על ה'ככה!' [פרשת חוקת]

על ה'ככה!' [פרשת חוקת]

 

פרשת חוקת ומצוות פרה אדומה שבראשה, הפכה לסמל לציווי ללא טעם ונימוק:

 

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.[1]

'זאת חקת התורה' - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: 'מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה?', לפיכך כתב בה 'חוקה', גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.[2]

 

פיתוח האזור הזה - צווים ללא נימוק - מופיע בדרמה של רבן יוחנן בן זכאי:

 

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: 'המעשים האלה שאתם עושים

נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת'.

אמר לו: 'לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך?'

אמר לו: 'לאו'.

'ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?'

אמר לו: 'הן'.

אמר לו: 'ומה אתם עושין לו?'

אמר לו: 'מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת.' אמר לו: 'ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו רוח טומאה... מזין עליו מי נדה והוא בורח'.

לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: 'רבינו. לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?!' אמר להם: 'חייכם. לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, שכתוב 'זאת חוקת התורה'.'[3]

 

אם דוחים את האמונה במאגיה - כפי שהיה ברור לתלמידים ולרבן יוחנן בן זכאי, נותרת מצוות פרה אדומה, ללא טעם וללא פשר. רבן יוחנן לא מתנצל על כך, אלא מציג זאת כעובדה פשוטה: יש צווים שאין להם סיבה.

תמונת הפרה האדומה, מעוררת בי מחשבות על האמת. מצבה של האמת היום עגום, היא מותקפת כישות שאבד עליה הכלח. בואו ונתבונן בקורותיה של האמת, ובקשר שלה לפרשת חוקת.

מהי 'אמת'?

'אמת' היא התאמה בין משפט ובין מציאות. המשפט 'עכשיו יום', תלוי בהקשרו. אם הוא נאמר ביום, יש התאמה בינו ובין המציאות,  והמשפט יוכתר בתואר 'אמת'. אם הוא נאמר בלילה, אין התאמה בינו ובין המציאות, והמשפט יוכתר בתואר 'שקר'. אלה הם המקרים הפשוטים, אבל ישנם מקרים מורכבים יותר. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, תיאר אחד מהם:

 

אני מחשיב כאמיתי את מה שכתוב בספרי לימוד - של גיאוגרפיה למשל. 'מדוע?' אני אומר: 'כל העובדות הללו אומתו כבר מאה פעמים'. אך כיצד אני יודע זאת? מהן הראיות שלי לכך? יש לי תמונת עולם. האם היא אמיתית או שקרית? היא מהווה קודם כל את המצע לכל חקירתי ודרישתי. והפסוקים המתארים אותה אינם עומדים כולם למבחן במידה שווה.[4]

 

לא תמיד - טוען ויטגנשטיין - אני טורח לבדוק את ההתאמה. אני סומך על הספר. בספר הגיאוגרפיה כתוב שהאוורסט הוא ההר הגבוה בעולם, אני חושב כך למרות שלא בדקתי זאת. לא השוויתי את האוורסט להרים אחרים. בספר הגיאוגרפיה כתוב שגובהו של האוורסט הוא 8848 מטר. אני יודע זאת, למרות שלא מדדתי. אני סומך על מה שכתוב בספר.

גם מערכת משפטים במתמטיקה או בגיאומטריה, חייבת להתחיל באקסיומות. אם לא כן, היא תהיה אין סופית ותתבטל. זה די מפליא - מערכת רציונאלית חייבת תשתית לא רציונאלית. משפט שבתשובה לשאלה המתייחסת אליו 'למה?!' תהיה התשובה - 'ככה!'

גם מערכת ערכים חייבת שתהיה לה תשתית לא מנומקת. אני זוכר שהייתי ילד. בביתנו התקיים תיקון ליל שבועות לזכרו של אבא, שימי השבעה אחר מותו תמו בחג השבועות. שנים היתה מתכנסת חבורה מחכמי ירושלים ומאוהבי החכמה ולומדת כל הלילה. פעם אחת הזמינה אמא את הפרופ' ליבוביץ' ללמד. לא הבנתי דבר, הייתי ילד. אבל אני זוכר שבתום השיעור, כשהוא כבר ליד הדלת, ניגש אליו אחד הלומדים ושאל:

-         'ליבוביץ'! אם ככה, למה אתה מקיים מצוות?!'

הפרופ' הזדקף מלוא קומתו, שלח אליו את האצבע המורה וזעק:

-         'מפני שאני רו - צה!!!'

היום, בעולמנו הפוסט מודרני, האמת קרסה. במקום אמת יש נרטיב. על אמת - יש ויכוח: מי צודק?! על נרטיב אין ויכוח. יש חובת הקשבה ופתיחות לנרטיב של האחר. מאחר שהאמת קרסה, גם אין צורך בנימוק. כשאין צורך בנימוק, לא מגיעים לראשית שאין לה נימוק: אין 'ככה!' כשאין תשובה לשאלה 'למה?' מחליפים עמדה. הכל בתנועה וזורם וכאוטי.

תשוב האמת! בשוב האמת, תשוב המחלוקת. אז אפשר להחיות את פאר היצירה של החכמים - את בית המדרש. שוב תהיה מלחמתה של תורה. שוב נתבונן בעצמנו ובערכינו, ונחשוף את התשתית הבראשיתית - את ה'ככה!' אז נקבל את היות האחר, לא מכיוון שאין אמת והכל הולך, אלא למרות שיש אמת ואני נלחם עליה. אני נלחם על האמת, אך מודע שיש מי שחושב שעמדתו היא האמיתית ועמדתי השקרית. בית המדרש איננו חלל פלורליסטי רופס, אלא מקום עז וחזק שלמרות מלחמת הדעות המתחוללת בו נחוש להקשיב לאחר. 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' הוא משפט מופת, הוא איננו מורה שאין אמת. הוא מורה שלמרות שיש אמת, יש אנשים החלוקים מה היא.

המיתולוגים הקדומים חלקו - על מה עומד העולם? היו שחשבו כי על צבים, אחרים - על פילים. חכמי ישראל אמרו -

 

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה.

הוא היה אומר:

על שלשה דברים העולם עומד:

על התורה

ועל העבודה

ועל גמילות חסדים.[5]

 

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

על שלשה דברים העולם עומד:

על הדין

ועל האמת

ועל השלום.[6]  

 

אנחנו על פי דרכנו נוסיף: העולם עומד על פרה אדומה, או - העולם עומד על 'ככה!'

 

---

[1] במדבר י"ט ב'.

[2] רש"י שם.

[3] במדבר רבה, י"ט ח'.

[4] 'על הוודאות' סעיף 162

[5] אבות א' ב'.

[6] שם א' י"ח.

על הדיאלוג [פרשת קורח]

על הדיאלוג [פרשת קורח]

 

פרשת קורח, היא פרשה של עימות מתדרדר. בכל פעם כשאני מתבונן בה, אני שואל את עצמי אם אפשר היה לנהל אחרת את הסכסוך. בואו ונבודד את הדיאלוג בין משה ובין המורדים:

 

המורדים:

... רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!

משה:

'בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.

זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.

וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ, רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.

 

משה:

הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם, וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ, וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה?!

 

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב,

 

דתן ואבירם:

לֹא נַעֲלֶה!

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?

אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?

לֹא נַעֲלֶה!

 

וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד...[1]

 

התכונה של השיח המתדרדר, היא שכל צד מספק לשני את מטבעות הלשון בו השני יתקפנו. קורח ועדתו מטיחים במשה ובאהרון 'רב לכם...' ומשה משיב להם ב'רב לכם'. משה גוער ב'המעט', ודתן ואבירם עוקצים אותו ב'המעט'. יתרה מזו, הם לוקחים את מטבע הלשון 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ', מריבונו של עולם - כשמשה מביא את דברו - המסמן בעזרתה את היעד - ארץ ישראל. הם הופכים אותו ומסמנים בעזרתו, את המוצא - ארץ מצרים. החכם מכל אדם, כבר הצביע על התכונה הזאת של הדיאלוג של הדיאלוג האנושי:

 

כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם.[2]

'כן לב האדם לאדם' - לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו, כן הוא מראה לו פנים.[3]

 

ראו נא מה קורה למשה כשהוא לא מותקף, הוא מגיב אחרת, לא כועס על המנסים להתדמות לו:

 

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.

וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה, וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה!

וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!

וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.[4]

 

האם לעולם עדיף הדיאלוג הרך? זלדה מתארת בשירה דיאלוג עם השכנה הרעה, ומוסיפה פנים למושא ההתבוננות שלנו:

 

...בערב פסח,

כאשר שרפו את החמץ

בכל החצרות

ורסיס של פיח התעופף

והכתים את שמלתה,

היא זינקה אלי

בטענה נמהרת כברק,

בדמעות:

'את העומדת שם מנגד' -

צעקה,

'אינך דואגת לי,

לבושי השחיר ואינך אומרת כלום!

הביטי בי -

אני חולה, חולה מאוד ומלאה ייאוש'.

 

טענה תימהונית

בפי נשמה שתמול

שכרה פה חדר.

טענה זרה, עזה, רעננה.

עמוק עמוק בתוכי נשקה נפשי

את שיגעון כמיהתה לרוך,

כמיהה מופקרת, פורעת חוק,

כמיהה הורסת כרעש אדמה.

 

פיה היה גיהינום -

בפתחה את הדלת נחבאו הילדים

וחמקו פנימה שכנות, שכנים.

צחוקה הקר רדף אחר

קיומנו המהוגן, הזורח באור

שבעת הימים;

 

'אל תדמו בנפשכם כי טובכם

הוא הטוב האמיתי',

צווח הצחוק הפראי,

'אל תדמו בנפשכם

כי תפילתכם היא התפילה האמיתית,

אל תדמו בנפשכם כי אדיבותכם

היא האדיבות האמיתית,

אל תדמו בנפשכם כי שמחתכם

היא השמחה האמיתית,

ואל תדמו בנפשכם כי אושרכם

הוא האוזר האמיתי.

 

כאשר נודע

שהיא נסעה לעיר אחרת,

כי הסופה עברה ואיננה,

נשמנו לרווחה, פתחנו חלונות.

הכו הכו בתופים,

תקעו בשופרות,

עלי עשור ועלי נבל.

עתה יונח לנו.

הציעו המיטות,

הלילה נישן.

כאשר ראיתי נקודות זהב

בעיני העדר,

מלאו כסלי בדידות,

ידעתי

כי דיברנו על נשמתה החיה,

הנשרפת יום יום,

כעל אבן נגף.

לשווא פרשו קללותיה

ידיים עשנות,

לחבק את נשמותינו הפושרות,

חסרות הדמיון.

לשווא נופפה אותה עלובה

לפני בדגליה האדומים, הקרועים,

כדי שאצא מעיגול ישותי הקסום

לגלות את נקודת קיומה.

הייתי לאחת מן השחוחות,

לאחת מהמון אפורות הראש,

לא נותר בי שריד

מן האומץ ההוא הנהדר.[5]

 

כאן - לא החלפת הדיאלוג העוקצני והפוגעני באחר, אלא הבנה שמתחת לקוצים יש בטן רכה וכואבת. היכולת לראות את האדם שמאחר מחיצת המילים הקשות. מה היה קורה אם משה לא היה נבהל מהמילים הקשות של קורח, של דתן ושל אבירם? אילו היה רואה בהן כמיהה לאושר, ביטוי לכאב המסע השוחק במדבר? אולי הוא היה מגיב אחרת, אולי לא היתה האדמה פוערת פיה - אל מול הפה הפעור המטיל בליסטראות של זעם במשה?

כשמתקיפים אדם - אפילו את משה - הוא הופך למפוחד, לתוקפני. כשלא מתקיפים אותו, הוא יכול לקלוט להקשיב ולראות את המצוקות הנסתרות של האחר.

 

 

 

 

---

[1] במדבר ט"ז ג' - ט"ו

[2] משלי כ"ז י"ט

[3] רש"י שם

[4] במדבר י"א כ"א - כ"ט.

 

[5] פנאי, הכרמל האי נראה, אל תרחק' עמ' 44

על עיני האחר [פרשת שלח]

על עיני האחר [פרשת שלח]

 

הסיפור שמספרים המרגלים, מאפשר לנו התבוננות מיוחדת על המציאות. בשני גלים הם מספרים את סיפורם, הגל השני מוסיף תובנות על הראשון:

 

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ.

אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

 

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

 

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.[1]

 

המציאות, היא המציאות המתוארת על ידי המרגלים. עבור השומעים, מילות הסיפור יוצרות את המציאות. עבור המספרים... גם. יש כמה תכונות מעניינות של הסיפור העולות מפסוקים אלה: ראשית - הגל השני של הסיפור, מקצין ומחריף את הפן המאיים של המציאות המתוארת, מתאים אותה לטענה שטוענים המרגלים: 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם'. שנית, הסיפור השני - המועצם - משתמש בדימויים: 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ' ו 'כַּחֲגָבִים'. לדימוי יש תכונה, הוא מנגנון הגזמה המוציא את מושאו משליטת התודעה. כוונת המספר המשתמש בדימוי 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', להורות כי הארץ מזיקה ליושביה. אך התודעה - או לפחות חלק מהתודעות של השומעים - רואים את התמונה: ארץ מפלצתית הפוערת את פיה ונוגסת ביושבים עליה. הדימוי החזותי חמור מהמסומן על ידי המילים, ומעורר חרדה ופלצות. המשתמש בדימוי 'כַּחֲגָבִים', מתכוון שנראינו לעצמו אנשים מאוד קטנים, אבל התמונה היא של חיות, היא מבצעת בתודעה דה - הומניזציה ושוב מעוררת אימה ופחד. שלישית - בסיפור הראשון, בתוך קבוצת כל התושבים -  'וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם'. קבוצת הענקים היא קבוצה חלקית, אולי אפילו הקבוצה הקטנה. בסיפור השני - 'וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.' הקבוצה החלקית, הופכת להיות הקבוצה הכוללת - כולם. רביעית - 'וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים'. הביטוי עמום. אני מפרש אותו כביטוי דינאמי, מתפתח. ראינו את הנפילים, הנפילים הם ענקים יותר מהנפילים. הדיבור האקסטטי חרדתי מעצים את דימוייו המפחידים תוך כדי משך הדיבור. חמישית - 'וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'. הדובר החרדתי חורג מגבולות האפשר של תודעתו, מתאר את עצמו בעיני האחר. מניין אתה יודע שהם רואים אותך כחגבים? מהפחד. השפה יוצרת כאן מציאות של אימה, והתודעה מפחדת מאשר היא עצמה המציאה. בואו ונתמקד בפן החמישי, ב'בְּעֵינֵיהֶם'. כך אמרו חכמים על הביטוי הזה:

 

אמר רב משרשיא:

 

המרגלים היו שקרנים.

נניח ש'ונהי בעינינו כחגבים' - ידעו,  

אלא 'וכן היינו בעיניהם' - מהיכן ידעו?

 

ולא היא,

כאשר סעדו הכנענים, הם סעדו מתחת לעצים.

ראו אותם המרגלים וטיפסו על העצים כדי להתחבא.

שמעו המרגלים את הכנענים אומרים:

ראינו אנשים הדומים לחגבים על העצים.[2]

 

אך על פי פשוטו של מקרא, הם לא שמעו מה אמרו יושבי הארץ. בכל זאת הם 'סיפרו', כיצד ראו אותם האחרים. יש כאן חריגה מגבולות האפשר, והיא מצטרפת לכשלי הסיפור של המרגלים.

למרות שזאת חריגה, הרי זאת המשימה של כל איש מודיעין. להבין כיצד המציאות נראית בעיני האחר. משימה בלתי אפשרית, ובכל זאת - הכרחית. הסופר א.מ. פורסטר, כתב מסה מרתקת - 'אספקטים של הרומן'. הוא מונה את יסודות הרומן, ובניהם - 'אנשים'. וכך הוא כותב:

 

כיוון שהנפשות הפועלות בסיפור הם בני אדם בדרך כלל, נראה לי שנוח לקרוא על אספקט זה את השם 'אנשים'. בעלי חיים אחרים הוכנסו גם כן, בהצלחה מוגבלת, הואיל ואנו יודעים בינתיים פחות מדי על הפסיכולוגיה שלהם. עלול לחול שינוי, ואולי יחול, בעניין זה בעתיד... ונזכה בבעלי חיים שאינם סמלים ולא אנשים קטנים מוסווים, אף לא דומים לשולחנות מרובעי רגליים הנעים ממקום למקום, גם לא דומים לפיסות נייר צבעוניות ומעופפות. זוהי אחת הדרכים בהן יכול המדע להרחיב את תחום הרומן, בנותנו לו נושא חדש. אך העזרה הזאת טרם ניתנה, ועד שהיא תבוא, נוכל לומר שהנפשות הפועלות בסיפור הן יצורי אנוש, או מתיימרות להיות כאלה.[3]

 

יש שתי תובנות החשובות להתבוננות שלנו: האחת - אין בנמצא רומן שהדמות שלו היא באמת חיה. השניה - כשסופר כותב על חיה, הוא כותב עליה כעל איש מוסווה, או כעל... כיסא.

מיכה גודמן כתב ספר מדובר - 'מלכוד 67'. בפתיחתו של הספר ובסיומו הוא קורא לאמץ את המסורת הבית מדרשית. הוא מצטט את הברייתא מהתלמוד:

 

מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?

מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי.

ולא עוד

אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.[4]

 

וכך כותב מיכה על הברייתא הזאת:

 

בבית המדרש של בית שמאי לא היו שומעים ולא היו משמיעים את העמדות של בית הלל. הם היו לומדים ומלמדים אך ורק את הדעות שלהם עצמם. בבית המדרש של בית הלל, לעומת זאת, לימדו את עמדות בית הלל רק אחרי ששמעו והשמיעו את עמדות בית שמאי. ההלכה היא כבית הלל, משום שהם לא הקשיבו רק לבית הלל. ההלכה, כך נקבע, איננה לשיטת אלו שצודקים אלא לשיטת אלו שמקשיבים.[5]

 

הדברים נכונים, אך לדעתי הברייתא אומרת יותר. שניית משנת בית שמאי והקדמתה, איננה רק הקשבה. בהקשבה אני שומר על זהותי, ומתוכה אני מאזין לדברי האחר. שניית משנת בית שמאי והקדמתה, משמעה להיות שמאי. להיות שמאי משמע להיות טיפוס מסוים הרואה את העולם באופן מיוחד השונה מהאופן בו רואה את העולם הטיפוס ה'היללי'. עזגד גולד כתב על כך ספר מרתק - 'השמאים'. הקריאה של הברייתא איננה רק להקשבה, אלא לתרגיל זהות. המרת זהותי בזהות האחר, כדי לראות - ולו לשעה - את העולם כמו שרואה אותו האחר. המרגלים אולי הפריזו על המידה, אולי השליכו על בני הארץ מבט שהיה ביטוי לחרדות שלהם יותר מאשר למבט של האחר. אבל הם סימנו מטרה ראויה לכל מי שרוצה להבין מחלוקת, להבין את האחר, להבין את העולם: לעולם נסה לראות המציאות - גם - בעיני האחר.

 

---

[1] במדבר י"ג כ"ז - ל"ג.

[2] סוטה ל"ה ע"ה

[3] עמ' 37 בתרגום העברי.

[4] עירובין י"ג ע"א

[5] עמוד 13