יום רביעי, 27 בנובמבר 2019

על הזרימה [פרשת תולדות]


על הזרימה [פרשת תולדות]

יצחק, הוא אולי הדמות הטראגית ביותר מבין אבות האומה. חייו מטולטלים בין העקידה שנעקד, ובין התרמית הגדולה שנטלה ממנו את הבחירה איך לעצב את משפחתו ואת עתידה. לעיתים, סודה של הדמות מתגלה דווקא בשוליים. בואו ונתבונן באחת הפרשיות הפרוזאיות בחייו:

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא
וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים
וַיְבָרֲכֵהוּ ה'.

וַיִּגְדַּל הָאִישׁ
וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל
עַד כִּי גָדַל מְאֹד.

וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן
וּמִקְנֵה בָקָר
וַעֲבֻדָּה רַבָּה
וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.                                                  [בראשית כ"ו י"ב - י"ד]

יש כאן יותר מתיאור של הצלחה. 'מאה שערים' מסמן שפע חסר גבולות, החזרה המשולשת על הטיות ה'גדל' מסמנת תהליך זורם. שפע וזרימה המתורגמים לטובין - מקנה ועבודה. התגובה של הפלישתים היא 'קנאה', 'קנאה' בלשון החכמים קרובה ל'צרות עין'. הרחב השופע והזורם, מול הצר המדולדל והתקוע.


וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו
בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו
סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים
וַיְמַלְאוּם עָפָר.                                                                              [שם שם ט"ו]

למה לסתום? למה למלא בעפר? כי הבאר היא סימן של זרימה, של מים. לא סתם זרימה, אלא כזאת הנקנית במאמץ:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.     
                                                                                                           [ביאליק]

דווקא ליצחק הזרימה באה בירושה מאבא, אבא חצב אותה מלבבו, מסלעו, מהצור. והפלישתים סותמים וממלאים בעפר ומונעים את הזרימה.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק:
לֵךְ מֵעִמָּנוּ
כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ
מְאֹד.                                                                                            [שם שם ט"ז]

בכנות הוא אומר לו, אנחנו לא יכולים להכיל את השפע הזה שלך, את ה'מאוד'. יצחק הולך. הוא מתיישב במקום חדש, בנחל גרר:


וַיָּשָׁב יִצְחָק
וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם
וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת
כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.                                                         [שם שם י"ח]

הוא שב ומתחבר לשפע לפתיחות של אבא, אפילו אל השמות של אבא.

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל
וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם
חַיִּים.                                                                                            [שם שם י"ט]

לא סתם 'מים', 'חיים'. נכון שבמדבר המים הם החיים, אבל האוזן הכרויה שומעת כאן מעבר לזה. יצחק שב ומתחבר לשפע של אבא, לחיים שהמים הם רק אחד מהביטויים שלהם.

וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר:
לָנוּ הַמָּיִם!
וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק
כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.

וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת
וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה.                                                                 [שם שם כ' כ"א]

העשק והשטנה הם הפכי הזרימה, הם החיכוך המעיק.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם
וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ 'רְחֹבוֹת'.
וַיֹּאמֶר:
כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.                                             [שם שם כ"ב]

הוא לא קורא לה 'שלום' או 'שקט' או 'אהבה' או 'חברות'. החוויה העמוקה שלו היא הרחבות, השפע. הוא אפילו לא קורא לה 'רחב', הוא מרחיב אותה עד ללשון רבים - 'רחובות'.

האדם שואף אל האושר, כך הורה אריסטו ב'אתיקה הניקומכית'. אבל מה הוא האושר? הגדרות שונות ניתנו לכך בתולדות התרבות: הנאה, משמעות, כוח, כבוד... הפסיכולוג ההונגרי מיהי צ'יקנסנטמהיי העמיד את האושר על ה'זרימה'. כך נקרא ספרו, ובו הוא כותב:

המצב ההפוך לאנטרופיה הנפשית הוא חוויה מיטבית. האנרגיה הנפשית זורמת ללא מאמץ כשהמידע שנכנס ללא הרף לתודעה חופף למטרות. אין שום סיבה לדאגה או להטלת ספק ביכולת האישית. אנו מוצאים ראיות מעודדות ש'הכל בסדר' בכל פעם שאנו עוצרים לחשוב על עצמנו. המשוב החיובי מחזק את העצמי, ותשומת הלב פנויה יותר לעסוק בסביבה החיצונית והפנימית... את המצב הזה אנו מכנים חוויית הזרימה, כי רבים מהאנשים שראיינו השתמשו במונח הזה לתיאור התחושה: 'זה דמה לריחוף', 'הזרם נשא אותי'...
                                                                             [עמ' 49 - 50 בתרגום העברי]

רחל חלפי מתארת חיים במצב של זרימה:

הדג הפסל

אני הדג המפסל
בחומר הקשה מכל

אני מפסל במים
והמים מקבלים אותי כמו אישה בשלה
כאילו תמיד
כאילו כבר לא

אין רגע אחרי הגילוף
אין רגע לפני
רק רעד המים שבין הזמנים

ראו איך
כמה יפים   יצאו מתחת ידי
חומקים כעופרים נבהלים
מים מפוסלים!

לפסל אהבה
איך לפסל אהבה בתוך מים
רושפה בי פנימה
וידי לשה במים   רוצה להקפיא אהבה
והמים שוטפים את האהבה
ואני מעצב אותם בעצבות ירוקה
והם מכסים עלי בשמיכה עמוקה

כאילו יפה לנו שתיקה.                                                    [ספר היצורים עמ' 8]

יצחק זקוק לאוויר, למרחב, לזרימה. לא בכדי הוא היחיד בין האבות עליהם נאמר:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה
לִפְנוֹת עָרֶב...                                                                        [בראשית כ"ד ס"ג]

רש"י בעקבות החכמים מורה - יצא להתפלל. לי נראה שהוא פשוט יצא, חיפש מוצא ומרחב ושקט ו... זרימה. זרימה של מחשבות, זרימה של תחושות. כל ימיו הם געגוע לזרימה, ומאבק בכוחות הבולמים, המעכבים, השורטים, המתעסקים. הכמיהה שלו לזרימה, מעוררת השראה...





יום רביעי, 20 בנובמבר 2019

על המקרה [פרשת חיי שרה]


על המקרה [פרשת חיי שרה]

העבד יוצא אל ארץ אבות אברהם, למצוא אישה לבנו ליצחק. המשימה היא על גבול הבלתי אפשרי, למצוא בתוך קבוצה כל כך גדולה של נשים את האחת והיחידה המתאימה ליצחק. על כן מתפלל העבד:

וַיֹּאמַר:
ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם
הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם
וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי
אַבְרָהָם.                                                                                 [בראשית כ"ד י"ב]

הביטוי 'הקרה', איננו ברור. מתוך ההקשר, נראה פירושו של אבן עזרא:

'הקרה נא לפני'
כטעם הכן חפצי לפני,
וכן
'כי הקרה ד' אלהיך' (בראשית כ"ז כ').

מהצד השני, הביטוי 'הקרה' מזכיר את ה'מקרה'. מכאן כותב האברבנאל:

...בתפלת אליעזר 'אלהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום'. כי אם סמך זה הענין להשגחת השם, ולכן התפלל לפניו, איך הלך לפניו בקרי ויחסו להזדמן ולמקרה, והם דרכים מתחלפים, מה שהוא בדרך השגחה אינו מקרה ולא הזדמן, וכבר יורה שהלך בזה לקראת נחשים?! ואמרו רבותינו ז"ל (חולין פרק כל הבשר) כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול אינו נחש.
את הגמרא במסכת חולין שמביא האברבנאל, מפרש רש"י כך:

'כל נחש שאינו' - סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה.
וכיונתן בן שאול - אם יאמרו אלינו עלו ועלינו [שמואל א' י"ד].

רש"י מתייחס להמשך הפרשה, לאחר בקשת ה'הקרה נא לפני', מסביר העבד:

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.
וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה: 'שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
                                                                                                [שם שם י"ג י"ד]

המקרה הוא מצב פתוח, יש לפחות שתי אפשרויות. הנחש הוא התנאי - אם יקרה כך אעשה כך, ואם יקרה כך אעשה כך. ה'נחש' הוא אחת מהדרכים הפסולות בעיני התורה:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.
כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.
תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.                                                 [דברים י"ח ט' - י"ג]

את ה'מנחש' שם מפרש רש"י:
'מנחש' - פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו.

האדם מתקשה לעמוד מול מציאות פתוחה ולא פתורה. הניחוש בא לסגור את הפתוח. אם צבי הפסיק אותי בדרך, יקרה כך ולא אחרת. הניחוש הוא הניסיון למחוק את המקריות הפתוחה. המקרה של העבד מעט שונה. יש בו תפילה לריבונו של עולם שישגיח על המציאות ויכוון אותה. על פי דברי הגמרא, כיוון שתלה בדבר - אם תאמר לי שתה וגם גמליך אשקה אז היא האישה המיועדת, אם לא תאמר אז לא - הרי זה כלול בנחש. יש עוד הבדל, מעבר לכך שכאן תולה בריבונו של עולם ובמקרים ההם במקרה: כאן יש קשר תוכני בין התנאי לבין המבוקש. אם הנערה תאמר 'שתה וגם לגמליך אשאב', הרי שהיא טובה וגומלת חסדים, ולכן ראויה ליצחק. למרות זאת, בעיני הגמרא, מכיוון שהוא סוגר את הפתוח הרי זה נחש.
מדוע נלחמת התורה מלחמת חורמה בניחוש ובדרכים הדומות לו לסגור את האפשרויות הפתוחות?
נדמה לי שאפשר לחשוב על שלוש תשובות.
התשובה האחת - העולם הפתוח, הרוטט, שיש בו נימה של חרדה, של חוסר וודאות, של העדר ביטחון, הוא  עולם שיש בו מקום לריבונו של עולם. האדם בו זקוק להגנה, וזאת העמדה הקיומית המתאימה לאשר מחפשת התורה. אפילו אם ההתמודדות עם חוסר הביטחון היא על ידי פנייה לריבונו של עולם, היא מרחיקה את האדם ממנו. השלווה והביטחון סוגרים דלת בפני האחר.
התשובה השנייה - העולם הפתוח והרוטט הוא העולם האמיתי. סגירת האפשרויות יוצרת אשליה של וודאות, של העדר מקריות, ומטרת התורה שהאדם יחיה חיי אמת גם אם הם קשים יותר.
התשובה השלישית: עולם בו נסגרות האפשרויות ונותרת אפשרות אחת, הוא עולם דל שאינו מותיר מרחב להפתעה ולריבוי הזהויות. ראו נא את השיר הקטן שכתבה זלדה, כנראה על אביה:

בעיניו היו שרות
ציפורי גן עדן
ונוצות של זהב נשרו 
על הספרים.

אך אני חשבתי בקפידה ילדותית:
השחוק אינו הגון
לבעל זקן,
אינו הגון לבעל הלכה - 
אינו הגון לאב

המקרה האפשרות הלא ידוע הוא ציפור גן עדן, בטרם הדעת. הוא נוצות של זהב, מציאות שהיא מעבר למציאות האחת הנוקשה בה לציפור יש נוצות שהן נוצות ולא נוצות של זהב. לחיות בעולם ללא אפשרויות, הרי זה לחיות בעולם בטוח בו בעל הלכה הוא בעל הלכה, אבא הוא אב. אבל האדם, והעולם ואלוהים גדולים ורחבים יותר, יש בהם הפתעות, יש בהם שובבות ודמיון, יש בהם מגוון של זהויות. מה נקריב על חשבון מה? נקריב את הריבוי המרהיב בכדי לזכות בביטחון, או שנקריב את הביטחון בכדי לזכות בגן עדן של אפשרויות פתוחות ומוזהבות?




יום רביעי, 13 בנובמבר 2019

על מערכת מוסרית מורכבת [פרשת וירא]


על מערכת מוסרית מורכבת [פרשת וירא]

לוט מתיישב בסדום עיר החטאים, מנסה לבנות בה מובלעת מוסרית. בבוא אליו שלושת האורחים, הוא נחלץ לקיים את מצוות הכנסת האורחים - כמו דודו אברם:

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם. וַיַּרְא לוֹט, וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.
וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם, וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.
וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד, וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה, וַיֹּאכֵלוּ.                                                                                                                                 [בראשית י"ט א' - ג']

התנהגות מוסרית היא תלוית הקשר, סדום איננה הקשר מתאים למוסריות:

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר - אַנְשֵׁי סְדֹם - נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם, מִקָּצֶה.
וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה?! הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.                                                                                                                  [שם שם ד' ה']

לוט נקלע לדילמה מוסרית. הוא אחראי לשלום אורחיו, בבית נמצאות בנותיו שהוא אחראי להגנתן. הוא מכריע הכרעה חדה וקשה:

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה, וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.
וַיֹּאמַר: אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ!
הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.
                                                                                                                         [שם שם ו' - ח']

נדמה לי שרוב בעלי השיפוט המוסרי, שופטים את לוט לכף חובה. השיפוט המוסרי הטבעי מורה, אסור להקריב אדם כדי להציל אדם אחר. בוודאי ובוודאי, לא את הבן או את הבת [וקושיית העקידה במקומה עומדת]. נדמה לי שרוב קוראי התורה, רואים את לוט כמי שהפנים בהיפוך את הערכים הסדומיים. הוא אומנם בעל מוטיבציה מוסרית, להגן על אורחיו, אבל היא מעוותת את השיפוט המוסרי הטבעי שאמור היה להיות לו. אלא שמצב העניינים איננו כל כך פשוט. חשבו נא על התרחשות פרוזאית יותר: אורחים באים לארוחת שבת. ההורים המארחים מנהלים איתם שיחה שתכליתה היא שהם ירגישו בטוב. בינתיים, ילדי המארחים משתעממים... האחריות כלפי מי גוברת? כלפי האורחים או כלפי הילדים? יש תירוצים - 'כך אנחנו מחנכים את הילדים להכנסת אורחים...', אני חושב שמי שמכריע כך מכריע - בעצם - כמו לוט.
הבעיה איננה פשוטה, לא ברור מהו הטוב והראוי בהתרחשות מורכבת שכזאת. רמב"ם בפרק השני של החלק הראשון ב'מורה נבוכים', מאפיין את הבעיות המוסריות כ'מן המפורסמות'. הערכים אינם מוחלטים, הם תלויי חברה. בחברה אחת ראוי להכות ילדים - 'חושך שבטו שונא בנו', בחברה אחרת זהו עוול ופשע. לכן קשה להגיע לשיפוט מוסרי, יותר מאשר להגיע לשיפוט מדעי ולוגי. לי נראה שיש עוד מוקד של קושי בהתרחשויות המוסריות: הן מורכבות. יש בהן התנגשות של ערכים, כל אחד מהן הוא טוב. הבעיה היא מה לעשות בהתנגשות, איזה ערך להעדיף. כאן השיפוט קשה, לא חד משמעי. והנה עוד פן של הקושי באתגרים מוסריים מורכבים:

שנים אוחזין בטלית
זה אומר: 'אני מצאתיה! וזה אומר: 'אני מצאתיה!'
זה אומר: 'כולה שלי!' וזה אומר: 'כולה שלי!'
זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו.                                                                                                                                        [בבא מציעא א' א']

זאת דוגמה מובהקת, לדילמה מוסרית - ההופכת לדילמה משפטית. יש בה שני שחקנים, לכל אחד מהם יש סיפור. השבועה, היא הסיפור אותו אפשר לספר בבית המשפט. הפער קשה. אם אני אחד משני האוחזים, הסיפר שלי, הנרטיב שלי, הוא שהטלית כולה שלי. אני מתמודד עם שחקן אחר, גם לו יש נרטיב, הוא מספר שהיא כולה שלו. הדיבר המשפטי העומד לרשותי, לוקח בחשבון את שני השחקנים ואת התולדה - החלוקה. לכן עלי ל'ספר' בבית המשפט, להישבע ש... חציה שלי! למרות שזה לא הסיפור שלי. אני צריך לחתוך בבשר של סיפורי. כי יש עוד שחקן. זה כואב. לו לפחות היו נותנים לי לספר את הסיפור שלי. להישבע שכולה שלי, הייתי מוכן לקבל את הדין ולקבל חצי טלית. אבל ההכרח להתחשב באחר בעיצוב הסיפור - קשה מאוד.

לפעמים, הפתרון המוצע הוא פירוק המערכת המורכבת למערכות פשוטות:

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד                                                                        [בראשית ב' כ"ד]


ניהול מערכת מורכבת של מחויבות להורים ומחויבות זוגית, הוא אתגר קשה שאי אפשר להצליח בו במלואו. בדרך כלל אנשים ונשים לא מקבלים את הפתרון של ספר בראשית. זה פתרון פשוט ומפשט, דחייתו מכניסה לעולם של קשה של קונפליקטים.
יש מערכת אחרת, בה רוב התרבות האנושית בחרה בפירוק המורכבות. בעולם הקדום, היה מקובל לבנות תא משפחתי ובו שתי נשים. כך גם במשפחות המתוארות בכתבי הקודש. רבנו גרשום אסר על בניית מערכת שכזאת. רחל המשוררת מתארת את המורכבות הרגשית הבלתי אפשרית במערכת הזאת. זאת אמנם מערכת בה שחקנית אחת היא חלק מהקבוצה - המשפחה - והאחרת מחוץ לה, אבל המורכבות היא אותה מורכבות. ההכרעה התרבותית לפסול מערכת כזאת, נובעת מאי היכולת להחזיק מורכבות שכזאת:

הִיא פּוֹנָה וְקוֹרֵאת לוֹ בִּשְׁמוֹ.
וְקוֹלָהּ כְּתָדִיר;
וַאֲנִי בְּקוֹלִי לֹא אֶבְטַח,
פֶּן יַסְגִּיר.

הִיא עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב לְצִדּוֹ
קֳבָל עָם, קֳבָל אוֹר;
וַאֲנִי בְּחֶשְׁכַת עֲרָבִים
בַּמִּסְתּוֹר.

לָהּ טַבַּעַת זָהָב עַל הַיָּד,
מַבְרֶקֶת, שְׁלֵוָה;
אַךְ כַּבְלֵי בַּרְזִלִּי – מוּצָקִים
פִּי שִׁבְעָה!

גם מערכת של זוגיות היא מערכת מורכבת, ההצטרפות בין איש לאישה מחד גיסא וההורות מאידך גיסא. קולמוסים רבים השתברו בכדי לסייע למצוא את האיזונים בין מרכיבי המערכת. לא תמיד אפשר לפרק מערכת מורכבת, לא תמיד רוצים לפרק אותה. בהינתן מערכת שכזאת - בבוא אורחים למשפחה עם ילדים למשל - צריך לפעול מתוך מודעות וערנות למורכבות, והבנה בצורך לאזן בין הערכים, למצוא פיצוי לצד שנפגע. הטעות של לוט לא היתה בהבנת המורכבות, אלא בהכרעה הערכית והמוסרית איך להגיב למורכבות הזאת.

יום שלישי, 5 בנובמבר 2019

על טבע האדם [פרשת לך לך]


על טבע האדם [פרשת לך לך]

ספר בראשית, הוא ספר קשה. הוא מציב בפני האדם מראה, חושף את בעיות היסוד שלו. יש בו מעט נחמה, יותר מתנחומים יש בו כדי לעורר את המודעות לבעיות הבלתי פתירות. הסכסוך הראשון שתואר בו - בין קין להבל - היה סכסוך בין שונים. קין האיכר, הבל הרועה. הסכסוך נוצר מפאת הקנאה, אלוהים שעה למנחת הבל ולא למנחת קין. בפרשתנו יש דוגמה לסכסוך בין הדומים, בין רועה לרועה.

וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם, הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים.
וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו,
כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב,
וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.                                                         [בראשית י"ג ה' - ו']


התיאור הזה, מורה כי המרחב לא יכול היה לשאת אותם יחד. מיד לאחריו בא תיאור אחר, המורה על סכסוך בין האנשים. כמו ההבחנה של רבי חיים מבריסק ותלמידיו, בין תיאור ההתרחשות מצד ה'חפץ' ובין תיאור אותה התרחשות מצד האדם:

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט...                       [שם שם ז']

אברהם פותר את בעיית האדם, על ידי המרחב:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט:
אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ
וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ
כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.
הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ,
הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי,
אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה.                                                                    
וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.                                                               [שם שם ח' ט']

אני רוצה להתבונן דווקא בתיאור הראשון, ב'חפצא'. על פי התיאור הזה, עוד לפני הריב, אדם לא יכול לשאת אדם אחר במרחב. אחר כך מגיע הריב, או אולי לא מגיע. התופעה של אי יכולת להיות עם האדם האחר - היא חלק מטבע האדם. זה מזכיר לי קטע מהתלמוד:

איש אחד היה אומר:
כשהאהבה ביני ובין רעייתי היתה חזקה, שכבנו על פי הסכין. עכשיו כשהאהבה איננה חזקה - מיטה של שישים אמה [עשרה מטר] לא מספיקה לנו.                                                                           [סנהדרין ז' ע"א. מתורגם]

המצב הטבעי, הוא המצב בו אין אהבה חזקה. זה מצב נורמלי בין בני אדם, אפשר היה לחשוב שהם יוכלו לגור זה לצד זה. ולא היא. המרחב לא נושא אותם, אחר כך פורצות המריבות. הפתרון של אברהם פשוט, כאשר יש מרחב גדול. פרידה. זה הולך ימינה וזה שמאלה, לכל אחד יש את המרחב שלו. אלא שלא תמיד - או בדרך כלל - יש מרחב שכזה. אז צריך לחשוב על פתרון אחר. או - לפתור את המריבה, או -

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר
בונין את הכותל
באמצע.                                                                                  [בבא בתרא א' א']

בתלמוד ישנה מחלוקת: האם המשנה מורה שאם רצו לחלק את החצר על ידי מחיצה, צריכים לבנות אותה באמצע? או שהיא מורה שאם רצו לחלק את החצר, הם חייבים לבנות מחיצה?
יש מחיר כבד, נורא, לתכונתו של האדם שאיננו מסוגל להיות עם האחר. המחיר הוא - הבדידות. קפקא מתאר זאת בעת אומן, כשהוא מתמקד בחפץ המנסה להסיג גם את ההפרדה וגם את החיבור: החלון.

החלון הפונה אל הרחוב

מי שחי לו בודד וגלמוד ובכל זאת מייחל לאיזה קשר מפעם לפעם, מי שדעתו נתונה לשינויים בשעות היום, במזג האוויר, במצב התעסוקה וכיוצא באלה, ולכן הוא רוצה מיד לראות זרוע כלשהי שיוכל להישען עליה - אדם כזה לא יחזיק מעמד זמן רב בלי חלון שפונה אל הרחוב. ואם הגיע לידי כך שאינו מחפש כלום ואינו אלא איש עייף שניגש אל אדן חלונו ועיניו משוטטות מעלה מטה בין האנשים לשמים, ואין הוא רוצה, ואף היטה מעט את ראשו לאחור, בכל זאת יסחפו אותו הסוסים שלמטה אל שובל הכרכרות והרעש שלהם, וכך לבסוף, אל ההרמוניה האנושית.            ['רופא כפרי', עמ' 35 בתרגום העברי]

ספר בראשית מתאר תמונה קשה יותר. לא ההרמוניה האנושית, אלא הדיסהרמוניה. המשחק הוא משחק סכום אפס: או שתעדיף את השקט עם עצמך ותסבול מהבדידות, או שתבחר בהצטרפות ותשלם את מחיר אי ההתאמה לאחר.
רבי עקיבא הורה - 'איש ואישה - זכו שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן' [סוטה י"ז ע"א]. אין מצב ביניים, או או. הם גם הורו - 'טב למיתב טן דו, מלמיתב ארמלו' [טוב לשבת בשניים, מלשבת באלמנות]. כלומר, עדיפה הצטרפות רופפת וחסרה, על פני הבדידות [יבמות קי"ח ע"ב]. זאת הכרעה ערכית וקיומית. דומה שהיום רוח הזמן נוטה לכיוון ההפוך. אנשים מעדיפים את הבדידות על פני הצטרפות שאיננה מושלמת. כך או כך, ספר בראשית איננו חושך את האמת הקשה מאיתנו. הוא מציב אותנו מול הטבע האנושי המצריך אותנו לבחור: אי התאמה או בדידות. הבשורה הטובה היא, שיש אהבה בעולם. כשיש אהבה, הרי היא גוברת על אי ההתאמה - למרות שלא מבטלת אותה.