על החיים ועל המוות [פרשת קורח]

על החיים ועל המוות [פרשת קורח]

בזמן המגפה, מציל אהרון את אחיו בגבורה הרואית:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף.

וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.

עמידתו של אהרון בין המתים ובין החיים, תפשה את תשומת ליבי. משהו בעמידה הזאת בגבול שבין שתי הקבוצות - המתים והחיים, עוצר את המגפה. ראו נא מה מוסיף רש"י לתמונה:

'ויעמוד בין המתים' וגו' -

אחז את המלאך והעמידו על כורחו.

אמר לו המלאך: 'הנח לי לעשות שליחותי'.

אמר לו: 'משה ציווני לעכב על ידך'.

אמר לו: 'אני שלוחו של מקום, ואתה שלוחו של משה'.

אמר לו: 'אין משה אומר כלום מלבו, אלא מפי הגבורה. אם אין אתה מאמין - הרי הקדוש ברוך הוא ומשה אל פתח אהל מועד, בא עמי ושאל...

דבר אחר: למה בקטורת?

לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר 'סם המוות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש.'

אמר הקדוש ברוך הוא: 'תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית'.

התמונה הראשונה - מעצימה את האדם [משה, אהרון] אל מול המלאך. התמונה השנייה שוללת אפשרות מאגית שהקטורת גורמת למגיפה, מעמידה את אחריות האדם כגורמת לעונש. משתי התמונות מתעצמת תמונתו של האדם, העומד בין המתים ובין החיים ועוצר את המגיפה. אני מרגיש שבליבו של אהרון מפעמת אהבת האדם ותשוקת החיים, אלה מובילות אותו להיאבק במוות.

ליבי לוקח אותי בעקבות התמונה החזקה הזאת, אל פסוקי תהילים שנקבעו כפסוקי ההלל:

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה.

וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ.              [תהילים קט"ו י"ז - י"ח]

יש החושבים שהמתים ויורדי דומה מהללים יה, אך המשורר חולק עליהם. על פי תמונתו של המשורר המתים ויורדי דומה דוממים, ואנחנו - החיים, מהללים.

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.

יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי.                                          [שם קי"ח י"ז - י"ח]

הקריאה הזאת, נובעת מאותה תמונת עולם. מי שמבחין הבחנה חדה כתער בין החיים ובין המוות, הוא החדור בתשוקת החיים ובתעוב המוות. זה הרקע לצו התורה:

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.

כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.                                                 [דברים י"ח י' - י"ג]

איסור הדרישה על המתים הוא חד וחלק, איננו פותח פתח לאפשרות אחרת. הרמב"ם מסכם את המסורת ההלכתית, מגדיר באופן מדויק את האיסור:

איזהו דורש אל המתים?

זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו.

ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטרת ידועה וישנים לבדן כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום.

כללו של דבר - כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו לוקה, שנאמר 'לא ימצא בך מעביר וגו' ודורש אל המתים'.      [הלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה י"ג]

אם צריך לאסור - כנראה שיש אנשים שנוהגים כך. אם יש אנשים שנוהגים כך - כנראה שיש מנוע אנושי המניע אל עבר התנהגות שכזאת. המנוע הזה הוא תמונת עולם בה עולם המתים הוא עולם חי, חי יותר מהעולם שאנחנו חיים בו. על כן ישנה כמיהה אנושית לחבור אליו, להשיג ממנו ידע ברכה וסיוע במצוקות החיים. אם יש מנוע אנושי שכזה, סביר שהוא יימצא גם במקורות היהדות - למרות האיסור הצלול והבהיר. ואכן כך כותב ספר הזוהר: 

אמר רבי ייסא: בשעה שהעולם צריך למטר, מדוע הולכים אל המתים, והרי כתוב: (דברים י"ח) 'ודורש אל המתים' ואסור?!

אמר לו רבי חזקיה: עד עתה לא ראית כנפי ציפור עדן. 'ודורש אל המתים', 'אל המתים' בדווקא, שהם חייבי העולם, שהם עובדי כוכבים ומזלות שהם תמיד מתים. אבל ישראל שהם זכאי אמת, שלמה קרא עליהם (קהלת ד) 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' - בזמן אחר ולא עכשיו, 'שכבר מתו' ועכשיו הם חיים...                 [זוהר כרך ג פרשת אחרי מות דף ע"א עמוד א']

הנה כך הפכו המתים - לחיים. חיבה יתירה אני מחבב ספר הזוהר, אך בדבר הזה אני אוחז בפשוטו של מקרא, במסורת ההלכה ובדברי הרמב"ם. החיים - חיים, המתים - מתים. אסור להתבלבל.

מדינת ישראל עומדת בפני אתגרים קשים קורעי לב, ביניהם - פדיון שבויים והחזרת גופות חיילים. מנקודת מבטי צריך לעשות הבחנה חדה, בין החיים ובין המתים. האחריות כלפי החיים, שונה באופן מהותי מהאחריות כלפי המתים. אסור לבלבל את השפה, להתייחס למתים כחיים שיש להשיבם. המוות הוא קשה, קשה להכיר בו בוודאי כשהוא של קרוב ושל חבר. אבל צריך לעשות כל מאמץ, להחזיק את ההבחנה בין חיים ובין מוות. לא נמות כי נחיה, ונספר...

 

על הסיפור [פרשת שלח]

על הסיפור [פרשת שלח]

סיפור השליחים, מעורר מחשבות על מושג השליח. על פניו, כל עוד מילאו השליחים את תפקידם ומסרו את המידע שהתבקשו להביא - הכל הלך למישרין. השיבושים התחילו כשהם הכניסו את העמדה שלהם, את השיפוט. כאן החל מאבק בין הקולות השונים:

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

על פניו מצטיירת תמונה, כי לו היו השליחים מתרכזים במה שהם צריכים לעשות, הכל היה בסדר. הנחת העבודה של פרשנות זו, שתפקיד השליחים היה למסור עדות, להתרכז בעובדות ולא בפרשנות. הרשו לי להציב בפניכם מבט אחר. הנחת העבודה שלי היא שתפקיד השליחים היה לספר סיפור. אי אפשר לספר סיפור בלי לצבוע אותו בגוון האישי. צריך לחפש דרך אחרת, מה לעשות עם הטיית הסיפור כפי שקרה במעשה השליחים. עד שנמצא את הדרך האחרת, בואו ונקשיב לסיפור שסיפר אחד מחסידיו של רבי נחמן מברסלב:

 

מעשה מבת רבנו ז"ל, שבא רבנו הקדוש לביתה והיתה חולה מאוד, וישב רבנו הגדול בצער גדול, ונרדם. ובא אליו הבעל שם טוב ז"ל ואמר לו:

            'מה אתה כל כך בצער?'

אמר לו: 'הלא ביתי כל כך חולה.'

אמר לו הבעל שם טוב: 'הלוא מה שכתוב בתהילים פסוק: 'מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם'... השם יתברך עושה חסד, למי שמשיח ומספר מהם [מהישועות]. 'לדוד ולזרעו עד עולם' - זה רבנו ויוצא חלציו...'

רבי נחמן עצוב. בתו חולה וזה שובר את לבו. הבעל שם טוב מתגלה לו בחלום, ומורה לו כי הישועה בה על ה'משיח', שהוא המדבר והמספר. הסיפור איננו דרגה שניה ביחס לחוויה הבלתי אמצעית, הסיפור הוא דרגה ראשונה. הוא גואל את האדם, האדם עצמו הופך להיות הגואל והנגאל, דוד המלך. הסיפור עוד לא נגמר:

וסיפר אז רבנו ז"ל המעשה מהמהרש"א לבתו אדיל [החולה], והיה לה רפואה. והיא סיפרה לכמה חולים והיה להם רפואה, וכן רבי נחמן מטולשטין ז"ל גם כן סיפר והיה כן.

הסיפור גואל ומתגלגל וממשיך לגאול עוד ועוד חולים. איזה סיפור סיפר רבי נחמן לבתו? את המעשה מהמהרש"א. על כך כותב המספר:

והקיץ רבנו ז"ל ואמר לבתו אדל: כשהייתי בעיר אוסטרהא ושם סיפרו לי שיש בעירם פנקס ישן נושן מזמן הגאון האלוקי המהרש"א ז"ל נכתב שם כל מה שנארע עם המהרש"א ז"ל, והיה הפנקס נכתב באופן כזה אשר בכל דף שהוא סיפור אחד היה צריך לשלם זהוב אחד ונתתי להם ג' זהובים ופתחו לי את הפנקס בג' מקומות ואלו הסיפורים שקראתי בהם. 

ראו נא איזו אהבת סיפור, הוא משלם שלושה זהובים בעבור סיפורים. כי סיפורים הם חשובים, הם הגואלים את האדם. הקשיבו לסיפור המהרש"א שנקנה בזהוב, אותו סיפר רבי נחמן לבתו החולה:

בעת שבנו בית הכנסת באוסטרה והיה נצרך כסף רב לבנותו ועל כן עשו הנחת אבן הפינה בקהל רב, והכריזו למכור את הנחת האבן, עד שגביר אחד קנה את זה בשק מלא זהובים. ואחר כך כיבד את המהרש"א ז"ל שהוא יניח האבן. ואמר לו המהרש"א שיבקש ממנו איזה דבר בשביל זה. וביקש ממנו שיהיה לו בן כמהרש"א, וענה לו המהרש"א שזה קשה מאוד, ושיבקש דבר אחר, והוא התעקש דווקא בזה הדבר, ואמר לו המהרש"א אם כן כשתהר אשתך תמות אתה, וכשתלד תמות היא גם כן, ואני אקבל את הילד ואגדלו אצלי, והסכימו על זה, וכן הווה, ונתגדל אצל המהרש"א ז"ל...

 

בעזרת הסיפור הרחוק הזה, מביע האב את רגשותיו לביתו. הוא מספר לה על ילד שהיה כל כך חשוב להוריו, עד שהם היו מוכנים למות כדי שהוא ייוולד. הוא מספר לה שהחינוך חשוב מהייחוס, ורק מי שלמד אצל המהרש"א יהיה כמו המהרש"א. הוא רומז לה שהוא מעריך אותה על היותה מי שהיא, ולא רק יוצאת חלציו. רגשות שכאלה אי אפשר להביע באופן ישיר, רק על ידי הסיפור הם מתקיימים.

נשוב אל סיפור המרגלים. כל מספר הטיל לסיפור את נפשו. אלה - את חרדתם ואלה את ביטחונם. עשרת המרגלים סיפרו וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. הם מביעים את הפחד שלהם, את העדר הביטחון העצמי המגמד אותם לחגבים. הם מספרים שגם בעיני האחרים, הם היו כחגבים. מניין הם יודעים? כי הם מספרים, והמספר הוא יודע כל. שני המרגלים האחרים סיפרו: סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם. כנראה שהתמונה היא על פי האמונה שאדם לפני מותו, צלו נעלם. מנין הם יודעים? האם הם ראו? נראה לי יותר שדמיונם היוצר והמספר צייר את התמונה הזאת. אלו ואלו מספרים, אלו ואלו יוצרים את המציאות. כך מקבלים השומעים שני סיפורים, סיפור חרדה וסיפור ביטחון. זה המנגנון המונע הטיה, על ידי כך שהוא מציב הטיות מנוגדות. מעתה עליהם לבחור את הסיפור שלהם, זה שיגאל אותם מאי הוודאות ויוביל אותם להכרעה איך להגיב למציאות שחלקים ממנה יוותרו לעולם באי ידיעה ספקנית. זה השורש של מושג המחלוקת, הלב הפועם של בית המדרש העתידי.

בלזק, הסופר הצרפתי הגדול, כתב על נפוליאון גיבורו: 'את שהחל הוא בחרב, אסיים אני בקולמוס'. המרגלים היו מספרי סיפורים, שהצטרפו בסיפורם לצבא העם. הסיפור הוא הגואל את המציאות מעובדות חסרות פשר, נותן להם טעם בדמיונו היוצר. בין הסיפורים השונים צריך להכריע. זאת בחירה - האם לאמץ סיפור פסימי על החיים או סיפור אופטימי. משה בחר בסיפור האופטימי, בחר בו כבסיס למדיניות לאסטרטגיה ולטקטיקה שלאורן הוביל את העם אל הארץ.

 

 

 

 

על השמרנות [פרשת בהעלותך]

על השמרנות [פרשת בהעלותך]

 

כך פותחת פרשתנו

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

ההיגד המורה שאהרן עשה על פי הציווי - מוזר, הוא מתבקש מאליו. ברור שלא משנים, את החוק הלא צריך לקיים. זה הרקע לדברי רש"י: 'להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה'. אפשר לקיים את החוק ולשנות, להוסיף פרשנות או תנאי - להטביע חותם אישי. אבל אהרון שומר על חוק, שמרנותו היא המתוארת בדיבר. דברי רש"י מעוררים אותי להתבונן במתח שבין השינוי לאי השינוי.

כאיש בית המדרש, אני אוהב את השינוי. 'אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש' הורה רבי יהושע [חגיגה ג' א'], ואין חידוש ללא שינוי. ירמיהו [ל"א] וישעיהו [י"ח] יוצאים כנגד המשפט אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. הם מורים כי אדם יכול לשנות את גורלו, את הביוגרפיה שלו, את לבו. במחלוקת בין הרמב"ם המצייר חירות מוחלטת ובין רבי חיסדאי קרשקש המורה על הכרח כמעט מוחלט - ליבי נוטה אל הרמב"ם. עולם של חירות חידוש ושינוי הוא עולמי. על הרקע הזה אני מתבונן בערך ההפכי, בשבח אהרן 'שלא שינה'.

בהקשר היהודי החדש, הועלה ערך השינוי לערך הזהה - לכאורה - עם המודרניות. התנועות הליבראליות חרטו אותו על דגלן, וגם פלחים מהיהדות האורתודוכסית חותרים במלוא המרץ למימושו. שינוי ההלכה, שינוי מעמד האישה, שינוי ביסודות האמונה הפכו למחוזות חפץ. מי שמעז להביע עמדה נגדית מואשם כפונדמנטליסט. 'שמרן' הפך לתואר גנאי, המורה על ניתוק מהמציאות הדינאמית והמשתנה במקצבים מהירים יותר ויותר.

אני מתבונן בדמות שהיא מהחשובות בעולמי, רבן גמליאל. רבן גמליאל היה איש שלא הלך בתלם. הוא התרחץ לאחר שמתה אשתו. תלמידיו תמהו ואמרו: 'לא לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ?' והוא השיב להם: 'איני כשאר כל אדם, אסטניס אני' [משנה ברכות ב' ו']. הוא הכיר בכך שהוא איש מיוחד, שאיננו חי בתלם, איש שצריך להתרחץ כל יום. 'כשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין' [שם ז']. שוב תמהו התלמידים - 'לא לימדתנו רבנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים?' רבן גמליאל מתגלה כמי שמכיר בייחודיות של האדם, והוא עונה להם: 'אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.' אני מניח שרבים היו מאפיינים את רבן גמליאל כליברל, כמי שמוכן לעגל פינות, כאיש של שינוי. אך האינדיבידואליזם שלו הוא עמוק יותר. למרות ש'חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה', רבן גמליאל 'קרא בלילה הראשון שנשא' [שם ה']. שוב תמהים התלמידים - 'לא לימדתנו רבנו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון?!' ותשובתו של רבן גמליאל היא: 'איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת.'  רבן גמליאל שומר על סדר יומו, גם בימי המשתה הסוערים. האינדיבידואליזם שלו הוא עקבי ומגוון. כשצריך לשנות כדי לשמור עליו - הוא משנה, כשצריך לשמר - הוא משמר. העיקרון המארגן של חייו הוא הליכה בדרכו שלו ולא בדרך הרבים [שלא לומר העדר]. כך הוא שומר על מנהגו ללכת לבית המרחץ, למרות שהפך לבית המרחץ של אפרודיטי אלת האהבה שפסלה מוצב במרחץ [משנה עבודה זרה ג' ד']. שימו נא לבבכם גם לחיינו שלנו: בהקשרים רבים - לא בכולם - השמרן הוא זה שהולך נגד הזרם, לא מוכן לחשוב ולחיות כמו כולם.

השמרן עומד על ערכיו, כאיש שונה - ולעיתים מוזר - אל מול כל רוחות השינוי הנושבות סביבו. חשבו נא על הצו הקטגורי של קאנט. קאנט טוען שחוק מוסרי חייב להיות מוחלט. אם נגזור ממנו את האיסור לשקר, אזי אסור יהיה לשקר בכל מקרה. גם אם איש בורח מרוצחו ומתחבא בביתך, אסור לשקר לרודף ולומר לו שהוא לא בבית. רובנו ככולנו חולקים על כך, אך אי אפשר להתעלם מהאתגר שהצו הזה מציב בפנינו. החוקים המוסריים - כפי שהוא הרמב"ם [מורה נבוכים חלק א' פרק ב'] הם 'מוסכמות', הם יחסיים. הם לא מוחלטים כחוקי הטבע. קאנט טוען שרק אם אנחנו, בני האדם נעניק להם מעמד מוחלט - הם יחזיקו מעמד. ולא - הם יקרסו ויגררו אותנו לכאוס אתי. זה מזכיר את המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי - 'כיצד מרקדין לפני הכלה?' [כתובות ט"ז ע"ב]. בית הלל מורים לשנות מהאמת ולשיר - 'כלה נאה וחסודה'. בית שמאי אומרים - 'מדבר שקר תרחק' ועל כן שרים 'כלה כמות שהיא'. בית שמאי שומרים על האמת כמו קאנט, כמו שהשמרן שומר על ערכיו מפני השתנות הזמן.

לסבי זכרונו לברכה היו הרבה כללי התנהגות: אסור לקרוא בשכיבה, אסור לגעת בעיניים, צריך לאכול רק בישיבה ועוד ועוד. פעם אחת ראה שאני לא נוהג על פי אחד מכלליו והעיר לי. אמרתי לו: 'סבא, מה יש?!' אני זוכר כיצד הוא מזדקף, מתכנס ואז אומר בשקט ובנחישות: 'אסור לומר מה יש על שום דבר, מכיוון שאפשר לומר מה יש על כל דבר.'

אנחנו רואים בעיננו כיצד מדינות קורסות סביבנו, סדרי חיים מתפוגגים. התרבות המכילה את המוסר היא שבירה. קל לשיר את שיר השינוי והתמורה, אבל צריך להקשיב גם לקול השמרן. כל כך חשוב להחזיק בכללים שהתקדשו על ידי שמירתם, הם ושכמותם הם תנאי הכרחי לכך שחוק יהיה חוק, שסדר ישרור ולא כאוס בו זרמי תשוקות ויצרים ישטפו את כל אשר נבנה על פני האדמה. אהרון הידוע במסורת כאיש שלום היודע לייצר פשרות, מופיע בפרשתנו כאיש השמירה על הקיים, המבטל עצמו ואת היצירתיות שלו אל מול הצו. גם אם אנשי בית המדרש אנחנו, והחידוש והשינוי הם ערכי היסוד שלנו, חשוב שנאמר שבחו של אהרון - של האהרון שבתוכנו - שלא שינה.  

על השפה [פרשת נשא]

על השפה [פרשת נשא]

פרשת נשא מכילה את אחת החידות הגדולות שמציבה התורה בפני לומדיה. פעם אחר פעם חוזרת הפרשה על קרבן הנשיאים, כל קרבן זהה לחברו. כך נוצרת הפרשה הארוכה שבין הפרשות, ואם נהיה כנים - המלאה שבהן. מדוע היה צורך לחזור על כל קרבן? אפשר היה לקצר ולכתוב שכולם הביאו את אותו הקרבן?!

מנעד התשובות לשאלה הוא זה: יש המורים כי למרות הזהות החיצונית יש שוני בתודעה ובכוונה בין המקריבים. יש המורים - על פי שינויים קלים של אות - כי למרות שבמבט ראשון היתה זהות, במבט שני ומעמיק היתה שונות. יש המורים כי הדגש הוא על היכולת להיות זהה ולא לייצר שונות. יש המורים כי כאן נתנו כבוד לכל אחד למרות הזהות. ברצוני להציג בפניכם אופן אחר הנותן פשר לחזרה הזאת.

לשפה ישנם כמה תפקידים. האחד מהם הוא להעביר מידע. מהבחינה הזאת, לאחר שקראנו קרבן של נשיא אחד - יש בידינו את המידע הדרוש. די היה להוסיף על האחרים כי הביאו קרבן כקרבן הראשון. יש לה עוד תפקידים, על אחד מהם אני חושב כשאני נזכר בסבתי. היא היתה שרה לי שיר ערש, אינני יודע באיזו שפה שלא הבנתי הוא הושר. אולי ביידיש, אולי ברוסית ואולי בליטאית. אני זוכר אותו היטב, שרתי אותו לילדי ועתה לנכדי. את המילים אינני יודע, אני מלווה את הניגון בג'יבריש המזכיר לי את שירת סבתי. המוסיקה של השפה היא ישות בפני עצמה, גם ההלכה מכירה בה:

קראה [את המגילה] תרגום, בכל לשון - לא יצא.

אבל קורין אותה ללועזות בלעז,

והלועז ששמע אשורית - יצא.                                     [משנה מגילה פרק ב' א']

המגילה צריכה להיות נקראת בלשון הקודש. הלועזות - אינם מבינים עברית, לכן קוראים להם בשפה שהם מבינים. ובכל זאת הלועז ששמע את המגילה בלשון הקודש - יצא. והרי הוא לא מבין? יש משהו במוסיקה של השפה העברית, העובר אל התודעה למרות שהיא לא מפענחת את המילים.

אני נזכר בבת משפחה קטנה שאמרה לי: 'אני יודעת ערבית.' היא החלה לדבר בג'יבריש של ערבית. שאלתי אותה: 'איך אומרים 'עץ' בערבית?' היא הביטה בי בקפידה ואמרה: 'אני יודעת את השפה, לא את המילים.'

המוסיקה של השפה מכילה את המקצב, המקצב חורג מתפקיד העברת המידע. על כן במוסיקה יכולה להיות חזרה על קטע. אני כבר 'יודע' אותו, אבל הוא בא לא לשם המידע אלא לשם המקצב. החזרה על קרבן הנשיאים מטשטשת בתודעה את פשר המילים, הופכת למקצב חוזר ונשנה. החזרה היא ערך בתורת הלימוד של החכמים, זאת הזדמנות להתבונן בה:

אמר ליה בר הי הי להלל: מהו שכתוב: [מלאכי ג'] 'ושבתם וראיתם, בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו'? היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו?

אמר לו: עבדו ולא עבדו - שניהם צדיקים גמורים הם, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.

אמר לו: ומשום פעם אחת קרא לו 'לא עבדו'?!

אמר לו: כן. צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסאות [להוביל משא עשר פרסאות] - בזוז, אחד עשר פרסאות - בשני זוזים.                  [חגיגה ט' ע"ב]

מאה ואחת חזרות יש בהן כדי להטביע את החומר הנלמד בזיכרון. אך ההטבעה לא נעזרת בכוח השפה להעביר מידע, הוא עבר כבר בפעם הראשונה. החזרה מתרגמת את השפה למקצב, והוא המוטבע בתודעה.

לרבי פרידא היה תלמיד, שהיה שונה לו ארבע מאות פעמים - וכך למד.

יום אחד קראו לרבי פרידא לדבר מצווה, שנה לו ארבע מאות פעם, ולא למד.

אמר לו רב פרידא לתלמידו: 'מה שונה הפעם?'

אמר לו: מאותה השעה שאמרו לאדוני שיש דבר מצווה,  הסחתי דעתי, שכל רגע אמרתי בליבי - 'עכשיו יעמוד אדוני וילך, עכשיו יעמוד אדוני וילך.'

אמר לו: תן דעתך ואלמד אותך.

חזר ושנה לו ארבע מאות פעמים.

יצאה בת קול ואמרה לו: נוח לך שיוסיפו לך ארבע מאות שנים, או שתיזכו אתה ודורך לעולם הבא?

אמר: שנזכה אני ודורי לעולם הבא.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו.                               [עירובין נ"ד ע"ב]

החזרה והקצב מכניסים את התודעה למצב מדידטיבי, בו מוטבעת בה השפה. היסח הדעת הוא מצב הפכי למצב שכזה, ולכן איננו מאפשר את ההטבעה.

פרנץ רוזנצווייג מבחין בין מה שאנחנו יכולים לדעת על ריבונו של עולם, ובין היכולת לדבר אליו. יש אופן של ידיעה המתרחש רק תוך כדי פעולה. על כן הוא כותב, 'בכל ימות השנה יכול שהסיפור על אתונו של בלעם שפתחה את פיה ודיברה, הוא לי בגדר אגדה, אך לא בשבת פרשת בלק, כשהוא מדבר אלי מתוך ספר התורה הפתוח' [מבחר אגרות וקטעי יומן, עמ' 336].

על משקל זה אפשר לומר: בשעה שמתבוננים בכל ימות השנה בפרשת נשא, נדמית החזרה על פרשות הנשיאים מיותרת ומלאה. אך בשעה שמקשיבים לה בבית הכנסת כשהיא נקראת על ידי הקורא בניגון, המצב שונה. היא הופכת למוסיקה מרגיעה, המילים מיטשטשות, והמנגינה מרגיעה אותנו - כפי שהרגיע אותי הניגון הלא מובן של סבתי.

 

 

 

 

על הדגל [פרשת במדבר]

על הדגל [פרשת במדבר]

הדגל מהווה סמל זהות של המדינה, אין מדינה ללא דגל. דגל ישראל הפך באחרונה למושא למחלוקת סמויה, כחלק ממאבק הזרמים והזהויות בתוך המדינה. הללו מעצימים אותו ורוצים להניף אותו בכל מוסד ממלכתי, והללו רואים בכך סממן לאומני מאיים. הללו צועדים עטופים בו במחנות המוות הגרמניים, והללו רואים בכך הבלטת מגמות גזעניות ומתבדלות.

בפרשתנו מתוארים סדרי המחנה במדבר, זאת הזדמנות להתבוננות ב'דגל' בשפה התנ"כית. הנה כמה מן המופעים הללו, המורים כי המושג רחוק מלהיות פשוט:

 

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.

מה פירוש הביטוי עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת? מה בין 'דגל' ל'אות'? אם 'דגל' הוא כהוראת המושג בשפה היום, אזי המשמעות היא שלכל קבוצה יש דגל, ועל כל דגל יש אות וסימן המיוחד לה. אפשרות אחרת - ה'דגל' בלשון התנ"ך הוא קבוצה. אם כך, הוראת הביטוי היא שכל איש יחנה בתוך הקבוצה שלו, וכל קבוצה תסומן על ידי 'אות' שהוא הדגל בשפה שלנו.

 

וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם, וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.

 

על פי הפרשנות הראשונה, ה'דגל' כאן הוא החפץ. התורה בחרה לסמן את המחנה בחפץ. על פי הפרשנות השניה ה'דגל' הוא הקבוצה, הקבוצה היא 'מחנה יהודה'.

 

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.                             [שיר השירים ב' ד']

 

כאן כבר הפער בין האפשרויות גדל. על פי האפשרות הראשונה - האוהב מביא את האהובה אל בית היין, ויש שם דגל - ממשי או מטאפורי - והוא אהבה. אם הוא ממשי, הרי שעל הבד מצויירת 'אהבה'. אם הוא מטאפורי, הרי שהאהבה מתפקדת כמו דגל, מביאה לידי ביטוי וצובעת את התרחשות ההגעה אל בית היין.

על פי האפשרות השניה, הוראת הביטוי היא שהקבוצה - כלומר, הקיבוץ ההופך את הדוד ואת הרעיה לקבוצה אחת - הוא האהבה.

 

נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ, וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל.                                         [תהילים כ' ו']

 

על פי האפשרות הראשונה - נניף דגל [ממשי או מטאפורי] המייחס אותנו לריבונו של עולם. על פי האפשרות השניה: בשם ריבונו של עולם - נתאסף ונהפך לקבוצה. מכל הדוגמאות האלה, אני נוטה לבחור באפשרות השניה. 'דגל' בשפה התנ"כית הוא 'קבוצה', ולקבוצה יש 'אות' המסמן אותה. השפה המודרנית לקחה את הסימן והפכה את המילה לקשורה אליו ולא אל המסומן - הקבוצה. בואו ונתבונן במדרש, הרוקם יחד את המופעים הללו:

 

'הביאני אל בית היין'.

בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר (תהלים ס"ח) 'רכב אלהים רבותים אלפי שנאן', והיו כולם עשויים דגלים דגלים שנאמר (שיר השירים ה') 'דגול מרבבה'. כיון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים התחילו מתאווים לדגלים.

אמרו: הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן.

לכך נאמר (שיר השירים ב') 'הביאני אל בית היין' - זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין (משלי ט), 'ושתו ביין מסכתי'...

אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'מה נתאוויתם ליעשות? דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם...

מיד הודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.                                                                [במדבר רבה, ב']

 

ישראל רואים את המלאכים וההמון הזה הוא 'דגלים דגלים' - כלומר - 'קבוצות קבוצות.' הם מתאווים להיות גם הם 'קבוצות קבוצות', וכך - במענה למשאלה - באה פרשתנו ומעמידה אותם כ'דגלים'.

ראו נא. ה'דגל' בלשון התנ"ך ובלשון החכמים, הוא הקבוצה, והאות המסמן אינו האות של קבוצת הקבוצות - של העם או של המדינה, אלא של הקבוצות המרכיבות את קבוצת הקבוצה. כדי ליצור את קבוצת הקבוצות, צריך להגדיר כל מרכיב וכל קבוצת משנה.ד לתת להם אות זיהוי וזהות, ואזי הם יכולים להצטרף יחד לקבוצה הגדולה. אולי אם נחשוב בדרך זו, נוכל לאחד את המגמות. אם נדאג שיהיו לנו דגלים שונים המייחדים את הקבוצות מהן מורכבת המדינה שלנו, אזי שוחרי הלאום יביאו לידי ביטוי את רצונם בהעצמת הדגל, והחרדים מפני הלאום יביאו לידי ביטוי את רצונם במתן מקום וקול לכל הקבוצות המצויות במדינה.

ומכאן לעוד נקודה להתבוננות. בשפה התנ"כית, יש עוד מילה הקשורה ל'דגל' - 'נס':

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי.                                                                                  [במדבר כ"א ח']

וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא.

                                                                                                 [ישעיהו ה' כ"ו]

 הַגִּידוּ בַגּוֹיִם וְהַשְׁמִיעוּ וּשְׂאוּ נֵס הַשְׁמִיעוּ אַל תְּכַחֵדוּ...              [ירמיהו נ' ב']

 

ה'נס' הוא המוט עליו תלוי ה'אות' או - בשפה שלנו - ה'דגל'. הוא משמש בשפה התנ"כית כדי לסמן גם הוא את ה'דגל' שבשפתנו. בשפת החכמים וממנה אל העברית המודרנית, המילה 'נס' מסמנת גם פציעת חוקי הטבע. יש אומרים [רוזנצווייג ב'כוכב הגאולה'] כי הוראת 'נס' היא רק על אירוע פוצע חוקי טבע שהוטרם ונצפה על ידי הנביא או על ידי ריבונו של עולם. איך נעשה המעבר מה'דגל' אל ההתרחשות פוצעת הטבע? ה'דגל' היא הקבוצה, ההשתייכות אליה היא חלק מהגדרת הזהות. אם אני בן לשבט ראובן, זהותי שונה מאשר אם אני בן לשבט אפרים. ה'נס' וה'אות' מסמנים את הזהות הזאת, מוציאים אותה אל האור. בלעדיהם היא נסתרת, איתם היא נגלית. 'נס' הוא גילוי. זהות שואפת אל הגילוי. אם נצרף את שני העקרונות נלמד, כי הזהות נמצאת בין היחיד לבין הכלל. בקבוצה החלקית שהיא מעבר ליחיד אך עדיין איננה הכלל. אם אני אוהד של הפועל ירושלים, הרי זאת זהות קבוצתית, אך היא לא זהות כוללת של אוהד כדורגל. הכלל משרטט את גבולות המשחק, הזהות היא לעולם חלק ממנו. לכן כדאי להבליט זהות חלקית ולא את הזהות הכוללת. החלקי נושא את הכללי, אך הוא נבדל ממנו. את הזהות הזאת יש צורך לגלות, כמו שהנס מגלה את ריבונו של עולם המנהיג את המציאות. בעיות הזהות נוצרות כשיש הפרה של האיזון הזה. אם האדם חי רק את יחידותו, מופר איזון הזהות והקבוצה מתפרקת. אם הוא חי את זהות הקבוצה הכוללת, הוא אובד בים הזהות ומאבד את האחיזה ואת ההגדרה שלה. ההגדרה היא הגדר המבדילה את העצמי מהאחר, בלעדיה הישות מפרקת. חכמה גדולה היא לדעת היכן לגדור את הגדר, מה להכניס לגבולותיה ומה להוציא.