יום רביעי, 20 בנובמבר 2019

על המקרה [פרשת חיי שרה]


על המקרה [פרשת חיי שרה]

העבד יוצא אל ארץ אבות אברהם, למצוא אישה לבנו ליצחק. המשימה היא על גבול הבלתי אפשרי, למצוא בתוך קבוצה כל כך גדולה של נשים את האחת והיחידה המתאימה ליצחק. על כן מתפלל העבד:

וַיֹּאמַר:
ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם
הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם
וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי
אַבְרָהָם.                                                                                 [בראשית כ"ד י"ב]

הביטוי 'הקרה', איננו ברור. מתוך ההקשר, נראה פירושו של אבן עזרא:

'הקרה נא לפני'
כטעם הכן חפצי לפני,
וכן
'כי הקרה ד' אלהיך' (בראשית כ"ז כ').

מהצד השני, הביטוי 'הקרה' מזכיר את ה'מקרה'. מכאן כותב האברבנאל:

...בתפלת אליעזר 'אלהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום'. כי אם סמך זה הענין להשגחת השם, ולכן התפלל לפניו, איך הלך לפניו בקרי ויחסו להזדמן ולמקרה, והם דרכים מתחלפים, מה שהוא בדרך השגחה אינו מקרה ולא הזדמן, וכבר יורה שהלך בזה לקראת נחשים?! ואמרו רבותינו ז"ל (חולין פרק כל הבשר) כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול אינו נחש.
את הגמרא במסכת חולין שמביא האברבנאל, מפרש רש"י כך:

'כל נחש שאינו' - סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה.
וכיונתן בן שאול - אם יאמרו אלינו עלו ועלינו [שמואל א' י"ד].

רש"י מתייחס להמשך הפרשה, לאחר בקשת ה'הקרה נא לפני', מסביר העבד:

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.
וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה: 'שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
                                                                                                [שם שם י"ג י"ד]

המקרה הוא מצב פתוח, יש לפחות שתי אפשרויות. הנחש הוא התנאי - אם יקרה כך אעשה כך, ואם יקרה כך אעשה כך. ה'נחש' הוא אחת מהדרכים הפסולות בעיני התורה:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.
כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.
תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.                                                 [דברים י"ח ט' - י"ג]

את ה'מנחש' שם מפרש רש"י:
'מנחש' - פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו.

האדם מתקשה לעמוד מול מציאות פתוחה ולא פתורה. הניחוש בא לסגור את הפתוח. אם צבי הפסיק אותי בדרך, יקרה כך ולא אחרת. הניחוש הוא הניסיון למחוק את המקריות הפתוחה. המקרה של העבד מעט שונה. יש בו תפילה לריבונו של עולם שישגיח על המציאות ויכוון אותה. על פי דברי הגמרא, כיוון שתלה בדבר - אם תאמר לי שתה וגם גמליך אשקה אז היא האישה המיועדת, אם לא תאמר אז לא - הרי זה כלול בנחש. יש עוד הבדל, מעבר לכך שכאן תולה בריבונו של עולם ובמקרים ההם במקרה: כאן יש קשר תוכני בין התנאי לבין המבוקש. אם הנערה תאמר 'שתה וגם לגמליך אשאב', הרי שהיא טובה וגומלת חסדים, ולכן ראויה ליצחק. למרות זאת, בעיני הגמרא, מכיוון שהוא סוגר את הפתוח הרי זה נחש.
מדוע נלחמת התורה מלחמת חורמה בניחוש ובדרכים הדומות לו לסגור את האפשרויות הפתוחות?
נדמה לי שאפשר לחשוב על שלוש תשובות.
התשובה האחת - העולם הפתוח, הרוטט, שיש בו נימה של חרדה, של חוסר וודאות, של העדר ביטחון, הוא  עולם שיש בו מקום לריבונו של עולם. האדם בו זקוק להגנה, וזאת העמדה הקיומית המתאימה לאשר מחפשת התורה. אפילו אם ההתמודדות עם חוסר הביטחון היא על ידי פנייה לריבונו של עולם, היא מרחיקה את האדם ממנו. השלווה והביטחון סוגרים דלת בפני האחר.
התשובה השנייה - העולם הפתוח והרוטט הוא העולם האמיתי. סגירת האפשרויות יוצרת אשליה של וודאות, של העדר מקריות, ומטרת התורה שהאדם יחיה חיי אמת גם אם הם קשים יותר.
התשובה השלישית: עולם בו נסגרות האפשרויות ונותרת אפשרות אחת, הוא עולם דל שאינו מותיר מרחב להפתעה ולריבוי הזהויות. ראו נא את השיר הקטן שכתבה זלדה, כנראה על אביה:

בעיניו היו שרות
ציפורי גן עדן
ונוצות של זהב נשרו 
על הספרים.

אך אני חשבתי בקפידה ילדותית:
השחוק אינו הגון
לבעל זקן,
אינו הגון לבעל הלכה - 
אינו הגון לאב

המקרה האפשרות הלא ידוע הוא ציפור גן עדן, בטרם הדעת. הוא נוצות של זהב, מציאות שהיא מעבר למציאות האחת הנוקשה בה לציפור יש נוצות שהן נוצות ולא נוצות של זהב. לחיות בעולם ללא אפשרויות, הרי זה לחיות בעולם בטוח בו בעל הלכה הוא בעל הלכה, אבא הוא אב. אבל האדם, והעולם ואלוהים גדולים ורחבים יותר, יש בהם הפתעות, יש בהם שובבות ודמיון, יש בהם מגוון של זהויות. מה נקריב על חשבון מה? נקריב את הריבוי המרהיב בכדי לזכות בביטחון, או שנקריב את הביטחון בכדי לזכות בגן עדן של אפשרויות פתוחות ומוזהבות?




יום רביעי, 13 בנובמבר 2019

על מערכת מוסרית מורכבת [פרשת וירא]


על מערכת מוסרית מורכבת [פרשת וירא]

לוט מתיישב בסדום עיר החטאים, מנסה לבנות בה מובלעת מוסרית. בבוא אליו שלושת האורחים, הוא נחלץ לקיים את מצוות הכנסת האורחים - כמו דודו אברם:

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם. וַיַּרְא לוֹט, וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.
וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם, וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.
וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד, וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה, וַיֹּאכֵלוּ.                                                                                                                                 [בראשית י"ט א' - ג']

התנהגות מוסרית היא תלוית הקשר, סדום איננה הקשר מתאים למוסריות:

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר - אַנְשֵׁי סְדֹם - נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם, מִקָּצֶה.
וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה?! הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.                                                                                                                  [שם שם ד' ה']

לוט נקלע לדילמה מוסרית. הוא אחראי לשלום אורחיו, בבית נמצאות בנותיו שהוא אחראי להגנתן. הוא מכריע הכרעה חדה וקשה:

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה, וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.
וַיֹּאמַר: אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ!
הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.
                                                                                                                         [שם שם ו' - ח']

נדמה לי שרוב בעלי השיפוט המוסרי, שופטים את לוט לכף חובה. השיפוט המוסרי הטבעי מורה, אסור להקריב אדם כדי להציל אדם אחר. בוודאי ובוודאי, לא את הבן או את הבת [וקושיית העקידה במקומה עומדת]. נדמה לי שרוב קוראי התורה, רואים את לוט כמי שהפנים בהיפוך את הערכים הסדומיים. הוא אומנם בעל מוטיבציה מוסרית, להגן על אורחיו, אבל היא מעוותת את השיפוט המוסרי הטבעי שאמור היה להיות לו. אלא שמצב העניינים איננו כל כך פשוט. חשבו נא על התרחשות פרוזאית יותר: אורחים באים לארוחת שבת. ההורים המארחים מנהלים איתם שיחה שתכליתה היא שהם ירגישו בטוב. בינתיים, ילדי המארחים משתעממים... האחריות כלפי מי גוברת? כלפי האורחים או כלפי הילדים? יש תירוצים - 'כך אנחנו מחנכים את הילדים להכנסת אורחים...', אני חושב שמי שמכריע כך מכריע - בעצם - כמו לוט.
הבעיה איננה פשוטה, לא ברור מהו הטוב והראוי בהתרחשות מורכבת שכזאת. רמב"ם בפרק השני של החלק הראשון ב'מורה נבוכים', מאפיין את הבעיות המוסריות כ'מן המפורסמות'. הערכים אינם מוחלטים, הם תלויי חברה. בחברה אחת ראוי להכות ילדים - 'חושך שבטו שונא בנו', בחברה אחרת זהו עוול ופשע. לכן קשה להגיע לשיפוט מוסרי, יותר מאשר להגיע לשיפוט מדעי ולוגי. לי נראה שיש עוד מוקד של קושי בהתרחשויות המוסריות: הן מורכבות. יש בהן התנגשות של ערכים, כל אחד מהן הוא טוב. הבעיה היא מה לעשות בהתנגשות, איזה ערך להעדיף. כאן השיפוט קשה, לא חד משמעי. והנה עוד פן של הקושי באתגרים מוסריים מורכבים:

שנים אוחזין בטלית
זה אומר: 'אני מצאתיה! וזה אומר: 'אני מצאתיה!'
זה אומר: 'כולה שלי!' וזה אומר: 'כולה שלי!'
זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו.                                                                                                                                        [בבא מציעא א' א']

זאת דוגמה מובהקת, לדילמה מוסרית - ההופכת לדילמה משפטית. יש בה שני שחקנים, לכל אחד מהם יש סיפור. השבועה, היא הסיפור אותו אפשר לספר בבית המשפט. הפער קשה. אם אני אחד משני האוחזים, הסיפר שלי, הנרטיב שלי, הוא שהטלית כולה שלי. אני מתמודד עם שחקן אחר, גם לו יש נרטיב, הוא מספר שהיא כולה שלו. הדיבר המשפטי העומד לרשותי, לוקח בחשבון את שני השחקנים ואת התולדה - החלוקה. לכן עלי ל'ספר' בבית המשפט, להישבע ש... חציה שלי! למרות שזה לא הסיפור שלי. אני צריך לחתוך בבשר של סיפורי. כי יש עוד שחקן. זה כואב. לו לפחות היו נותנים לי לספר את הסיפור שלי. להישבע שכולה שלי, הייתי מוכן לקבל את הדין ולקבל חצי טלית. אבל ההכרח להתחשב באחר בעיצוב הסיפור - קשה מאוד.

לפעמים, הפתרון המוצע הוא פירוק המערכת המורכבת למערכות פשוטות:

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד                                                                        [בראשית ב' כ"ד]


ניהול מערכת מורכבת של מחויבות להורים ומחויבות זוגית, הוא אתגר קשה שאי אפשר להצליח בו במלואו. בדרך כלל אנשים ונשים לא מקבלים את הפתרון של ספר בראשית. זה פתרון פשוט ומפשט, דחייתו מכניסה לעולם של קשה של קונפליקטים.
יש מערכת אחרת, בה רוב התרבות האנושית בחרה בפירוק המורכבות. בעולם הקדום, היה מקובל לבנות תא משפחתי ובו שתי נשים. כך גם במשפחות המתוארות בכתבי הקודש. רבנו גרשום אסר על בניית מערכת שכזאת. רחל המשוררת מתארת את המורכבות הרגשית הבלתי אפשרית במערכת הזאת. זאת אמנם מערכת בה שחקנית אחת היא חלק מהקבוצה - המשפחה - והאחרת מחוץ לה, אבל המורכבות היא אותה מורכבות. ההכרעה התרבותית לפסול מערכת כזאת, נובעת מאי היכולת להחזיק מורכבות שכזאת:

הִיא פּוֹנָה וְקוֹרֵאת לוֹ בִּשְׁמוֹ.
וְקוֹלָהּ כְּתָדִיר;
וַאֲנִי בְּקוֹלִי לֹא אֶבְטַח,
פֶּן יַסְגִּיר.

הִיא עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב לְצִדּוֹ
קֳבָל עָם, קֳבָל אוֹר;
וַאֲנִי בְּחֶשְׁכַת עֲרָבִים
בַּמִּסְתּוֹר.

לָהּ טַבַּעַת זָהָב עַל הַיָּד,
מַבְרֶקֶת, שְׁלֵוָה;
אַךְ כַּבְלֵי בַּרְזִלִּי – מוּצָקִים
פִּי שִׁבְעָה!

גם מערכת של זוגיות היא מערכת מורכבת, ההצטרפות בין איש לאישה מחד גיסא וההורות מאידך גיסא. קולמוסים רבים השתברו בכדי לסייע למצוא את האיזונים בין מרכיבי המערכת. לא תמיד אפשר לפרק מערכת מורכבת, לא תמיד רוצים לפרק אותה. בהינתן מערכת שכזאת - בבוא אורחים למשפחה עם ילדים למשל - צריך לפעול מתוך מודעות וערנות למורכבות, והבנה בצורך לאזן בין הערכים, למצוא פיצוי לצד שנפגע. הטעות של לוט לא היתה בהבנת המורכבות, אלא בהכרעה הערכית והמוסרית איך להגיב למורכבות הזאת.

יום שלישי, 5 בנובמבר 2019

על טבע האדם [פרשת לך לך]


על טבע האדם [פרשת לך לך]

ספר בראשית, הוא ספר קשה. הוא מציב בפני האדם מראה, חושף את בעיות היסוד שלו. יש בו מעט נחמה, יותר מתנחומים יש בו כדי לעורר את המודעות לבעיות הבלתי פתירות. הסכסוך הראשון שתואר בו - בין קין להבל - היה סכסוך בין שונים. קין האיכר, הבל הרועה. הסכסוך נוצר מפאת הקנאה, אלוהים שעה למנחת הבל ולא למנחת קין. בפרשתנו יש דוגמה לסכסוך בין הדומים, בין רועה לרועה.

וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם, הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים.
וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו,
כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב,
וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.                                                         [בראשית י"ג ה' - ו']


התיאור הזה, מורה כי המרחב לא יכול היה לשאת אותם יחד. מיד לאחריו בא תיאור אחר, המורה על סכסוך בין האנשים. כמו ההבחנה של רבי חיים מבריסק ותלמידיו, בין תיאור ההתרחשות מצד ה'חפץ' ובין תיאור אותה התרחשות מצד האדם:

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט...                       [שם שם ז']

אברהם פותר את בעיית האדם, על ידי המרחב:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט:
אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ
וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ
כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.
הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ,
הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי,
אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה.                                                                    
וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.                                                               [שם שם ח' ט']

אני רוצה להתבונן דווקא בתיאור הראשון, ב'חפצא'. על פי התיאור הזה, עוד לפני הריב, אדם לא יכול לשאת אדם אחר במרחב. אחר כך מגיע הריב, או אולי לא מגיע. התופעה של אי יכולת להיות עם האדם האחר - היא חלק מטבע האדם. זה מזכיר לי קטע מהתלמוד:

איש אחד היה אומר:
כשהאהבה ביני ובין רעייתי היתה חזקה, שכבנו על פי הסכין. עכשיו כשהאהבה איננה חזקה - מיטה של שישים אמה [עשרה מטר] לא מספיקה לנו.                                                                           [סנהדרין ז' ע"א. מתורגם]

המצב הטבעי, הוא המצב בו אין אהבה חזקה. זה מצב נורמלי בין בני אדם, אפשר היה לחשוב שהם יוכלו לגור זה לצד זה. ולא היא. המרחב לא נושא אותם, אחר כך פורצות המריבות. הפתרון של אברהם פשוט, כאשר יש מרחב גדול. פרידה. זה הולך ימינה וזה שמאלה, לכל אחד יש את המרחב שלו. אלא שלא תמיד - או בדרך כלל - יש מרחב שכזה. אז צריך לחשוב על פתרון אחר. או - לפתור את המריבה, או -

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר
בונין את הכותל
באמצע.                                                                                  [בבא בתרא א' א']

בתלמוד ישנה מחלוקת: האם המשנה מורה שאם רצו לחלק את החצר על ידי מחיצה, צריכים לבנות אותה באמצע? או שהיא מורה שאם רצו לחלק את החצר, הם חייבים לבנות מחיצה?
יש מחיר כבד, נורא, לתכונתו של האדם שאיננו מסוגל להיות עם האחר. המחיר הוא - הבדידות. קפקא מתאר זאת בעת אומן, כשהוא מתמקד בחפץ המנסה להסיג גם את ההפרדה וגם את החיבור: החלון.

החלון הפונה אל הרחוב

מי שחי לו בודד וגלמוד ובכל זאת מייחל לאיזה קשר מפעם לפעם, מי שדעתו נתונה לשינויים בשעות היום, במזג האוויר, במצב התעסוקה וכיוצא באלה, ולכן הוא רוצה מיד לראות זרוע כלשהי שיוכל להישען עליה - אדם כזה לא יחזיק מעמד זמן רב בלי חלון שפונה אל הרחוב. ואם הגיע לידי כך שאינו מחפש כלום ואינו אלא איש עייף שניגש אל אדן חלונו ועיניו משוטטות מעלה מטה בין האנשים לשמים, ואין הוא רוצה, ואף היטה מעט את ראשו לאחור, בכל זאת יסחפו אותו הסוסים שלמטה אל שובל הכרכרות והרעש שלהם, וכך לבסוף, אל ההרמוניה האנושית.            ['רופא כפרי', עמ' 35 בתרגום העברי]

ספר בראשית מתאר תמונה קשה יותר. לא ההרמוניה האנושית, אלא הדיסהרמוניה. המשחק הוא משחק סכום אפס: או שתעדיף את השקט עם עצמך ותסבול מהבדידות, או שתבחר בהצטרפות ותשלם את מחיר אי ההתאמה לאחר.
רבי עקיבא הורה - 'איש ואישה - זכו שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן' [סוטה י"ז ע"א]. אין מצב ביניים, או או. הם גם הורו - 'טב למיתב טן דו, מלמיתב ארמלו' [טוב לשבת בשניים, מלשבת באלמנות]. כלומר, עדיפה הצטרפות רופפת וחסרה, על פני הבדידות [יבמות קי"ח ע"ב]. זאת הכרעה ערכית וקיומית. דומה שהיום רוח הזמן נוטה לכיוון ההפוך. אנשים מעדיפים את הבדידות על פני הצטרפות שאיננה מושלמת. כך או כך, ספר בראשית איננו חושך את האמת הקשה מאיתנו. הוא מציב אותנו מול הטבע האנושי המצריך אותנו לבחור: אי התאמה או בדידות. הבשורה הטובה היא, שיש אהבה בעולם. כשיש אהבה, הרי היא גוברת על אי ההתאמה - למרות שלא מבטלת אותה.

יום רביעי, 30 באוקטובר 2019

על הזיכרון [פרשת נח]


על הזיכרון [פרשת נוח]

המבול מכרית את הכל, כמעט את הכל:

וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ
בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ
וְכֹל הָאָדָם.

כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו
מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה
מֵתוּ.

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם
וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ
וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.                                      [בראשית ז' כ"א - כ"ג]

על פניו, ה'מבצע' של ריבונו של עולם היה מורכב משני רכיבים: השמדת היקום והצלת נח וכל אשר בתיבה. על כן, המשך העלילה נראה מוזר:

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ
וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה
וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ
וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.                                                                                       [שם ח' א']

אם ריבונו של עולם זוכר או נזכר, זאת אומרת שיש גם אפשרות של שכחה. נדרשת כאן השתחררות מדמותו של ריבונו של עולם כפי שעוצבה על ידי ההוגים המאוחרים. ריבונו של עולם כפי שתואר על ידי הפילוסופים, הוא כל יכול, יודע כל וזוכר הכל. אין מקום לתנודות הרגש אצל ריבונו של עולם, אין מקום לחולשה, ללבטים, לחרטה, ול... שכחה. אבל ריבונו של עולם כפי שהוא מתואר בכתבי הקודש - ובמיוחד בספר בראשית, הוא אחר: הוא לא יודע הכל - הוא שואל את האדם 'איכה?', הוא לא כל יכול - דברים מתרחשים בניגוד לרצונו, כגון ההשחתה, הוא ניחם ומתחרט על דברים שעשה, והוא יכול לשכוח לכן גם להיזכר ולזכור.
תפילת מוסף של ראש השנה, מורכבת משלושה רכיבים: 'מלכויות', 'זיכרונות' ו'שופרות'. ה'זיכרונות' מתבוננים במושג הזיכרון, כשהוא לעצמו ובהופעותיו בכתבי הקודש. כאן, סיפור נוח נמצא במוקד:

אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם. לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית. כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ: אַתָּה זוֹכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל. וְגַם כָּל הַיְצוּר לֹא נִכְחַד מִמֶּךָּ: הַכֹּל גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, צוֹפֶה וּמַבִּיט עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. כִּי תָבִיא חוֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנָפֶשׁ. לְהִזָּכֵר מַעֲשִׂים רַבִּים וַהֲמוֹן בְּרִיּוֹת לְאֵין תַּכְלִית:
...וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ. וַתִּפְקְדֵהוּ בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, בַּהֲבִיאֲךָ אֶת מֵי הַמַּבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי רוֹעַ מַעַלְלֵיהֶם. עַל כֵּן זִכְרוֹנוֹ בָּא לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, לְהַרְבּוֹת זַרְעוֹ כְּעַפְרוֹת תֵּבֵל וְצֶאֱצָאָיו כְּחוֹל הַיָּם.

מנסח התפילה לא חש, בפרדוקס שבדבריו. הוא מעמיד את ריבונו של עולם כמי שאין שכחה לפניו. אם כן - הוא לא צריך לזכור. ובכל זאת, הוא מתאר אותו - כפי שמתארים אותו כתבי הקודש - כמי שזכר את נוח.
גם אם משתחררים מדמותו יודעת הכל של ריבונו של עולם שאין שכחה לפניו, עדיין הקושיה במקומה עומדת ואולי מתעצמת: כל פרויקט המבול היה מכוון להצלת נוח כיוצר היקום החדש. איך שכח אותו ריבונו של עולם עד שהיה צריך להיזכר בו? המפרשים בנו דרכים שונות, בהן מושג ה'זיכרון' איננו 'היזכרות' אלא נוטה יותר ל'התבוננות' ו'לקיחה בחשבון'. אלוהים מתבונן ביקום החרב, רואה את התיבה - אותה לא שכח לרגע כי אין שכחה לפניו ואפילו אם יש את התיבה - מוקד המבצע - הוא לא שכח, אלא מתבונן ומממש את החלק השני של המבצע.
ברשותכם, אלך בדרך אחרת. לשם כך, בואו ונתבונן במושג ה'זיכרון' ובמושג ה'שכחה' הכרוך בו. דניאל כהנמן - חתן פרס נובל לכלכלה - חוקר - בין השאר את מושג ה'אושר'. חלק מהחקירה מתמקד במושג ה'מיטביות' [[well being המתבונן מהם החיים המיטביים אליהם חותר האדם. במהלך מחקרו הוא מבחין בין 'חוויה' ובין 'זיכרון'. ה'חוויה' היא ההתרחשות בזמן קיומה, ה'זיכרון' הוא ההיזכרות בהתרחשות לאחר שהסתיימה. הוא גילה כי יש פער גדול בין שתיהן, עד כדי כך שהוא מגדיר את האדם כבעל שתי זהויות: הזהות החווה והזהות הזוכרת. הנה - לדוגמה - שני הבדלים בין שתי הזהויות:
דוגמה ראשונה: אדם עובר טיפל רפואי מכאיב. פעם אחת הוא עובר טיפול קצר בו יש כאב בכל משך הזמן שאורך הטיפול. פעם אחת הוא עובר טיפול ארוך בו יש פרקי זמן של כאב ופרקי הפוגה והוא מסתיים בפרק הפוגתי. האדם החווה מדווח על סבל רב יותר בטיפול הארוך, הסבל מתמשך על פני זמן רב יותר. האדם הזוכר מדווח על סבל רב יותר בטיפול הראשון, הקצר, כיוון שהזיכרון חזק יותר לגבי הסיום והסיום של הטיפול הארוך היה בהפוגה בה הסבל מועט יותר.
דוגמה שנייה: האם אנשים מרוצים ומאושרים בסכום שהם מרוויחים במשך שנה? התברר, כי מבחינת האדם החווה, עד סכום מסוים [60000 דולר בארצות הברית], ככל שהאדם מרוויח יותר הוא מאושר יותר. מעבר לסכום הזה, אין הבדל בדיווח על האושר בין מי שמרוויח יותר לבין מי שמרוויח פחות. מבחינת האדם הזוכר, גם בסכומים שמעל הסכום שצוין, ככל שהאדם מרוויח יותר הוא מרוצה ומאושר יותר. הסיבה לכך היא, שמבחינת האדם החווה, הכסף הוא אמצעי להשגת מטרות - לקנייה. מעל סכום מסויים, לא חסר לאדם דבר ועוד כסף לא משפר את איכות החיים. מבחינת האדם הזוכר, המוקד הוא בסיפור שהוא מספר - לו ולאחרים. כאן הסיפור על יותר הוא סיפור טוב יותר, גם - ואולי בעיקר - בסכומים הגדולים.
בואו וניקח את ההבחנה הזאת, וננסה בעזרתה לפענח את פרשתנו. ריבונו של עולם התנ"כי, יכול לשכוח. לכן שר משורר תהילים:

אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי
'לָמָה שְׁכַחְתָּנִי?!
לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב?!'                                                     [תהילים מ"ב י']

מכיוון שהוא יכול לשכוח, הוא יכול גם להיזכר ולזכור. אך עדיין, תמוה כיצד שכח את נח ואת התיבה, הניצבים במוקד המבצע לבנייה מחדש של היקום. התשובה היא, שאלוהים בבחינת חווה נוכח ופועל, לא שכח. הוא נמצא בעיצומו של המבצע, שחלק בלתי נפרד ממנו הוא הצלת התיבה. מבחינה זו, אין התמקדות באשר בתיבה, לא בנוח ולא בחיה. התיבה היא העצם שצריך לדאוג שלא יטבע, תוך כדי מבצע ההצלה. אך אלוהים בבחינת זוכר, לא ממוקד בתיבה אלא בנוח ובחיה. אותם הוא זוכר מהעת שלפני המבול, התיבה עצמה היא לא חלק מהזיכרון. כשהוא נזכר בהם כשהיו מחוץ לתיבה, הוא מודע לכך שמוקד המבצע איננו הצלת התיבה - אלא חידוש החיים שמחוץ לה. לכן הוא משקיט את המים, מקדם את היקום לקראת השלב בו אפשר יהיה לפתוח את התיבה ולצאת ממנה.
חורחה לואיס בורחס כתב סיפור בשם 'פונס הזכרן'. פונס הוא נער מיוחד, הלוקה בשיתוק מכיוון שנפל מסוס. מרגע שנפל מהסוס ונחבט בקרקע, לקה ב... זיכרון. הוא לא שוכח כלום. זוכר את כל אשר ראה, כל התרחשות שנטל בה חלק לפרטי פרטיה. על עלה בעץ הניבט מחלונו, כל מילה ששמע. הוא לומד עוד ועוד שפות, קולט מאגרי מידע לא סוף ותכלית. הוא לא יכול לישון, כיוון שאיננו יכול לשקוע למצב של שינה ושכחה.

חוששני שלא היה מוכשר ביותר לחשיבה. לחשוב משמע לשכוח הבדלים, להכליל, להפשיט. בעולמו הגדוש מידי של פונס לא היו אלא פרטים, מיידיים כמעט.                                                         ['בדיונות' עמ' 102 בתרגום העברי]

היות ריבונו של עולם שוכח לא מהווה חיסרון, רק כך הוא יכול לחשוב. המחשבה היא המובילה לשינוי, להעברת הרוח על הארץ הגורמת ל'וישוכו המים' - 'וישוכו' - מלשון שכחה.


יום רביעי, 23 באוקטובר 2019

על השמות [פרשת בראשית]


על השמות [פרשת בראשית]

הבדידות היא המגפה האנושית המסוכנת ביותר, מ'בראשית' ועד היום הזה:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים:
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.                                                                  [בראשית ב' י"ח]

הבעיה ברורה, הפתרון נמצא - לכאורה עכשיו צריך רק לממש אותו. אלא שבספר בראשית הסיפור לא כל כך פשוט. בניגוד לדמותו של ריבונו של עולם כפי שעוצבה על ידי הפילוסופים - יודע כל, בספר בראשית הוא לא יודע הכל. הוא מחפש, מנסה, טועה, מתנחם על הבחירה אשר עשה, מנסה שוב. גם כאן הוא מנסה, עדיין לא יודע מי יתאים להיות ה'עזר כנגדו':

וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה
וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם
וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ
וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם - נֶפֶשׁ חַיָּה -
הוּא שְׁמוֹ.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה
וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה
וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.                                                            [שם י"ט - כ']

ישנה מחלוקת מרתקת בין רש"י ובין הרמב"ן בפרשנות הפסוקים. לפי רש"י, ישנם שני נושאים נפרדים בפסוקים אלה. הראשון - המשימה אשר הוטלה על האדם לתת שמות לחיות. השני - המשימה שלקח ריבונו של עולם על עצמו, למצוא לאדם עזר כנגדו. אין קשר בין הנושאים, מלבד הצער בלבו של האדם כשראה כי לכל חיה יש בת זוג, ומצוקת הבדידות הובילה אותו לבקש מריבונו של עולם שימלא את המשימה שלו - למצוא לו עזר כנגדו.
על פי הרמב"ן, שני הנושאים שזורים זה בזה. קריאת השם היא החקירה אחר מהות החיה והבירור האם היא מתאימה להיות עזר לאדם. בלשונו של הרמב"ן:

והוא [האדם] הכיר טבעם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם. ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחברו, כלומר הראויים להוליד זה מזה.

קריאת השם היא חלק מתהליך ההכרה, חלק מחיפוש העזר הראוי.

ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה, לא טבעיות (מו"נ ב ל), נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים, כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם, איזה מהם עזר לחבירו, כלומר המוליד ממנו, והודיע זה בשמות, כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר, שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה, והגסה בשם אחר, והחיה בשם אחר, שלא יולידו מין זה מזה, וכן כולן. ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו, כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה...

גם אם קריאת השם היא יצירה [מוסכמות] ולא חלק מהטבע, היא חלק מתהליך ההכרה והבירור הכולל את השאלה - מי ראוי להיות עזר לאדם.

בין שתי הדרכים - דרכו של רש"י ודרכו של הרמב"ן, אני בוחר ללכת בדרכו של הרמב"ן. קריאת השם קדמה לאי המציאה, היא חלק מתהליך ההכרה. על פי קריאה זו, כך הם הדברים גם במציאת העזר:

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן
וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו
וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם
לְאִשָּׁה
וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם:
'זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה
כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת'.                                                     [בראשית ב' כ"א - כ"ג]

התהליך לא הושלם, עד לקריאת השם.

ההלכה מתייחסת ל'שם' ביחס מיוחד, רחוק מלהיות מובן מאליו:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה...                   [רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק ו' הלכה א']

ההלכה מורה על שבעה שמות הכלולים בקבוצה הזאת, מבחינה בין אותיות הקודמות לשם שאינן חלק ממנו - 'לה' ' - לעוקבות שהן חלק ממנו - 'אלוהיך'. עד כדי כך מגיע היחס המיוחד ל'שם', גם במופעיו יוצאי הדופן:


כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו, ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה, אלא חותך את מקומו וגונזו, וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.  

זהו עולם ותרבות, הנותן מקום ומעמד מיוחד לשם, למילה, לשפה.
זלדה, בשיר שהפך לחלק מהקנון הישראלי, מורה עד כמה ה'שם' טעון. הוא איננו מילה סתמית המסמנת את המסומן. כל 'שם' של אדם כולל את אשר נתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו, וקומתו ואופן חיוכו, והאריג, וההרים, והכתלים, והמזלות, והשכנים, והחטאים, והכמיהה, והשונאים, והאהבה, והחגים, והמלאכה, ותקופות השנה, והעיוורון, והים ו... מותו. על כך הרבה פנים ורבדים ב'שם'.
גבריאל גרסיה מרקס בספרו המופתי 'מאה שנים של בדידות', מספר על מגפה שפקדה את העיר. היא התחילה בכך שהאנשים איבדו את היכולת לישון [בניגוד לאדם שהופלה עליו תרדמה], והתדרדרה לכך שהאנשים התחילו לשכוח את השמות של הדברים:

...אאורליאנו הוא שהגה את הנוסחה שהגנה עליהם חודשים ארוכים מפני אבדן הזיכרון. הוא את הדבר באקראי. מכיוון שהיה מראשוני החולים במחלת נדודי השינה ומנוסה בה, למד על בוריה את מלאכת ריקועי הכסף. יום אחד חיפש את הסדן הקטן שהשתמש בו לריקוע המתכות ולא זכר את שמו. אמר לו אביו: 'משען'. אאורליאנו רשם את השם על פתק, והדביקו על בסיס הסדן הקטן: 'משען'. כך היה מובטח שלא ישכחונו עוד בימים הבאים. לא עלה כלל על דעתו שהיה זה הגילוי הראשון של השכחה, שכן לחפץ היה שם שהיה קשה לזכירה. אבל לאחר כמה ימים נתברר לו שהוא מתקשה להיזכר בשמות רוב החפצים שבמעבדה. אז סימנם בשם המתאים, ודי היה לו לקרוא את השם ולזהותם. כשסיפר לו אביו כמה הוא חרד, מפני ששכח גם את המעשים רבי הרושם ביותר של תקופת ילדותו, הסביר לו אאורליאנו את שיטתו, וחוסה ארקדיו בואנדיה התחיל להשתמש בה הלכה למעשה בכל הבית, ולאחר מכן הנהיג אותה בכל העיירה. במברשת טבולה בדיו סימן כל חפץ בשמו: 'שולחן', 'כיסא', 'שעון', 'דלת', 'קיר', 'מיטה', 'סיר'. יצא אל מכלאות הבקר ואל הגנים וסימן את הבהמות והצמחים: 'פרה', 'עז', 'חזיר', 'תרנגול', 'יוקה', 'מלאנגה', 'בננה'.... כך הוסיפו לחיות במציאות מעומעמת, שנתפסה באורח ארעי על ידי המילים, אבל צפויה היתה להתחמק ללא תקנה לכשישכחו את ערך המילים הכתובות.                  [עמ' 46-47 בתרגום העברי]

השם הוא אבי השפה, אבי השליטה במציאות והיכולת להתמצא בה. השפה חייבת לשמור על קשר עם המציאות, אחרת היא הופכת למציאות סגורה ומנותקת מהחיים. אבל אם נשמר החיבור, היא התנאי ההכרחי לחיים, לאבחנות בין מרכיביהם והעצמים השונים מהם היא מרוכבת. השפה והדיבור הם הכלים לתקשורת, לאהבה, הם התרופה היחידה למגפת הבדידות.



יום שבת, 19 באוקטובר 2019

על הרצון [פרשת וזאת הברכה]


על הרצון [פרשת וזאת הברכה]

בין הברכות שברך משה את שבטי ישראל, מצויה אחת, מעט בשוליים:

וּלְנַפְתָּלִי אָמַר:
נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן
וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'
יָם וְדָרוֹם
יְרָשָׁה.                                                                                         [דברים ל"ג כ"ג]

נפתלי הוא האיש שבע הרצון, הוא מרוצה, שמח במה שיש לו. הוא חי בתודעה שהוא מלא ברכת ה', לא חסר לו כלום. על פי פירוש רש"י, 'ים ודרום' האזור שמדרום לים כנרת, ירשה! ציווי, רש אותו. כי נפתלי שבע רצון, שמח במה שיש לו. לרשת עוד - לכך צריך להניע אותו. הוא כשלעצמו, היה נמנע.
זאת הזדמנות להתבונן במושג ה'רצון'. ה'רצון' הוא אבי ה'כמיהה', ה'שאיפה', ה'תשוקה', ה'תאווה' - תנועת הנפש החסרה אל עבר מושא נחשק. כל אלה אזורים בתחום אחד של מושג ה'רצון'. אך יש תחום אחר, שונה מזה. כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה:

רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע', כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא, פן ישלח ידו.                              [ה' א']

במילון של הרמב"ם, רצון הוא המקום בו יש שתי אפשרויות ובאזור הזה - הוא יכולת הבחירה ביניהם. בפרשנות גאונית לפסוק הוא מורה - האדם הוא היצור היחיד - כאחד - שמתוכו צצות שתי האפשרויות וההכרעה ביניהן - 'ממנו טוב ורע'.
שתי ההוראות של ה'רצון' מנוגדות זו לזו. על פי הראשונה - הרצון ממוקד בדבר אחד, על פי השניה - הוא מתלבט בין שני דברים. על פי הראשונה - הכוח הוא במימוש, על פי השנייה - הכוח הוא בבחירה. התבוננו נא לאור דברי הרמב"ם, בשיר של דן פגיס:

לדעת טוב ורע

גן התמיד הפורח טורף ונטרף
וחי מפני שהוא חי.
אבל זה שחקר, שלא נזהר מלדעת
כבר גזר על עצמו:
עיניים צהובות אורבות לו בסבך
כסרסורים לגבעות תאווה.
בסתר צמרת
מעל לקדקוד מכין לו הקוף הלץ
הפתעות כבדות של קוקוס.
נמלים רעבות מקבילות בשמחה את פניו:
-         סקרן מאוד הפושע הזה,
הוא יודע יותר מידי.
יבקיע לו דרך החוצה
בכלים העלובים שימציא, ינסה את כוחו!
לא ימלט מסכיני הקפיץ
הנפתחים בתוך מוחו.
דן פגיס רואה את האכילה מעץ הדעת כתוספת תחכום וטכנולוגיה ההופכות את הרצון הטורף, את התשוקה, למסוכנת יותר. האדם הרוצה את הרע, הופך לפושע. לעומתו, הרמב"ם חושב שהדעת פותחת אפשרויות, מעמידה את האדם כבוחר, בין הטוב לבין הרע.
נפתלי שלנו שבע רצון. לפי המשמעות של הרצון כנפש החסרה הנעה אל מושא החשק, הרי מי שהוא שבע רצון - אין לו רצון. הוא לא רוצה כלום, לא צריך כלום. על פי הפירוש שהרצון הוא היכולת לבחור בין שתי אפשרויות, להגדיר מהו הטוב ומה הוא הרע - 'ממנו טוב ורע' - ולהכריע, 'שבע הרצון' הוא מי שרצונו מלא, שהוא מצליח להעמיד את שתי האפשרויות במלואן, שקולות, להגדיר איזו מהן היא הטובה ואיזו הרעה - ולבחור. זה נפתלי המגדיר לעצמו איזו נחלה הוא רוצה - ים ודרום! - ומדרבן את עצמו לממש את הבחירה אשר בחר.
אני בוחר בנפתלי השני.