על ראיית האחר [פרשת יתרו]

על ראיית האחר [פרשת יתרו]

ישבתי לכתוב על פרשת יתרו, ולפתע הגיעה אלי הידיעה בדבר פטירתו של חיים גורי. כדרכה של תורה - בעולמי - החלו הפסוקים לומר שירה, לומר לי דבר על גלי הרגש שגאו בי. אני כותב על הפגישה בין יתרו למשה, ומתוכה על פגישה בין אדם לאדם - באשר הם.

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה, אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ.

וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם, כִּי אָמַר: 'גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.'

וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, 'כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה'.

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה, אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם - הַר הָאֱלֹהִים.

וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה:

'אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ, וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ'.

היחס בין יתרו למשה, הוא דרך ציפורה. האב שבתו חזרה אליו לאחר נישואיה, מבחין כי השתנתה השעה. מתוך דאגתו לבתו, הוא יוצא איתה למסע הגדול - אל המדבר. הוא מבין שהמדבר הפך להר האלוהים, שטוב יהיה לבתו לשוב אל האיש שלה.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם, וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה.

וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם ה'.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ:

'בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם.

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים, וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

הפגישה. משה חם יותר, נושק. יתרו עצור, רק שואל לשלום משה. הם נכנסים לאוהל, משה מספר את הסיפור. יתרו יודע כבר, הרי המידע שבסיפור הניע אותו לצאת למסע. ובכל זאת קורה לא משהו, 'וייחד'. הסיפור האותנטי מרעיד את לבו, רק עכשיו הוא מפנים את המידע - 'עתה ידעתי.'

וַיְהִי מִמָּחֳרָת,

וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם,

וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.

וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם,

וַיֹּאמֶר:

'מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם?!

מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?!'

יתרו רואה. מאות ואלפי אנשים ראו את משה, מידי יום עומד מבוקר עד ערב. אף אחד לא הפנים את מה שראה, אף אחד לא אמר. אף אחד לא הבחין בקושי של משה, אף אחד לא דאג לו. אחרי ההפנמה של אתמול - ה'ויחד', ה'עתה ידעתי' - עתה לבו של יתרו פתוח אל משה, והוא רואה אותו.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ:

'כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.

'כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ, וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.'

וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו:

'לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

נָבֹל תִּבֹּל

גַּם אַתָּה

גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ

כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר

לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.'

יתרו לא רק רואה את משה, הוא משוחח אתו. הוא מקשיב, הוא שומע שבעיני משה כל איש ואישה הבאים אליו - באים לדרוש אלוהים. אבל הוא לא נבהל ממשה, הוא מתעמת אתו. הוא אומר שמה שהוא עושה - לא טוב. הוא אומר לו שהוא יבול, שהעם יבול אתו. הוא מצביע בפניו על גבולות היכולת שלו. מה כבד מידי, מה אי אפשר לעשות לבד.

סיפור פגישת יתרו ומשה, הוא סיפור פגישה בין אנשים שונים. רק נישואי בת יתרו חיברו ביניהם, כך לפחות היה נראה. אבל אז, כשהתרחשה הפגישה הממשית, עם החיבוק, עם הסיפור - פתאום התרחש דבר אחר. פתאום יתרו ראה את משה, גילה דאגה כלפיו, התעמת אתו. גם העימות היה חלק מהפגישה, סביר שרוב בני ישראל לא העזו להתעמת עם משה. העימות הדואג הוא חלק מהאמפטיה, מהאהבה. כנראה שהדברים נגעו עמוק בלבו של משה, הנה - הוא סיפר אותם בספרו.

לזכרו של חיים גורי, מתבונן ורואה אנשים.

על ההינחמות [פרשת בשלח]

על ההינחמות [פרשת בשלח]

פרשתנו חושפת את השיקולים מאחורי הקלעים, לבחירת המסלול ליציאת מצרים:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם

וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים

כִּי קָרוֹב הוּא

כִּי אָמַר אֱלֹהִים:

פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה

וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.[1]

מה היא ההינחמות? כך כותב רש"י:

'פן ינחם' -

יחשבו מחשבה על שיצאו

ויתנו לב לשוב.

שני מרכיבים יש למנגנון ההינחמות: האחד - מחשבה על הפעולה, השני - רצון לשנות אותה.

ההינחמות בעולם התנ"כי, היא מנגנון שנוי במחלוקת. מצד אחד, ספר בראשית מתאר את ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו כמפעיל את המנגנון:

וַיֹּאמֶר ה':

אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם

כִּי נִחַמְתִּי

כִּי עֲשִׂיתִם.[2]

ריבונו של עולם חושב על פעולת העשייה - הבריאה, ומשנה כיוון - מיצר עליה. ספר שמואל מציב תמונה מורכבת. מצד אחד, ריבונו של עולם ניחם על אשר המליך את שאול:

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר:

'נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ

כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי

וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים'...[3]

מצד שני, שמואל מורה כי ריבונו של עולם לא ינחם על החלטתו להדיח את שאול מן המלוכה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל:

קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם

וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם

כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.[4]

כאן מטרים שמואל את התמונה הפילוסופית, בה ההינחמות - שהיא חלק ממושג השינוי - איננה מתאימה לריבונו של עולם.

בואו ונחזור להינחמות של בני ישראל. מדוע יש חשש כי בני ישראל ינחמו בראותם מלחמה ושבו מצרימה? הרמב"ם רואה את ההינחמות הזאת כטבע האדם, ואילו את הדרך הארוכה - כחינוך לסבל המכין את העם לקראת האתגרים הצפויים לו בארץ ישראל:

...לולא סבלם ויגיעתם במדבר, לא היו מסוגלים לכבוש את הארץ ולא להילחם. התורה אמרה זאת מפורשות: 'פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף...' מפני שהנוחות מרחיקה את אומץ הלב, וחיים של מצוקה ויגיעה מחייבים אומץ לב.[5]

ההינחמות יכולה להיות ביטוי של גמישות, ואזי היא מידה טובה. היא יכולה להיות ביטוי של פינוק וחוסר יכולת לעמוד בקשיים, ואזי היא מידה רעה.

יש כאן משהו מוזר. הרי בני ישראל לא היו בוגרי חיים בורגניים מפנקים. הם היו עם של עבדים. על פניו, הם היו רגילים לחיי סבל. אם כך, מדוע יש חשש שכאשר ייתקלו בקושי - ינחמו? נראה שהרמב"ם מתייחס לכך, בפעם נוספת בה הוא מתבונן בפרשתנו:

...אין מטבע האדם שיתחנך על שירות של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם ואחרי כן מיד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק...[6]

יש סבל ויש סבל. סבל של עבדים כולל תנאים קשים, יחד עם חולשת הרצון המשועבד לאחר. סבל של בני חורין דורש התמודדות עם תנאים קשים וגם חוזקת הרצון והבחירה. ההינחמות שחשש ממנה ריבונו של עולם, היתה הינחמות של רצון רופס שלא הורגל להתמודד עם קשיים של בחירה ורצון.

אהרון אפלפלד בספרו 'האיש שלא הפסיק לישון', מספר על אהרון, העולה החדש הנמצא עם חבריו במסעות אימונים לקראת מלחמת השחרור. בחלומו הוא פוגש את אביו - שנרצח בשואה, המתמודד כסופר עם חיפושי המבע המדויק. על רקע זה הוא מספר:

 אותו לילה שוב ראיתי את אבא. הפעם נדמה היה לי שהוא אינו כותב אלא חורת. גבו כפוף וידו אוחזת בכלי החריתה בחוזקה.

'אבא' אמרתי, 'המאמץ שלך רב יותר מהאימונים שלי'.

'זה עט חדש, אני חייב להתרגל אליו.'

'מוטב להתאמן מאשר להכניע את הנייר בעט חריתה.'

'זה גורלי, יקירי, גורלי הוביל אותי אל הבלתי אפשרי ואמר לי להתמיד בו. אתה צודק, מוטב להתאמן, אדם שמתאמן יודע לנשום נכון, גופו חסון וגמיש, ובסופו של דבר יגיע אל הזקנה בבריאות טובה.'

'האימונים משנים אותי, וזה כואב לי.'

'תן להם לשנות אותך,' דיבר הייאוש מגרונו של אבא.[7]

האימונים בדרכי המדבר, שינו גם את בני ישראל. הם מחזקים אותם בגוף ובנפש. מעתה יוכלו לבחון את דרכם ממקום של כוח ולא ממקום של חולשה. אם ינחמו - יהיה זה מבחירה, ולא מחולשת הרצון. ריבונו של עולם - מנקודת מבטי - לא רוצה אנשים הפועלים באופן אוטומטי, לא חושבים על מה שהם עושים ולא בוחרים. הוא רוצה אנשים החושבים על מעשיהם, בוחרים - מתוך כוח ולא מתוך חולשת הרצון.

---

[1] שמות י"ג י"ז.

[2] בראשית ו' ז'.

[3] שמואל א' ט"ו, י' - י"א.

[4] שם כ"ח - כ"ט.

[5] מורה נבוכים, חלק ג' פרק כ"ד.

[6] שם שם פרק ל"ב.

[7] עמוד 24.

על הנראות [פרשת בוא]

על הנראות [פרשת בוא]

פרשתנו משלימה את סיפור עשר המכות. היא פותחת בהסבר מדוע יש צורך להשלים את הסדרה, למרות שפרעה מוכן היה כבר להיענות לנדרש ממנו ולשלח את ישראל ממצרים.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:

'בֹּא אֶל פַּרְעֹה

כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו

לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם

וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.'[1]

הדיבר הזה עורר תהיות ופרשנויות שונות, במיוחד אצל איש כרמב"ם - איש הבחירה החופשית. הרמב"ם ראה את החירות כעמוד היסוד של הקיום האנושי ושל התורה. אם האדם איננו בן חורין, אי אפשר - לדעתו - לתבוע ממנו להיות אדם מוסרי ולקיים מצוות. על כן הכבדת הלב - שהיא שלילת הבחירה - וענישה על המעשה הנגזר ממנה, היוותה עבורו קושיה חמורה על כתבי הקודש. כך הוא פותר את הקושי:

לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחלה, והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר 'הבה נתחכמה לו', נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את לבו...[2]

הרמב"ם אומר, כי הכבדת הלב ומניעת חופש הבחירה, הן עונש על התחכמות פרעה להרע לישראל. אני בוחר ללכת בדרך אחרת, להעמיד את הכתובים באופן שונה:   מצד ערך החירות, אכן לא ראוי להכביד את לב פרעה ולאחר מכן להעניש אותו. אבל ערך הנראות גובר. מהו ערך הנראות? אם יש מעשה מסוים שראוי לעשותו, הרי לא די שהמעשה יעשה, אלא יש צורך להוסיף עשיה על עשיה עד שלא יהיה ספק שהמעשה הוא שגרם לתוצאה. למשל - אם ראוי לשים גבולות לראובן. ראובן רוצה עוגה, ואני אומר לו: 'לא'. ראובן יכול לומר: 'בעצם אני לא רעב'. אם ההתרחשות תסתיים כאן, לא הצבתי גבולות לראובן. גם הצופה, ויותר מכך ראובן עצמו, יספרו שראובן לא אכל עוגה כי לא היה רעב. למען ערך הנראות, צריך לחכות להתרחשות בה לא יהיה ספק שראובן רעב, אז לומר לו 'לא', ואזי יהיה ברור שהושם גבול לראובן.

ערך הנראות איננו ערך פשוט, יש לו מופעים רבים ומורכבים. היום - לשם דוגמה - ברור, כי במערכה נדרשת תמונת ניצחון. יכולה להיות מערכה בה מבחינה אובייקטיבית ברור שהצד האחד ניצח, אבל הצד השני הצליח לייצר תודעה שונה. מבחינת הנראות - דווקא הצד השני ניצח. לכן מי שמעוניין לנצח, צריך לא רק לנצח, אלא גם לדאוג לנראות של הניצחון. מכאן נפתח פתח לצד האפל של ערך הנראות. יכול להיווצר מצב, בה יש נראות שאין לה התרחשות מותאמת במציאות המתאימה לה. יתרה מזו. אדם החותר אל הטוב, צריך מעתה להתמודד בשתי זירות שונות. זירה אחת - זירת האמת - לעשות את הטוב ולהימנע מלעשות את הרע. זירה שניה - זירת השקר - לדאוג שהמעשה הטוב יראה, ולדאוג שלא יראה כאילו הוא עושה רע. ערך הנראות התגבש במשנת החכמים, לערך 'מראית העין'. כך למשל שנו במסכת כלאים:

נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת

ובלבד שתהא זו נטה לצד זה וזו נוטה לצד זה,

ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן,

שכל מה שאסרו חכמים

לא גזרו אלא מפני מראית העין.[3]

אסור לזרוע כלאים. אך לא די שלא יהיו כלאים 'באמת', אסור שתהיה מראית עין של כלאים. הזירה של התודעה, חשובה לא פחות מהזירה של המציאות. ערך הנראות עלול להוביל לפתולוגיה, של אי התאמה בין העולם החיצוני לעולם הפנימי. זה מצב חמור שבשפה המודרנית מוגדר כחוסר אותנטיות. כנראה שזה הרקע לכלל המשלים למושג 'מראית העין', כלל שקבע רב - האמורא הגדול בדור האמוראים הראשון:

אמר רב יהודה אמר רב:

כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין -

אפילו בחדרי חדרים אסור.[4]

רב 'סוגר את הפינה', אוסר על התנהגות אחת בחדרי חדרים ואחרת סותרת בחוץ, כשהאחרים רואים. נחזור לפרעה. אם היה ערך למכות מצרים, הרי שהערך לא היה רק כאמצעי למטרה של יציאת מצרים. הערך היה בכינון אתוס של יציאה מעבדות לחירות. של עם ששמר על זהותו, על נאמנותו לריבונו של עולם. אם לאחר מכה או שתיים היה פרעה פותח את השערים, ואומר שהוא לא צריך את העבדים האלה - הם היו יוצאים אבל הסיפור לא מקבל את הנראות שלו. בואו ונתבונן באחד משירי יציאת מצרים של אלתרמן. אלתרמן 'עוקב' אחר נון, אביו של יהושע, שהוא מיוצאי מצרים:

                    בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא
                    בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.
                    וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא
                    כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?  

נון - כמו הישראלי החדש, שולל הגלות המסורת והמופתים - לא מחכה למכות. הוא לוקח גורלו בידיו, יוזם, ויוצא ממצרים.

       
                    וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם – –

                    אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,
                    וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,
                    הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,
                    כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

הים הנקרע, הוא לא נס, אלא דבר המובן מאליו. נון לא רק מפנה עורף למופתים, אלא גם לאבי כל הניסים - קריעת הים. המובן מאליו, הוא אויבו של הנס. אלא שאז מגיעה שירת הים. היכולת להתבונן במה שקרה ולספר את הסיפור:

                   הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,

                    הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,

                    הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,

                    הוּא הֵבִין

                    כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם – –

הסיפור, הוא חלק ממימוש ערך הנראות. רק כשיש מופתים בארץ, רק כשהים נקרע - יש נראות, יש סיפור, יש הבנה לאשר קרה לך, הבנה שלך והבנה של אחרים. לעיתים זה כואב, כי אפשר היה להפסיק לפני כן את העימות. אבל כשחושבים מבחינה אסטרטגית - גם בחיינו האישיים, אי אפשר לוותר על הסיפור, על השמיעה, על הנראות - על העדות כי כאן אירע דבר.

---

[1] שמות י' א' -ב'

[2] הלכות תשובה, פרק ו' הלכה ג'.

[3] כלאים פרק ג' משנה ה'.

[4] שבת ס"ד ע"ב.

על הידיעה [פרשת וארא]

על הידיעה [פרשת וארא]

סוגיית הכרת אלוהים, היא מהסוגיות העמוקות שספר שמות נוגע בהן כמה פעמים. אחת מהן, מופיעה בפרשתנו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה,

וַיֹּאמֶר אֵלָיו:

'אֲנִי ה'.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי

וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם'.[1]

בכתיבת הפסוקים האלה בדף הזה, באה לידי ביטוי הפרובלמטיקה בה נעסוק. אני כתבתי 'ה'.', אבל בתורה כתוב שם הווייה. אינני כותב אותו, כמסורת היהודית האוסרת את כתיבתו - חוץ מאשר בספר התורה, ואת הגייתו בכלל. נותיר את הבעיה הזאת כמות שהיא, ונפנה לשתי שאלות פרשניות העולות מצמד הפסוקים האלה. ראשית - מה פשר הביטוי 'לא נודעתי'? 'לא ידעתי'? או 'ידעתי אבל...' שנית - למרבה הפלא [אלא אם כן נניח הנחות ביקורתיות], ישנם מאה ארבעים וארבעה מופעים של שם הוויה בספר בראשית. מתוכם, שניים בהם השם מופיע בדברי ריבונו של עולם אל האבות:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אל אברם]:

'אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים

לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת

לְרִשְׁתָּהּ. [2]

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו [על יעקב]

וַיֹּאמַר:

'אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ

לְךָ אֶתְּנֶנָּה

וּלְזַרְעֶךָ '. [3]

אז הנה, גם האבות יודעים את השם. לא שמענו שהם עוצרים את השיחה ואומרים - 'רגע, אינני מבין את המילה הזאת...'

הפרשנים פתרו את השאלה הראשונה, ובעזרתה את השנייה: רש"י מפרש, 'נודעתי' - 'ניכרתי'. הפסוקים בהם הופיע שם הוויה הם פסוקי הבטחה, אבל לא קיימתי אותה בתקופתם ולכן מידת אמיתותי לא ניכרה להם. הרמב"ן כותב שמכיוון שלא נעשו לאבות ניסים גלויים, שם הוויה לא ניכר אליהם. כבר מפירושיהם עולה, כי יש כמה רבדים של ידיעה. אני אינני יודע איך אומרים 'עץ' בסינית, אם מישהו יאמר לי - אדע את המילה. יש מצב אחר בו אני יודע את המילה, אך היא לא מופנמת בתודעתי. כנראה שזה האזור של פרשנות רש"י והרמב"ן. אוסיף עוד רובד, על בסיס הפסוק:

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ

וַתַַַּר וַתֵּלֶד אֶת קִיִן

וַתֹּממֶר

'קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'.'[4]

ה'ידיעה' כאן איננה ידיעה של ידע, אלא חיבור. החיבור הזה הוא היוצר קניין. זה חלק מהרבדים הנוספים של מושג הידיעה.

בואו ונרחיב את ההתבוננות שלנו במושג הידיעה, ביחס לשמות. ראו נא את הפרשה המיוחדת והקשה הזאת:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית,

וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי,

בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

יאי-י

בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל,

וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה,

וְשֵׁם אִםֹֹּּם

שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי

למטה דאהן.

וַיַּנִּיחַנוּ בַּמִּּשּׁשׁ

לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

'הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה,

וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ,

וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר:

'אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו

וְנָשָאא חֶטְאוֹ.

וְנֹקֵב שֵׁם ה'

מוֹת יוּמָת

רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה

כַּגֵּר כָּאֶזְרָח

בְּנָקְבוֹ שֵׁם

יוּמָת.'[5]

כנראה שהיה הרבה כאב בלבו של האיש שאביו מצרי, אפשר לשער שמוצאו השונה היה חלק מהעילה למריבה או לפחות מכלי השפה שהוטחו בו. לא ברור אם הוא קילל את ריבונו של עולם, או נקב את השם ככלי מלחמה - הקללה - נגד האיש שרב איתו. מכל מקום, שני המעשים נאסרו בפסוקים שלאחר מכן. המשנה מוסיפה עוד על האופן המיוחד בו עוסקים כשבאים לדון בבית הדין איש שנקב את השם:

המגדף אינו חייב עד שיפרש השם.

אמר רבי יהושע בן קרחה:

'בכל יום דנין את העדים בכינוי -

'יכה יוסי את יוסי'.

נגמר הדין

לא הורגים בכינוי

אלא מוציאים כל אדם לחוץ

ושואלים את הגדול שבהן

ואומרים לו:

'אמור מה ששמעת בפירוש'

והוא אומר

והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין

והשני אומר:

'אף אני כמוהו'

והשלישי אומר: 'אף אני כמוהו'.[6]

איזו רתיעה מלומר את השם המפורש, קריאה בכינוי 'יוסי' במקום יוד הא וו הא, ולבסוף כשאומרים אותו בהקשר הזה - קריעת הבגדים. יש עוד הקשר, חיובי, של הגייה יוצאת דופן של השם. הכוהן הגדול, בעבודת יום הכיפורים, היה הוגה את השם המפורש. והנה כך מתארת המשנה את ההתרחשות:

והכהנים והעם העומדים בעזרה

כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול

היו כורעים

ומשתחווים

ונופלים על פניהם

ואומרים:

'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.[7]

הרגישות לכוחה של המילה, עברה גלגולים שונים ומשונים, והגיעה גם לענפים רחוקים של הזהות היהודית. הסופר היהודי אמריקאי פיליפ רות, מתאר את חיי היהודים באמריקה, מתרכז בקהילות שהחיבור בינם ובין המורשת היהודית רופף וקלוש. והנה כך הוא כותב בספרו 'מה מעיק על פרוטנוי?':

...כן, אני מוכרח לוותר, מוכרח, ביחוד משום שאני יודע מה עבר על אבי, איזה סבל, סבל רגע אחרי רגע במשך עשרות אלפי הדקות, שהיו דרושות לרופאים כדי לקבוע, ראשית, שמשהו גדל ברחמה של אמי, ושנית, אם הגידול שאתרו, בסופו של דבר, איננו גידול ממאיר... אם מה שיש לה... אה, אותה מילה, שאף איננו יכולים לאייתה בשלימותה הנוראה! אותה מילה, שאנו מרמזים עליה רק בראשי תיבות, שהיא עצמה סיפקה לנו לני כניסתה לבי החולים לבדיקות: סמך ריש וגענוג! את הטית והנון לא היינו צריכים עוד לשמוע אחרי כן כדי להיות מבוהלים עד צאת הנשמה! כמה היא אמיצה, מסכימים כל קרובינו, לבטא כך את שתי האותיות האלה!

... ואחר קיימת אותה מילה, שאנו ממתינים וממתינים וממתינים לשומעה, מילה שלכשתופטר, תחזיר למשפחתנו את מה שעכשיו נראה כחיים נפלאים ומשביעי רצון ביותר, אותה מילה שצלילה צליל עברי באוזני, מעין ברוך השם - ברוך השם שאין זה גידול ממאיר! ברוך אתה השם הלוואי שלא יהיה זה גידול ממאיר! ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם, שיהיה זה גידול לא ממאיר! שמע ישראל, ויאירו פניך, והשם אחד, וכבד את אביך, וכבד את אמך, אני אבטיח, אבטיח - רק שלא יהיה זה גידול ממאיר! [8]

אם כוחן של המילים נובע מכוח מאגי - זה פחות מעניין [אותי]. אם מדובר ברגישות לשפה, לרבדיה, בכוחה לעצב מציאות ומחשבות ורגשות - זה מאוד מעניין. האבות ידעו את שם ההוויה, אך הוא לא נודע להם. הוא היה מונח בקרן זווית של התודעה, ללא הכוח המחולל מציאות מחשבה ורגשות. מעתה - זה השם שיהיה לו את הכוח הפועל הזה. לאיש המקלל היה השם בעל כוח שכזה, לכן אסור לו לנקוב אותו ולקלל בעזרתו. המילים של החולי הם גלגוליה המחולנים של תחושת שפה שכזאת. מילים טובות ומיטיבות, הן הצד השני של המטבע היכול לברוא עולם, לפתוח לבבות.

---

[1] שמות ו' א' ב'.

[2] בראשית ט"ו ז'.

[3] בראשית כ"ח י"ג.

[4] בראשית ד' א'.

[5] ויקרא כ"ד י' - י"ז.

[6] סנהדרין ז' ה'.

[7] יומא ו' ב'.

[8] עמוד 56 - 57 בתרגום העברי.