יום רביעי, 13 בינואר 2021

על המכות [פרשת וארא]

 על המכות [פרשת וארא]

 

פרשת 'וארא', היא הראשונה מבין פרשיות המכות. עשר מכות, מגוונות, צבעוניות [אדם, ירוק, לבן, שחור...], אולי אפילו קומיות [חוץ ממכת בכורות. לא רק עשר המכות מופיעות בספר שמות, יש עוד מכות: שוטר מצרי מכה איש עברי, משה מכה את השוטר המצרי, שני אנשים עברים מכים זה את זה, שוטרי ישראל מוכים על ידי המצרים... זאת הזדמנות להתבונן במושג ה'מכות'.

ה'מכה' היא הפעלת כוח על האחר, הפוגעת בגופו ומבזה אותו. היא מופיעה כהתרחשות אנושית ספונטאנית, הנובעת מכעס או מרצון להגן על טריטוריה מסוימת, או לפגוע בטריטוריה של האחר. בשלב מסוים היא הופכת לכלי חינוכי, המבוגר מכה את הצעיר. בשלב מסוים היא עוברת מיסוד, הופכת לאחד מכלי הענישה של החוק. בשלב מאוחר היא הופכת בחלק גדול מהתרבות לכלי חינוך וענישה פסול, מוצאת אל מחוץ לחוק.

 

בחוק העברי, מוטלת מגבלה על המכה:

 

אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ

לֹא יֹסִיף

פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה

וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.

[דברים כ"ה כ"ג]

 

על פי המשנה, ההלקאה נחלקת לשלושה חלקים כדי להקל על המוכה. היא מלווה באומדן, וכל שאומדין אותו שאינו יכול לשאת את המלקות - מפחיתים מעונשו. אבל, כפי שקרה בתרבות הכללית, עונש המלקות הושם בסוגריים ולא נעשה בו שימוש בעת החדשה. אני חוזר להתבונן במכות: כפי שראינו, אנליזה של מושג מורה כי יש בו מרכיב פיזי ומרכיב נפשי. כך בא הדבר לידי ביטוי, גם בחוק האוסר הכאת ילדים:

 

כל ענישה שעושה שימוש בכוח פיזי ונועדה לגרום רמת כאב או אי-נוחות כלשהי, גם הקלה ביותר. בדרך כלל אלה כרוכות בהכאה )'חבטה', 'סטירה', 'מכות בישבן'( של ילדים, באמצעות היד או עם אמצעי אחר – שוט, מקל, חגורה, נעל, כף עץ, וכן הלאה. אבל הן עשויות לכלול, לדוגמה, בעיטה, טלטול או השלכה של ילדים, שריטה, צביטה, גרימת כווייה, צריבה או בליעה כפויה לדוגמה, שטיפה של פה הילד בסבון או הכרחתו לבלוע תבלינים חריפים ענישה גופנית היא תמיד משפילה.

 

אלא שהאנליזה הזאת, איננה עדינה מספיק. היא לא מדויקת, ולכן חומק ממנה רכיב חשוב של ההלקאה:

 

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ

וְאֹהֲבוֹ

שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

[משלי י"ג כ"ד]

 

משלי לשיטתו, חושב כך גם באופן אחר:

 

נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב

וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא.

[כ"ז ו']

 

יש הכאה הבאה מאהבה, היא חלק מהמעשה החינוכי. היא לא נופלת תחת קטגוריית ההשפלה. אני מניח שהקוראים עד כאן יחושו התקוממות, ענישה פיזית נחשבת היום לפרימיטיבית ומזיקה. חכו נא מעט, תכף אגיע לכך. לפני כן, בואו ונתבונן בקטע מתוך ספרו של א. ב. יהושע, 'מסע אל תום האלף'. הספר מתאר התרחשות בסוף האלף הראשון, בין אדון לעבד. המתקוממים יוסיפו עוד התקוממות להתקוממותם, שהרי מושג ה'עבדות' חלף מעולמנו [לכאורה]. אנא שימו אותו בסוגריים, והתייחסו רק למושג ההכאה:

 

...בינתיים נשמע צליל פעמונים רפה, ומבין סלי המטען מגיחה הצללית הדקה של העבד שהעיר קודם את אדוניו בלטיפת יד נועזת וממושכת, ועתה הוא מושיט אליו בפנים חתומות קערה מלאה מים זכים. והרי יכול היה, חושב בן עטר בטינה בעודו מרענן את פניו במים הצוננים, להסתפק בצלצול הפעמונים הקטנים התלויים על בגדו, במקום לחדור כך אל תוך משכבו כדי להגניב מבט במערומיו ובמערומי אשתו. ובלא שום מילה של אזהרה או נזיפה הוא סוטר לפתע בכל כוחו על פניו השחורות של העבד, שמתנדנד מן המכה החזקה אבל לא נראה מופתע, גם לא מבקש הסבר. מאז החל המסע הזה הוא מורגל שאין בספינה אדם שחושך ממנו את שבטו ולו רק עדי לרסן את בן המדבר הזה, שמשעה שנלקח אל מרחבי הים איבד את יציבותו, וכמו חיית טרף קטנה ומהירה, שאימה נופלת עליה מיד עם כליאתה, החל משוטט יומם ולילה בין כוכי הספינה ומבוכיה, כדי להתרפק בנגיעה על כל מה שנשמה באפו, אדם או בעל חיים. [עמ' 14].

 

אין כאן כעס, אין אפילו המשגה של הסיבה. יש ריסון החיה שבאדם, על ידי השבט של ספר משלי. ובאשר לממד הפיזי, ישעיהו כבר פתר את הבעיה:

 

וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו

וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.

 [ישעיהו י"א ד']

 

ה'שבט' יכול לעבור הפשטה, להיהפך לשבט הפה. אבל עדיין הוא ממלא את התפקיד של השבט ושל ההכאה. הוא שם גבול, הוא אומר 'עד כאן!' הוא אומר לא עוד. ראוי להתבונן אם בהתקדמות הראויה של הרוח ושל התרבות למקום פחות אלים, לא זרקנו את המושג על כל רכיביו. הראוי היה לפרק אותו, לוותר על אשר ראוי לוותר ולהישאר עם הליבה החיה שהיא לב ההכאה: שימת הגבול.

בפרשה שלנו מתהפכים היוצרות. בניגוד למסע עד תום האלף בו האדון מכה את העבד, כאן העבד - ונציגיו - מכים את האדון, את המצרים. זה מרד. עליו אפשר לשאת את מילות החירות שכתב קמי ואני שב אליהן כפעם בפעם:

 

מי הוא האדם המורד? אדם האומר לאו. עבד שציית לפקודות כל ימי חייו, סבור פתאום כי אין לשאת פקודה חדשה.

מה משמעותו של לאו זה? משמעותו למשל: 'הדברים נמשכו זמן רב מידי', 'עד עכשיו כן, ולהלן - לא', 'אתה מרחיק לכת', ועוד: 'יש קו גבול אותו לא תעבור'.

 

המכה היא גבול. אפשר לוותר על המכה, אי אפשר לוותר על הגבול.

יום רביעי, 6 בינואר 2021

על השליחות [פרשת שמות]

 

על השליחות [פרשת שמות]

 

ריבונו של עולם רוצה למנות את משה לשליח, כדי שיוציא בשמו את עמו ממצרים:

 

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה

וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרָיִם.

[שמות ג' י']

 

בנימוקים מנימוקים שונים, מנסה ריבונו של עולם לשכנע את משה לקבל את השליחות. משה מעלה שאלות, תהיות, חרדות, חששות. ריבונו של עולם מוסיף שלושה אותות שונים, שבאים לחזק את משה בפני בני ישראל. ובסוף - משה דוחה את ההצעה:

 

וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנָי

שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח.

[ד' י"ג]

 

ריבונו של עולם כועס:

 

וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה.

[י"ד]

 

זאת איננה נראית התחלה טובה לשליחות הגדולה ביותר בכתבי הקודש, לא ראשיתה של ידידות מופלאה. בכדי לעמוד על ייחוד השליחות של משה, נתבונן בשליחות אחרת. כך מספר ישעיהו:

 וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר:

אֶת מִי אֶשְׁלַח?

וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ?

וָאֹמַר:

הִנְנִי שְׁלָחֵנִי.

[ישעיהו ו' ח']

 

על פניו, ישעיהו גדול ממשה. הוא נחלץ לקבל את השליחות, ללא הפקפוקים והספקות והדחיות שנוקט משה. בכדי להבין את משה, נתבונן במושג ה'שליחות'. חכמים שעסקו בהמשגה, הבחינו בשניות שבמושג. מצד אחד, השליח הוא הרחבה של אישיותו של השולח:

 

שלוחו של אדם כמותו.

 

עד כדי כך מגיעים הדברים, שאם השליח עשה שליחות שיש בה כדי מעילה, בעל הבית מעל. מצד שני:

 

אין שליח לדבר עבירה.

 

השליח הוא אישיות עצמאית, ואינו יכול להסתתר אחר אישיותו של בעל הבית. אם השליחות היא לדבר עבירה, הרי הוא האחראי על פעולתו העבריינית. השניות הזאת, יוצרת מרחב של לבטים. השליח מתלבט בין ביטול רצונו ואישיותו ביחס לבעל הבית, ובין עמידה על דעתו העצמית בניגוד לדעת בעל הבית.

מרחב הלבטים הזה, מזכיר מרחב אחר אותו תיאר ז'אן פול סרטר. סרטר הפליא לחקור את סבכי ההונאה העצמית. בין השאר הוא כותב:

 

ניטול לדוגמה את מקרה האישה שניאותה לצאת ולבלות עם אדם מסויים בפעם הראשונה. היא יודעת היטב את כוונותיו של האדם הדובר אליה ביחס אליה. היא יודעת גם שבקרוב יהיה הכרח לקבל החלטה.

אולם אין היא רוצה להבחין בדחיפותה; ... אין היא רוצה לראות אפשרויות שונות של התפתחות בזמן אותן מציגה בפניה התנהגותו. היא מגבילה התנהגות זו למה שהינה בהווה... משום שאין היא יודעת בדיוק מה רצונה...

נניח עתה שהגבר נוטל את ידה בידיו. מעשה זה מעורר סכנה שהמצב ישתנה ומחייב החלטה מיידית. להשאיר את ידה בידו, פירושו להסכים לפלירט, להתקשר. להוציא אותה, פירושו לנפץ את ההרמונה הבלתי יציבה והניתנת להפרה המעניקה לשעה זו את קסמה. המטרה שלה, לדחות ככל האפשר את רגע ההחלטה...

 

רוב האנשים, בהיותם במצב שיש בו מורכבות ואמביוולנטיות, מצד אחד הם רוצים בו ומצד שני הם לא רוצים בו, מערימים על עצמם ועל האחר. הם משהים את המצב, בורחים מהכרעה. הקסם ממשיך, אך אחד לא נועץ סיכה בבלון האשליות. 'לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא'. משה הוא איש של אמת. הוא מודע לאמביוולנטיות שבהתרחשות: מצד אחד יש לו אחריות לאחיו, מצד שני הוא מוצא את עצמו ראוי לשליחות. מישהו אחר היה משתהה, לא מחליט, משהה את הרגע הקסום בו ריבונו של עולם מחזר אחריו. אבל משה, איש האמת, מפוצץ את הבלון. אם זה אולי לא, זה לא. הוא לא מוכן לקחת על עצמו שליחות, שהוא לא שלם איתה. לכן הוא אומר לו, למרות שזה לא נחמד, למרות שריבונו של עולם כועס. אבל ריבונו של עולם מבין - בסופו של התהליך, כי הוא בחר נכון. הוא בחר איש אמת, רק הוא מתאים לשליחות הגדולה.

א. ב. יהושע, כתב ספר 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'. פועלת זרה נהרגה בפיגוע, מנהל המפעל שולח את הממונה על משאבי אנוש להוביל את האישה לקבורה במולדתה. בסופו של הספר חל מהפך, השליח מחליט להחזיר את האישה לקבורה בישראל. זאת השיחה שמתנהלת בין השליח ובין בעל המפעל ששלח אותו:

 

-         ואם אני לא אתן רשות להחזיר אותה, מה תעשה?

-         אז אני אחזיר אותה לירושלים על חשבוני. אני לא עשיר, אבל גם לא עני. ובתור ממונה על משאבי אנוש אני גם מוסמך לתת לעצמי הלוואה קטנה מקופת המפעל. אבל מה יהיה, אדוני, עם האנושיות היקרה לך? היא לא תהיה שלמה...

-         עכשיו אתה מנסה לאיים עלי.

-         לאיים? הו לא. אני שליח נאמן. אבל הרי לא ייתכן שעם כל הניסיון והתבונה שלך לא שיערת שמסע כזה עלול להתהפך כדי לחזק את העיר הזאת שבזמן האחרון מייאשת את כולנו.

-         לחזק במה, איש מוזר, בקבר נוסף?

-         גם בקבר וגם באם ישישה ובנער יפה [בנה של ההרוגה. מ.מ] שיצטרפו אליו.

-         גם אותם אתה להביא אתך?

-         למה לא? אין להם זכות?

-         זכות? זכות? צעקתו החרדה של בעל המפעל הירושלמי גוברת עתה על השאון של כל תנוריו [במאפיה שלו. מ.מ]. באיזה מובן זכות?

-         את המובן, אדוני, נמצא בכוחות משותפים. אני, כמו תמיד, אעזור לך.

 

השליח מורד בשולח, אבל רואה עצמו כשליח נאמן. הוא נאמן לערך המכונן של השולח - האנושיות שלו. המציאות החדשה מפתיעה, והשליח מבטיח שיעזור לשולח ללמוד אותה ולחפש לה פשר.

משה המסרב לשליחות, שומר על חוט השדרה שלו. הוא אומר הן לכל, ודווקא לכן הוא שליח נאמן. ריבונו של עולם זקוק לשליח כזה, רק שליח כזה יוכל לעזור לו להתמודד עם עמו קשה העורף ולהובילו לארץ ישראל.