על הספירה [פרשת פקודי] [9]

על הספירה [פרשת פקודי]

 

פרשתנו החותמת את ספר שמות, עוסקת במניין הכסף שנאסף לשם בניין המשכן:

 

(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה, עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן...

(כד) כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

(כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

(כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

 

אני מתבונן בפסוקים הללו ושואל את עצמי: למה כל כך חשוב לספור את הכסף? מה איכפת למישהו כמה כיכרות וכמה בקעים היו שם?!

 

מדרש האגדה נותן פשר למניין:

 

'אשר פקד על פי משה'. כיון שנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם משה: 'בואו ונעשה חשבון ביחד'. מיד נתקבצו כל ישראל אצלו, אמר להם: 'אלה פקודי המשכן', וחשב מה שהוציא בכל דבר ודבר, ושכח מה שהוציא בעשיית הווים, והיה תמה והכל תמהים עמו, עד שהשכינה עמדה על הווים. כשהרים משה עיניו, נזכר מה שהוציא בווים, שנאמר: 'ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים' (פסוק כ"ח). אשרי ילוד אשה שככה לו.

 

על פי המדרש, הספירה היא דרישה של מנהל תקין. משה ממונה על כספי צבור שהושגו על ידי התרומות, הוא צריך לתת דין לשולחיו - מה עשה בכסף. ייתכן. אך ליבי אומר לי, כי כאן סיבה נוספת, עמוקה יותר.

 

אם נתבונן בתורה, נמצא בה עוד ספירות:

 

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.                                                                                                [ויקרא כ"ג]

 

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.                                               [ויקרא כ"ה]

 

לספירות האלה יש להוסיף את ספירת ימי השבוע עד לשבת, וספירת השנים עד לשביעית. אלו הן הספירות הראשוניות, שעליהן בנויות הספירות המורכבות יותר של שבע השביעיות. המכנה המשותף של כל הספירות האלה, הן סופרות את הזמן. מנגד ישנה קבוצה שנייה של ספירות, אלה הן ספירות של אנשים:

 

(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

(ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

 

ביחס לקבוצה הזאת יש סייג בתורה, אין לספור אנשים באופן ישיר:

 

(יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.

(יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'.                                                    [שמות ל']

 

במקום לספור אנשים, סופרים את הכסף שהם נתנו. בפרשתנו מוזכר כי בנוסף לפקודי המשכן - הוא הכסף שנתרם לשם בנייתו - נמנה כאן כסף פקודי העדה, הלא הוא מחצית השקל המונעת מפקד ישיר של בני העדה. מכאן, בתורה סופרים ימים, שבועות, שנים, כסף ו... אנשים באופן עקיף. האם מבט כולל שכזה על מערכת הספירות, יאפשר לנו להבין את פשרן?

הספירה לשם מנהל תקין - אותה הציע המדרש - איננה מתאימה לכל קבוצת הספירות, על כן עלינו לחפש הסבר אחר. כל זאת - כמובן - לאור ההשערה כי יש הסבר אחד לכל מופעי הספירה. אפשר להציע הסבר כזה: הספירה היא אופן של שליטה. הכמות האמורפית, מאיימת על האדם. בשעה שהוא סופר, הוא משתלט על הנספרים. אני יודע כי אני חייב כסף לבנק, אינני יודע כמה. כל עוד אינני יודע, החוב משרה עלי חרדה. אם אתבונן בו בעיניים פקוחות, החרדה פוחתת ואני נמצא בעמדה אקטיבית של התמודדות עם הבעיה. הזמן מהווה מקור לאימה. הוא חולף ובורח ומותיר את האדם אל מול סופיות עצמו, באימת הסוף הקרב ובא. ספירת הזמן - בניגוד לאינטואיציה של הבורחים מלהתבונן במספר שנותיהם - מתגברת על האימה. אני סופר את הימים, את השבועות ואת השנים, ובכך משתלט עליהם ולא נותן להם להחריד אותי. האנשים, אנשי העם, ההמון, אף הם גורם מעורר אימה. התבוננו נא במהפכות המתרחשות לנגד עינינו, ותראו כיצד ההמון הוא דבר אימתני המוריד מלכים ונשיאים. והכסף? גם התרומה מעוררת חשש. התורמים הגדולים משתלטים בחיבוק דב על מושאי תרומתם. חוסר החוקיות, החסד חסר הגבולות, הם גם מקורות של טוב אך גם מעוררי פחד ואימה. התורה סופרת את כסף התרומה, ומשלבת אותו עם כסף הפקודים. מעתה האדם ותרומותיו ספורים, ואינם מאיימים על הקודש.

אך ישנה עוד אפשרות לתת פשר לספירות. הפילוסופים הפרה-סוקרטים חקרו את היש ושאלו את עצמם מה הוא? תשובותיהם נעו בין 'הכל מים', 'הכל אוויר', 'הכל הוא הבלתי מוגבל', 'הכל אש'. כל התשובות נעות במנעד בשדה החומר. עד שקם פיתאגורס ושבר את הפרדיגמה והורה: 'הכל מספרים'. החבורה הפיתגוראית יצרה לעצמה דת, דת של מספרים. מסתורין אפף את הפיתגוראים, הם ניסו לפענח את כל סודות היקום בעזרת המספרים. אם ננסה לרדת לסוף דעתם, אפשר לומר שהפיכת יש למספר יש בה הפשטה והעלאה אל הרוחני. יתרה מזו, המספר מלכד את התבונה המתבוננת עם מושא ההתבוננות שלה. שפת המספרים היא שפה של התבונה וראה זה פלא - היא מתאימה גם ליש. אם נתבונן כך בספירות של התורה, נגלה בהן פנים חדשות. מה המשמעות של ספירת הזמן? הזמן כשהוא לעצמו הוא היש בתנועתו. התבונה מפרידה את היש ומותירה ישות מופשטת: הזמן. קידוש הזמנים הוא על ידי ספירתם והעלאתם אל המופשט. כך גם ביחס לכסף. אין תועלת מעשית בכך שהתורה תמנה את הכסף שנתרם לבניית המשכן. אך הספירה מעלה את הכסף ומרוממת אותו אל מעבר לחומר. ומה קורה ביחס לאדם? כאן מתרחשת תופעה מעניינת. יש כאן התנגשות של שני עקרונות. מצד אחד הספירה של האנשים מביאה לידי ביטוי את ההעלאה, את החיבה. כך כותב רש"י על המפקד בתחילת ספר במדבר:

 

מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.

אבל מהצד השני, ספירה של בני אדם מחפצנת אותם. האדם הוא אין סופי, וספירתו הופכת אותו לחפץ סופי. התורה פתרה את התנגשות הערכים, על ידי שהורתה לספור את המטבעות שנתנו האנשים. צירוף התרומות ולמחצית השקל המופיע בתחילת הפרשה, מקבל מעתה משמעות נוספת: יש והרצון להעלות אל הרוחני, עלול להוביל אל הכיוון ההפוך. כאן נדרשת עדינות ורגישות יתרה. הצירוף של פקודי התרומה המרוממים ופקודי מחצית השקל הבולמים את מפקד האנשים, הוא ביטוי לכך שאי אפשר ללכת עם שום מגמה עד הסוף. רק האיזון שבין הערכים יכול לקרב אותנו אל הישר ואל הטוב.   

במחתרת

במחתרת

 

א

 

מנהג מוזר יש לי, לשבת בביתי ללא חולצה. אינני יכול לסבול חולצה או גופיה, ובכל הזדמנות אפשרית אני מוריד את חולצתי ונותר כשמחצית גופי העליונה עירומה. בחורף קר לי, ואינני יכול לשבת ללא החולצה. החורף עובר עלי בגעגועים עזים לקיץ, לחום המאפשר לי להוריד את חולצתי. זר לא יבין זאת, חודשים ארוכים של ציפייה בלתי פוסקת. לעיתים אני הולך ברחוב, ותשוקה עזה פוקדת אותי להוריד את החולצה. כוח רב דרוש לי כדי לעמוד מול תשוקתי, אני צועד ברחוב ומרגיש את הבד מגרד את בשרי. לעיתים אני עולה במדרגות, ובטרם הגיעי אל הדלת אני מוריד את החולצה. כמה וכמה שנים לא עלה בדעתי לחקור מנין צמחה התנהגות זו, יום אחד הבריק בי ברק ולאורו ראיתי את התשובה לשאלה שלא שאלתי. לאחר שראיתי היה זה כה ברור, עד כי לא הבנתי כיצד לא שמתי ליבי לכך עד אותה השעה.   

 

ב

 

בהיותי כבן ארבע לקחה אותי סבתא לפגוש את דודהּ. באותה העת לא ידעתי מי הוא הדוד, ולא הבחנתי בזרות שבין עולמו ובין עולמנו. אני זוכר חדר לבן, חשוף יותר מהחדרים אותם הכרתי. שולחן מכוסה במפה וכמה כסאות, חדר נקי באופן מיוחד. הדוד ישב מעבר לשולחן, לראשו כיפה שחורה גדולה. זקנו מעורבב לבן ואפור, ופיאותיו כבושות אחרי אוזניו. לעיניו משקפיים עבות מאוד, אפו גדול ומוצק. ישבתי מול הדוד כמול אבן שואבת, חש בגלים רכים המתגלגלים ממנו אלי. הדוד בחן אותי, ביקשני לומר את ברכת המזון. משנוכח כי הברכה שגורה בפי, הושיט את כף ידו וליטף את ראשי. כף ידו היתה חמה ונעימה, עד עתה אני חש בחומה על לחיי. משהשיב הדוד את ידו הסיר את משקפיו, רק אז הבחנתי בעיניו הגדולות. העדשות הגדולות הקטינו את העיניים, ועתה ללא המשקפיים הן נגלו במלוא הדרן. העדשות הגדולות כלאו את העיניים במעגליהן, עתה חרגו העיניים ממסגרתם והתרחקו זו מזו. החדר כולו התעמעם והתערפל, ושתי העיניים זהרו באור זהוב. האור הזהוב נמתח כקו בין שתי נקודות העין, ושלווה יציבה ועמוקה ירדה עלי. העיניים נעו, התרחקו זו מזו ושבו וקרבו, זו הגביהה וזו הנמיכה אך הקו הזהוב הישר המחבר ביניהן לא התעקם ולא התעכל. הקו התארך והתקצר, שינה זוויתו, אך נותר כקו ישר. העיניים נקבו בי עד כי הרגשתי את איברי בטני מתהפכים בי. בזיכרוני הפגישה קטועה, אינני יודע כיצד הסתיימה.

 

ג

 

חלפו ימים ושנים, ואני למדתי לדעת כי הדוד היה ר' זלמן סורוצקין. ר' זלמן סורוצקין הוא האיש שהקים את מערכת החינוך החרדי העצמאי בארץ ישראל, והוא אשר עמד בראש מועצת גדולי התורה. ר' זלמן היה אחי אימה של סבתי, שריד ממשפחת הרבנים ממנה באה סבתא. חלפו ימים ושנים עד שהבנתי את סבכי משפחתי, את ההבדלים בין האנשים שבילדותי נדמו לי כחבורה אחת מלוכדת. סבי וסבתי באו ממשפחות שהיום אפשר היה לקרוא להן חרדיות, אך משפחתה של סבתא היתה מושרשת יותר בקרקע הרבנית. סבא נסע מביתו בפולין לגרמניה, למד שם בבית המדרש לרבנים. הוא גיבש לעצמו זהות שונה מזו של משפחתו, והיה שלם עימה עד אחרון ימיו. סבתא שינתה מדרך אבותיה, עלתה לארץ ישראל והלכה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. אך בניגוד לסבא, סבתא לא פתרה את כאב הניתוק ממשפחתה. כשהכתה המלחמה הגדולה במשפחתה של סבתא, גבר הכאב ונסבך בסבכים מוגלתיים. הדוד זלמן היה שריד למשפחה המפוארת, והמוני מכאובים קופלו בביקור אצלו – ואני לא ידעתי.

 

ד

 

כמה ילדים היו לדוד ר' זלמן, הגדול שבהם היה ברוך – ראש ישיבת טלז' בארצות הברית. פעם אחת ביקר בארץ, והתארח בבית סבתי. דמותו לא הרשימה אותי, למרות התארים ותארי התארים שעיטרה אותו סבתא. דמותו לא הרשימה אותי, אבל שמו קרע את תודעתי והובילני למרחבים קסומים. בהגייה האידית הפך 'ברוך' ל'בֹּורֵך', ובתוספת התואר ל'רֵיבּ בּוֹרֵך'. גלגוליה המוסיקליים של האידיש התלכדו שתי המילים והפכו ל'רֵיבּוֹרֵך'. אלא שכאן לא תמו גלגולי השפה. ה'בּוֹ' התרוקנה מצבעה על ידי התנועה, והשם הפך – לפחות באוזני – ל'רֵיבּאוֹרֵך'.  השם הזה הכה בדמיוני ועוררני לראות את אשר – כנראה – לא ראו שאר היושבים בחדר האוכל של סבתא בעת ביקור בן דודה. ריבאורך פרץ מגבולותיו והחל להתארך עוד ועוד. הוא הגיע עד לתקרה והתפתל בסלסולי סלסולים, ככוכב שביט החוצה את השמים. נרתעתי לאחור ופי נפער מתדהמה, לא הבנתי כיצד כל היושבים בחדר המשיכו בשיחה כאילו לא ארע דבר. ריבאורך המשיך בטיסתו בחדר, כשהוא מתארך עוד ועוד. באחד מפיתולי הטיסה נתקל בזגוגית החלון, חצה אותה ונמשך אל תוך השמים שהכחול שלהם הלך וכַּהָה. שביל האור התגוון בגווני הקשת, ואני לא עמדתי בפיתוי והמשכתי להביט בו בניגוד למנהג.       

 

ה

 

ריבאורך שב לארצות הברית, וכמה שנים לא שמעתי ממנו ועליו. מידי פעם היו שבים מראות הלילה ההוא ונעורים בי, כשם שמידי פעם נזכרתי בפגישה עם הדוד ר' זלמן. באחד הימים ואני נער כבן חמש עשרה, ישבתי בבית סבתי כשצלצל הטלפון. סבתא ענתה לטלפון, התחילה לדבר ועד מהרה נבללה שיחתה בבכייה גדולה. שונה היה הטלפון של סבתא, מכל הטלפונים שהכרתי בימי חיי. סבתא היתה אישה מליאת כוחות עצורים. לאחר נישואיה הפסיקה ללמוד, לא יצאה לעבוד ונותרה סגורה בביתה. את כל זרמי כוחותיה האדירים הזרימה למטבחה, ולדיבורים אינסופיים בהם חדרה לפנאי ולפנים לחיי כל אהוביה. המטבח הפך עבורי למחוז קסמים, מבלי ששמתי ליבי לדם ולמוגלה שהשקו את נפתוליו. הטלפון היה חוט החסד שקישר אותה אל אנשים ונשים רחוקים, בעורקו זרמו כל תעצומות רוחה הנפלאה והחולה. מי שלא שמע את סבתי מדברת בטלפון, לא ידע כוחה של שפה. ידה האחת אחזה בשפופרת בחושניות, וידה השניה התעופפה בחדר מלווה את המילים במחולות מכושפים. האידיש והעברית זרמו כצלילי שני חלקי תזמורת, ככלי נשיפה וכלי מיתר משתלבים ונפרדים לסירוגין. באותה שעה הביא הטלפון לסבתא את בשורת מותו של ריבאורך, ודמעותיה ביכו אותו ואת משפחתה שרחקה ממנה. לאחר שסיימה לדבר, התיישבה סבתא ליד השולחן שבחדר האוכל והמשיכה למרר בבכי. לא ידעתי אם להתקרב אליה או להשאיר אותה לבדה, הלכתי למטבח והבאתי לה כוס מי סודה. סבתא לגמה מהכוס וגרפה את אפה בידה, ובגב אותה יד מחתה את דמעותיה. סבתא דיברה, ואני לא ידעתי אם אלי היא מדברת  - למרות שרק אני הייתי עימה בחדר.

"בעצם לשם אני שייכת, בעצם אליהם"

סבתא לגמה עוד לגימה רעשנית ממי הסודה, נשאה אלי את עיניה ואמרה:

"אנחנו הולכים להלוויה"

 

 

 

 

ו

 

עברו עוד יומיים עד שהגיע הארון מארצות הברית, סבתא ואני נסענו לקריית טלז' ממנה יצאה הלוויה. טלז' היתה עירה של סבתא, עיר ליטאית שחרבה במלחמה הגדולה. כל כך הרבה סיפורים שמעתי מסבתא על עירה, עד שנדמה היה לי כי אני מכיר אותה לפנאי ולפנים. רחובותיה ובתיה גניה ואגמיה פרושים היו לפני כשמלה, כך גם דמויותיה השונות שהצטרפו לקרנבל ססגוני ועסיסי. בטבורה של העיר ניצבה הישיבה, וליבה הפועם היה הרב בלוך ובנו שעמדו בראש הישיבה. הרב בלוך האב הצטייר בסיפוריה של סבתא כאיש מלכות, שההוד וההדר נצרפו אצלו עד שהיו לתורת מוסר. סבתא סיפרה כי גם בשנות הרעב שפקד את טלז', אכלו בביתו את מעט תפוחי האדמה מצלחות חרסינה עדינה. מלכותו היתה אבהית. סבתא אהבה ללכת אל ביתו בשליחויות שהוטלו עליה, ולקבל מידיו סוכריה ולטיפה. טלז' הסמוכה לירושלים שמרה רק על השם, אך די היה בשם להפעים את רוחה של סבתא. אינני זוכר איך הגענו לקריית טלז', בתמונתי אני עומד כבר בין המון המלווים. מרבית האנשים היו חרדים לבושי שחורים, ואני היטלטלתי ביניהם כזר וכאחר. תנודות ההמון לוו בהמוני דיבורים, שמעתי את המייתם והתקשיתי לפענחם. לפתע התמתחו התנודות, עתה הבנתי את הרחש – 'הארון בא'. חשתי בגופי את הצורות החדשות שנצורו בתמונה בת הנקודות השחורות, כשקול צעקות נשמע: 'מי שלא טבל, שלא יגע בארון'. הטהרה והמוות הצטרפו לתרכובת מפחידה, שעוררה בי גלי חרדה טרופים. לא ידעתי אם גלי ההמון חודרים אל תוכי, או אם גלי חרדתי הם המניעים את ההמון. הארון הפך למרכז תמונת הנקודות, שעטו עליו והתקבצו מעגלים מעגלים. אי משם בקע ברמקול קולו של ספדן, המייתו נקטעה בפרצים של בכי. שמעתי את שבחיו של ריבאורך, חלקם הבנתי וחלקם לא. יש מהם שנאמרו ביידיש ויש בעברית, חלקם נבללו משתי השפות. לפתע ננעצו עיני בארון, נדמה היה לי כי מכסהו הוסט. הבטתי סביבי לראות אם עוד מישהו הרגיש בתזוזה, כולם היו מרוכזים בהספדים וכנראה לא ראו את שראיתי אני. חשבתי כי התנודות הרבות שסבבוני הטעו אותי, אך עתה היה המכסה מוסט באופן שאי אפשר היה לטעות בו. ואז, יחד עם גאות קולו של ספדן נוסף,  בקע לפתע זרנוק מתוך הארון. הוא נראה כענן של גז, כמה גווני צבעים התגוונו בו. הזרנוק פרץ אל עבר השמים, שכבר הלכו והתכהו אל עבר החשיכה. ריבאורך השתלח אל המרומים בהופעת פרידה, מעין 'תמות נפשי עם פלישתים' של סוף סיפור. הוא צייר צורות מצורות שונות בשמים, כמו מטוס אקרובאטי ביום העצמאות. איש בקהל לא נראה כמבחין במטס, ואני תהיתי בליבי אם לפחות סבתא ראתה.

ז

 

באותם הימים למדתי בישיבה התיכונית, ובאותם הימים היא הובלה על ידי מורים חרדים. המפגש עם התורה היה עבורי כהיזכרות בעולם בו הייתי, כל סיפורי סבתא ודמויותיה ניעורו בי ובניגון שהתנגן בי בלמדי שעות על גבי שעות. גם התפילה היתה עבורי חלל עמוק ומוכר, צללתי אל תוכו כשתפילותי אורכות הרבה מעבר לשעה היעודה להן. מידי פעם בחלום או בהקיץ היו עיניו של הדוד מופיעות וקו הזהב נמתח ביניהן, פעמים אחרות היה ריבאורך נמתח ומתפתל בשמים הגבוהים שמעלי. היו פעמים בהן הופיעו העיניים וקוון וריבאורך יחדיו, אז היתה התמונה סבוכה ומרכיביה נאבקו זה בזה.

ערב אחד ישבתי ולמדתי בבית המדרש, ולפתע נעורה בי קושיא חמורה. שבתי וקראתי את הסוגיה שוב ושוב, אך הקושיא רק החמירה והתחדדה. לבסוף קמתי ממקומי, והלכתי אל הרב לשאול את שאלתי. בידי אחזתי בקלסר, בו היו אחוזים הדפים בהם כתבתי את תלמודי. עמדתי לידו ופרשתי את הקושי, הוא הקשיב במעין טרדה פנימית תוססת, שלא נתנה לו להיות מרוכז לגמרי בדברי. לפתע נתפס מבטו במשהו, ראיתי את המבט ננעץ ומושך אחריו את תשומת הגוף כולו. המשהו הזה היה בי או בסמוך לי, כך הבנתי מכיוונו של המבט. היה משהו מצמית במבט הזה, כאילו נתקל בשד רע ומתעתע. השפלתי את מבטי אל גופי, חשבתי אולי נמצא כתם או רבב על בגדי. בגדי נראו נקיים ומסודרים, לא הצלחתי למצוא בהם עילה למבט המוזר. עיני המשיכו לתור, וראו את הקלסר המוחזק בידי. הדפים היו מוטלים ואחוזים בצדו האחד, ואלו בצדו השני נראתה הכריכה הפנימית. על הכריכה הפנימית הדבקתי דף, עליו העתקתי רישום מספר אומנות שהיה בביתי. במדף הספרים התחתון בארון הספרים בבית, עמדו הספרים הגדולים והכבדים. היו שם כרכי הש"ס, ולידם ארבעת הטורים. לידם באותה השורה ניצבו ספרי האומנות, גם הם גדולים וכבדים. ביניהם היה ספר אותו אהבתי במיוחד, ספר שהכיל תמונות יצירותיו של אוגוסט רודן. אהבתי את פסליו, את הגופים העירומים המביעים את הרוח. בספר היו גם כמה רישומים, קלילים מהירים ותופשים את הגוף ואת תנועתו. בין הרישומים היה אחד של אישה שוכבת, רגליה מלאות וחשופות. ידה האחת אוחזת בראשה, וידה השניה מונחת על הרגל הרחוקה ממנה. על כל קו – במיוחד על קווי הרגליים – חזר הצייר כמה וכמה פעמים, והחזרות הוסיפו לו תחושת תנועה עצורה. אהבתי את הרישום הזה, העתקתי אותו כמה וכמה פעמים. את אחד הרישומים הדבקתי על כריכתו הפנימית של קלסרי, הקלסר בו כתבתי את דברי תלמודי. ממבטו הנדהם של מורי הבנתי כי משהו לא בסדר בעיניו. התחושה המוזרה הלכה והתעצמה, שתיקה כשתיקת סיר רותח ועולה על גדותיו. קשה היה לי לעמוד כך בשתיקה, רציתי לברוח ולא העזתי ללכת. המתיחות השתוקה עברה מהמורה אלי, אך אני לא ידעתי מה לעשות בה. כנראה שהיא עברה ממני אל ציורי, שכן זה הכל לרטוט ולרעוד. לפתע הבחנתי כי דמות האישה שבקלסרי הולכת וגדלה, פורצת את גבולות הדף ומתפשטת בחדר. כנראה בגלל קוויה הדקיקים לא הבחין בה איש, אני הייתי מרותק למראה. קווי החזרה התרחקו זה מזה, והדמות היתה לכמה וכמה דמויות. מכיוון שרודן חזר על קווי הרגליים יותר מעל יתר הקווים, היו שתיים או שלוש נשים ולהן שישה או שבעה זוגות רגליים. הדמויות הגדולות והאווריריות התמתחו, קמו ממשכבן והחלו לרקוד בחדר. המורה שלי אמר לי כמה וכמה דברים, חלקם מן הסתם היו מענה לקושייתי וחלקם – אולי - גערה על ציורי. אני לא שמעתי. עיני עקבו אחר מחול הדמויות שהתחולל בבית המדרש, דמויות שגדלו והוסיפו לגדול.  

 

ח

 

אהבת התורה הוסיפה לגאות בי, ויחד עם חברי לכיתה – שעיה -  שקלנו אפשרות לעזוב את הישיבה התיכונית. המחשבה הטבעית למרקם בו הייתי רקום באותם הימים היתה לעבוד לישיבת מרכז הרב. יחד עם חברי הלכנו לישיבה, וישבנו לדבר עם בן דודו שלמד בה. המון מחשבות וסערות נפש זרמו אל שעת השיחה, שנדמתה לי כיכולה לחרוץ את גורל חיי. בסופה אמר לנו בן הדוד,'לכו להתייעץ עם הרב צבי יהודה'. שוב נקלעתי לתקופה של היסוסים ופקפוקים, מחשבות שונות וסותרות השתוללו בתוכי. הרגשתי כי עולמי רחב מעולמה של ישיבה, אך נמשכתי כבחבלים קסומים לצלול למעמקיה. לבסוף בשלה ההחלטה בקרבנו והחלטנו – 'הולכים'.

 

ט

 

עשינו את דרכנו לשכונת גאולה. הכניסה לשכונה היתה מעבר למצב תודעה אחר, על סמטאותיו על אפרוריות ועל דמויותיו. הגענו אל הבית וישבנו להמתין לתורנו. אחד אחר השני נכנסו הממתינים, עד שכמעט והגיע תורנו. אלא שלפתע הגיע אחד מחשובי התלמידים, תורנו הוסט והוא נכנס וישב בפנים שעה ארוכה. לבסוף הגיע התור, רגלי כבדו מרוב התרגשות. נכנסתי יחד עם חברי שעיה, ישבנו לפני הרב והבטנו בפניו הרבות והקמוטות. 'מה העניין?' שאלַנו, ואני בלשון מגומגמת התרגשות התחלתי לפרוס את נבכי נפשי המיוסרת. מילותי ציירו  את השיקולים לכאן ולכאן, כל ציור עטה מעטה מוגלת פצעיו שהזדהמו מרוב ימי הספק. כשסיימתי תליתי עיני ברב הישיש וחיכיתי למוצא פיו. הוא דפדף בדפיו בפיזור נפש ואמר לנו: 'לכו לר' צבי'.

כל משברי וגלי התפוגגו והפכו עכורים ודהויים, אכזבה ועצב השתוללו בקרבי. קמתי ברגליים כושלות ויצאתי מחדר, לא היה בי כוח לדבר עם שעיה. האפור של הרחוב נראה עתה מאיים בשיממונו. צעדתי ולא ידעתי לאן אני הולך, תעיתי בין הסמטאות. נחשי הרחובות המתפתלים רססו לעברי, האנשים התכנפו במעיליהם השחורים והנשים בשמלותיהן הצנועות. לפתע הבחנתי בזוג עיניים גדולות וטובות שהביטו בי, רוחקות וקרבות זו לזו מעבר לפניית הרחוב. הכרתי מיד את עיניו של הדוד ר' זלמן, וחוט הזהב מתוח ביניהן. ידעתי כי  הוא היה גר בשכונה זו, אך לא היה לי כל מושג היכן. זיכרון הפגישה עמו היה נטוע בחלל הקטן של החדר, קרוע מהחלל הגדול של הרחוב או השכונה. עיני יצאו אל עיניו, ודמעותי השתלחו אליהן בערגה. באותה השעה ידעתי כי אל ישיבת מרכז הרב לא אגיע, ומחוז געגועי רמז לי אף כי עוד לא הייתי מסוגל להגותו.

 

י

 

מאותה שעה התחולל בי שינוי מוזר, מפאת גילי הצעיר לא הכרתי שכמותו. היה זה כשנה ומחצה אחרי שהתחלתי ללמוד בישיבה התיכונית, שנה ומחצה בהן למדתי תורה מפי מורי החרדים. עד לאותה שעה היתה מעין מחיצה של זכוכית חוצצת ביני ובין מורי, דרכה התבוננתי בהם ובתורתם. לפתע נבעה סדק במחיצה, וכל שיעור עורר בי געגועים עזים. הרגשתי כי אני נמשך  אל עולמם של רבותי, כבן אובד השומע קול בית הוריו מבחוץ והוא משתוקק לבוא פנימה. ניסיתי להתגבר על געגועי, והגברתי את התמסרותי ללימוד התורה. לילות שלמים למדתי ולא ישנתי, בבוקר הייתי הלום עייפות אך רוחי צלולה ומרוממת. הסביבה בה הייתי עודדה את התמדתי המתמכרת, גם כשזו פגעה בגופי וברוחי.

שנה עברה ושנה הגיעה, ומורה חדש הגיע לכיתה. הרב מצגר ידוע היה לדורות של תלמידים, כמי שמגמתו להמיר עולמם בעולם החרדי. רוחי נשבתה בקסמו, במחשבתו העמוקה והמסודרת. לא יצאו חודשיים מהשנה החדשה, והחלטה גמלה בליבי: אני עובר ללמוד בישיבה חרדית. מצאתי את עצמי בביתו של מורי, משוחח עמו ועם אימי על החלטתי. אינני זוכר את פרטי השיחה, דומני שעיניה של אימי דמעו. למחרת הלכתי לקנות לעצמי בגדים מתאימים, ומורי עזר לי להתקבל לישיבה שבדרום. בחדרי שבבית ניסיתי ללבוש את בגדי החדשים, נבוך ומתבייש אך מוצא אותם יוצרים לי חלל פנימי רחב מכל אשר ידעתי עד אז.  

 

י"א

 

הכניסה לישיבה החרדית היתה חזקה קשה ומרוממת. תחושת החירות שבבחירה ובשינוי הדרך פיעמה בי, נתנה בי כוח להתמודד עם הקשיים. האנשים שפגשתי היו שונים, מחד גיסא צרים וקצוצי כנפיים ומאידך גיסא מעמיקים במרחב הצר עד התהום. ההתמדה והסגפנות של חלק מבני החבורה היו מדהימות ומבהילות, נשביתי בקסמן למרות שפחדתי מהן. היתה תחרות סמויה אך מורגשת, מי ילמד יותר ומי יחדש יותר חידושי תורה. עד כדי כך הגיעו הדברים, ששבת אחת נמצא אחד מחברי בחדרו כשהוא כותב חידושי תורה. אני מצאתי עצמי חוזר למקומות אבותי, לפחות חלק מהם – אבות סבתי. אפילו שברי היידיש שהיו בידי הצטרפו לשפה, והתחלתי לשוחח בה עם חברי. מידי ערב בשכבי על משכבי ובעוצמי את עיני, הביטו בי עיניו של ר' זלמן במבט מרגיע. לביתי שבתי אחת לשבועיים או לשלושה, מתקשה למצוא את מקומי בסביבה שהתנתקתי ממנה. רק בשיחותי עם סבתא מצאתי מרגוע, למרות שלא דיברנו ישירות על דרכי שמעתי את שמחתה בי.

 

י"ב

 

לא התנתקתי מעולמי שהיה לי, לא מבחינת הרגש ולא מבחינת המעשה. על משכבי בלילות הייתי מוציא מתרמילי ספר פילוסופיה, וחותם בהתבוננות בספר התמונות של פסלי רודן. הקפדתי להוציא ספרים אלה מאמתחתי רק כשלא היה אף אחד אחר בחדר, או לאחר ששכני שקע בשנתו. אינני יודע למה, אך בשעה שקראתי בספרים האלה, נהג ריבאורך לשייט בחדר מתארך ומעופף.

 

י"ג

 

לאחר כמה חודשים הרגשתי עצמי בבית, נטוע עמוק בעולמי החדש ישן. ערב אחד ניגש אלי אחד מחברי, 'אני רוצה לדבר אתך' אמר. הזמנתי אותו לשבת לידי, אך הוא אמר כי הוא רוצה שנצא החוצה. יצאנו אל מחוץ לבית המדרש, והתחלנו לצעוד בשבילים. רק עתה הבחנתי כי כל אותן חודשים לא התבוננתי בגינת הישיבה. פתאום יצאו לקראתי הצמחים והפרחים, העלים השונים כמעט והתפקעו ממסגרותם. 'בוא לא נשחק משחקים' אמר לי חברי, 'אני מרגיש שאתה שונה מכל האחרים.' שתקתי והמשכתי לצעוד, לא הבנתי לאן יתגלגלו המילים. 'אני לא בא לבקר אותך, להפך.' 'מה להפך?' 'אני מרגיש שיש לך בעולמך עוד דברים שאין כאן. אני רוצה לבקש ממך שתלמד אותם איתי.' 'איך אתה מרגיש?' שאלתי, מכה בליבי על שלא הצלחתי  להסתיר את עצמי כדבעי. 'אני יש לי הרגשות. בוא לא נשחק משחקים. אם אתה לא רוצה, אבין זאת ולא אספר לאיש. רק תאמר לי אם אתה מסכים או לא.' פסעתי בשתיקה, פצעתי אותה בלחישה: 'אם ידעו, יסלקו אותי מהישיבה'. 'לא ידעו. יש מרתף מתחת לישיבה, אף אחד לא מגיע לשם. נוכל לשבת שם חמישה שישה אנשים'. 'חמישה שישה?!' קראתי בבעתה. 'כן, יש עוד כמה חברים שמעוניינים'.

 

י"ד

 

אחת לשבוע ירדנו למרתף, למדנו ושוחחנו על כל אותם דברים עליהם לא דיברו בישיבה. עבור חלק מבני החבורה היו שיחות הסוד תחנה בדרך ליציאה לעולם חילוני וחפשי, עבור שניים היו התבוננות של תיירים בארצות אחרות. דווקא כאן בשיחות המרתף כבדה בדידותי, יותר מבבית המדרש שלמעלה. אך הבדידות כרוכה היתה בתחושת מקום וחשיבות, קשה היה לי להתעלם ממנה. החיים שלמעלה המשיכו לרחוש, הוספתי ללמוד בשקידה ולרקום שיחה וחברות עם יושבי בית המדרש. מידי פעם היה קורא לי המשגיח לשיחה, ואני תהיתי אם הוא חושד במשהו. הוא לא אמר לי דבר מפורש, אך הרבה לדבר על ההתמכרות לתורה. דבריו נעמו לאוזני, ומשום מה לא מצאתי סתירה בינם ובין חיי המחתרת שלי. אלה הלכו והתרחבו, החברים הביאו שתייה ועוגיות למפגשינו. בזיכרוני החלו לצוף פלחים מספרי חבורות הסוד שקראתי בילדותי, סיפורי הפגישות הסמלים והסיסמאות. הרגשתי כי אם אציע לחברים סיסמה וסמל הם לא ילעגו לי, להפך הם ישמחו להוסיף אותם לחבורתנו ולפגישותיה. בכל זאת לא הצעתי להם לא סיסמה ולא סמל, או מפאת בושות ופחדים או מפאת סיבה אחרת שבעותה העת עוד לא התבהרה בי.

 

 

 

 

 

ט"ו

 

הייתי מרוכז בהתבוננות מה קרה לחברי בעקבות הפגישות, ואילו בעצמי לא התבוננתי. אחר כמה חודשים עזב אחד החברים את הישיבה, פגשתי אותו במקרה באחת מנסיעותי לשבת בלבוש חולין וללא כיפה. חבר אחר בנה לעצמו ספריית חולין, לא הקפיד על הצנעתה כפי שהקפדתי אני. חרדת ההתגלות גאתה ומתחה אותי, אך אני לא הייתי פנוי להבחין בה. המתח חבר למתיחות הנפשית הרגילה בישיבה, השאיפה להתעלות ולהשיג עוד ועוד. כך מצאתי את עצמי ערב אחד יושב בבית המדרש, ומתח פנימי גואה ועולה בי. התנדנדתי עם הסטנדר, לומד את תלמודי בניגון. הרגשתי לחץ חזק בבית החזה, אך הסטתי תודעתי ממנו והמשכתי ללמוד. מעילי השחור היה מונח לצידי, ועליו היתה מוטלת המגבעת. לפתע פקע כפתור בחולצתי, פקע וניתז בכוח ופגע בלומד שישב לפני. הלה פלט קריאת כאב קלה ופנה לעברי, פניו הביעו פליאה מוזרה. נדמה היה לי כי תווי הפליאה שבפניו מתעמקים עוד ועוד, ותנועתם איטית הרבה מעבר לרגיל. ובינתיים פקעו עוד מכפתורי חולצתי, אף גופייתי חרקה ונקרעה לשתיים. גופי הלך וגדל, משיל מעליו את קליפות הבגדים. מצאתי את עצמי גדל והולך, מתבונן מגובהי החדש ביושבי בית המדרש. לא הבחנתי בהתרגשות מיוחדת אצל הלומדים, למראה השינוי שהתחולל בי. אחד הצביע לעברי בתנועת אצבע, אך חברו היסה אותו והשיבו לתלמודו. באו עיניו של ר' זלמן וריחפו אל מולי, חוט הזהב ניסה להיכרך סביב לי ואני ניערתיו ממני. מן החלון הפתוח פרץ ריבאורך, רוקד את ריקודי הטיסה שלו בחלל בית המדרש. הוא ליווה את עצמו בשירה קצבית, בהגייה אידית אך בעוצמה עכשווית. הטיתי את אוזני שהיתה עכשיו גדולה וגבוהה, שמעתי את מילות שירו: 'בעצם לשם אני שייכת'. שוב ושוב חזרו המילים על עצמן, ואני מצאתי את עצמי מצטרף אליהן. עתה נשרו מעלי כבר כל בגדי, ואני הייתי עירום ועריה אך ללא בושה. ריבאורך היה ארוך מתמיד, אך אני -  אורך ורוחב התמתחו בי כאחד. הנפתי את זרועותי הגדולות, ופתחתי בריקוד סוער. ניגשתי בצעדי ענק ריקודיים אל ארון הקודש, פתחתיו והוצאתי ממנו ספר תורה. חיבקתי את הספר ונשקתי לו, נשיקת אהבים ממושכת. ממעמקי הזיכרון באו בי מילות הקפות של שמחת תורה, אמרתי אותן ועימן הפך ריקודי לריקוד ההקפות. דמויותיו דקות הקו של רודן הצטרפו לריקודי, ובשרשרת הקפנו את הבמה שוב ושוב.

 

 

 

ט"ז

 

מנהג מוזר יש לי, לשבת בביתי ללא חולצה. אינני יכול לסבול חולצה או גופיה, ובכל הזדמנות אפשרית אני מוריד את חולצתי ונותר כשמחצית גופי העליונה עירומה. בחורף קר לי, ואינני יכול לשבת ללא החולצה. החורף עובר עלי בגעגועים עזים לקיץ, לחום המאפשר לי להוריד את חולצתי. זר לא יבין זאת, חודשים ארוכים של ציפייה בלתי פוסקת. לעיתים אני הולך ברחוב, ותשוקה עזה פוקדת אותי להוריד את החולצה. כוח רב דרוש לי כדי לעמוד מול תשוקתי, אני צועד ברחוב ומרגיש את הבד מגרד את בשרי. לעיתים אני עולה במדרגות, ובטרם הגיעי אל הדלת אני מוריד את החולצה. כמה וכמה שנים לא עלה בדעתי לחקור מנין צמחה התנהגות זו, יום אחד הבריק בי ברק ולאורו ראיתי את התשובה לשאלה שלא שאלתי. לאחר שראיתי היה זה כה ברור, עד כי לא הבנתי כיצד לא שמתי ליבי לכך עד אותה השעה.  

על הרוח [פרשת ויקהל] [9]

על הרוח [פרשת ויקהל]

 

לאחר ההוראות המפורטות על אופן בניית המשכן והכנת כליו, מורה משה על האיש שיהיה ממונה על המלאכה:

 

(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:

(לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:

(לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:

(לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת, בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:

(לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ, הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:

(לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג, עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:

 

בואו ונתבונן ברוח אלוהים, בה התמלא בצלאל. אנחנו יכולים להבין כי המשמעות של ההתמלאות ברוח, היא התעצמות החכמה התבונה והדעת, יכולת העשייה וההוראה. אך מה היחס שבין הרוח ובין אלוהים? אפשר להבין זאת בכמה דרכים. אפשרות אחת, המדובר ברוח האדם. היא נקראת 'רוח אלוהים', מפני שריבונו של עולם מפעיל אותה. אפשרות שנייה, הרוח היא רוחו של אלוהים, משהו מהווייתו המואצל על האדם. אפשרות שלישית - אותה נקט הפילוסוף הרמן כהן - הרוח היא הצטרפות של אלוהים ושל האדם.

אינני יודע להכריע, איזו משלוש האפשרויות היא הנכונה. אשאיר את האפשרויות פתוחות, כל קוראת וקורא מוזמנים לבחור את האפשרות הנראית להם. אל מול שלוש האפשרויות, בואו ונשוב ונתבונן במשותף לשלושתן, ב'רוח'. הרוח מופיע בפתח הספר הראשון שבתנ"ך, ובסוף הספר האחרון שבו:

 

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:

(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:                                                                                          [בראשית א']

 

ופסוקי הסיום של ספר דברי הימים:

 

(כב) וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: ס

(כג) כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל.                                                                                  [דברי הימים ב' ל"ו]

 

אולי זה רק מקרה, ואולי לא. הרוח מלווה את התנ"ך מתחילתו ועד סופו. אפשר לומר שאם היוונים נחלקו האם הכל מים, הכל אוויר או הכל אש, התנ"ך אומר - הכל רוח. הרוח היא לא רק איכות, היא איכות בתנועה. והתנ"ך על כל גווני ספריו, הוא ספר רוח,  ספר המניע את קוראיו, הקורא להם 'לך לך', המוציא אותם למסע במדבר אל הארץ היעודה, ולאחר מכן למסעות געגועים של שיבה אליה. הרוח היא רוח סערה:

 

(ד) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.                                       [יחזקאל א']

 

מי שהרוח באה בו, מטולטל עד סף השיגעון:

 

 (כג) וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נָיוֹת בָּרָמָה, וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה.

(כד) וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה, עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם.                [שמואל א' י"ט]

 

הדברים עלולים להגיע עד כדי קביעה:

 

אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ...                                                          [הושע ט']

 

גם בעולמם של החכמים יש מקום מיוחד לרוח, אך זאת רוח שונה. חכמים ממשיכים את הקו התנ"כי, ומורים על רוח הקודש:

 

 

...אלא רוח הקודש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר להם.

                                                                                 [משנה מסכת סוטה ט' ו']

 

אלא שזה מופע יחיד. הרבה יותר מצוי הביטוי - ואולי הוא ביטוי לעומתי ל'רוח הקודש' - 'רוח חכמים'. 'רוח חכמים' היא הרוח שבין חוק לחוק, של מה שאינו מוגדר בספר החוקים ובכל זאת הוא הלב  והנשמה שלו:

 

הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו.                                                              [בבא בתרא ח' ה']

 

רבי חנינא בן דוסא שהיה צדיק עממי ואולי היווה אופוזיציה לתלמידי החכמים, מורה לא על רוח חכמים אלא על רוח הבריות אותה הוא מקשר לרוחו של ריבונו של עולם:

 

הוא [רבי חנינא בן דוסא] היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו.                                                                                              [אבות ג' י']

 

אגב, זאת שיטה עקבית אצל רבי חנינא בן דוסא. הוא מגלה את רצון ריבונו של עולם על פי תנועת הזרימה בתופעות אנושיות. כך מספרת המשנה במסכת ברכות:

 

אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים היה אומר: זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף.

 

כפי ששיגרת התפילה בפיו מורה לו כי ריבונו של עולם מקבל את האיש עליו הוא מתפלל, כך אם נוחה רוח הבריות ממאן דהו, למד רבי חנינא בן דוסא שגם רוח המקום נוחה ממנו.

 

הרוח האנושית היא זירת הקיום, ותורת מידות שלימה כרוכה בה. חכמים - שלא כתנ"ך - שואפים לרוח מתונה ורגועה. המידה הרעה היא גסות הרוח:

 

והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח.                                          [אבות ד' ז']

 

המידה הטובה, היא המידה ההפכית - שפלות הרוח:

 

והוי שפל רוח בפני כל אדם.                                                                     [ד' י']

 

הרוח אמורה להיות ארוכה ולא שפלה:

 

והוי צנוע וארך רוח                                                                                  [ו' א']   

 

ופסגת האושר היא  - קורת הרוח:

 

 ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.         [ד' י"ז]

 

אפשר לומר כי התורה עומדת על הרוח, היא האוויר הארצי הדק מן הדק. היא הנושבת ובאה וחודרת אל כל אשר תוכל. הרוח הזאת עושה מסע מרתק מרוח סוערת תנ"כית לרוח מתונה חז"לית. אשרינו שיש לנו את כתבי הקודש ואת תורת החכמים, כך ששתי הרוחות ניצבות בפנינו, ועל כל אחד ואחת מאיתנו לבחור לעצמו את הרוח הראויה לו.

'ואמרו לי מה שמו...' [פרשת כי תשא]

'ואמרו לי מה שמו...' [פרשת כי תשא]

 

לאחר משבר העגל, מבקש משה מריבונו של עולם שתי בקשות:

 

הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ...

הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.

 

שתי הבקשות פותחות פתח לאחד הגילויים האינטימיים ביותר בתנ"ך, בו חושף ריבונו של עולם את עצמו אל האדם המבקש קרבתו. אנו נייחד את מבטנו למשאלה השניה ולמענה שניתן לה. יש לה חשיבות רבה הן להבנת התורה והן למבט חודר אל חיינו שלנו. כמענה לבקשת הראיה אומר ריבונו של עולם:

 

לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

 

הנראה כי פשר ההיגד איננו שלאלוהים אין פנים ועל כן אי אפשר לראות אותם, אלא שיש לו פנים אך ראייתם גורמת למוות. הקריאה הזאת מתחזקת על ידי הפסוקים הבאים:

 

(כא) וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי.

(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

 

יש דמות לריבונו של עולם, יש לה פנים ואחור, את האחור אפשר לראות, את הפנים - לא. התבוננות בתורה מורה כי אפשר לדעת יותר על דמותו של ריבונו של עולם:

 

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.                                                                                    [בראשית א']

 

האדם נברא בצלם אלוהים, משמע שלאלוהים יש דמות שבצלמה נברא האדם. דמותו של אלוהים היא דמות אדם. אלא שהאזנה קשובה מורה עוד דבר: האדם הוא שם כולל, הנחלק בבריאה לזכר ולנקבה. דמותו של אלוהים היא דמות אדם הכוללת זכר ונקבה. יש דעה בין החכמים שהאדם נברא אנדרוגינוס, גם זכר וגם נקבה. יש דעה [והיא מקבילה לאשר מספרים היוונים] כי בריאת האישה מהאיש איננה אלא הפרדה של הדמות האחת לשתיים. אך דומני כי פשוטו של מקרא איננו מקבל אפשרויות אלה, אלא מורה על מראה בלתי אפשרי הפוצע את חוק הסתירה. דמותו של אלוהים היא גם זכר וגם נקבה, דמות שהתודעה האנושית איננה יכולה להכיל. על פי ספר בראשית אי אפשר לראות את פני אלוהים, לא רק מפאת סכנת המוות הכרוכה בראיה, אלא גם מפאת גבולות התודעה. חשוב להדגיש: גבולות אלה שונים מהגבולות ששמו מאוחר יותר הפילוסופים. הפילוסופים שללו מריבונו של עולם את הדמות, ואילו כאן יש דמות אלא שהתודעה לא מסוגלת להכיל אותה. באופן זה אפשר להבין את איסור עשיית הפסל:

 

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

(טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

                                                                                                         [דברים ד']

 

על פי קריאתנו, לא ראיתם כל תמונה לא מפני שאין לריבונו של עולם דמות, אלא מפני שדמותו שהיא של זכר ונקבה איננה יכולה להתקבע בתמונה. ההשחתה היא בעשיית תמונה של זכר או נקבה, שהיא הפרדה ובכך עיוות משחית. המשך סדרת האיסורים בפרשה זו, תמוה:

 

(יז) תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.

(יח) תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

 

איסור עשיית פסל של זכר או של נקבה - בהנחה שמדובר באדם - מתקשר לקביעה שהאדם נברא בצלם אלוהים. משמעו של האיסור היא שלילת עשיית פסל של אלוהים. מדוע נאסרו פסלי חיות? ברצוני להציע לכם הצעה, אולי היא נותנת פשר לפסוקים: איסור עשיית פסל של זכר או נקבה, נובע משתי סיבות. האחת - דמותו של אלוהים היא של זכר ונקבה, ולא של זכר או נקבה. השניה - הפסל הוא דומם ואילו האדם חי ונע. מכאן ההרחבה אל כל פסלי החיות, הסיבה היא שהציפור עפה בשמים והדגים שוחים במים. הפסל מאבד את התנועה, שהיא ערך בעיני התורה. ומיד בהמשך:

 

(יט) וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

(כ) וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

 

המציאות לה מגיבה התורה היא, שאנשים עושים תמונות של חיות ומשתחווים לשמש ולירח. על איש ישראלי נאסר לעשות תמונות של חיות, ונאסר להשתחוות לשמש ולירח. אך הפסוק לא שולל את ההשתחוויה לשמש ולירח מבחינה מהותית, אלא רק אומר שזה אינו חלקו של ישראל בו בחר ריבונו של עולם. האוזן שלי שומעת כאן סובלנות יתרה ביחס לעבודת השמש והכוכבים. אם אכן כך הדבר, מהי הסיבה לכך? על פי דרכנו - השמש והירח נעים, ועבודתם אין בה את שלילת התנועה. מה שאין כן הפסלים שאין בהם תנועה, ועל כן הם לא רק אסורים אלא אף מהווים השחתה. בדרך זו אפשר להאזין גם לפסוקי תהילים:

 

(ב) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם?

(ג) וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.

(ד) עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

(ה) פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.

(ו) אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.

(ז) יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

(ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

(ט) יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.                                [תהילים קט"ו]

 

בעיית הפסילים [העצבים] היא שאין בהם דינאמיקה, וממילא אין דיבור ראייה שמיעה חוש ריח תנועות ידיים ורגליים.

חכמים הורו כי 'אין דורשין במרכבה - כלומר בפרק א' שביחזקאל - ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.' אך מכיוון שחכמי התלמוד בלמדם את המשנה הזאת דרשו את הפרק, ארשה לעצמי מבט רופף בו. יחזקאל רואה את המרכבה, ו -

 

(כו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה.

 

דמותו של ריבונו של עולם יש לה מראה, והוא כמראה אדם. הקורא התנ"כי לא מופתע, שהרי כך עולה מצירופי המקראות שהצגנו לעיל. שני המרכיבים של פציעת התודעה שהצבענו עליהם, מופיעים אף כאן: האחד - דמות שהיא כמה דמויות מעבר לחוק הסתירה, ותנועה שלא מאפשרת לתודעה להקפיא את התמונה ולהופכה לצלם [ממנו נגזר ה'תצלום' העברי החדש]. ביחס למרכיב הראשון, ישנה סתירה בפסוקים:

 

(ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:

 

(י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:

 

רש"י הבחין בסתירה וכתב:

 

יש לתמוה, שהרי אף דמות שור ואריה ונשר להנה?!

ונראה בעיני, לפי שזה אב לכולם קילס הנביא את המרכבה בו...

 

על פי דרכנו, מאז בראשית כך הם מראות אלוהים. כפי שאלוהים דמותו דמות אדם, גם זכר וגם נקבה, כך דמות החיות דמותן גם דמות אדם - לכולן - וגם דמות ארבע חיות שונות כל אחת ואחת מהן. ביחס למרכיב השני, הפרק כולו רווי בתיאורי תנועה מרהיבים:

 

(יג) וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת, וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק.

(יד) וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

 

(כז) וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.

 

אש, ברק, בזק, רצוא ושוב, חשמל - תנועה סוערת המהממת את התודעה וגורמת ליחזקאל ליפול על פניו, כפי שמשה נפל על פניו כשראה את האלוהים.

 

לאחר כל המסע הזה, אל מול פני אלוהים, כדאי לחזור לפסוק אחד שבתהילים:

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

 

האדם מתדמה לאלוהיו. אם אלוהיך הוא פסל חסר תנועה וחיות, סופך שתהיה אף אתה כזה. מי שאלוהיו הוא אלוהי התנועה, המראות המשתנים והבלתי אפשריים ההולמים בתודעה, הופך אף הוא להיות נע ונד ומתפתח ומשתנה. היוונים פיתחו תורת מושגים שבאה לידי ביטוי גם במתמטיקה בגיאומטריה ובמדע. המושגים הם מושגים סטאטיים, גם את הזמן מבטאת המתמטיקה על ידי העמדתו על ופירוקו למושגי משנה והתעלמות מהמשך הזורם שלו. אולי מכאן ההבדל שבין הלוגיקה ובין החשיבה התלמודית, הראשונה חושפת את הקיים כבר, והשנייה יוצרת את החדש. כל הלומד דף מהתלמוד חווה - לטוב או למוטב - את התנועה הלא צפויה, את הגלגול המפתיע מנושא לנושא, את פיצול המחשבה לאפשרויות - 'איכא דאמרי' ו'אם תרצה תאמר'. איש כמו הרמב"ם שהיה אמון על החשיבה הפילוסופית, ראה את התלמוד כיצירה פגומה. ביצירתו שלו - משנה התורה - הוא ארגן אותה בסדר מדויק יותר, השמיט את המחלוקות ואת שמות הדוברים. אפשר לומר שהוא חיסר מהתלמוד את המרכיב הדינאמי שלו והעמידו כיצירה סטאטית שלימה.

אנחנו לא רואים עוד מראות אלוהים. חלק מבני הדת היהודית אינם מאמינים עוד באלוהים, חלק אחר מאמין בו. אך דומה שסיפורי המראות נותרו טבועים בתודעת אלה ואלה, ומעצבים את הצד היצירתי והדינאמי המאפיין את התודעה היהודית לדורותיה ולסוגיה. אין בכך רק לתאר אלא אף להציב נורמה. נוע, לך לך, אל תשקוט על שמריך, התנשא עוד ועוד מעלה מעלה.