על הדם [פרשת אחרי מות קדושים]

על הדם [אחרי מות - קדושים]

בין כל פרשיות הקרבנות שבספר ויקרא, מופיעה בפרשתנו פרשת אכילת בשר:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת. [ויקרא י"ז ח' - י"ד]

הצו - אסור לאכול את הדם. הנימוק - כי הדם הוא הנפש. ה'דם' הוא נושא רגיש בכתבי הקודש, עוד מבראשית. לאחר המבול, הותר לאדם לאכול בשר. להיתר נלוו מגבלות:

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. [בראשית ט' ד' - ו']

החומרה היתרה בה מתייחסים כתבי הקודש לרצח, נובעת מכך שגם הארץ נזהרת בדם:

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. [במדבר ל"ה ל"א - ל"ג]

ואף הדרישה שלא להתעלם ממת אלמוני, נובעת מחומרת הדם:

וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. [דברים כ"א ו' - ט']

את הרגישות היתרה הזאת ל'דם', אפשר לקחת לאחד משני כיוונים. שני הכיוונים האלה מתרוצצים בתוכי. הכיוון האחד - רתיעה עד הקצה מכל שפיכת דם, הכיוון השני - עמידה עד הקצה על קדושת הדם שהיא קדושת הנפש שהיא קדושת האדם.

הכיוון הראשון

הרב אברהם חן היה איש מיוחד, הוגה צנוע ומעמיק. נצר לשושלת חב"ד, שיצר הגות ייחודית וחודרת. הוא היה פציפיסט, שורר את קול שלילת שפיכת הדם - עד הקצה. ב1911 סערה רוסיה בעקבות מה שנקרא - 'משפט בייליס'. היתה זאת עלילת הדם הגדולה במאה העשרים. מנחם מנדל בייליס היהודי הואשם ברצח ילד למטרות פולחן. הפרשה הכתה הדים גדולים, ואותותיה נותרו גם במרחבי הספרות והאמנות. הרב חן כתב מסה בעקבות הפרשה 'היהדות והדם'. במסה הוא מראה כי לא ייתכן שיהודי יחפוץ בדם, מכיוון שכל מקורות היהדות זועקים כנגד הדם. דוד המלך לא בנה את בית המקדש, מכיוון שידיו שפכו דם. על המזבח ואבניו אסור להניף ברזל מכיוון שממנו עושים חרב השופכת דם. חכמים - בניגוד לרבי אליעזר - אסרו לשאת כלי נשק בשבת מכיוון שאינם תכשיט אלא גנאי. החרב - טמאה טומאת מת כמת עצמו. יעקב - על פי החכמים - חשש מהמפגש עם עשיו חשש כפול: פן ייהרג ופן יהרוג. חכמים אסרו לשמוח במפלתם ובמותם של הרשעים. ועוד כהנה וכהנה. דמותו המתבוננת והמעמיקה של הרב חן - עליו סיפר לי סבא שלי שגר בשכנות אליו והיה נוהג ללכת אליו לשמוע את שיחותיו - משמיעה לי את הקול הראשון: צו הדם של מקורות היהדות הוא ללכת עד הקצה בהימנעות משפיכת הדם.

הקול השני

הקול השני ממשיך את קול הארץ שאי אפשר להחניף לה ביחס לשפיכת הדם והיא מקיאה אל מול המזלזל בדם ודורשת נקמתו. זהו קול מושתק במחוזותינו ואף במחוזות נפשי, אבל הוא תובע את מקומו. בימי טרום הקמת המדינה, היתה מחלוקת גדולה שפיצלה את היישוב הרבה מעבר לפיצולי היום. אחד ממוקדי המחלוקת היה היחס לבריטים, הוא פיצל בין המחתרות השונות. אנשי הלח"י היו אנשי הקצה, המנודים המוכפשים והנרדפים. גדלתי בבית שקול אחד - קולו של אבי - היה מאוהדי ותומכי הלח"י. אבא הגיע לארץ אחרי, הספיק לגעת רק בשיפולי עולם המחתרת. אבל לאחר מכן היה קרוב לישראל אלדד, הקול האידיאולוגי שבין אנשי הלח"י. כתבי הלח"י היו בארון הספרים שלנו, כמו גם שירת אצ"ג הקרובה אליהם. לימים התווספה ההיכרות הקרובה עם יהושע כהן, מאנשי המעשה שבמחתרת. גם אם רחקתי מהקול הזה, הוא נשמע באוזני ואני מחויב מכוח זהותי להקשיב לו ולהגיב. המתנגדים והמכפישים לרוב אינם מכירים את מעמקיו, את מרומי החזון שלו, את עושר השפה והדימוי, את החבירה לעורקים פנימיים הזורמים במקורות היהדות. מוטיב הדם הוא חזק מאוד בשירה ובהגות של חוג זה, יודעי דבר יחברו זאת לנתיבי הדם של הלאומיות בכל העולם כולו. הדם הוא הנפש, ואת הנפש מוסרים, ועל הנפשות הנשפכות נוקמים כי ערך הנפש והדם עליון. אחת הפרשיות הכואבות בתולדות הלח"י, היא פרשת נערי רעננה. קבוצת נערים שהתכנסה בבית בפרדס בשולי רעננה ללמוד להשתמש בנשק. בעקבות הלשנה צרו על הבית מאות חיילים בריטים שפתחו באש והרגו חמישה מהנערים. אלתרמן כתב פואמה - 'הנערה השלישית' ובה הפליא לתאר את סבך הניכור והזרות של נערי הלח"י הן ליישוב והן לבני משפחותיהם. לימים החליטה עיריית רעננה לקרוא כיכר על שמם - 'כיכר ילדי רעננה'. הכיכר שוכנת ליד בית ספר התיכון 'אביב'. מתוך חקירה וסקרנות לקחה על עצמה מגמת התיאטרון שבבית הספר לחקור את הפרשה, לפגוש את הזקנים שהיו באותם הימים צעירי הלח"י, ולהעלות מחזה על הפרשה. סיפור החקירה וההצגה תועד בסרט - 'ילדי רעננה'. זהו סרט חשוב ומרגש המתעד כיצד יושבת חבורת הזקנים וזוכה לכך שיש הד לסיפורם ודמויות של צעירי העכשיו משחקות אותם ואת דמותם. בעולם של תרבות בית מדרשית, חשוב לתת מקום לכל קול - גם לקולו של רבי אליעזר שהתיר לשאת חרב בשבת מפני שהיא תכשיט. אני מתבונן בסרט ו'קול דמי אחי זועקים אלי', הקול השני המתמודד עם הקול הראשון. קשה יותר להאזין לשני קולות, במיוחד כשמדובר בסוגיית דם וחיים. אבל - כך אני מאמין - כך ראוי לעשות.

הקול השלישי  

גבריאל גרסיה מארקס כתב סיפור קצר: 'נתיב דמך בשלג'. זה סיפור אהבה על שני צעירים במדריד. הם נישאים ויוצאים למסע ירח דבש לפריס. ביציאתם מקבלת הכלה זר וורדים. אחד הוורדים דוקר את אצבעה, דקירה קלה של כלום. אבל הפצע לא מפסיק לדמם, וכשהם מגיעים לצרפת הוא הופך לשטף המוביל לאשפוזה ולבסוף למותה. במהלך הנסיעה היא מוציאה את ידה מהחלון, בתקווה שהאוויר הנושב יפסיק את זרימת הדם.

...גם הדבר הזה נמצא לא מועיל, אבל היא עדיין לא נבהלה. 'אם ירצה מישהו מישהו למצוא אותנו,' אמרה בחן הטבעי לה, 'יהיה לו קל מאוד. אין לו אלא להתחקות על נתיב דמי בשלג.' מיד עיינה בדבריה ופניה נהרו באור ראשון של בוקר.

'תתאר לך' אמרה. 'נתיב של דם בשלג ממדריד ועד פריס. לא נראה לך שזה יכול להיות שיר?'

בהשראת סיפורו של מארקס, כתבתי סיפור 'נתיב דמך', המופיע בספרי 'אבי אבי'. בסיפור אני מגלה טיפות דם המובילות אותי כסימני דרך עד לקונסוליה הבלגית שהיתה בקצה רחוב ביתי. שם, בקונסוליה של ארץ הולדתו של אבי, אני מוצא אצל השגריר ורעייתו קשב לסיפור חיפושי אחר מותו של אבי במלחמה.

הדם הוא הנפש. הוא מסעיר את הנפש. הוא מחייב לנקוט עמדה בשאלות של החיים ושל המוות. אסור לברוח מהשאלות האלה, גם מהקולות הקשים הכרוכים בהן. רק מעקב אמיץ בעקבותיהם, יכול להביא לנקיטת עמדה מאוזנת ומכילה בשאלות הקיום שיום הזיכרון ויום העצמאות שעברנו מעמידים בפנינו.

על הקרחת [פרשת תזריע מצורע]

על הקרחת [פרשת תזריע - מצורע]

פרשת הצרעת, מובילה להתבוננות מעמיקה בגוף האדם. לא רק על הנגעים לסוגיהם ולמיניהם, אלא גם על האיברים הנושאים אותם. ההבחנה דורשת להבדיל בין הנגע לבין פגם או חיסרון שאיננו נגע. וכך, במהלך ההתבוננות מורה התורה:

וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ

קֵרֵחַ הוּא

טָהוֹר הוּא.      [ויקרא כ"ג מ']

מדוע יש צורך להורות כי הקרח טהור, כי הקרחת איננה נגע?

מפני שנטיית לב האדם היא לראות בה פגם ומגרעת. באותה העת, יצירה מלאכותית של הקרחת היתה מדרכי האבלות. האדם פוגע בעצמו, פוגם צורת עצמו כביטוי לאבל ולצער. על הכוהנים נאסר לפגוע בעצמם, אפילו לשם אבלות:

לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם

וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ

וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת.              [שם כ"א ה']

על נטיית ההמון לראות בקרחת פגם, אפשר ללמוד מסיפור אלישע:

וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל

וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ

וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר

וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ

וַיֹּאמְרוּ לוֹ:

'עֲלֵה קֵרֵחַ, עֲלֵה קֵרֵחַ'.

וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם

וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה'.

וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר

וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. [מלכים ב' ב' כ"ג - כ"ד]

פגיעה היפגעות וכעס, כרוכים בקרחת. חז"ל העמיקו בחקר האנטי - קרחתיות והורו:

...ויתקלסו בו ויאמרו לו:  'עלה קרח עלה קרח',

אמרו לו: עלה שהקרחת עלינו את המקום.

רש"י מסביר כי אלישע המתיק את המים המרים שבמקום, והנערים טענו שבכך פגע בפרנסתם. כשהיו המים מרים, הם הביאו מים ממרחק ומכרו אותם, ועכשיו...

כך היא דרכה של שנאת האחר, היא נוגעת בחיסרון, הופכת אותו לפגם, ומעצימה אותו לטענה כי הרעות השונות נגזרות ממנו.

מאיר שליו כתב בהשראת אלישע את הספר 'שתים דובים'. הוא בוחר להתמקד בנקמתו הנוראה של אלישע, והנקמה עוברת כחוט השני בספר. לעומתו אפרים קישון כתב את 'שעיר, לעזאזל', ובוא הלעג לקרח במוקד. בספר הסטירי בדרכו הייחודית של קישון, מתפתחת במדינה שנאת קרחים. עד כדי כך מגיעים הדברים שגם אדם מן השורה - פפי, חברו של המספר אומר: 'חבוב, אני מתחיל להאמין שבעלי הקרחת ראויים באמת ליחס של יד קשה'.

לא רק האחר שונא את הקרח, גם הבן שאבא שלו קרח מרגיש לא בנוח. בספר ילדים ששמו 'הקרחת של אבא' כותב המחבר - עופר הוד:

לאבא של דנה יש ראש כסוף,
לאבא של יואב שער אסוף,
אבא של מתן מתולתל, עם פוני מפוצל.

רק אבא שלי קרח,
כמו ירח.

ולא רק הבן, אלא אף הקרח עצמו - לא חי בשלום עם הקרחת שלו. הנה כך כותב יאיר אגמון בטורו:

יש לי קרחת. כבר בצבא הייתה לי קרחת. החברים שלי בטירונות צחקו עליי שאני מזדקן במהירות, ואני חייכתי וחשבתי לעצמי, נו טוב, אפשר לחשוב, אז אני קצת מקריח, אז השיער שלי קצת דליל, זה לא כזה נורא...

יש לי קרחת. זאת לא אשמתי, אלו הגנים שלי, מה אני יכול לעשות... אני זוכר איך פעם אחת, בסוף אלפיים ושש עשרה, הסתכלתי במראה וראיתי איש קירח עומד מולי. זהו, חשבתי לעצמי. זה קרה.

[לאחר שהוא מעודד את עצמו בעזרת תורה של רבי נחמן המורה לחפש את הטוב הוא מוסיף:] יש לי קרחת על הראש, זה נכון, אבל הקרחת הזאת לא "שלי", והיא לא "אני". היא חלק ממני. לפעמים אני מתבייש בה, לפעמים אני צוחק עליה, אבל רוב הזמן היא סתם שם, כמו כל שאר הדברים. החיים הם עסקת חבילה, כל דבר הוא חלק מכל דבר. וחשוב להתעסק בטוב, חשוב לחפש את הטוב, להתנחם בו, ללכת לאורו. אז אני קירח, אפשר לחשוב. מה הבעיה להיות קצת קירח. אומרים שקרחת זה מושך. נראה לי שככה אומרים. לא יודע. לא משנה. צריך להתעסק בטוב, זה מה שחשוב.

החיים מורטים את האדם, יש פיסות מהגוף מהנפש מהתודעה והזיכרון שנשמטות. צריך לקרוא לילד בשמו: 'קרח הוא', וגם לדעת - 'טהור הוא'. הבלאי כך הורה לנו הרמב"ם, הוא חלק בלתי נמנע מהחומר. גם אפיק נחל מפותל שהמים חצבו בו מצוקים מצוירים - הוא תולדה של הבלאי. הוא זה שיוצר את היופי, ובוודאי - את האופי. 

על הטוב [פרשת שמיני]

על הטוב [פרשת שמיני]

חטא בני אהרון, מתעתע בתודעה. הכתובים עצמם עמומים, נעים בין שיפוט חיובי לשלילי. העונש מעיד כי חטאו, וכן הדיבר המגדיר את אשר עשו כהקרבת אש זרה אשר לא נצטווו להקריבה. מהצד השני, התואר 'בקרובי' והתיאור 'אקדש', מורים על שיפוט חיובי. החל מפרשנות החכמים ועד הפרשנים המאוחרים, נעשו ניסיונות מניסיונות שונים להבין מה היה החטא? רבי ישמעאל מסיק מהאיסור שבא לאחר מכן לשתות יין לפני העבודה במשכן, שהחטא היה שהם נכנסו שתויי יין. מדרש אחר מורה - החטא היה שנכנסו לפני ולפנים, למקום שרק לכהן הגדול מותר להיכנס. או - שהקריבו קרבן שלא נצטווו לה, או - שהביאו אש מבית הכיריים, זילות בקודש...

אני רוצה לגעת בפרשה מכיוון אחר. הצו. רבים מאנשי המסורת והתיאולוגים, העמידו את הצו של התורה בדומה לחוק הטבע. מוחלט, חד משמעי, שתולדתו ענישה כשם שמי שצועד קדימה מראש מגדל גבוה יפול ויישבר עצמותיו. אני רוצה להעמיד את הצו, קרוב לצו המוסרי. הרמב"ם בפרק השני של 'מורה נבוכים', מבחין בין חוקי התבונה המבוססים על ההבחנה בין אמת לשקר, ובין חוקי המוסר - והצו - שהם מן המפורסמות. 'מפורסמות' במילון שלו משמע - יחסיים. זה טיבו של החוק המוסרי, האחד חושב שהכאת ילדים היא מעשה רע, השני חושב שהיא מעשה טוב שכן 'חושך שבטו שונא בנו'. הרמב"ם חשב שהצו של התורה מכריע, אך לא מבטל את חוסר הוודאות הגלום בו. כשהוא דן בקרבן מסוים בו מקריבים שבעה כבשים ולא שמונה, ושואל - מדוע שבעה ולא שמונה? הוא עונה - אם היו מקריבים שמונה היית שואל למה לא שבעה? זאת עמדה ייחודית. אחרים - למשל אנשי הסוד - יסבירו מדוע דווקא שבעה. נלך בדרכו של הרמב"ם. החוק המוסרי והצו אין להם צידוק - למה כך ולא אחרת? יש בהם בחירה של הבוחר או של המחוקק. ככה. כי אין ברירה, חייבים להחליט.

אייריס מרדוק, שייכת לקבוצת ההוגים החושבים שהמוסר הוא הרכיב המכונן את התודעה כולה. מדוע? מפני שכל הכרה, ארוגה בהטיות האישיות של המכיר. בכדי להגיע להכרה טהורה, צריך לפרום את ההטיות, לבטל את האנוכיות המתבוננת. זה, המעשה המוסרי. לדעת לחשוב על אשר מעבר לי, לשים את העצמי בסוגריים.

ניקח את שתי התובנות האלה - של הרמב"ם ושל אייריס מרדוק - ונתבונן איתן בסיפור בני אהרון. במשכן היו חוקים, בין השאר איזו אש להקריב. בני אהרון הקריבו אש אחרת, זרה. מבחינה מוסרית, הבעיה היתה שינוי החוק. לא מפאת היותם שתויי יין, אלא מפאת השינוי. למה זאת בעיה? הרי הם עשו זאת ממניעים טהורים? הרי הם היו אנשים 'קרובים'? הסיבה היא שהחוק הוא רופף. אין צידוק אמיתי למה אש כזאת ולא אחרת. כוחו של החוק הוא בהכרעה, ככה. ברגע שמרופפים את מוחלטותו, הכל חוזר לכאוס.

לסבא שלי היו כל מיני כללי התנהגות: אסור לקרוא בשכיבה, אסור לגעת בעין, באף, ועוד כהנה וכהנה. פעם אחת עשיתי משהו שלא עלה בקנה אחד עם אחד הכללים. סבא גער בי. כעסתי. אמרתי לו:

'סבא! מה יש?! מה יש?!'

סבא התכנס לתוך עצמו ואמר לי:

'אסור לומר 'מה יש?' על שום דבר, כי אפשר לומר 'מה יש?' על כל דבר...'

כשנסעתי עם תלמידי לפולין, הגענו לעיר של סבא שלי, ראדום. סיפרתי להם שם את הסיפור. כשחזרנו הם התחילו להוציא עיתון כיתה הומוריסטי.  שם העיתון היה - 'מה יש?!'

הבעיה עם האש הזרה היתה בדיוק הבעיה עליה מצביעה מרדוק: ברגע שאדם מביא את האש שלו, היא סבוכה בהטיות האישיות וזה הפך המוסר והצו. המעבר לאש הזרה של העצמי, מחזיר אותנו להיות כמו החיות, שהרי - בסופו של דבר - האדם הוא חיה מדברת. החייתי הוא עצמי, אבל הוא יכול להתדרדר לפוגעני. כך כותב המשורר צ'סלב מילוש:

רצחנות זו של עכבישים, מוזרויות אלה של זבובים

ושעשועי חיידקים וירקות כמו פציעה

לא מבדרים אותי, להפך, כמו אסתמה, חונקים.

הטבע, מבחינה פוליטית, חשוד אתה.

אושוויץ של נמלים! דכאו של חרגולי השדה!

לשווא תכסה על פשעים בפאה נכרית של ירקות.

עת דגלנו האנושי את כדור הארץ יכסה,

דבר לא יהיה טבע - הכל יהיה אומנות.

את השיר הזה כתב מילוש ב1944, בפולין. האדם יכול להתנשא אל מעבר לחיה, בעזרת המוסר. המוסר איננו רק התוכן של הצו - 'השנוא עליך אל תעשה לחברך' - הוא גם הצורה שלו, ההכרעה של כך ולא אחרת השוללת את הזכות והחובה של האדם להוסיף את דעתו שלו.

בימי הקורונה האלה, נקבעו חוקים חדשים. החוקים מבטלים זכויות יסוד של האדם, חופש התנועה, חופש העיסוק. זאת התמודדות מוסרית, עם החולי, עם המוות. החוקים אינם מוחלטים, על כל אחד מהם אפשר לחשוב בהיפוך. אבל ההתנהגות של החברה המוסרית, היא הציות לחוק [עד לגבול החוק הבלתי חוקי בעליל]. בלי זה, הכאוס יגבר עלינו. כך היא ההתמודדות האנושית, המוסרית.

על השלמים [פרשת צו]

על השלמים [פרשת צו]

ב'טבלה המחזורית' של הקורבנות, מופיע קרבן השלמים. זהו קרבן יוצא דופן, המניע להקרבתו איננה החובה אלא הכרת הטוב. בניגוד ליתר הקורבנות, חלק מהקרבן נאכל על ידי המקריבים אותו, אזרחים מן השורה ולא כוהנים. והנה, תוך כדי פרישת מערכת החוקים של קרבן השלמים, מוסיפה התורה:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ.

וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ.

כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה', וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.

וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.

כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. [ויקרא ז' כ"ג - כ"ז]

מדוע מצורפות לפרשת השלמים מגבלות האכילה, לא לאכול את החלב ולא את הדם? בטרם נציע פתרון לשאלה, ניזכר בפרשה ראשונית בה יש דפוס דומה. עם בריאת האדם, נותן לו ריבונו של עולם תפריט:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:

הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע

לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.              [בראשית א' כ"ט]

האדם נקרא להיות צמחוני, לאכול פירות ירקות וזירעונים. והנה, לאחר משבר המבול, עם צאת נח מהתיבה, משתנה התפריט:

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה,

כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.              [שם, ט' ג']

אלא שלהיתר האכילה מצורפת הגבלה:

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ - דָמוֹ - לֹא תֹאכֵלוּ. [שם שם ד']

כשם שבפרשתנו עם היתר אכילת בשר השלמים הופיע האיסור לאכול חלב ודם, כך בפרשת נח עם התר אכילת הבשר, הופיע האיסור לאכול דם.

תורת המוסר, היא תורת האיזון בין הראוי המותר והאסור. כל הטיה אל ה'כן' או אל ה'לא', מערערת את האיזון. על כן, במקום שיש היתר מיד מופיע האיסור. כך שומרים על האיזון.

יואל הופמן כותב לקראת סוף ספרו 'מצבי רוח':

כל פעם אנחנו חושבים שהגענו לסופו של הספר ואז אנחנו נזכרים בדברים אחרים. אנחנו זוכרים איך הילדים שלנו היו קטנים ואיך, כשאחזנו בידם ומיהרנו ממקום למקום, הם עפו ברוח כמו עפיפונים.

אנחנו גם זוכרים איך עלבו בנו בכל מיני מקומות, בעיקר בשוויץ. שם כל דבר [בעיקר הנוף] היה כל כך סדור ובשל כך נפגענו עד עמקי נשמתנו [אולי צריך לומר נשמותינו].

המשטרה הגלויה כיוונה את הדברים מבחוץ והמשטרה הסמויה מבפנים. ברגע שעברנו את הגבול הוכנסנו [ואי אפשר לומר הושלכנו שכן איש אינו משליך שם דברים] לכלא דמיוני, מאותם מקומות שבהם כל אחד יושב בתא שעשוי ברזל ורואה את שכניו מבעד לסורגים שבצד ואת השומרים דרך הסורגים שלפנים. [145].

הדברים האחרים, מבקשים לשמור על האיזון בינם לבין עצמם. מצד אחד - הילדים עפים ומתפזרים, ומצד שני - שוויץ מכניסה אותם לכלא דמיוני. כמו היתר אכילת בשר, המתאזן על ידי איסור אכילת הדם. הכלא הדמיוני השוויצרי, שולח אותי לסיפור של הארוקי מוראקמי - 'השתיקה'. חברו של המספר הוא מתאגרף, הוא מסביר לו למה הוא אוהב את זירת האגרוף:

'אחד הדברים שאני אוהב באגרוף זה העומק. זה מה שתפס אותי. בהשוואה לזה, לקבל מכות ולתת מכות זה לא עניין גדול, זה רק התוצאה. ואותו דבר עם ניצחון והפסד. אם אתה מצליח לרדת לחקר העומק הזה, ההפסד לא חשוב - שום דבר לא יכול לפגוע בך. הרי אף אחד לא יכול לנצח בכל דבר; מישהו חייב להפסיד. הדבר החשוב הוא להיכנס בזב עמוק. זה - בשבילי - זהו אגרוף. כשאני בקרב, אני מרגיש כאילו אני נמצא בתחתית של בור עמוק מאוד. כל כך עמוק בפנים עד שאני לא רואה אף אחד ואף אחד לא רואה אותי. אני נאבק לבני שם למטה, בחושך. אני לגמרי לבד. אבל זה לא לבד עצוב. יש סוגים שונים של בדידות. יש בדידות טראגית שהכאב שלה קורע לך את הלב. אבל יש גם בדידות שהיא לגמרי לא כזאת - אם כי כדי להגיע למצב הזה אתה צריך לסלק כל שומן מהגוף שלך. אם אתה עושה את המאמץ, אתה מקבל בחזרה את מה שהשקעת. זה מה שלמדתי מאגרוף.'

                                                  [הפיל נעלם. עמ' 226 בתרגום העברי]

התר ו איסור, פיזור ו כלא, הצטרפות ו בדידות. אלה פנים שונות של האיזון. בתורת האיזונים, יש תקופות שונות. יש עת שהקוטב האחד מובלט, יש עת שהקוטב השני. כולנו עתה בעת של איסורים המוטלים עלינו, בכלא הבידוד והבדידות שאנו נתונים בו. מי ייתן ונזכה להפיק את המרב מהקוטב הזה, ולשוב במהרה לאזן את חיינו בקוטב השני.

    

gk