהם את בדרך כלל שוכב לישון, ובחוץ מזג אוויר סגרירי, ובמזג אוויר כזה מובן שנשארים בבית, ועכשיו גם כבר ישבת בשקט אל השולחן שעה ארוכה כל כך, שאם תקום ותלך לך כולם בוודאי יתפלאו, וגם חדר המדרגות כבר חשוך ושער הבית נעול, ואם בכל זאת אתה קם עכשיו מתוך אי נוחות ליציאה, מודיע שאתה מוכרח לצאת, ואמנם נפרד בקצרה ויוצא, וכגודל החיפזון שאתה טורק בו את דלת הדירה, כן, כך אתה משער, גודל הרוגז שאתה מניח מאחוריך, ואתה מוצא את עצמך ברחוב, ואיבריך נענים בגמישות יתרה לחירות הזאת שנתת להם כשלא ציפו לה עוד, ואתה מרגיש שמכוח ההחלטה האחת הזאת מכונס בך כל כושר ההחלטה, ונוכח לדעת, והפעם יש לזה משמעות רבה מהרגיל, שיש לך בעצם  כוח יותר מצורך לחולל ולשאת בקלות שינוי מהיר ביותר, ואתה מתהלך לך כך ברחובות הארוכים - כי אז פרשת לחלוטין ממשפחתך לערב הזה והיא סוטה אל האי ממשות, ואילו אתה, מוצק מאוד, שחור בצלליתך החדה, טופח לך על אחורי ירכיך ומתרומם לשיעור קומתך האמיתי.
כל זה אף יתחזק, אם בשעת ערב מאוחרת זו תלך לבקר ידיד, לראות מה שלומו.  

אילו משה ואהרון לא היו בורחים, אילו היו עומדים מול העם ובוחרים לתת מענה לשאלות הפשר - היה הסיפור אחר, ואולי אף גורלם היה שונה. זאת היתה החטאה, זו היתה החמצה.


יום רביעי, 17 ביוני 2020

על היחיד [פרשת קורח]


על היחיד [פרשת קורח]

פרשת קורח רוויית מרידות, מסוגים שונים גוונים ובני גוונים. בתחילתה, יש ניסיון להגיב לכל מרידה בפני עצמה. לאחר מכן, חורה אפו של ריבונו של עולם בכל העדה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
'הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת,
וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע.'

וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ:
'אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר.
הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא
וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!'                        [במדבר ט"ז כ' - כ"ב]

בטענה חדה זו, מעמידים משה ואהרון את הטיעון הנגדי לענישה קולקטיבית. רש"י מחדד עוד את הטיעון, ומוסיף לו את תגובתו של ריבונו של עולם:

'אל אלהי הרוחות' - יודע מחשבות. אין מידתך כמידת בשר ודם. מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא.
'האיש אחד' - הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף?!
אמר הקדוש ברוך הוא: 'יפה אמרת. אני יודע, ומודיע מי חטא ומי לא חטא.

יש המבססים את הענישה הקולקטיבית על אי ידיעה. ישנה קבוצה, בתוכה נמצא החוטא. אי אפשר לדעת מי מהקבוצה הוא הפושע. על כן מענישים את כל הקבוצה. אמנם רוב חברי הקבוצה הם חפים מפשע ונענשים על לא עוול בכפם, אבל גם הפושע נענש. הנימוק הזה - לדעת רש"י - לא תקף ביחס לריבונו של עולם. הוא יודע מי החוטא. כאן עולה נימוק אחר לענישה קולקטיבית: אמנם רק אחד פשע, אבל הקבוצה כולה אשמה. ללא הקשר קבוצתי, לא יכול היחיד לחטוא. יש נימוק שלישי: ענישה מונעת. אם מדובר בעונש שאיננו עונש מוות - כל חברי הקבוצה יורתעו, לא יעיזו לחטוא שוב. אם מדובר בעונש מוות - אנשים שאינם חברי הקבוצה יורתעו.
אנחנו נתמקד בנימוק השני. המחלוקת היא חריפה, לכל אחד מצדדיה יש היגיון קוהרנטי. מהצד האחד - חשיבה מערכתית, היחיד רקום בקבוצה, במשפחה ובחברה. מהצד השני - חשיבה אינדיבידואלית, כל אדם הוא אטום נפרד, וכך יש להתייחס אליו.
ברור שישנה אמת בכל אחד מהצדדים, אך בשאלות מעשיות אי אפשר לומר 'גם וגם', צריך להכריע - 'או או'. על פניו, ההכרעה הרציונאלית היא בעד הענישה הקולקטיבית. היא בטוחה יותר, זהירה יותר, מונעת יותר. כדי להכריע נגד הענישה הקולקטיבית, צריך להיות מוכן לשלם מחיר בעד עמדה ערכית. תהיה זו אשליה שאפשר להכריע נגד ענישה קולקטיבית, ולא לשלם את המחיר.
מקורות היהדות - הן כתבי הקודש והן ספרות החכמים - הכריעו הכרעה חדה כתער: היחיד נידון כאטום מבודד, למרות המחיר שיש לעמדה הזאת. כתבתי 'הכרעה חדה כתער', אך היא היתה כרוכה בהתפתחות ובמאבק.
לאחר חטא העגל [שמות ל"ד], נענה ריבונו של עולם לבקשתו של משה, מודיע לו את דרכיו. חלק מהדרכים הוא מדיניות שונה ביחס לזכויות וביחס לחובות. ביחס לזכויות - ריבונו של עולם נוצר אותן לאלפים, כלומר לאלפי דורות שזה בשפה התנ"כית - עד אין סוף. ביחס לחובות - הוא פוקד אותם עד שלושה או ארבעה דורות.
האדם הנידון - לזכות או לחובה - בעקבות מעשה אבותיו. זאת חשיבה קולקטיבית, המעמידה את המשפחה כקבוצה. ניכר שהתורה מתייחסת לתבנית יסוד בה הן הזכויות והן החובות ננצרות לאלפים - עד אין סוף. זאת חשיבה קולקטיבית טהורה וצלולה. החידוש של התורה הוא שביחס לחובות, החשיבה הקולקטיבית מוגבלת, רק עד ארבעה דורות.
זה חידוש, אבל לא שלם. יתרה מזו, הוא עומד מול ערך יסוד בתורה, המופיע באותה תעודת זהות שמוסר ריבונו של עולם למשה: הרחמים, מהם נגזרת אפשרות התשובה. החשיבה הקולקטיבית היא חשיבה סטאטית, לא מאפשרת לנוע לא בציר האופקי - ציר המרחב המשפחתי המאפשר שונות - ולא בציר האנכי - ציר הזמן והדורות. החשיבה האינדיבידואלית היא חשיבה דינאמית, המאפשר תנועה ושינוי - אלה הם שני ערכיה.
המשוואה של ספר שמות נותרת לא פתורה, יש עליה ביקורת בכתבי הקודש מימין ומשמאל. מהצד האחד, יונה מבקר את אפשרות התשובה, מצטט תעודת הזהות מספר שמות וחולק עליה: 'ידעתי כי אתה אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ו...' במקום 'אמת' המופיעה בספר שמות - '... ניחם על הרעה'. זה משחק סכום אפס - או אמת בחשיבה הקולקטיבית, או רחמים בחשיבה האינדיבידואלית. מהצד השני - ירמיהו [ל"א כ"ח] ואחריו ביתר עוז יחזקאל [י"ח], יצאו למלחמת חורמה נגד המשל שהיה שגור בפי העם: 'אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהנה'. המשל הזה הוא ביטוי לחשיבה הקולקטיבית, האב והבן הם ישות אחת כמו אדם אחד האוכל בוסר ושיניו קהות. המאבק לא פשוט, העם מתנגד. כשמציג יחזקאל את דרכו כדרכו של ריבונו של עולם, עונה לו העם 'לא תיתכן דרך ה'.'
ההתנגדות הזאת איננה נובעת מדרך חשיבה פרימיטיבית. חשבו נא כמה מכם היו מקבלים בנוחות בן או בת זוג שהיא מביאים ילדיכם והם בנים למשפחת פשע?
החכמים המשיכו את דרכו של יחזקאל, העמידו את היחיד כמכונן הערכים. כשבאים עדים להעיד על אדם שפשע בפשע שעונשו מוות, מורים החכמים לאיים עליהם [סנהדרין ד' ה']. הם מורים להם שהיחיד הוא עולם מלא, וכל המאבד את היחיד כאילו איבד עולם מלא. הם מבליטים את השונות - ריבונו של עולם צר 'מטבעות' - בני אדם - וכל אחד שונה מהאחר. יש מחיר לחשיבה האינדיבידואלית, העדים יכולים להימנע מעדות באומרם 'מה לנו ולצרה זו?'. זו בעיה, צריך לחפש לה פתרון, אך הערך במקומו עומד.
החשיבה האינדיבידואלית, היא חשיבה מערערת. היא מפרקת את מושגי ה'טוב' וה'רע', הופכת אותם ממוחלטים ליחסיים. התובנה הזאת מופיעה במחשבה האנושית מקדמת דנא, במסורת החשיבה היהודית עמדו עליה רבי סעדיה גאון והרמב"ם. מישל דה מונטיין - הוגה צרפתי מבריק [1533 - 1592], הקדיש לנושא מסה קצרצרה וחריפה. הוא מספר על דמדס איש אתונה שהרשיע סוחר בחפצי לוויית המת, מפני שהוא מרוויח מאסונם של אחרים. מונטיין חולק עליו ומורה שכל הפקת רווח היא על חשבון הזולת. הסוחר מרוויח מפאת בזבזנות הלקוחות, עובד האדמה מפאת הצורך הגדול של הקונים, האדריכל בזכות הרס בתים ישנים ובניית חדשים תחתם, עורכי הדין והשופטים בזכות הסכסוכים והמריבות, הרופא - בזכות המחלות, החייל בזכות המלחמות. לטענתו, מרבית משאלות הלב הכמוסות שלנו, 'נולדות וניזונות על חשבון זולתנו'. הטבע עצמו בנוי כך.
החשיבה האינדיבידואלית מנתקת את הפרט מהקשרו, מורה להתקדם כיחיד מבלי להתחשב באחרים. כך גם - כמו בפרשתנו - היא מגנה על היחיד, מפני גורלו כחלק מהקבוצה. כך כותבת המשוררת חווה פנחס כהן בשירה:

אחרי הגשמים

אלה הימים שהעין הלכה אחר מעמקים שקופים הירוק והאפור
שיחקו לעינינו מפתים לבוא תום, ללכת לאיבוד בתוך אפשרות,
לשקט אישי במרחב הכחולים והיום
כשכל העולם צועק: לך לך מארצך.

רוח מערבית הדפה גלים גבוהים עלינו
חול זרתה בעינינו רעש כוחה על אוזנינו
ומראה הגלים הבאים אל הדיונות
מהן יוצאות צבות זקנות בראש פשוט אל המים
יבוא הגל המאחר לאסוף את גופן הכלה
בין החוף למקורי עורבים, שחפים ואנפות
לבין האינסוף, גופה הפשוט לארבע רוחות
כלוא בשריון, ללא לטף, ללא אהבת אם

בדידות הצבה המתה היתה לי נחמה
בהבנת מסעו של העברי הראשון עד כה. ['וחצי תאוותי בידו' עמ' 37]

החיפוש הוא אחר 'שקט אישי' - חשיבה אינדיבידואלית. הוא החובר ל'לך לך', היפרדות אברהם מהקבוצה. הצבה כלואה בשריון, ללא ליטוף ללא אהבת אם - התנאים ההכרחיים ליחיד להתקיים כיחיד ולא רק כחלק מהקבוצה. הבדידות של הצבה הכרחית להבנת העברי הראשון, איש ה'לך-לך' שהפך את בדידות האינדיבידואל לסיפור חייו.
הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!' - זו קריאה מכוננת, הבוקעת את החשיבה הקבוצתית ומעמידה במקומה את האינדיווידואליות.                         

יום רביעי, 10 ביוני 2020

על התקווה [פרשת שלח] לזכרו הטוב של דודי יצחק מאיר שנפטר השבוע


על התקווה [פרשת שלח] לזכרו הטוב של דודי יצחק מאיר שנפטר השבוע

המרגלים שבו משליחותם, הביאו את לעם ולמשה את פירות ההתבוננות שלהם. הפירות היו אובייקטיביים, אבל הפרשנות שלהם - סובייקטיבית. וכאן נחלקו המרגלים לשתי קבוצות, מחלוקת עמוקה ביניהן:

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר:
'עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ:
'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ'. [במדבר י"ג ל' - ל"א]

התורה עושה כל מאמץ, להעמיד את יהושע וכלב כ'טובים', את עשרת האחרים כ'רעים'. היא מגדירה את העשרה כמוציאי דיבה, מענישה אותם ואת ההולכים אחריהם בעונש כבד.
אם נשים את המאמצים האלה בסוגריים, הרי שהמחלוקת היא מחלוקת נוקבת וההכרעה בה רחוקה מלהיות ברורה מאליה.
הטענה של עשרת המרגלים 'חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ' היא טענת אמת. בכל אמת מידה - כוח האדם והביצורים - כוח העם היושב בארץ גדול מכוחו של עם ישראל. הטענה של יהושע וכלב - 'יָכוֹל נוּכַל לָהּ' - איננה טענת אמת. היא איננה מסתמכת על עובדות, היא משפט מעורר מוטיבציה. המחלוקת היא נוקבת: עמדה אחת מסתמכת על העובדות, עמדה שנייה - על הרצון. שתי ההכרעות אפשריות, צריך לבחור ולהכריע. בהמשך, מפתחים יהושע וכלב את טענתם:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.
אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם. [שם י"ד ז' - ט']
כאן הם מכניסים גורם נוסף למשוואה - ריבונו של עולם. הוא פועל בשני אופנים - האחד: שלילי. 'אַל תִּמְרֹדוּ'. ריבונו של עולם הורה להיכנס לארץ, לכן אין לקחת את פירות הריגול בחשבון. יש לציית למרות חוות הדעת הקשה. השני: חיובי. 'אִם חָפֵץ...' בשפת ספרות המוסר וההגות של ימי הביניים, נקראת המידה הזאת 'ביטחון'.

מורי ורבי הרב אהרון ליכטנשטיין, העביר שיחה בפני תלמידיו. כותרתה: 'מידת הביטחון'. במהלכה, הוא מציב מחלוקת בין החזון איש - שכתב מסה על הביטחון - ובין רבנו בחיי - בספרו 'חובת הלבבות' - בהגדרת מידת הביטחון. רבנו בחיי מגדיר:

עניין הביטחון בה' יתברך, פירש הרב הקדוש רבנו יונה זצ"ל כי הוא, שידע האדם עם לבבו, כי הכול בידי שמים ובידו לשנות הטבעים ולהחליף המזל, ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט וגם כי צרה קרובה אליו, ישועת ה קרובה לבוא כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה. גם כי יראה החרב על צווארו אין ראוי לו שתהיה ההצלה נמנעת מלבו. ופסוק מלא הוא באיוב [י"ג] 'הן יקטלני לו אייחל'. והוא שאמר חזקיה לישעיה הנביא עליו השלום: 'כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב מונחת לו על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'.

הביטחון - על פי רבנו בחיי - הוא האמון האופטימי שיהיה טוב. ה'חזון איש', חולק עליו:

...ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך, אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש, הכל בהכרזה מאתו יתברך.

הביטחון - על פי ה'חזון איש' - איננו האופטימיות אל קבלת הדין, תוך אמון כי יש מי שמוביל את ההתרחשויות.
במחלוקת זו, הכריע דודי יצחק באופן חד כתער כרבנו בחיי. כך הוא כתב בשיר - אחד מיני רבים שכתב, שיר שקראה אתמול בלוויה בתו חיה:

המילה היפה ביותר, בעולם, היא 'מחר'.
המילה הקדושה ביותר, בעולם, היא 'מחר'.
כי אדם, כל אדם, נבחן אם קיים -
בליבו מעיין של רצון ותקוות,
ולרצות באמת זה להיות!
לקוות באמת זה לחיות!
המילה היפה ביותר בעולם היא 'מחר'!
היא 'מחר'!

הרב ליכטנשטיין דן באותה השיחה שהועלתה על הכתב, בשאלה: האם הביטחון בריבונו של עולם מרפה את המאמץ האנושי להתמודד עם הקושי - או אפילו שולל אותו, או שהוא מחזק את המאמץ. אצל דודי יצחק התשובה לשאלה זו היתה חדה וברורה: מחזק.
מנין נבעה האופטימיות האקטיבית הזאת אצל דודי? מרגע אחד בהיותו בן שמונה. סבי וסבתי יוצאי הונגריה, נפגשו בבלגיה. שם נישאו ונולדו להם שני בנים - דודי יצחק ואבי יעקב. כשהגרמנים כבשו את בלגיה, הם ברחו לצרפת. סבי הצטרף למחתרת הצרפתית, לאחר הלשנה נתפס ונשלח לאושוויץ בה נרצח. סבתי שהיתה בחודשי הריונה האחרונים יצאה למסע הרואי שתכנן סבא שלי, מסע רגלי בשלג אל עבר ארץ המקלט - שווייץ. כשהתקרבו לגבול, ראו משמר של חיילים. סבתי - כך סיפרה לדודי הצעיר דוד - לא ידעה אם זה משמר גרמני או שוויצרי. הם היו שוויצרים. הם הכניסו אותם לתחנת המעבר, והודיעו להם שאין להם מקום בשווייץ, עליהם לחזור לצרפת. וכאן, נעמד דודי שהיה ילד בן שמונה, ודיבר. כך הוא מתאר את ההתרחשות בספרו 'אישה אחת' המוקדש לסבתי שעוז רוחה הציל את המשפחה. הספר מסופר - כביכול - מפיה. היא כותבת אותו לסבא שלי כשהיא יודעת שנלקח ברכבת אך לא יודעת מה עלה בגורלו. ברקע, דודי היה המתורגמן בשיחה בין סבתי לבין החיילים. סבתי הגיעה לרגע ההוא, על סף הלידה:

ואז פתאום חדל ארווין [שמו הלועזי של יצחק] לתרגם והחל מדבר. איש בעולם לא שמע עוד ילד מדבר כך. כשניסו להסות אותו הגביר את קולו עד כדי זעקה, אך מיד שב ודיבר בעוצמה שקטה, שהתמיהה והדהימה את החיילים, שוודאי לא עמדו מעולם מול ארווין כזה. מה אמר להם? קצת אני יודעת מה אמר, רוב הדברים בעצם אני יודעת, ומה שאינני יודעת אני משערת, כי לא רק פיו דיבר, כל ישותו דיברה, פניו, קולו, נשימותיו, ידיו, אגרופיו לעיתים. אצבעותיו שהצביעו עלי ועל אחיו ועל מרחב היערות והשלג שהיה אטום מפנינו, ומה שאני איני משערת אתה יכול לשער, ואילו ראית את פני החיילים שהקשיבו הלומי יראה, כן יראה ממש, היית משער גם מה שאינך יכול לשער. הוא ייסר, הוא זעם, הוא הזהיר, הוא לחם על נפשי, על נפש אחיו ועל נפשו שלו, אבל בעיקר על נפשי, ושמעתיו זועק שהוא דורש רופא. ופתע אץ אל הדלת בה עמד החייל השלישי, וזה כמו נסוג מפניו, והוא טרק את הדלת ועמד חוסם אותה בגבו הקטן, פושט שתי זרועותיו לצדדים, עומד שם כצלוב וזועק 'רופא! האישה הזאת, אמי, תמות, אם לא תביאו רופא'. והם נבהלו. אחד מן החיילים אמר לחברו, כי ילך ויעיר רופא צבאי שנם את שנתו בכפר. הוא דיבר גרמנית, כי חשב לתומו כי גרמנית אנחנו לבטח לא מבינים ואמר לו: 'אני לא רוצה שתלד לי כאן פתאום או תמות לנו פה בידיים. עשינו מה שצריך, יותר אין הקונפדרציה הזדונית הזאת יכולה לדרוש מאיתנו.' 'זדונית' חזר החייל השני על דברי חברו, 'לא הייתי אומר זדונית. צריך להביא רופא. היא נראית נורא. שיחליט הוא, למה אני? למה אתה? אנחנו הקונפדרציה, זדונית או לא, אנחנו. אני מביא את הרופא.'

הרופא הודיע שהיא יולדת, חייבים לאפשר למשפחה להיכנס. כך ניצלה סבתא, נצלו שלושת ילדיה, ואנחנו - פירות שלושת הענפים - חיים היום.
האירוע המכונן הזה טבע את צורת תודעתו של דודי. תמיד להאמין שאפשר, תמיד להיאבק. לפני שבועיים קרסו מערכותיו. הרופאים אמרו שנותרו לו שעות ספורות. הוא לא קיבל זאת. נאבק ונלחם על כל טיפול כואב כאשר יכאב. ביום שני בערב - שתים עשרה שעות לפני מותו, הגיע חבר לבקרו. דודי אמר לו: 'אני רוצה לדעת מה התוכנית, מה התכנון של הרופאים, איך הם מוציאים אותי מהמצב הזה.' לשאלת ביתו הוא אמר: 'אני אופטימי'. 'אתה חושב שתצא מכאן לשיקום?' 'בוודאי.'
זה היה האיש, כיהושע וכלב המאמינים באפשר למרות שהוא בלתי אפשרי. האמונה איננה מגמדת את המאמץ האנושי, היא מעצימה אותו, נותנת כוח לסבול כל איך, לשם היעד המסומן באופק. לזאת ייקרא אופטימיות אקטיבית. לזאת ייקרא תקווה.  

  


יום רביעי, 3 ביוני 2020

על ההנעה [פרשת בהעלותך]


על ההנעה [פרשת בהעלותך]

פרשת פסח שני, היא פרשה קריטית להבנת אופיים הייחודי של מקורות היהדות. ריבונו של עולם מצווה את העם לקיים את הפסח. בעיה מתעוררת:

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם,
וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא.     [במדבר ט' ו'].

זאת היתה עובדה. מכאן היה מתבקש מסלול התפתחות ברור: הטמא לא יכול לעשות את הפסח, ולכן - הוא לא יעשה את הפסח. אלא שכאן חל מפנה:

וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו:
'אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם.
לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!' [שם ו' ז']

זאת אמירה לא צפויה, במערבית המערכות היא איננה מן האפשר. 'למה נגרע?!' בעוד מקום אחד בתורה מופיעה המילה 'נגרע':

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:
'לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, כִּי נִרְפִּים הֵם, עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר: 'נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ'. תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר.'
וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר: 'כֹּה אָמַר פַּרְעֹה: 'אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן. אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ, כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר.' [שמות ה' ו' - י"א]
בתמונת מצרים, ההנעה היא חיצונית. פרעה כופה על העם לעשות מלאכה, ולא גורע מהמכסה המוטלת עליהם - למרות הרעת התנאים.
בתמונת פסח, ההנעה היא פנימית. על הטמאים לא מוטלת חובה להקריב את הקרבן. הם רוצים להקריב, וצועקים 'למה ניגרע'.
ההתנגשות בין החוק ובין הרצון האנושי, היא ממאפייני היסוד של מקורות היהדות. ישנן דתות שמרכיב הציות גובר בהן, אין אפשרות להתנגשות שכזאת. במקורות היהדות - זה הדי. אנ. אי. במבט על, זאת אותה המהות המאפשר לאברהם לומר:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע,
חָלִלָה לָּךְ
הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! [בראשית י"ח כ"ה]

היא המאפשרת למשה להתעמת עם ריבונו של עולם הרוצה להשמיד את העם ולשנות את דעתו. היא המאפשרת לבנות צלפחד לא להשלים עם חוקי הירושה המפלים את הבנות. היא המאפשרת להלל ליצור את הפרוזבול העוקף את שמיטת הכספים.
יש הרואים במהות הזאת, את שורש הליברליזם של מקורות היהדות. במקום שיש התנגשות בין החוק ובין האדם, בניגוד לקבוצות זהות אחרות שהיו במרחב בעת העתיקה ואחרות הקיימות היום - נושאי מקורות היהדות ידעו להגביר את ערך האדם על ערך החוק. זה נכון, אבל - חשובה המנגינה. איך התרחש העימות הזה?
מורי ורבי הרב ליכטנשטיין, הגדיר את תקנת הפרוזבול של הלל כ'טרגדיה הלכתית'. הוא הבחין בין שתי תמונות עולם: התמונה הלירית - הרואה את ההרמוניה שבין גווני המציאות השונים, מול התמונה הטרגית - הרואה את הסתירות ואת הקרעים שבמציאות. הוא יוצא כנגד 'חוגים ליברליים המרבים להצביע על תקנת הפרוזבול כעל הישג מרשים, המדגים את כושר יכולת ההלכה להסתגל לתנאים חדשים.' עמדתו היא: '...האמת תורה דרכה. כלום שש הלל, ואפילו עם כל הסמכות שבעולם, לעקוף מצווה? וכי לא ניגש לתפקידו בלב נשבר ונדכה?' [הרהורי שמיטה].
יש כאב בעימות, בחיכוך, בהתנגדות. אסור לשכוח אותו, אך אסור גם לשכוח את התכונה המייחדת את מקורות היהדות - 'לא תגורו', לא לברוח מהעימות, מהתנגשות עם דמות משמעותית או עם ערך חשוב.
משה איננו יודע מה לעשות. מצד אחד - החוק ברור. אסור להם להקריב את הפסח. מצד שני - המוטיבציה שלהם מרשימה, איך אפשר להתעלם מ'למה ניגרע'?!

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה:
'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם'.

וריבונו של עולם אכן מקשיב לקול הטמאים, מחוקק חדש - פסח שני בו מי שהיה טמא בעת הפסח הראשן מקריב את קרבנו.
דניאל פינק, בספרו 'מוטיבציה', מורה את אשר היום כבר ברור כמעט לכל: מוטיבציה, הנעה לפעולה, לא נוצרת על ידי מקלות וגזרים. היא נוצרת על ידי שלושה רכיבים: אוטונומיה, מעורבות, ותכלית. אנשים המרגישים עצמם אוטונומיים, יש להם מרחב של תנועה ובחירה, הם מעורבים בחיי העבודה - או עבודת האלוהים - שלהם, ורואים פשר ותכלית בעמלם, הם שיפתחו דרגות גבוהות של הנעה. מקורות היהדות מאפשרים את המרחב הזה, זה סוד קסמם.

עמוס עוז מספר בספרו 'פנתר במרתף', סיפור גיבוש זהות ילד. בשיחת אב ובן אומר האב לבנו:

אגלה לך דבר אחד, איזה סוד, שעד היום לא סיפרתי, ושיישאר בבקשה ביננו. אני קצת עיוור צבעים, זה קורה. היה פגם מלידה. יש כנראה דברים שאתה תצטרך לראות בשם שנינו. אכן כן, הלא אתה בהחלט ברוך דמיון ונבון. [67]

זו דרכה של תורה. היא מעמידה דמות אדם, הרואה דברים שריבונו של עולם לא רואה. לכן אברהם, משה, בנות צלפחד והלל, משלימים את התורה. בלעדי הביקורת והתוספות שלהם, לא היתה התורה שלימה.  

יום רביעי, 27 במאי 2020

על האשמה [פרשת נשוא]


על האשמה [פרשת נשא]

פרשת נשוא, כוללת את פרשת קרבן האשם:

...אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה', וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.
וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.
וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו. [במדבר ה' ו' - ח']

מושג ה'אשם' הוא מושג טעון, הן במקורות היהדות והן במחלוקת שבינם ובין הנצרות. בואו ונתבונן בו. מהי 'אשמה'? אשמה היא תחושה הנוצרת מהפער שבין ההתנהגות ובין הנורמה. היא יכולה להיות מתורגמת ליש מופשט ממשי - כמו ההכרעה של בית המשפט כי הנאשם אשם, והיא יכולה להיות מתורגמת ליש חומרי - קורבן האשם.
הפער בין ההתנהגות הממשית ובין הנורמה, מרחיק מהמציאות. השיפוט - בין אם השיפוט העצמי ובין אם השיפוט של האחר - מתרחש מנקודת המבט של הנורמה, שאיננה המציאות.
א. ב. יהושע כתב ספר - 'כוחה הנורא של אשמה קטנה'. בספר הוא דן על היחס בין הספרות ובין המוסר. על פניו - הוא כותב - הספרות עומדת בסתירה למוסר. היא יוצרת אמפטיה לגיבור, גם כאשר הוא לא מוסרי. הדוגמאות לגיבורים לא מוסריים ביצירות מופת - רבות מאוד. יהושע מחפש את הדרך, לא לוותר על השיפוט המוסרי תוך כדי קריאת היצירה הספרותית.
לדידנו, התבוננות בכתבי הקודש ובספרות החכמים מורה על תופעה מרתקת. התורה מהווה מערכת נורמטיבית נוקשה. מעבר לנורמות המוסר האוניברסאליות, היא מציגה מארג נורמות נוסף היוצר פער בלתי ניתן לגישור בין החיים ובינו. מכאן מערך קורבנות החטא והאשמה. אבל, בצד המערכת הזאת, היא מציגה את גיבוריה כגיבורי הספרות ואף מעבר להם. הם גועשים וסוערים ומחפשים ומוצאים ומאבדים ו... חוטאים. אינני מדבר רק על העם החוטא ופושע אל מול ולמרות נביאיו החובטים ומייסרים אותו. אלא על הגיבורים הגדולים. אין לך גיבור אחד שאין לו מעשה בין מעשיו המזמין התמודדות מוסרית. ראוי? לא ראוי? אברהם העוקד, יצחק המשקר לאבימלך, יעקב המערים על עשיו ועל לבן, יוסף המתגאה, משה הקוצף... דורות של קוראים ופרשנים נחלצו לשכנע אותנו - הקוראים והלומדים - כי גיבור זה לא חטא, ההוא לא פשע, וכל האומר ההפך אינו אלא טועה. אבל הכתובים ממשיכים לסעור ולהסעיר - חוטא... חוטא... חוטא...
ספרות החכמים קצת יותר מתונה מכתבי הקודש, אבל עדיין שומרת על הזהות הדואלית הזאת. בצד מערך החוקים המתפתחים בה עוד ועוד, שוכנות דמויות סוערות ויצריות. רבן גמליאל העולב ברבי יהושע, רבי אליעזר המוציא עיניו של רבי יוסי, רבי עקיבא העוזב את אשתו לשנים ארוכות, רבי שמעון בר יוחאי הנותן עיניו בכל חקלאי ושורף אותו. ראש וראשון להם - אלישע בן אבויה, אחר. ושוב, למרות עמל רב של חבריהם ושל הדורות הבאים, הם קוראים וצועקים - חטא... חטא... חטא...

ניטשה מוביל את זרטוסטרא גיבורו, לשמוע את דבריו של 'חכם אחד, המיטיב לדבר על השינה ועל המוסר'. באזמלו החד הוא מורה, כיצד המוסר מרדים את החיים. וכך הוא מסכם את אשר למד מאותו 'חכם':

זה דבר חכמתו: היה ער על מנת שתיטיב לישון, ואכן, אלמלא היה בהם, בחיים, טעם, וחייב הייתי לבחור בשטות כשלהי, היתה ז לו לי המובחרת שבשטויות.
רק עתה נתברר לי יפה, מה ביקשו הבריות מעל לכל, בבקשם לעצמם מורה מוסר. את השינה הטובה ביקשו לעצמם ונוסף לכך מידות טובות כזרעי הפרג המרדים... ['כה אמר זרטוסטרא' עמק 29 בתרגום העברי]

התורה לא הכריעה במחלוקת. לא הציבה רק נורמה, ולא רק סיפורי גיבורים פוצעי נורמות. היא הציבה אותם זה מול זה, את ההלכה מול האגדה, את הצו מול הסיפור. מאבק איתנים מתחולל ביניהם, זאת המראה של החיים.
אחד הסיפורים המכוננים של הנצרות, הוא סיפור הבן האובד. אב אשר היו לו שני בנים, אחד הלך בדרכו ועזר לו בעבודתו, והשני הולל שבזבז את כספו במרחקים. לפתע החליט הבן האובד לשוב, והאב קיבל אותו בשמחה ובסעודת חגיגה. הבן ההולך בתלם התרעם - איתו אתה חוגג ואיתי ההולך אתך כל הדרך לא.
לאה גולדברג כתבה את 'שירי הבן האובד', ואריאציה יהודית לסיפור. בשיריה, האב לא מוכן לקבל את הבן. מי שפותחת לבן האובד את הדלת, היא האם:

רק האם נשאה את פניה
ופניה היו קורנים:
"היינו-הך אם צדיק או פושע,
ובלבד שחזרת, בני

לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה, בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב".    

כך, בין האב לבין האם, יוטלו חייו של הבן. הוא נקרא על ידי אמו להבין כי חרון האב הוא ברכה אוהבת. החרון משמר את הנורמה, את היעד אליו יש לכוון את החיים. המחילה, מחילת האם, משמרת את החיים עצמם כדי שלא יקרסו. להיות קרוע בין מחילת האם לחרון האב, זה מתח הראוי לשם - 'חיים'.
  





יום רביעי, 20 במאי 2020

על הסדר [פרשת במדבר]


על הסדר [פרשת במדבר]

פרשת במדבר, היא פרשת הבר מצווה שלי. כך כבר למעלה מארבעים שנה, היא מאתגרת אותי להפוך בה ולגלות בה פנים חדשות. זה לא קל, לכאורה יש פרשות מעניינות ממנה בתורה. הרפתקאות, התגלויות, מרידות, רדיפות. וכאן, בפרשת במדבר, רק סדרי המחנה. על כן, אני שב ומתבונן במושג ה'סדר'. בתוך המדבר הגדול והכאוטי, מחנה אוהלים, מסודר. בלבו, הלב הפועם שלו - המשכן. וסביביו ארבעה מחנות משנה איש על מטהו ועל דגלו.
במבט על בספר במדבר, הסדר הוא המאפשר את התמודדות עם האנטי סדר. את מרד קורח ואת האדמה הנבקעת, שידוד כל מערכות הסדר הקביעות והביטחון. הוא המאפשר לנוע בארץ ציה וצלמוות, אל עבר היעד הנכסף - ארץ ישראל.
הסדר איננו מערך בורגני משעמם, הוא פרי הבניה סוערת הנאבקת לא רק בכאוס אלא גם במערכי סדר אחרים:

אמצעי התקשורת מעצים סביבה סימבולית המשפיעה על מקבלי ההחלטות. נושאים מסוימים זוכים לסיקור צמוד ולחשיפה תקשורתית נרחבת, ואילו נושאים אחרים מועדים להתעלמות ולהדרה. אופי החשיפה באמצעי התקשורת משפיע על החשיבות שהציבור מייחס לאותם נושאים. ההשפעה של אמצעי התקשורת על עיצוב תמונת העולם מתבטאת בקביעת נושאי הדיון ובדירוגם. אמצעי התקשורת אינם מכתיבים לחברה מה לחשוב, אולם הם קובעים באופן בלעדי כמעט על מה ראוי לדבר ומתי, ובכך מפגינים את עוצמתם. טכניקות של עיצוב סדר יום הן פשוטות. סדר הצגת הנושאים השונים [הליין אפ] במהדורת החדשות והזמן המוקצב לכל נושא עשויים לקבוע כיצד יתפוס הציבור את החשיבות היחסית של הנושאים השונים. טיפול אינטנסיבי בסוגיה כלשהי יעביר את המסר בדבר חשיבות. אזכור קצר של סוגיה עלול לסמנה כאנקדוטה. [אינציקלופדיה של הרעיונות]

כך בעולם התקשורת העכשווית, ובאופנים אחרים גם בעולם כתבי הקודש. שימת המשכן בלב המחנה, קובעת את סדר היום של העם. אפשר היה לחשוב על סדרים אלטרנטיביים - כגון לשים בלב המחנה את אוהלי הילדים... כמו שיהודה עמיחי משתעשע בהתבוננות בסדרים חליפיים:
פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים
הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך
ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם
הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.
קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:
הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת
מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה
ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו

הסדר לא רק קובע את 'סדר היום', הוא גם מחלץ מתוך הנתון את המופשט. כך פותח שמואל הוגו ברגמן את ספרו על תורת ההיגיון, הלוגיקה:

ילד צופה מחלונו בתרגיליהם של טירונים, הוא רואה כיצד, על פי צו המפקד, משתנות השורות, וסדרים קיימים מתבטלים מיניה וביה ומתחלפים בסדרים אחרים הילד פונה אל משחקיו, אל חיילי הבדיל שעל ידו ומעמידם באותו הסדר שבו עמדו הטירונים תחילה. ועל פי פקודתו משתנות שורות חיילי הבדיל, וסדר אחד מתחלף בסדר אחר, הכל כדרך הטירונים. אחות הילד, שאין לה חיילי בדיל, והרוצה גם היא לחקות את משחקי אחיה הגדול, נוטלת כפתורים ומסדרתם בסדר החיילים. והיא חוזרת ומבצעת בכפתורים את תרגילי הטירונים.

ברגע שקבעת סדר, אפשרת לחשיבה להעתיק אותו למערכות אחרות. לרבי יהודה הלוי בספר 'הכוזרי', יש תורת סדר סדורה. בכל מקום בו הוא מוצא סדר, הוא רואה בו תנאי הכרחי להופעת 'העניין האלוהי'. הוא עובר מסדרי עולם הטבע אל סדרים שונים המופיעים בעולם התורה והמצווה. על סדרי המחנה והמשכן הוא כותב כך:

והנה העניין האלוהי לא מצא לו, אחרי המאורות והגלגלים, מקבלים עושי דברו ודבקים בסדר אשר נצטוו עליו כי אם בין חסידי בני אדם, ואלה היו מועטים למן אדם ועד יעקב, ורק אחרי יעקב היו היחידים לקהל, ואז חל על הקהל זה העניין האלוהי, מאהבה, 'להיות להם לאלוהים'. ומשה סידר קהל זה במדבר כסדר גלגלי השמים - ארבעה דגלים כנגד ארבעת רבעי השמים, ושמים עשר שבט כנגד שנים עשר מזלות, ומחנה הלוויים בתוך המחנות כמו שכתוב בספר יצירה: 'והיכל קודש מכוון באמצע והאלוהים נושא את כולם. כל זה מורה על אהבה. [מאמר שלישי י"ז]

הסדר הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. הוא נושא רגש - את האהבה. מערכות סדר שאינן נושאות רגש, הופכות למערכות חלולות ומוחצנות. המשוררת זלדה הרבתה לתאר את ביתה. הבית מצטייר כמסודר, נקי, אסתטי... בשיר כואב המתאר את הבית לאחר מות אהובה, היא כותבת:

כאשר חי המלך
היה כבוד בת-המלך
פנימה
בבית.
עכשיו הבית רסיסים רסיסים.
כאשר חי המלך
היתה צניעות
היה חג.
כאשר חי המלך
היתה השבת שושנים
עכשיו היא פצע.
כאשר חי המלך
היו המחשבות שבלב
ציפורים
שהתעופפו בערב,
שחיכו למנוחת הערב,
עכשיו חשופים שורשי
ואנשים דורכים עליהן.

ובשיר קרוב:

כאשר היית פה
ומבטך החוּם מגן עלי
ומחשבותינו נוגעות
פתע
כנף אל כנף.
כאשר היית עמדי
בתוך הדברים החולפים
היו הקירות בני בית קשישים
שסיפרו מעשיות עתיקות
בערב
כאשר שתינו תה.
עכשיו הקירות אינם מחסה
הם הסתגרו בשתיקתם
ולא ישגיחו בנָפלי
עכשיו הקירות סיד ומלט
יסוד זר
חומר לא עונה כמוות.

אשרי מי שידעו להעביר את הסדר מעולם לעולם, להפוך את בית המקדש לבית המדרש, ולהותיר את החיים ואת האהבה כלב המחנה והעם.