על הברכה [פרשת נשא]

על הברכה [פרשת נשא]

 

בפרשתנו מופיעה ברכת הכוהנים, המופע המושלם של 'ברכה' במקורות היהדות:

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

 

בכדי להתבונן בברכה הזאת, צריך לזכור עובדת יסוד הנשכחת לעיתים קרובות על ידי לומדי התורה: אלוהי התנ"ך שונה מאלוהי הרמב"ם. אלוהי הרמב"ם אינו גוף, ואין לו דמות הגוף. ממילא אי אפשר לראותו, לא להכיר בו בעזרת חוש מהחושים. את אלוהי התנ"ך אפשר לראות, אלא שמי שרואה את פניו לא יחיה [שמות ל"ג כ']. לאור הנחת יסוד זו, בואו ונתבונן בברכת כוהנים. יש משהו מוזר בסדר הפסוקים. בכדי לעמוד עליו, בואו ונשווה את הברכה הזאת, לברכת יעקב ליוסף ולבניו:

 

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה.

וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם...

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה. וַיֹּאמַר: קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם.

וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם...

 

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם - וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה, שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר...                                                           [בראשית מ"ח]

 

ישנם שלבים בברכה. יעקב מזהה את הילדים, ואז שואל מי הם. הוא לא יכול לראות אותם, אך הוא מחבק אותם ונושק להם. אחר כך הוא מניח את ידיו על ראשיהם, ואז מברך אותם. זהו סדר הגיוני, התפתחות של ההתרחשות שלב אחרי שלב. אילו ברכת הכוהנים היתה בנויה בסדר כזה, היה סדר הפסוקים שונה:

בשלב הראשון - ריבונו של עולם נושא פניו אל עבר המבורכים, במקביל ל'וירא ישראל'...

בשלב השני - הוא מאיר להם את פניו, במקביל לחיבוק ולנישוק של יעקב לנכדיו.

בשלב השלישי - הוא מברך אותם, 'יברך ה' ', במקביל לברכת יעקב ליוסף.

מה פשר הסדר ההפוך בו מופיעה הברכה, לאחריה הארת הפנים ולבסוף נשיאת הפנים?

יש הרבה יופי בברכה - הענקה, חום, רגש וקשר בין המברך לבין המבורך. אבל יש גם מחיר. יש הקטנה של המבורך, העמדתו כתלוי במברך. המבורך לא מסוגל לעמוד בכוחות עצמו, רק ברכת המברך מביאה אותו לידי חיים מלאים ושופעים. ברכתו של ריבונו של עולם היא ברכה פדגוגית, תכליתה - גם הענקת שפע וגם חניכה לבגרות העומדת בכוחות עצמה. על כן זו ברכה נסוגה, כמו סרט המוקרן מהסוף אל ההתחלה. הכיוון ההופך יוצר שמיטה של האחיזה, היא מתרופפת והולכת משלב אל שלב. במקום לראות מישהו הקרב לבניין, נכנס, עולה במדרגות, דופק בדלת ונכנס לדירה. אנחנו רואים אותו צועד לאחור מהדירה אל המדרגות עד שהוא עומד מחוץ לבניין. כך ביחס לברכה:

בשלב הראשון הקשר חזק, אלוהים הוא המברך והוא השומר.

בשלב השני הזיקה עדינה יותר, הוא רק מאיר פנים וחונן.

בשלב השלישי החיבור קלוש, הוא רק נושא את פניו - מפנה את מבטו אל המבורך.

דווקא אז, כשאבינו שבשמים נסוג, בא השלום ומגיעה השלמות אל המבורך. דווקא כשהמבורך עומד בכוחות עצמו, הוא זוכה לשלום. השלמות היא השלמות הבוגרת, שיקופה הוא בשלום הקורן מאישיותו של המבורך. לאור קריאה זו, בואו ונתבונן בפסוק האחרון:

 

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

 

רש"י מביא שני פירושים לפסוק:

 

'ואני אברכם' - לישראל, ואסכים עם הכהנים. דבר אחר: 'ואני אברכם' לכוהנים.

 

המנעד שבין שני הפירושים, הוא מרחב התנועה העדינה בה נסוג ריבונו של עולם. הוא מותיר את הזירה להתמודדות האנושית, עם החרדות ועם הספקות. החרדות והספקות הם היוצרים את הצורך בברכה.

תפקידו של הורה מורה ומנהיג, להצמיח את ילדיו תלמידיו וקהילתו. להעמיד אותם על רגליהם, כאנשים עצמאיים שאינם תלויים באחרים. משמעות הדבר: חובה מוטלת עליו, בתהליך מסודר והדרגתי, לסגת ולהיעלם. רבים ההורים המורים המנהלים והמנהיגים, המתקשים לוותר על נוכחותם. ברכת כוהנים מהווה מגדלור, המסמן לכולנו את דרך האחיזה הנסוגה.

 

 

על המדבר [פרשת במדבר]

על המדבר [פרשת במדבר]

פרשת במדבר - הפותחת את ספר במדבר - מתארת את התארגנות ישראל לחיי המדבר. ההתארגנות כוללת מניין כל שבט ושבט, ואת סדרי המחנה בעת חנייה ובמסע. על פניו, פרשה טכנית וחסרת עניין. למעשה, פרשה עמוקה השופכת אור על התורה כולה. בכדי להבין את סודה של הפרשה, בואו ונתבונן במושג ה'מדבר' במילון התנ"כי. בשדה השפה התנ"כי, המדבר הוא הישימון:

 

כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר, יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן.                               [תהילים ע"ח מ']

וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר, וַיְנַסּוּ אֵל בִּישִׁימוֹן.                             [תהילים ק"ו י"ד]

 

הישימון - הוא השממה - ניכר לא רק בכך שאין בו ישוב או צמחיה, אלא בכך שאין בו דרך:

 

תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ, עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ.                     [תהילים ק"ז ד']

 

המדבר הוא הישימון, הוא מקום כאוטי שהאדם חסר בו כלים להתמצאות. הוא אנטי - תרבות, הוא הצד האחר של הקיום האנושי. באותו שדה שפה, המדבר הוא מקום צלמוות:

 

כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ.

וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם.             

                                                                                                [ירמיהו ב' ה'-ו']

 

ה'צלמוות' היא ארץ הצללים והמתים, הצד האחר והאפל של ארץ החיים. איש לא עבר בה, איש לא ישב בה, אין בה דרך ואין בה שביל. כאשר עונה אלוהים לאיוב, הוא דוחה את ביקורתו על האופן בו הוא מנהל את העולם. בין היתר הוא אומר לו:

 

הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ?!

הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?!                   [איוב ל"ח ט"ז - י"ז]

 

לטענת ריבונו של עולם, מי שלא התמודד עם שערי צלמוות, לא התמודד עם הרוע. מי שלא התמודד עם הרוע, לא יכול לבקר את מנהל העולם שעיקר התמודדותו היא עם הרוע. המדבר, הישימון והצלמוות, הם ממלכת הרשע והרוע. הם נמצאים באותה קטגוריה של התהום - מדבר המים הגדול, המוביל אותנו אל התוהו ואל הבוהו. התוהו והבוהו הוא השדה הכאוטי, הוא ארץ הרשע האנטי מוסרית. השלטת סדר וארגון במדבר, היא משימה רבת משמעות של תיקון העולם. היא התמודדות עם העזובה הלא מוסרית, עם איי השיממון שבישות.

מבט זה, קורא לנו להתבוננות רחבה יותר על מהותו של המוסר. בדרך כלל רואים את המוסר כתחום שהמושג המכונן אותו הוא ה'טוב', והמושג ההפכי המשלים אותו הוא ה'רע'.  המשימה של בעלי המוסר - על פי מבט זה - היא להגדיר מהו ה'טוב' ולגזור ממנו את המעשים הראויים, להגדיר מהו הרע ולגזור ממנו את המעשים האסורים. ברצוני להציג לכך נקודת מבט שונה. לשם כך, בואו ונתבונן בתופעה שכוננה את מושג הרוע התנ"כי - 'עמלק':

 

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.

וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח.

                                                                                                  [דברים כ"ה י"ז - י"ט]

 

מה כל כך נורא במה שעשה עמלק? במלחמה כמו במלחמה, כל צד מחפש את נקודות התורפה של אויבו. כל מצביא היה נוהג כך, מדוע התורה רואה זאת כרוע יוצא דופן?

מלחמה היא תופעה רעה, היא התרחשות של פגיעה - הרג פציעה ושבי - באחרים. בכל זאת, יכולה להיות מלחמה מוסרית, ויכולה להיות מלחמה שאיננה מוסרית. מוסריותה של מלחמה נבחנת בשתי בחינות: מבחינת המניע ליציאה למלחמה, ומבחינת אופן ניהולה. מבחינת העילה למלחמה, מלחמת מגן ומלחמת מנע הן מלחמות מוסריות. מלחמת כיבוש היא מושא להתבוננות. בתנאים מסוימים אפשר לראות בה מלחמה מוסרית, בתנאים מסוימים אפשר לראות בה מלחמה שאיננה מוסרית. מלחמתו של עמלק היתה מלחמת קרי, מלחמה מקרית שלא קדמה לה מחשבה ותכנון. זאת מלחמה לא מוסרית. אי אפשר לצאת למלחמה במקרה. מלחמה היא התרחשות רצינית וקשה, חייבת להיות לה סיבה. גם לאופן ניהול המלחמה יש כללים, אם אין כללים - המלחמה הופכת להתרחשות חייתית לא מוסרית. דמו של הנחשל אינו אדום יותר מדמו של הלוחם בעל הכוח. אבל - כללי המשחק אוסרים על פגיעה במי שאינו לוחם. מי שאינו לוחם הוא האזרח, האישה [גורם זה משתנה בצבא המודרני], הילד, הפצוע או מי שאיננו חמוש. אלה אינם כללים של טוב ורע, אלא חוקי משחק. הבסיס למוסר הוא שמירה על חוקי המשחק, כיוון שאם אין חוקים - הכל מותר. ההכשרה הצבאית כוללת תרגילי סדר, לא רק מפני שללא סדר תיכשל הפעולה הצבאית. צבא ללא סדר יתדרדר להיות עדר חיות טורפות, עם סדר הוא יהווה קהילה אנושית החותרת למימוש מטרות. המטרות צריכות להיות צודקות, אך הסדר קודם לצדק. סדר ללא ערכים יכול להיות רוע איום, הסדר הוא תנאי הכרחי למוסר אך איננו תנאי מספיק לו.

ספר במדבר פותח בכינון של סדר, בכך הוא בונה תשתית למוסר. לכונן סדר במדבר הכאוטי ובישימון צלמוות, זאת הפעולה המוסרית הבסיסית של האדם. ללא כללי סדר אישיים משפחתיים קהילתיים ולאומיים, 'איש את רעהו - חיים בלעו.'

 

על ה'אם' [פרשת בחוקותי]

על ה'אם' [פרשת בחוקותי]

 

פרשתנו, פרשת הברכה והקללה, בנויה במתכונת של 'אם':

 

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ...

 

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה,

וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי,

אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

                                                                                                       [ויקרא כ"ו]

 

התבנית היא תבנית פשוטה, שגורה בשפה המדוברת. למרות זאת, ראוי להתבונן בה. הופעתה בתורה, רחוקה מלהיות ברורה מאליה. תבנית ה'אם' מורה, כי ישנן שתי אפשרויות. הנה שני מופעים ראשונים של תבנית ה'אם' בתורה. המופע הראשון הוא בפרשת קין והבל:

 

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן, לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.                                                                            [בראשית ד']  

 

פניו של קין נופלות, חורה לו מאוד. ריבונו של עולם מורה לו, כי פתוחות לפניו שתי דרכים: 'אם תיטיב... ואם לא תיטיב...' מאחר שפתוחות לפניו שתי דרכים, הוא יכול לבחור באיזו לילך. מאחר שהוא יכול לבחור, הוא שולט במציאות ולא המציאות שולטת בו.  הנה המופע השני, היפרדותו של אברם מלוט:

 

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט, וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.

וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר.

וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן. וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם, וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו.

אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם.   [בראשית י"ג]

 

אברם שומט את אחיזתו, מותיר את הבחירה בידי לוט. עתה פתוחות שתי אפשרויות, והשליטה איננה שלו. אולי ארץ הימין תהיה ארצו, ואולי ארץ השמאל. זאת דרכה של תבנית ה'אם', היא פותחת שני עולמות אפשריים. למרות שבמציאות תתממש רק אפשרות אחת, בתודעה אפשר להעמיד את שני העולמות זה בצד זה. לשחק במעבר ביניהם, לבחון כיצד יראו החיים בכל אחד מהם.

כשהגיעה תבנית ה'אם' לעולמם של החכמים, הם יצרו מושג חדש - 'פרשת דרכים.' זאת נקודה טעונה, בה פורשת דרך אחת מחברתה. הנה כמה מופעים של המושג בשפתם:

 

אמר רבי יהושע בן חנניה... פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין, חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה! נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם.                                                                                  [עירובין נ"ג ע"ב]

 

פרשת הדרכים - היא תבנית ה'אם' - כוללת פעמים רבות את אי הידיעה. אם יש רק אפשרות אחת, אין זה משנה אם היא ידועה או לא. מכל מקום עלי ללכת בדרך הזאת, בין אם אני יודע לאן היא מובילה ובין אם לא. אך אם אני על פרשת דרכים, רק ידיעה תאפשר לי את הבחירה. הבעיה היא שפעמים רבות, אינני יודע לאן מובילה כל אחת מהדרכים.

 

משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם...

מהי פרשת דרכים?

אמר רב חסדא: זה תלמיד חכם ויום מיתה.

רב נחמן בר יצחק אמר: זה תלמיד חכם ויראת חטא.

מר זוטרא אמר: זה תלמיד חכם שעולה לו השמועה על פי ההלכה.

                                                                                               [סוטה כ"א ע"א]

 

כאן הוראת המושג פרשת דרכים היא התמרור הניצב בה ומורה את הדרך. עד שהגיע ההלך אל פרשת הדרכים, היה שרוי בחוסר ידיעה, משהגיע אליה - נתבררה לו הדרך. התמרור יכול להיות התלמיד החכם, האיש שחוכמתו עוזרת לפענח את הכאוטי והלא ברור שבמציאות. הוא יכול להיות יום המיתה, היום בו אין עוד עתיד לא ידוע, וחיי האדם נפרשים לפניו במוחלטות העבר. הוא יכול להיות יראת החטא, הגישה למציאות שיש בה מן הצניעות והחשש. אלה הכלים לפלס את הדרך במצבי חוסר הידיעה, להצליח לדעת למרות שאי אפשר לדעת.

הנה כי כן, תבנית ה'אם' היא פרשת הדרכים - אחת היא, ומופעיה רבים. לעיתים היא המעניקה שליטה על החיים, לעיתים היא מלווה באי ידיעה ואובדן שליטה. לעיתים יש בה תמרור מכוון דרך, ולעיתים אין. מכל מקום, היא פוצעת את המציאות לשתיים, הופכת אותה למורכבת יותר ומאתגרת יותר.