על
הברכה [פרשת וזאת הברכה]
פרשתנו,
פרשת הברכה, הברכה אשר ברך משה את בני ישראל, לפני מותו. מה היא 'ברכה'? מה היא 'ברכה'
בהקשר של איש הדת המברך? מה היא 'ברכה' בהקשר של איש הדת המברך לפני מותו?
'ברכה'
יכולה להיות הורדת שפע כבעולם בעלי הסוד שדרשו את המילה מ'הברכה' - הורדת הגמל על
הברכיים. היא יכולה להיות נבואה כבברכת יעקב לבניו המורה להם את אשר יקרה להם
באחרית הימים. היא יכולה להיות איחול. היא יכולה להיות תפילה. היא יכולה להיות...
התבוננות. הנה כך אומרת המשנה במסכת ברכות:
כיצד מברכין על הפירות?
על פירות האילן אומר: 'בורא פרי העץ',
חוץ מן היין, שעל היין אומר: 'בורא פרי הגפן'.
ועל פירות הארץ אומר: 'בורא פרי האדמה',
חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: 'המוציא לחם מן הארץ'.
ועל הירקות אומר: 'בורא פרי האדמה'.
רבי יהודה אומר:
'בורא מיני דשאים'.[1]
המברך
- על פי החכמים, צריך קודם כל להתבונן במושא הברכה ולהגדיר אותו. האם מדובר בפרי
העץ? בפרי האדמה? במיני מזונות? פת? יין?
לאור
כל האפשרויות האלה, בואו ונתבונן בברכותיו של משה, ננסה להגדיר מה הן?
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר.
משה
מתבונן בשבט ראובן, הוא רואה שמספר בני השבט קטן. אולי יש חשש להיעלמות השבט. לכן
הוא מאחל לו חיים, ושמספר המתים יקטן כדי שהשבט יגדל.
וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר:
שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ,
יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.
משה
מתבונן בשבט יהודה, רואה שבט של לוחמים. הוא פונה בתפילה לריבונו של עולם, שישמע
את תפילת שבט יהודה. הוא מתפלל שיחזיר ריבונו של עולם את בני השבט חזרה אל העם -
לאחר שיצאו אל עבר האויב, שיחזק את ידיו ויעזור לו מהצרים אותו בקרב. בצירוף שתי
הברכות - לראובן ויהודה, יש לנו כבר כמה הוראות של הברכה: התבוננות, איחול, תפילה.
וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ,
אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.
הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת
אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ
יִנְצֹרוּ.
יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל,
יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.
בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ
מָתְנַיִם קָמָיו, וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.
משה
מתבונן בשבט לוי, הפעם התבוננות בעבר. הוא נזכר כיצד התמודדו עם ה'מסה' - כנראה,
התנהלותם אחרי חטא העגל. כיצד נחלצו לעשות סדר מחדש במחנה ישראל, תוך כדי התעלמות
מקשרים ואינטרסים אישיים. הוא מכיר בפוטנציאל המגוון של בני השבט - ללמד תורה,
לעבוד את עבודות המזבח, ולהיות לוחמים. נראה שתכונת הנפש שהתגלתה בעבר, מהווה שורש
לאפשרויות השונות. למשמעויות השונות של מושג ה'ברכה', מצטרפת התבוננות העומק
והתוויית דרך וכיוון לאורה.
לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה', יִשְׁכֹּן לָבֶטַח
עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן.
ההתבוננות
של משה בבנימין, מובילה להגדרתו כ'ידיד ה' '. יותר לו צריך. לא איחול, לא תפילה.
ההגדרה מתבססת כנראה על כך שבנחלת בנימין - 'בין כתפיו' - שוכנים המקומות הקדושים,
ומכאן שריבונו של עולם 'ישכון לבטח עליו'. ההתבוננות מאבחנת ומגלה צורך, לאורו בא
האיחול או באה התפילה. אבל יש וההתבוננות מאבחנת מלאות. לא צריך שום דבר. רק
שימשיך כך.
וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד
שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת.
וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ, וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ
יְרָחִים.
וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם.
וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה,
תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.
בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו,
בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח, יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם
אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.
ההתבוננות
ביוסף, מורה שהוא מבורך. השפע בא לידי ביטוי גם בשפת הברכה, בחזרה - חמש פעמים -
על ה'מגד', התבואה המבורכת. השפע בא לידי ביטוי גם בחריגה אל מעבר ליוסף, אל אפרים
ואל מנשה. משה המתבונן בשפע ובמקורותיו, בהיותו של יוסף 'שור' הדור בעל קרני ראם,
מסמן את יוסף כמנהיג אגד השבטים - העם.
וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ,
וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ.
עַמִּים הַר יִקְרָאוּ, שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק,
כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל.
ההתבוננות
של משה בזבולון וביששכר מורה, כי יש להם שפע. לא חסר דבר, מלבד... השמחה. יש אנשים
שלא יודעים לשמוח במה שיש להם. משה מבחין בכך, ומאחל להם שילמדו לשמוח.
וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא
שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.
וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק
סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם, צִדְקַת ה' עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.
משה
מתבונן בגד, ורואה בו שבט לוחם. הוא מבליט את העובדה שגד קיבל את הראשית, את הנחלה
הראשונה - בעבר הירדן. בהבלטה הזאת הוא נותן לו אישור, כי המעשה - שבזמנו נתפש על
ידי משה עצמו כהתרסה וכהתבדלות מהעם, הוא מעשה נכון וראוי. יש כאן נימוק עמום -
'כי שם חלקת מחקק ספון', חכמים ראו בכך רמז לכך שקברו הסמוי של משה מצוי בנחלה של
גד. יש כאן עוד נתינת פשר, למעשה שבשעתו נתפש כמעשה קשה, התעקשות על נחלה בעבר
הירדן. משה גם מבליט את הליכת גד בראש העם לכבוש את ארץ ישראל. משה רואה, ומאשר.
זה עוד פשר של מושג הברכה.
וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן
הַבָּשָׁן.
התבוננות
ואבחון. זה הכל. יש מי שזה כל מה שנחוץ לו. אם תוסיף - תגרע. מספיק שידע שרואים
אותו.
וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא
בִּרְכַּת ה', יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה.
גם
לנפתלי יש ברכה, יש שפע. אבל נפתלי גם שבע רצון. משה מבחין בכך, מציין זאת, וזאת
הברכה.
וּלְאָשֵׁר
אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.
בַּרְזֶל
וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ, וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ.
אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן, רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ,
וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים.
לאשר
יש ברכה, יותר מליתר השבטים. משה מתבונן בו ומאתר - משהו אחר חסר לו. הוא לר רצוי
אחיו. אולי מפאת הקנאה על אשר יש לו, אולי מסיבה אחרת. משה מאחל למילוי החסר הזה,
וזאת הברכה.
דאין
כאן 'ברכה', אלא 'ברכות'. לא רק מפני שהמבורכים רבים, אלא שיש כאן ברכות מסוגים
שונים. זאת חדשנות יוצרת ביחס למושג הברכה, היא באה לידי ביטוי גם במה שיש בה, וגם
במה שאין בה. דוסטוייבסקי מתאר ב'אחים קרמזוב', מעמד של ברכה. הנזיר הישיש זוסימא,
'סטארץ', מברך את הבאים אליו:
בעודה מצפה לצאתו של הסטארץ, ישבה האם ליד כורסת
הגלגלים של בתה, ובמרחק שני צעדים ממנה עמד נזיר זקן, לא מן המנזר שלנו אלא אורח
באיזה מנזר נידח בירכתי צפון. גם הוא ביקש לקבל את ברכת הסטארץ, אבל הסטארץ, משיצא
אל המרפסת, פנה תחילה אל ההמון. הקהל נדחק אל רחבת הכניסה עם שלוש המדרגות, המחברת
את המרפסת המוגבהת אל השדה שלפניה. הסטארץ נעמד על המדרגה העליונה, שם עליו את
האפוד והתחיל מברך את הנשים הנדחקות אליו. גררו אליו 'צווחנית' אחת, מושכים בשתי
ידיה. אך ראתה אותו זו, מיד החלה משהקת ופולטת מיני צוויחות משונות, כל גופה מפרכס
בעווית. הסטארץ שם את האפוד על ראשה, אמר תפילה קצרה, והאישה השתתקה מיד ונרגעה.[2]
דוסטוייבסקי
נפנה לחקור כיצד התרחש הריפוי? האם המחלה היתה אחיזת עיניים? האם היה כאן טיפול
פסיכולוגי? או שמא ארע כאן נס? הוא מוסיף:
...וכך ממש התחולל הנס גם עתה, ברגע שכיסה הסטארץ
את החולה באפוד, רבות מן הנשים הנדחקות אל הסטארץ התמוגגו, בהשראת הרגע, בדמעות של
רגשה והתעלות. אחרות הסתערו לנשק לפחות את כנף בגדו, מקצתן מלמלו תפילה. הוא בירך
את כולן, ועם אחדות נכנס בשיחה...[3]
משה
לא מברך את החולים, אלא את הבריאים. הוא לא מחולל ניסים, אלא מתבונן ומתאים לכל
אחד את הברכה המתאימה לו. ככה זה בחיים: כשמישהו רואה אותך, מבין אותך, מרגיש מה
אתה צריך, מבחין כשאינך צריך דבר, מאשר את עשייתך, צופה לעתיד ולעבר, כשמישהו יש
לו את המנעד הזה והוא בוחר בדיוק את מה שמתאים לך - אתה מבורך.
