יום רביעי, 27 במאי 2020

על האשמה [פרשת נשוא]


על האשמה [פרשת נשא]

פרשת נשוא, כוללת את פרשת קרבן האשם:

...אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה', וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.
וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.
וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו. [במדבר ה' ו' - ח']

מושג ה'אשם' הוא מושג טעון, הן במקורות היהדות והן במחלוקת שבינם ובין הנצרות. בואו ונתבונן בו. מהי 'אשמה'? אשמה היא תחושה הנוצרת מהפער שבין ההתנהגות ובין הנורמה. היא יכולה להיות מתורגמת ליש מופשט ממשי - כמו ההכרעה של בית המשפט כי הנאשם אשם, והיא יכולה להיות מתורגמת ליש חומרי - קורבן האשם.
הפער בין ההתנהגות הממשית ובין הנורמה, מרחיק מהמציאות. השיפוט - בין אם השיפוט העצמי ובין אם השיפוט של האחר - מתרחש מנקודת המבט של הנורמה, שאיננה המציאות.
א. ב. יהושע כתב ספר - 'כוחה הנורא של אשמה קטנה'. בספר הוא דן על היחס בין הספרות ובין המוסר. על פניו - הוא כותב - הספרות עומדת בסתירה למוסר. היא יוצרת אמפטיה לגיבור, גם כאשר הוא לא מוסרי. הדוגמאות לגיבורים לא מוסריים ביצירות מופת - רבות מאוד. יהושע מחפש את הדרך, לא לוותר על השיפוט המוסרי תוך כדי קריאת היצירה הספרותית.
לדידנו, התבוננות בכתבי הקודש ובספרות החכמים מורה על תופעה מרתקת. התורה מהווה מערכת נורמטיבית נוקשה. מעבר לנורמות המוסר האוניברסאליות, היא מציגה מארג נורמות נוסף היוצר פער בלתי ניתן לגישור בין החיים ובינו. מכאן מערך קורבנות החטא והאשמה. אבל, בצד המערכת הזאת, היא מציגה את גיבוריה כגיבורי הספרות ואף מעבר להם. הם גועשים וסוערים ומחפשים ומוצאים ומאבדים ו... חוטאים. אינני מדבר רק על העם החוטא ופושע אל מול ולמרות נביאיו החובטים ומייסרים אותו. אלא על הגיבורים הגדולים. אין לך גיבור אחד שאין לו מעשה בין מעשיו המזמין התמודדות מוסרית. ראוי? לא ראוי? אברהם העוקד, יצחק המשקר לאבימלך, יעקב המערים על עשיו ועל לבן, יוסף המתגאה, משה הקוצף... דורות של קוראים ופרשנים נחלצו לשכנע אותנו - הקוראים והלומדים - כי גיבור זה לא חטא, ההוא לא פשע, וכל האומר ההפך אינו אלא טועה. אבל הכתובים ממשיכים לסעור ולהסעיר - חוטא... חוטא... חוטא...
ספרות החכמים קצת יותר מתונה מכתבי הקודש, אבל עדיין שומרת על הזהות הדואלית הזאת. בצד מערך החוקים המתפתחים בה עוד ועוד, שוכנות דמויות סוערות ויצריות. רבן גמליאל העולב ברבי יהושע, רבי אליעזר המוציא עיניו של רבי יוסי, רבי עקיבא העוזב את אשתו לשנים ארוכות, רבי שמעון בר יוחאי הנותן עיניו בכל חקלאי ושורף אותו. ראש וראשון להם - אלישע בן אבויה, אחר. ושוב, למרות עמל רב של חבריהם ושל הדורות הבאים, הם קוראים וצועקים - חטא... חטא... חטא...

ניטשה מוביל את זרטוסטרא גיבורו, לשמוע את דבריו של 'חכם אחד, המיטיב לדבר על השינה ועל המוסר'. באזמלו החד הוא מורה, כיצד המוסר מרדים את החיים. וכך הוא מסכם את אשר למד מאותו 'חכם':

זה דבר חכמתו: היה ער על מנת שתיטיב לישון, ואכן, אלמלא היה בהם, בחיים, טעם, וחייב הייתי לבחור בשטות כשלהי, היתה ז לו לי המובחרת שבשטויות.
רק עתה נתברר לי יפה, מה ביקשו הבריות מעל לכל, בבקשם לעצמם מורה מוסר. את השינה הטובה ביקשו לעצמם ונוסף לכך מידות טובות כזרעי הפרג המרדים... ['כה אמר זרטוסטרא' עמק 29 בתרגום העברי]

התורה לא הכריעה במחלוקת. לא הציבה רק נורמה, ולא רק סיפורי גיבורים פוצעי נורמות. היא הציבה אותם זה מול זה, את ההלכה מול האגדה, את הצו מול הסיפור. מאבק איתנים מתחולל ביניהם, זאת המראה של החיים.
אחד הסיפורים המכוננים של הנצרות, הוא סיפור הבן האובד. אב אשר היו לו שני בנים, אחד הלך בדרכו ועזר לו בעבודתו, והשני הולל שבזבז את כספו במרחקים. לפתע החליט הבן האובד לשוב, והאב קיבל אותו בשמחה ובסעודת חגיגה. הבן ההולך בתלם התרעם - איתו אתה חוגג ואיתי ההולך אתך כל הדרך לא.
לאה גולדברג כתבה את 'שירי הבן האובד', ואריאציה יהודית לסיפור. בשיריה, האב לא מוכן לקבל את הבן. מי שפותחת לבן האובד את הדלת, היא האם:

רק האם נשאה את פניה
ופניה היו קורנים:
"היינו-הך אם צדיק או פושע,
ובלבד שחזרת, בני

לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה, בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב".    

כך, בין האב לבין האם, יוטלו חייו של הבן. הוא נקרא על ידי אמו להבין כי חרון האב הוא ברכה אוהבת. החרון משמר את הנורמה, את היעד אליו יש לכוון את החיים. המחילה, מחילת האם, משמרת את החיים עצמם כדי שלא יקרסו. להיות קרוע בין מחילת האם לחרון האב, זה מתח הראוי לשם - 'חיים'.
  





יום רביעי, 20 במאי 2020

על הסדר [פרשת במדבר]


על הסדר [פרשת במדבר]

פרשת במדבר, היא פרשת הבר מצווה שלי. כך כבר למעלה מארבעים שנה, היא מאתגרת אותי להפוך בה ולגלות בה פנים חדשות. זה לא קל, לכאורה יש פרשות מעניינות ממנה בתורה. הרפתקאות, התגלויות, מרידות, רדיפות. וכאן, בפרשת במדבר, רק סדרי המחנה. על כן, אני שב ומתבונן במושג ה'סדר'. בתוך המדבר הגדול והכאוטי, מחנה אוהלים, מסודר. בלבו, הלב הפועם שלו - המשכן. וסביביו ארבעה מחנות משנה איש על מטהו ועל דגלו.
במבט על בספר במדבר, הסדר הוא המאפשר את התמודדות עם האנטי סדר. את מרד קורח ואת האדמה הנבקעת, שידוד כל מערכות הסדר הקביעות והביטחון. הוא המאפשר לנוע בארץ ציה וצלמוות, אל עבר היעד הנכסף - ארץ ישראל.
הסדר איננו מערך בורגני משעמם, הוא פרי הבניה סוערת הנאבקת לא רק בכאוס אלא גם במערכי סדר אחרים:

אמצעי התקשורת מעצים סביבה סימבולית המשפיעה על מקבלי ההחלטות. נושאים מסוימים זוכים לסיקור צמוד ולחשיפה תקשורתית נרחבת, ואילו נושאים אחרים מועדים להתעלמות ולהדרה. אופי החשיפה באמצעי התקשורת משפיע על החשיבות שהציבור מייחס לאותם נושאים. ההשפעה של אמצעי התקשורת על עיצוב תמונת העולם מתבטאת בקביעת נושאי הדיון ובדירוגם. אמצעי התקשורת אינם מכתיבים לחברה מה לחשוב, אולם הם קובעים באופן בלעדי כמעט על מה ראוי לדבר ומתי, ובכך מפגינים את עוצמתם. טכניקות של עיצוב סדר יום הן פשוטות. סדר הצגת הנושאים השונים [הליין אפ] במהדורת החדשות והזמן המוקצב לכל נושא עשויים לקבוע כיצד יתפוס הציבור את החשיבות היחסית של הנושאים השונים. טיפול אינטנסיבי בסוגיה כלשהי יעביר את המסר בדבר חשיבות. אזכור קצר של סוגיה עלול לסמנה כאנקדוטה. [אינציקלופדיה של הרעיונות]

כך בעולם התקשורת העכשווית, ובאופנים אחרים גם בעולם כתבי הקודש. שימת המשכן בלב המחנה, קובעת את סדר היום של העם. אפשר היה לחשוב על סדרים אלטרנטיביים - כגון לשים בלב המחנה את אוהלי הילדים... כמו שיהודה עמיחי משתעשע בהתבוננות בסדרים חליפיים:
פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים
הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך
ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם
הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.
קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:
הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת
מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה
ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו

הסדר לא רק קובע את 'סדר היום', הוא גם מחלץ מתוך הנתון את המופשט. כך פותח שמואל הוגו ברגמן את ספרו על תורת ההיגיון, הלוגיקה:

ילד צופה מחלונו בתרגיליהם של טירונים, הוא רואה כיצד, על פי צו המפקד, משתנות השורות, וסדרים קיימים מתבטלים מיניה וביה ומתחלפים בסדרים אחרים הילד פונה אל משחקיו, אל חיילי הבדיל שעל ידו ומעמידם באותו הסדר שבו עמדו הטירונים תחילה. ועל פי פקודתו משתנות שורות חיילי הבדיל, וסדר אחד מתחלף בסדר אחר, הכל כדרך הטירונים. אחות הילד, שאין לה חיילי בדיל, והרוצה גם היא לחקות את משחקי אחיה הגדול, נוטלת כפתורים ומסדרתם בסדר החיילים. והיא חוזרת ומבצעת בכפתורים את תרגילי הטירונים.

ברגע שקבעת סדר, אפשרת לחשיבה להעתיק אותו למערכות אחרות. לרבי יהודה הלוי בספר 'הכוזרי', יש תורת סדר סדורה. בכל מקום בו הוא מוצא סדר, הוא רואה בו תנאי הכרחי להופעת 'העניין האלוהי'. הוא עובר מסדרי עולם הטבע אל סדרים שונים המופיעים בעולם התורה והמצווה. על סדרי המחנה והמשכן הוא כותב כך:

והנה העניין האלוהי לא מצא לו, אחרי המאורות והגלגלים, מקבלים עושי דברו ודבקים בסדר אשר נצטוו עליו כי אם בין חסידי בני אדם, ואלה היו מועטים למן אדם ועד יעקב, ורק אחרי יעקב היו היחידים לקהל, ואז חל על הקהל זה העניין האלוהי, מאהבה, 'להיות להם לאלוהים'. ומשה סידר קהל זה במדבר כסדר גלגלי השמים - ארבעה דגלים כנגד ארבעת רבעי השמים, ושמים עשר שבט כנגד שנים עשר מזלות, ומחנה הלוויים בתוך המחנות כמו שכתוב בספר יצירה: 'והיכל קודש מכוון באמצע והאלוהים נושא את כולם. כל זה מורה על אהבה. [מאמר שלישי י"ז]

הסדר הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. הוא נושא רגש - את האהבה. מערכות סדר שאינן נושאות רגש, הופכות למערכות חלולות ומוחצנות. המשוררת זלדה הרבתה לתאר את ביתה. הבית מצטייר כמסודר, נקי, אסתטי... בשיר כואב המתאר את הבית לאחר מות אהובה, היא כותבת:

כאשר חי המלך
היה כבוד בת-המלך
פנימה
בבית.
עכשיו הבית רסיסים רסיסים.
כאשר חי המלך
היתה צניעות
היה חג.
כאשר חי המלך
היתה השבת שושנים
עכשיו היא פצע.
כאשר חי המלך
היו המחשבות שבלב
ציפורים
שהתעופפו בערב,
שחיכו למנוחת הערב,
עכשיו חשופים שורשי
ואנשים דורכים עליהן.

ובשיר קרוב:

כאשר היית פה
ומבטך החוּם מגן עלי
ומחשבותינו נוגעות
פתע
כנף אל כנף.
כאשר היית עמדי
בתוך הדברים החולפים
היו הקירות בני בית קשישים
שסיפרו מעשיות עתיקות
בערב
כאשר שתינו תה.
עכשיו הקירות אינם מחסה
הם הסתגרו בשתיקתם
ולא ישגיחו בנָפלי
עכשיו הקירות סיד ומלט
יסוד זר
חומר לא עונה כמוות.

אשרי מי שידעו להעביר את הסדר מעולם לעולם, להפוך את בית המקדש לבית המדרש, ולהותיר את החיים ואת האהבה כלב המחנה והעם.

יום רביעי, 13 במאי 2020

על הבית [פרשות בהר בחוקותי]


על הבית [פרשות בהר בחוקותי]

תורת גאולת הקרקע, היא מן המיוחדים שבחידושי התורה. השמיטה והיובל מצטרפות לשבת, יחד הן מעצבות אחיזה רופפת של האדם באדמה, בעבודה. תורת האחיזה הרופפת, מעצבת תודעה. האדם שולט בטבע, ומרפה. מוכר קרקע, והקרקע נגאלת ושבה לבעליה. בכל אלה יש יוצא מהכלל: הבית.

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה, וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ, יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.
וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה, וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.
וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב, עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא. [ויקרא כ"ה כ"ט - ל"א]

מדוע נבדל בית אשר לו חומה מהשדות או מבתי החצרים [בתים ללא חומה]? מדוע הוא קם לקונה לצמיתות, לא יוצא ביובל, אין לו גאולה?
בואו ונשאיר את השאלה תלויה, ונצא לטיול בעקבות הבית. המשנה במסכת בבא בתרא, עוסקת בבית משותף. היא חוקרת מה יכולים הדיירים לכפות על דייר סורר בבית המשותף, מה אינם יכולים. לדיון נסמך דיון נוסף, מה יכולים בני העיר לכפות על בן עירם:

כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער.

כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתיים ובריח.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה. [בבא בתרא, א' ה'].
רבן שמעון בן גמליאל טוען - בית שער לבית וחומה לעיר הם תלויי הקשר. יש מיקום בו הם חלק הכרחי, ואפשר לכפות את הסורר ליטול בהם חלק, יש מקומות שלא. זאת שיטתו הכללית במשנה: למזער בהלכה כללית, לבנות אותה על פי ההקשר. למשל: המשנה מורה כי חתן פטור מקריאת שמע אם לא עשה מעשה. רבן גמליאל קרא בלילה הראשון שנשא, באומרו: 'איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת'. לאור זאת קבעה המשנה: 'חתן אם רצה לקרות לילה הראשון - קורא'. כל חתן יכול לבחור במסלול הקריאה. לעומת זאת רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'לא כל הרוצה ליטול את השם יטול'. ההוראה הזאת תלוית הקשר. חתן חסיד יכול לפעול כמו רבן גמליאל, מי שאיננו חסיד לא יכול. לא כולם אותו הדבר. דוגמה נוספת: התורה אסרה להשחית עצי פרי, לכרות את ענפיהם. ממתי מוגדר העץ כעץ פרי? או - מלך העצים, עץ הזית ממתי יוגדר כעץ פרי שאסור לכרות את ענפיו? המשנה מורה: משיעשה רובע. מידה אחת לכל העצים. רבן שמעון בן גמליאל שאיננו אוהב הלכות כלליות אומר: 'הכל לפי הזית'. לפי ההקשר, לפי טיבו ויבולו של העץ המסוים. נחזור להגדרת הבית. בניגוד לרבן שמעון בן גמליאל, חכמים חושבים שבית השער ודלת החצר, הם חלק הכרחי מבית משותף. לכן, אפשר לכפות על השכן הסורר להשתתף בהוצאות שלהם. על כך אומר התלמוד:

לאמירה, שבית שער מעלתה היא [רכיבים ראויים של הבית המשותף].
והרי אותו חסיד שהיה רגיל אליהו להתגלות לו, עשה החסיד בית שער - ויותר לא נגלה לו אליהו... [בבא בתרא ז' ע"ב].

אליהו - דמות הנושאת את הקול האחר במשנת החכמים, בת קול של הנביא התנ"כי - חולק על המשנה. הוא חושב שבית השער אינו מעלה אלא מגרעת. מדוע? מפני שהוא יוצר חיץ בין הדיירים הבורגנים ובין העניים. התלמוד מנסה ליישב את הסתירה בדרך האוקימתא - יש בתי שער המונעים את העני מלהיכנס ועליהם דיבר אליהו, ויש שאינם מונעים - ועליהם דיברה המשנה. אני מעדיף להותיר את המחלוקת בחריפותה.
עתה מתחיל להצטייר הפתרון לחידה. האדמה איננה קניינו של האדם, או לכל היותר היא קניין רופף. לכן אין לו בה אחיזת עולם, היא חוזרת לבעלים הראשון. מה שאין כן בית החומה. זאת יצירה של האדם המנוכרת לטבע ומנוכרת לאנשים - העניים. לכן הוא מצליח להחזיק בה, לא תצא ביובל.
אהרון דוד גורדון, הרגיש גם הוא במתח שבין הבית ובין הטבע. המתח הזה הוביל אותו - מי שרצה לשוב אל הטבע, לשרטט קווים לאדריכלות בית חדשה:

...והרגשת ביום ההוא בכל כוח לבבך את הלחץ, אשר קירות הבתים בעיר - וגם בכפר - לוחצים על נפשך, והרגשת כל חציצה קלה, החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים. והיה כאשר תבנה לך בית, ושמת ליבך לא להרבות בו חדרים וחדרי חדרים, כי אם לזאת תשים כל ליבך - כי לא יהיה בו דבר חוצץ בפני המרחב העולמי, בפני החיים העולמיים, כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך, בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם. וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה. ורווח תשים בין בית ובין בית; רווח גדול, אשר לא יגזול ולא יעלים בית מבית את חלקו בעולם הזה. [האדם והטבע עמ' 50].

בית החומה בעיר לא נבנה כך, ולכן איננו מהטבע. מכיוון שאיננו מהטבע, לא שולט בו מחזור החיים של אחיזה והרפיה קנייה ושמיטה, בעלות וגאולה.

מבנה המכיל את המתח בין העולם ובין הטבע, הוא הסוכה. הסוכה היא בית ארעי, מושג סתירה שהרי - 'בית' הוא קבע, ו'ארעי' אינו בית. המתח בא לידי ביטוי במשנה, בין הסוברים שהסוכה חייבת להיות מבנה ארעי ובין הסוברים שכתליה יכולים להיות מבנה קבע. המשורר היהודי הקסום פאול צלאן, כתב שיר חלון סוכה:

העין, חשוכה
כחלון של סוכה. לוקטת
מה שהיא עולם ונשאר עולם: את מזרח
הנדודים, את
המרחפים, את
האנשים - ויהודים,
את העם יושבי ענן, מושכת
כאבן שואבת, באצבעות הלב, אותך,
אדמה:
אתה באה, באה,
יום אחד עוד נגור, נגור, משהו
...

הסוכה היא בית רופף, אף יותר מהבית שתכנן א.ד. גורדון. לכן היא לא מפרידה בין האדם ובין דמויות עברו, יושבי ענן [סוכת ענני הכבוד], לא מבטלת את הנדודים, את האנשים המרחפים - כדמויות שאגל שהשפיעו על צלאן.
הימים האלה בהם נקראנו להסתגר בבית, לא לצאת אל הטבע אל המרחב אל האנשים שבחוץ - הימים האלה קוראים לנו להתבונן מחדש באופן בו אנחנו רוצים לבנות את הבית שלנו, לגבול את הגבולות שבין חוץ ובין פנים.   



יום חמישי, 7 במאי 2020

על המומים [פרשת אמור]


על המומים [פרשת אמור]

פרשת אמור מורה, בין השאר, איסור להקריב קורבנות בעלי מום.

כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם
לֹא תַקְרִיבוּ
כִּי
לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.                                [ויקרא כ"ב כ']

לכאורה, היגד פשוט. אתה מתארח, מביא מתנה. אל תביא מתנה שבורה!
כאשר החל בית המקדש להסתאב, הכוהנים חדלו למלא את תפקידם כראוי והמוכנות של העם להביא את הקורבנות התרופפה, הטיח בהם הנביא:

'בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו.
וְאִם אָב אָנִי, אַיֵּה כְבוֹדִי?!
וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, אַיֵּה מוֹרָאִי?!'
אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי.

וַאֲמַרְתֶּם: 'בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?!'
'מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל.'
וַאֲמַרְתֶּם: 'בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ?!'
'בֶּאֱמָרְכֶם 'שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא.'
וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ  - אֵין רָע.
וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה - אֵין רָע.
הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ' אָמַר ה' צְבָאוֹת. [מלאכי א' ו' - ט']

אף כאן אותה ההנחה: לא מביאים מתנה שבורה. אלא שהסוגיה קשה יותר. התורה פוסלת לא רק את הקרבן השבור והנכה, אלא גם מקריב כזה. כך נאמר בפרשתנו:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
'אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם
אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם
לֹא יִקְרַב
לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.'                             [ויקרא כ"א י"ז]

התורה לא מסתפקת בהיגד כללי, אלא מונה את המומים הפוסלים את הכהן: העיוור, הפיסח, החרום, השרוע, שבור יד, שבור רגל, גיבן, דק, תבלול בעינו, גרב, ילפת, מרוח אשך.
בעיני התורה, וכך בעיני הפרשנים עד העת החדשה, נראה נכון וראוי שהאדם הנכה לא יוכל לשמש ככהן במקדש. רק בעת החדשה, ההיגד הזה נתפש כבעייתי. רבי שמשון רפאל הירש [1808 - 1888] מרגיש צורך להצדיק אותו, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק - בעל ה'משך חכמה' [1843 - 1926] כבר מצביע על פער בלתי ניתן לפתרון בגבולות התבונה האנושית. כך כותב הרש"ר הירש:

מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עיוורים ופסחים, נכים ודוויים וחולים; לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו. כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'; וכך יזכו בברכת ה' של רעננות נעורים וכוח חיים. החיים והגבורה, לא המוות והחולשה שוכנים במזבח ה'; והוא דורש את התמסרות האדם השלם, והאדם בשלמותו יעלה שם ויפרח... משום כך אנשים תמימים - ולא בעלי מום - יקריבו את הקרבנות של מקדש התורה... שם אין אנשים שבורים; "כי כל - איש אשר - בו מום לא יקרב": בעל מום לא יוכל לייצג את האדם המצוי בקירבת ה'.

כפי שקורה פעמים רבות: כשאתה מסביר את מה שהיה לפניך מובן מאליו, זה נשמע גרוע יותר [לפחות באוזני]. ה'משך חכמה' כותב כך:

...לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשם יתברך מטעם הכמוס אצלו... אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו - גם כן "לא יקריב", אף שוודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו...

יש פער, ורק 'התחבולה האלוקית' גוזרת לפסול את הכוהן הנכה.
מה עמדתם של החכמים בסוגיה זו? לכאורה, הם ממשיכים את עמדת התורה שבכתב. כדרכם, הם מפתחים ומרחיבים את תורת המומים:

מומין אלו [מומי הבהמה]
בין קבועין בין עוברין
פוסלין באדם.

יותר עליהן באדם...                    [בכורות ז' א']

אלא שמי שמתבונן בעומקה של משנת החכמים, מבחין בשינוי. השינוי לא בא לידי ביטוי בתורת הקרבנות והכוהנים [ואחר כך אעלה השערות מדוע], אלא בתורת האדם. שני סיפורים מכוננים בתלמוד [אנא, קיימו נא את הוראת החכמים: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', ואל תאמרו בלבבכם 'אה... מי לא מכיר...] , רומזים על השינוי:

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: 'שלום עליך רבי!' ולא החזיר לו. אמר לו: 'ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?' אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! - אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. - אמרו לו: מפני מה? - אמר להם: כך וכך עשה לי. - אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. [תענית כ' ע"א - ב']

בסיפור הזה, יש השלמה עם הכיעור - שהוא אחי הנכות. כך רצה אלוהים [שימו לב שזה מהלך הפוך למהלך של בעל המשך חכמה שהוזכר לעיל]. הוא יוצא כנגד הנטייה האנושית, לפסול את הכיעור ולהדיר אותו. בסיפור הבא יש שלב מתקדם יותר:

אמרה לו בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: 'אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער!' אמר לה: אביך שם את היין בכלי חרס. אמרה לו: 'אלא במה ישים?' - אמר לה: 'אתם אנשים חשובים, שימו בכלי זהב וכסף.' הלכה ואמרה לאביה. שמו את היין בכלי זהב וכסף - והחמיץ. באו ואמרו לקיסר. אמר לביתו: 'מי אמר לך כך?' אמרה לו: 'רבי יהושע בן חנניה'. קראו לרבי יהושע. אמר לו הקיסר: למה אמרת לה כך?' אמר לו: 'כשם שאמרה לי - אמרתי לה.'
[על כך שואל התלמוד]: 'והרי יש אנשים יפים שלומדים והם חכמים?' [ותשובתו:] 'אם היו מכוערים, היו לומדים יותר. [תענית ז' ע"א]

כאן כבר לא רק השלמה עם הכיעור והמום, אלא טענה שהמכוער ובעל המום הוא המגיע להישגי תבונה גדולים יותר. בכדי שהתיאור יהיה מלא יותר, נזכור שרבי יהושע לא היה רק מכוער, אלא גם עני. כשרצה רבן גמליאל [העשיר המופלג] לרצות אותו, הלך לביתו כדי לבקש ממנו סליחה על שפגע בו. כשהגיע רבן גמליאל לביתו של רבי יהושע, הגיב בפליאה: 'מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה!'  רבי יהושע הגיב בחומרה ואמר לרבן גמליאל: 'אוי לו לדור שאתה מנהיגו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים'. [ברכות כ"ח]. חכמים טענו שוב טענה חמורה יותר: 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה' [נדרים פ"א ע"א]. הטעם הוא 'ייזל מים מדלייו', ובמקום אחר הם ביארו - 'מה מים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה [תענית ז' ע"א]. הצירוף - מום, כיעור, עוני, הוא הצירוף בתרבות לאחר הנבזה והמודר. חכמים חתרו לעמדה שלא רק מתירה את ההדרה, אלא רואה דווקא בו - השבור - את השלם.
זאת איננה עמדה מקרית, היא נובעת מהסיפור הגדול של החכמים, מיזם החכמה. הנה שותף רחוק למיזם, בעולם אחר ובתרבות אחרת - סוקרטס. בדיאלוג 'המשתה', מדמה אלקיביאדס את סוקרטס לסטיר, יצור מכוער שתוכו יפה. כשם שסוקרטס היה מכוער, כך היתה גם גישתו לכיעור של האחר:

... עד היכן סבורים אתם גדוש תוכו יישוב דעת? דעו נא שלא אכפת לו כלל, אם מישהו יפה מראה; לכך יבוז במידה ששום אדם לא יעלה על דעתו. ואף לא איכפת לו אם מי שהוא עשיר, או אם יתרון אחר לו מיתרונות אלה שהמון העם רואה בהם את האושר... [בתרגום ליבס, כרך ב' עמ' 147].

המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, מתבוננת באדם בגלגולי ההיסטוריה, ומורה כי הגוף המועד לשבר - הוא הוא האדם מאז ועד עתה:

עינויים / ויסלבה שימבורסקה
דבר לא השתנה.
הגוף עודו כָּאוּב,
מוכרח לאכול, לנשום אויר, ולישון,
הוא בעל עור דק, וממש מתחתיו הדם,
מצויד בכמות נכבדה של ׂשִנַּיִם וצפָּרְנַיִם,
עצמותיו נִתָּנוֹת לשבירה, פרקיו למתיחה.
בַּעִנּוּיִים לוקחים את הדברים הללו בחשבון.
דבר לא השתנה.
הגוף רועד, כפי שרעד
לפני יִסּוּדָהּ של רומא ואחריו,
במאה העשרים לפני ישו ואחריו,
הָעִנּוּיִים הִנָּם, כמות שהיו, רק האדמה קטנה
וכל הדברים קורים כְּאִלוּ מעבר לקיר ממש.
דבר לא השתנה.
רק נוספו אנשים,
לצד עברות ישנות הופיעו חדשות,
ממשיות, מומצאות, רגעיות, לא-קימות,
אך הזעקה, שהגוף אחראי לה,
היתה, עודנה ותהיה זעקת-חַפּוּת
על-פי קנה-מִדָּה וְגֹבַה-צליל עתיקי יומין.
דבר לא השתנה.
אולי רק הַמֶחווֹת, הטקסים, המחולות.
תנועת הידים המגוננות על הראש
נותרה, בכל זאת, בעינה.
הגוף מתפתל, מתפרע ומנסה להחלץ,
מתמוטט ארצה, מכופף ברכים,
מכחיל, מתנפח, מגיר רֹק ומדמם.
דבר לא השתנה.
מלבד שטף הנהרות,
קוי מתאר של יערות, חופים, מדבריות וקרחונים.
בינות לנופים האלה הַנְשָׁמׁנֶת משוטטת,
נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת,
זרה לעצמה, בלתי-נתפשת,
בוטחת-לא-בוטחת בקיומה,
בעוד הגוף הוֶֹה וְהוֶֹה וְהוֶֹה
ואין לו מפלט.

חכמים - הן חכמינו שלנו והן חכמי היוונים - הרגישו שלמרות שלגוף הפצוע והשבור אין מפלט, לרוח יש מפלט. ולא עוד, אלא שהיא במלואה דווקא בגוף הזה. חכמים לא נגעו בתורת הכהנים הפסולים, אולי מפני שראו את המקדש כאקס טריטוריה בה חלים כללי משחק אחרים, ואולי - כמו שאני נוטה לחשוב ואולי לקוות, אולי הם אמרו: לא ניגע בתורת הכוהנים שהיא 'הלכתא למשיחא', העיקר שנתקן את תורת האדם...