על המפקד [פרשת במדבר]

על המפקד [פרשת במדבר]

פרשת במדבר, היא פרשת בר המצווה שלי. זאת אומרת, שדווקא אותה אני יודע כמעט בעל פה. ארבעים וחמש שנים - מאז בר המצווה - מטיילים פסוקיה בתודעתי, קופצים לכל מגע אסוציאטיבי. ומה צף ועולה? מספרים ועוד מספרים... ה'מפקד' הוא מושג מפתח בספר במדבר, חכמים קראו לספר 'חומש הפקודים'.[1] אך אל מול ריבוי המפקדים, יש קול הקורא שלא לקיימם. בהפטרה משמיע אותו הנביא הושע:

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם,

אֲשֶׁר לֹא יִמַּד

וְלֹא יִסָּפֵר...[2]

החלום הוא להגיע למספר שמעבר למספרים, זאת הברכה הגדולה. החלום הזה התממש בהיסטוריה התנ"כית, אצל יוסף:

 וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם

הַרְבֵּה מְאֹד

עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר

כִּי אֵין מִסְפָּר.[3]

בלשון החכמים נוסח הכלל כך:

אין הברכה מצויה

לא בדבר השקול

ולא בדבר המדוד

ולא בדבר המנוי

אלא בדבר הסמוי מן העין,

שנאמר:

'יצו ה' אתך, את הברכה באסמיך'.[4]

עד כדי כך מגיעים הדברים, שהחלטת דוד למנות את העם, נתפשת בכתבי הקודש - בניגוד לפרשתנו - כחטא חמור:

וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל

וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר:

לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל

וְאֶת יְהוּדָה.[5]

ובלשון התלמוד:

אסור למנות את ישראל

אפילו לדבר מצווה.[6]

 יש כאן קונפליקט: מצד אחד - אסור למנות את ישראל, מצד שני - יש הכרח למנות כחלק מארגון קהילה מדינה ועם. הפתרון שעולה בכתבי הקודש, פקידה עקיפה:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם

וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם

וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ

עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל

תְּרוּמָה לַה'.[7]

וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם

וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים

מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי

וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים

אֶת אִישׁ יְהוּדָה.[8]

ובלשונו של הרמב"ם, ביחס להגרלת עבודת הכוהנים ביום הכיפורים:

כיצד מפיסין? עומדין בהיקף ומסכימין על מניין שמונים מאה או אלף או כל מניין שיסכימו עליו, והממונה אומר להם הצביעו והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים, ואם הוציא שלש מונין לו שלש... ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה, ומונה על אצבעותיהן וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו והאיש ששלם המניין אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה.

ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים.[9]

הערך המחייב את המנייה, הוא ערך התבונה המשתלטת בעזרת המתמטיקה על המציאות הכאוטית. הערך השולל, רואה בהפשטה המתמטית של האדם בעיה. כך כותב אנטואן דה סנט אכזיפירי ב'נסיך הקטן':

...את הפרטים האלה על האסטרואיד 612ב' ואת מספרו גיליתי לכם רק בגלל המבוגרים. המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: 'איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?' לא, הם שואלים: 'בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?' ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו. אם תגיד למבוגרים: 'ראיתי בית יפה בנוי לבנים אדמדמות ובחלונותיו פורח גרניום ועל הגג עומדות יונים...' לא יוכלו כלל לדמות להם את הבית. עליך להגיד להם: 'ראיתי בית שעולה מאה אלף פרנקים.' ואז יקראו: 'איזה יופי!'[10]

היהדות - הורה הפילוסוף עמנואל לווינס - היא דת של מבוגרים. לכן יש בה מימד של הפשטה, מהאדם אל המספר. אך בצד המגמה הזאת, יש בה גם רובד של סוד, של אין סוף, של מה שאי אפשר לכמת אותו. עם השניות הזאת צריך לחיות.

בואו ונחזור לפרשה. מספרים מספרים טורים טורים, סדר שורר - או ראוי שישרור - במחנה. אבל בתוך כל הסדר המספרי הזה, מופיעה פרשה מערבבת סדר. במקדש היו צריכים לעבוד הבכורות. התורה מורה להחליף אותם בלוויים. אבל, מספר הלוויים לא שווה למספר הבכורים. על כן:

קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה'. וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם.[11]

משהו לא מסודר עד הסוף, כמו חילוק עם שארית. וצריך לשים טלאי, שיכסה את הקרע בסדר המוחלט של הפרשה. זה חשוב, חשוב מאוד. כי הסדר הוא ערך, אבל סדר מוחלט הוא מסוכן. צריך גם קורטוב של כאוס, של אי סדר, של בלאגן. שם, בשולי הסדר, מתרחש משהו, תיתכן נשימה ויצירה.

---

[1] יומא ע' ע"א

[2] הושע ב' א'

[3] בראשית מ"א מ"ב

[4] בבא מציעא מ"ב ע"א

[5] שמואל ב' כ"ד א'

[6] יומא כ"ב ע"ב

[7] שמות ל' י"ב - י"ג

[8] שמואל א' ט"ו ד'

[9][9] הלכות תמידין ומוספין פרק ד' הלכה ג' - ד'

[10] עמוד 16 בתרגום העברי.

[11] במדבר ג' מ"ה - מ"ח

על הערכים [פרשת בחוקותי]

על הערכים [פרשת בחוקותי]

הפרשה הקודמת - פרשת בהר - פרשה את הרעיון המהפכני של היובל. בפרשתנו, אנחנו נפגשים עם האדוות של המהפכה, מערכות כלכליות ומשפטיות המושפעות ממנה:

וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה' וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם.

וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ.

וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.

אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם.

וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ.[1]

לכל מוצר בשוק יש ערך. הערך - איננו ערך מוחלט. הוא תלוי בגורמים שונים. חכמי הכלכלה העמידו את התנאי הבסיסי לערכו של מוצר, ביחס שבין ההיצע ובין הביקוש. פרשת היובל, מוסיפה עוד פרמטר - המרחק מהיובל הבא. ככל שיש יותר שנים עד היובל, ערך השדה עולה. שהרי, ביובל, יחזור השדה לבעליו. במרחבי משנת החכמים, פרושים עוד גורמים לערך, חלקם משותף לכל שוק, חלקם קשור לשדה המשחק ההלכתי.

המושג 'ערך', משמש אותנו גם באזור שפה אחר, באזור האתיקה והמוסר. האם הכלל שהצגנו - השתנות הערך בהתאם לגורמים שונים - תקף גם ביחס לערך המוסרי? בכדי לענות על השאלה הזאת, יש להקדים ולהתבונן במושג ה'ערך' המוסרי. ישעיהו לייבוביץ', עסק רבות בהגדרה זו, הנה חלק מפרי התבוננותו [ע"פ 'שיחות על מדע וערכים']:

א.    'ערך' איננו 'ידע' מסוים.

ב.     'ערך' מנוגד ל'צורך'.

ג.       'צורך' ביחס לטבע, מורה על 'הכרח' [אבן צריכה ליפול].

ד.     'צורך' ביחס לאדם, מורה על 'ראוי'. [אני צריך ללכת לבקר את חברי החולה].

ה.    'צורך' שהוא ה'ראוי' הוא 'דרישה' שהאדם נדרש לעשות.

ו.       יש משמעות נוספת ל'צורך' בהקשר של האדם. 'האדם צריך לאכול'. המבנה הפיזי של האדם מצריך אותו לאכול, אבל הוא יכול להתגבר עליו מפני שהוא רוצה לצום או לשבות רעב. מכאן שביחס לאדם, מושג ה'רצון' קשור ל'צורך'.

ז.      'אדם צריך להיות הגון' לא מתאים להוראה [ג] - ל'הכרח'.

ח.    [ז] לא מתאים ל[ו], כיוון שב[ו] יש תועלת באכילה.

ט.    [ז] משמעו 'צורך' שהוא מצד הראוי, ולא מצד הצורך התועלתני.

י.       'למה אתה צריך להיות הגון?' התשובה לכך היא 'מפני שאני רוצה'. ה'רצון' הזה, מנוגד ל'תועלת'.

עד כאן פרי ההתבוננות של ליבוביץ' במושג ה'ערך'. אפשר לחלוק עליו, אבל בואו וניקח את המושג שלו ונתבונן בו לאור פרשתנו. האם ערך הוא מושג מוחלט או יחסי?

קאנט חשב שערך חייב להיות מוחלט, אחרת הוא לא יכול לתפקד כערך. אם האיסור לשקר הוא ערך, הרי - לדעתו - הוא תקף גם כשרוצח רודף אחר אדם, האדם מתחבא בביתך, והרוצח שואל אותך אם הוא מתחבא בביתך. אם תשקר - תציל את חייו, אבל תפגע בערך. אם לא יהיה ערך של איסור לשקר, החברה תתמוטט. לכן - חושב קאנט - עליך לומר לו את האמת.

חכמים חשבו אחרת. הם הורו שמפני דרכי שלום, מותר לשקר. הצורך קטן יותר מאשר במקרה של קאנט, ובכל זאת. כיוון שערך הוא יחסי. אין ערך מוחלט. כמו הערך הכספי של השדה, שהוא יחסי - ביחס ליובל.

אבל אם ערך הוא יחסי, מה המשמעות שלו?

אתגר קרת בסיפור 'אל תעשה את זה!' [בתוך 'תקלה בקצה הגלקסיה'] מספר על איש ההולך עם בנו ולפתע מבחין באדם העומד על ראש הגג ומתכוון לקפוץ. הוא צועק לו 'אל תעשה את זה!' הוא מבין שהאדם הולך להתאבד. הילד שלו חושב שלאדם הזה יש כוחות על והוא הולך לעוף. הוא תופס את הילד שלו - בן חמש - ומתחיל לעלות לגג כדי להציל את האיש. שכנה רואה אותו וחושבת שהוא הולך לזרוק את הילד וקוראת לו 'אל תעשה את זה!'. מתברר שהאיש - האבא - גרם לתאונה בה נהרגה אשתו. הוא רצה להתאבד והחליט שלא. מתברר שהשכנה איבדה ילד. בסוף - הוא לא הספיק, האדם קפץ. הילד מאשים את אבא שבגללו לא ראו את האיש עף, מלמטה ראו יותר טוב. שלושתם - אבא ילד ושכנה - יושבים לאכול גלידה.

החיים הם ערך. יש מצבים שבעיני האדם הם מאבדים את ערכם. התורה אוסרת על ההתאבדות, אבל בין לאיש ההלכה ובין למי שאינו איש הלכה - הרצון במצב שכזה הוא למות. השאלה עם הערך יגבר. יש מצבים נוספים - יציאה לקרב. יש בה סכנת מוות. איך היא נאבקת בערך החיים? ערכים ורצונות נאבקים כל הזמן זה בזה. יש רצונות שהופכים לערכים, ויש ערכים שהופכים לרצונות. זאת מערכת דינאמית שאיננה יכולה לנווט את האדם, על האדם להעמיד אותה בכל יום ויום. ערך הוא רצון המוכן לגבור על רצון אחר ועל צורך. היכולת לגבור ולהתגבר היא מהותו, לכן הוא כלי עבודה חשוב לפלס את הדרך בחיים. אני בונה לעצמי יום יום את מערך הערכים שלי, ומוכן להגמיש ולשנות אותו לאור הנסיבות - בהם צצים ערכים אחרים, נעלים וחשובים יותר.

גם חכמים עמדו על הסוד הזה. הם חידשו מערכות של התנגשות בין ערכים, בהם ערך דוחה ערך. מילה דוחה את השבת. פיקוח נפש דוחה שבת. מה עושים כאשר ערך לוויית המת מתנגש בערך לימוד תורה? יש הטוענים שההכרעה ההלכתית מורה שאין התנגשות בין ערכים, שבשורה התחתונה ההלכה מורה מהו הערך והוא הופך להיות מוחלט. אני חושב שמשנת החכמים מורה שערכים מתנגשים זה בזה, וגם אם נפסקה הלכה בהתנגשות אחת - תורת ההתנגשות במקומה עומדת. איש ההלכה חייב כל הזמן להתמודד עם התנגשויות, להכריע ולבחור. יש חולקים עלי.

זאת תורת הערכים - הכלכליים, והמוסריים. הם דינאמיים ומשתנים ובכל זאת - כלי העבודה לחיים בעלי משמעות.  

---

[1] ויקרא כ"ז י"ד - י"ח

על הצמיתות [פרשת בהר]

על הצמיתות [פרשת בהר]

פרשות השמיטה והיובל, מצטרפות לפרשת השבת ולפרשות מתנות עניים. בונות יחד, את האידיאה הסוציאלית של התורה. מי ששם לבו לכך, היה זאב ז'בוטינסקי. הוא ראה באידיאה הזאת אידיאה מכוונת, על אדניה הוא רצה לבנות את המדינה היהודית.

...עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית לבין המהפכות הסוציאליסטיות הוא בכך, שהללו באות 'אחת ולתמיד', ואילו מהפכת היובל - זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעיתים מזומנות. על פי התוכניות שמקורן באידיאל הסוציאליסטי, ייקבעו באחד הימים סדרי צדק בבעלות הקרקע [או בכלל, סדרי צדק סוציאליים], ולאחר מכן יהא אסור להכניס בהם שינויים כל שהם. על פי התוכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנהל מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהיכשל בה או להצליח.  חופש זה יוגבל על ידי שני סייגים בלבד. הסייג האחד [או ביתר דיוק: מערכת סייגים שלימה] פועל בכל עת ובלא הפסק: יום אחד בשבוע אסור לעבוד, את פאת שדהו ואת עוללות כרמו יעזוב אדם לעניים, ייגבה מעשר כ'קודש לה''; אם נתרגם את כל אלה ללשון ימינו, הנה פירושם קביעת גבול וסדר לשעות העבודה, ובדרך כלל, החוקים כולם בדבר הגנת העובד, כל צורות הביטוח הממלכתי של הפועלים, כל המיסים הסוציאליים למיניהם. הסייג השני, או ביתר דיוק: הסם שכנגד, למשטר החופש הכלכלי, הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן חורין; שוב מתכונן שיווי משקל; התחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה.[1]

הייחוד של המערכת הזאת, בכל שהיא רבת רכיבים, לא מתקבעת בדפוסים, משתנה מעת לעת [על פי מחזוריות קבועה]. אלא שלהשלמת התמונה, חסר רכיב נוסף. כך מורה פרשתנו:

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה, וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ, יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה, וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.[2]

הבית הוא יוצא דופן. לאחר ממכרו, אפשר לגאול אותו במשך שנה אחת. אם הוא לא נגאל במשך השנה הזאת, הוא עובר לקונה לצמיתות. כלומר, חוק היובל לא חל עליו. אפשר לחקור ולדרוש ולהעלות השערות, מדוע הוצא הבית מהכלל. אבל בהתבוננות מערכתית, זה לא חשוב. מה שחשוב, שיש יוצא מהכלל. שהכלל איננו כלל. כשם שכוחה של המערכת - על פי ז'בוטינסקי - בכך שהיא לא יוצרת דפוס קבוע אלא מבנה דינאמי משתנה, כך כוחה בכך שהכלל שבה לא מבטל את מקום היוצא מהכלל. אם מנסים להטיל סדר בתוהו ובבוהו, בכאוס, על ידי מערכת מוחלטת והרמטית, הרי היא סופה להיות מערכת משעבדת וטוטליטרית. סוד החירות והחופש, הוא מערכות סדר דינאמיות שאינן מוחלטות. המשוררת זלדה, עמדה על כך באחד משירי השבת המופלאים שלה:

נר של שבת

שאל ליבי את הערב,

את רעי העמוק והחנון:

איככה כנפי פז

יצמיח האוּר?

ומעוף רב קסמים יעוף.

סודו מהו?

השיב ללב פרח בודד:

האהבה שורש האוּר.

ענה להגיגי

רוח הים:

שושן כל חרות ביקום,

זה האוּר המפליא בזיו.

שומע דמי -

ובוכה, ובוכה.

וי, להבה - גם אוטו דה פה.

עוד נאמר -

האש לעג פלאים לעפר.

היאה לבת תמותה,

לרכת לבב

שוט ולכת ונדוד

בבוסתן די נור.

איך תהין

בבורו עשן לנחש

את שביב השלום,

שביב בו תדליק

שרה בת טובים,

נר של שבת בעלטת מכאוב.

בין כותלי הסיוט

ילבלב, יבער לאט

בבית המט. בבור.

מולו - הדוויה במעמקים

את עיניה עצמה,

לדאגה, לאבל, לחרפה, לחולין.

ניצוצות הנר - היכלות,

ובתוך ההיכלות

אימהות שרות לשמים

עד סוף הדורות.

והיא נודדת בתוכם

אל יה, עם תינוק יחף

ועם הנרצח.

האח!

רכת הלבב יוצאת במחולות

בדביר הפז, בתוך גץ.

מהו הסוד של נרות השבת, של השבת שואלת המשוררת. המפתיע באוסף התשובות שלה, הוא החיבור המרהיב בין מושגים של אור ורכות, אהבה, חירות, שלום, שרה בת טובים [מחברת תחינות, הפכה לדמות של מעין פייה טובה], אל מול מושגי אימה וחרדה: אוטו דה פה [הטקס שערכה האינקוויזיציה בטקס ההוצאה לפועל של גזר דינה], מכאוב, עלטה, סיוט, דאגה, אבל, חרפה, חולין, רצח.

הסדר הוא בר משמעות רק על רקע האי סדר, התוהו, הבוהו, הכאוס והאימה. לכן הניסיון לעשות סדר בג'ונגל הכלכלי, יכול לגעת במציאות רק אם הוא כולל עקרונות של סדר ושל אי סדר.

ככה זה בחיים. רק מערכות המכילות סדר והיפוכו, כלל והיוצא ממנו, יש להן סיכוי לגעת בחיים ולארגן אותם קצת, לאור הטוב והצדק.

---

[1] 'אומה וחברה' עמ' 175 - 176

[2] ויקרא כ"ה כ"ט - ל'.

על הזיכרון [פרשת אמור]

על הזיכרון [פרשת אמור]

בפרשת המועדות שבפרשתנו, מופיע ביטוי סתום:

 בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי

בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ

יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן

זִכְרוֹן תְּרוּעָה

מִקְרָא קֹדֶשׁ.[1]

מה פירוש 'זכרון תרועה'? במקום אחר, מופיע הביטוי 'יום תרועה'.[2] ויש 'שופר תרועה'.[3] אבל מה הוא 'זכרון תרועה'?

חכמים העמידו את הביטוי כמורה על ראש השנה שחל להיות בשבת, במקרה זה - על פי דבריהם - אין תוקעים בשופר, אלא רק זוכרים את התקיעה. פשוטו של מקרא מורה - לדעתי - על זיכרון מסדר ראשון. לא חובת תקיעה שמבוטלת, אלא חובת זיכרון. זאת הזדמנות עבורנו, לעיין במושג הזיכרון.

ה'זיכרון' מורה על התרחשות בעולם, הנרשמת בתודעה על ידי החושים. ה'זיכרון' מסמן את היכולת, לשמר אותה בתודעה גם לאחר התרחשותה. היכולת הזאת, הפכית לתכונה אחרת של התודעה - השכחה. חכמים חקרו את היחס שבין השכחה לזיכרון, דרך התבוננותם באחת ממתנות עניים - השכחה.

 כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ.[4]

העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים

ושכחו

בית שמאי אומרים: אינו שכחה.

ובית הלל אומרים: שכחה.[5]

בית הלל חושבים: אם העומר נעלם מהתודעה הגלויה, הרי זו שכחה. בית שמאי חושבים: למרות שהוא נעלם מהתודעה הגלויה, כיוון שהוא סמוך למקום ניכר, הוא נמצא בתודעה הסמויה. משם, יש סבירות שהוא יישלף על ידי ההיזכרות. כיוון שכך - זאת איננה שכחה.

כל זית שיש לו שם בשדה

כזית הנטופה בשעתו

ושכחו

אינו שכחה.[6]

חכמים הרחיבו את דין השכחה, החילו אותו גם על אילנות הפרי. אבל אם יש לאילן שם - הם נהגו לתת שמות לעצים כפי שנותנים אצלנו לחיות מחמד - אין לו שכחה. כלומר, גם אם נעלם מהתודעה הגלויה, הוא נמצא בתודעה הסמויה. משם הוא עתיד להישלף בתהליך של היזכרות, ועל כן - אין זו שכחה.

נשוב ל'זכרון תרועה'. הביטוי מסמן באופן כל שהוא, עבודה על מאגר התודעה הסמויה. משם - כנראה בעזרת קול השופר או ההיזכרות בקול השופר - נשלפים נתונים שנשכחו. מאחר שהם נשלפים, אין זו שכחה.

המשורר פאול צלאן, מוסיף עוד רובד לחקר הזיכרון:

זיכרון מצרפת

זכרי אתי: שמי פריס, כרכום - הסתיו הגדול...

קנינו לבבות ממוכרת הפרחים:

כחולים היום ונפקחו במים.

גשם החל לרדת בחדרנו,

ושכננו בא, מסיה לה סונז', ברנש קטן צנום.

שחקנו בקלפים, הפסדתי את אישוני עיני;

הלווית לי את שערותיך, הפסדתי אותן, הוא ניצח אותנו.

הוא יצא בדלת, הגשם הלך אחריו.

היינו מתים ונושמים.[7]

צלאן משרטט בעיפרון דק את נתיבות הזיכרון, ההיזכרות. מההתרחשות, עד לתחושות שנלוו לה. הוא לא קורא להן בשם, כדי לאפשר לנמענת - ולקורא - להחיות את הרגש במלאותו. המיוחד בקריאתו: 'זכרי אתי'. הזיכרון מתרחש בממלכת התודעה, זאת הטריטוריה של היחיד. האם אפשר לזכור עם מישהו? גם עם התמונה של ההתרחשות שהיתה נמצאת בתודעה שלי ובתודעה שלך, האם אדוות הרגש משותפות? או שכל יחיד ויחידה הרגישו אחרת? הניסיון מורה, הרגש גם מעצב את התמונה. שניים היו באותה התרחשות, כל אחד זוכר אחרת. לזכור עם מישהו, זהו נס. כאן יכולה להתרחש עדות, אני מעיד על זיכרונך ואת על שלי.

'זכרון תרועה' מנסה לחולל את הנס, מנסה להוביל קהילה שלמה - לזכור ביחד. [נכתב סמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל].

---

[1] ויקרא כ"ג כ"ד

[2] במדבר כ"ט א'

[3] ויקרא כ"ה ט'

[4] דברים כ"ד י"ט

[5] פאה ו' ב'

[6] שם ז' א'

[7] 'תפנית נשימה' עמ' 13 בתרגום העברי