על הגמישות [פרשת צו]

על הגמישות [פרשת צו]

 

פרשת צו  פותחת בפרשת העולה, הפעם - בניגוד לפרשה הקודמת, ויקרא - עם הוראות מעשיות לכוהנים:

 

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה.

 

הפתיחה - זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה - יוצרת ציפייה לעיקרי תורת ההפעלה של הקורבן המרכזי. אך לאכזבתנו, הפרשה פונה לעסוק בניקוי הפסולת והזבלים שנותרו על המזבח מיום אתמול. נניח שכבר קיבלנו שתנאי הכרחי לזרימת עבודת הקרבנות הוא פינוי הזבלים, מצפה לנו עוד הפתעה. שתי מערכות של בגדים דרושות לשם הפעולה הזאת:

 

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ...

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים...

 

בואו וננסה לפענח את פשרה של הפרשה, נתחיל בניסיון לזהות את הבגדים. ביחס למערכת הבגדים הראשונה, שם רש"י לבו לשני קשיים קטנים בתיאור. ראשית - מהו 'מִדוֹ'? זאת מילה מוזרה שיש לתת לה פשר. שנית - מה פשר הציווי 'ילבש על בשרו'? הרי ברור שלובשים על הבשר? והנה פירושו:

'מדו בד' - היא הכתונת. ומה תלמוד לומר 'מדו'? שתהא כמידתו.

'על בשרו' - שלא יהא דבר חוצץ בינתיים.

 

יש נטייה ללבוש בגדים פשוטים כשהולכים לזרוק את הזבל, בגדים הזרוקים על הגוף, גדולים ממידתו ועל כן נוחים. יש נטייה - אם היינו קודם בגופיה - לשים על עצמנו משהו, וכך לרדת אל הפח. הקריאה כאן היא ללבוש בגדים ייצוגיים, צמודים, להוריד את בגדי 'ב' - את הגופייה - ולעלות על 'א'. כל זאת הופך את העבודה הבזויה לעבודה חשובה, עבודה הדורשת הכנה מודעות וכוונה. ראיה לפירושו מפסוק בספר שמואל:

 

הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָיו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל.

                                                                                                [שמואל ב' כ' ח']

 

כשם שהחרב מוצמדת על מתניו, כך - כנראה - גם ה'מידו' היא מערכת בגדים צמודים. ומה לגבי הבגדים האחרים? כך כותב עליהם רש"י:

 

'ופשט את בגדיו' - אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן.

 

רש"י - בעקבות התלמוד - מורה כי הבגדים האחרים הם בגדים פחותים. בפירושו לתלמוד מורה רש"י כי הבגדים האחרים הם 'שחקים', כלומר בגדים בלויים. על פי פירוש זה, אמנם לניקוי המזבח יש ללבוש מדים יפים וצמודים, אבל להוצאת הזבל - הדשן - אל מחוץ המחנה, יש ללבוש בגדים פחותים ובלויים. לי נראה יותר כי גם הבגדים האחרים הם בגדים מסוג א', הם רק אחרים. מאחר שמדובר בעבודה מלוכלכת, יש להחליף את הבגדים גם במעבר מהשלב הראשון לשני כדי שתמיד יהיו בגדים נקיים ויפים.

בואו ונתבונן בסוגיה. הכהן הוא דמות חשובה בעולם הסובב סביב בית המקדש. הוא זוכה לכבוד, מתנות כהונה ונחלה. בהיותו מופקד על הקודש, הוא נמצא בעמדת כוח. סכנה אורבת לו, כי ינצל את הכוח לרעה. כך קרה עם בני עלי, שלקחו מעל ומעבר למגיע להם. והנה מוטלת עליו מטלה, הדורשת ממנו 'ללכלך את הידיים' ואת הבגדים. קשה להחזיק את השניות הזאת, רוב האנשים אינם מסוגלים להחזיק אותה. מנהל הבנק יתקשה לנקות את השירותים, מפקד הבסיס לשמור באישון לילה. כאן נדרשת מהכוהן הגמישות הזאת, הוא לא רק מקריב את הקרבן על גבי המזבח - הוא גם מנקה את הפסולת אחריו. איך מחנכים לגמישות? איך יוכל אדם לא להתקבע בתפקידו במיוחד אם התפקיד הוא רם ונישא? ישנן שתי דרכים אפשריות: הדרך האחת - דרך חילופי הבגדים. החלפת בגדים מבגדי הדר לבגדי עבודה, גוררת בעקבותיה את גמישות הנפש העוברת מאופן של הדר וגובה לפשוט ולנמוך. הכהן מתחיל את עבודתו בבגדים מהודרים, ואת חלקה השני מבצע בבגדים פחותים. הדרך השניה - דרך שמירת בגדי ההדר. דווקא השמירה על בגדים יפים והחלפתם כשהם מוכתמים באחרים נקיים ומגוהצים, יוצרת מסגרת שבתוכה מתאפשרת הגמישות. אדם שמסגרותיו מצומצמות, לא יצליח להיות גמיש. כמו מישהו הכלוא בצינוק, שלא יכול לנוע בגמישות. לעומת זאת כשיש מסגרת מהודרת, יכולה הנפש לנוע בה ממצב התואם את ההדר עד למצב הפכי ללא הוד וללא הדר.

ההתקבעות והנוקשות היא אחד האויבים הגדולים של החיים הראויים, מפני שאחת מתכונות היסוד של החיים היא ההפתעה והשינוי. מי שאינו מסוגל לעבור במהירות ממנוחה לתנועה, לזהות איום חדש ולהתאים עצמו להתמודד אתו, לזהות הזדמנות ולנצל אותה - יישאר מאחור. חיינו הפרטיים והציבוריים רוויים בדוגמאות של מצבים משתנים. מי שלא גילה גמישות מחשבתית ורגשית - החמיץ את השעה. ממסד הוא אחד מאויבי הגמישות, הכהונה היא ממסד שכזה. במבחן התוצאה הכהונה כשלה, הממסד התנוון ולא השכיל להתאים את עצמו לתנאים החדשים והמשתנים. כאן אנחנו עדיין בשלב החלום. ייתכן שאילו הפנימו הכוהנים את הגמישות הנדרשת מהם - לובשי בגדי הכבוד והתפארת - בפינוי הדשן, אולי לא היתה הכהונה קורסת. לו ידעו לשחק בהומור את התפקיד של זורק הזבל בבגדי הכהונה היפים, אולי היו ממשיכים להוביל את העם ולא מפסידים את מעמדם לחכמים.

אם לא עלה עמוד השחר

אם לא עלה עמוד השחר

 

מאימתי קורין את שמע בערבית?

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן

עד סוף האשמורה הראשונה; דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה,

אמרו לו: לא קרינו את שמע.

אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות.

 

עמוד השחר לא עלה

חושך סמיך נושב ברחובות

זקן מבזבז שארית כבודו

מוכר מצתים ל[א]נשים שאינם.

בנים ובנות חוזרים [מ]בית משתה

שנותר מרוקן מקסמים

מלצרים עייפים מנקים שולחנות

משיירים.

 

בבית

הורים וילדים מתהפכים בשינה

רדופת חלומות.

 

בלחים בהירים מנסים את כוחם

נוגעים בחשוך

נרתעים בבחילה מקיאה עוד [נ]תזים של שחור

אילולא ידעתי [את] אתמול הייתי אומר

[ש]חור ניצח

והליל ימשיך ויזרום.

 

הזמן מתמשך ולועג לסורגי השעון

מחוגים [מ]בולבלים מתנגשים זה בזה

מתעקמים

[אמ]בולנס של זמנים מפנים מספרים וספרות

העדים מספרים סיפורים לשוטרים

האדים מן הארץ עולים והויים ל[ע]רפלי עמעמות

דווקא עכשיו את הולמת על דלת [מס]פרה

[מת]עקשת כעת לספר שערך השחור

אולי פלומתך תחזק את גלי ליל אין זמן

ינצחו את ספרות השעון

הפצועות.

 

בבית

הורים וילדים מתהפכים בשינה

רדופת חלומות.

 

שומרי אשמורה השלישית נתקלים בהמון

כוהני משמרה ראשונה

אצים להקריב קורבנות במקדש שחרב

אני

יושב ושותה כוס קפה מהביל ותוהה:

'בית מקדש? בית משתה? בית מדרש?'

 

הכל צפוי אך רשות נתונה

לש שלושה לאחד ובונה

בית מקמדמשתה

מאחורי

השולחן שעליו כוס קפה

לא עלה [ע]מוד השחר

יש מוד של שמחה שחורה כצלילי נגינת

העיוור.

 

אני שיר שברח מתווים

וציור מגוונים

 

אד מן הארץ עולה

ורוח רוחפת על פני שלוליות שנותרו

מהחורף [ש]עבר

זמן עבה

בתוכי זמן הצר שנילוש והולך

טרם אור.

 

כוהנים רעבים מחפשים בית קפה ברחובי

'הם סגורים, חברים

חוץ מבית המשתה ששותף מרצפות

אחרונות.'

'חברים כוהנים!' הם עוצרים אני רץ

[א]ל בקר ומביא תבשילים

אומנם הם קרים

הם אוכלים בכל פה

נשפך הקפה

אך ההבל שלו עוד עולה

ממזבח שולחני המחולל.

 

העיתון המוכתם במשקה

מקומט

נושאת תמונתו את אותי אל הים הגדול להרים הגבוהים

אל השחר

אל אור

 

עלה העמו ואותי - הוא עייף

עייפות בשומה מאדים של הליל

מסוממת משחור

כבדה מזרועות של השאול המושכות את אותה

למיטה.

 

האקום כוותיק אעורר את ה -

שחר האור העולה בגלגל החמה מתגלגל משתובב

בגלגל הענק ברכבת הרים

במראות עקומות וצחוקים [מת]גלגלים

צחוקייך

גלים מתנפצים ונתזים מתוקים

ים מתוק וצוהל שדגיו מדברים עוד ועוד מדברים

הם מילים

הם שפה

הם דיבור?

 

האעיר את השחר או

אמשיך את הליל

היהי הנוזל למוצק

יתקבצו איברי ואותם אמתח

התעמלות בן חנן ההויה את אותי מיני שחר חיי

[מ]אז כל יום

ממתח לוכד ומחבר ועתה

אף אותך העדיין [ר]דומה

מחבק ואוסף אל אותי?

 

האעיר את השחר

כ[א]רי אתגבר

ואשאג את האוי לי החרבתי ביתי

והאוי יהיה לצ[ה]לת איילים

ולוואי

על הנס

[מו]דה אני

ש[ה]חזרת [נש] מתי

מונת מונת [של] אותי.

 

לא אעיר

מי אני שאעיר?

בור להבל דמה מדמה שתבל ומלואה סובבים את אותי?

ארפה ואישן עד האור החודר [מ]בעד תריס חלוננו

יעיר את אותי

אז

אמתח את ידי ואחבוק את אותך

ויחד [נ]אסוף את אותנו

אל אור.

 

עוד יום בא אל תוכנו

נלעס את סלט האותו

אורותיו קולותיו צורותיו ה[ני]כרות

נחצבות מהחושך

משחור.

 

ראי את הזמן הזורם בתוכנו

מוסיף עוד ימים

ומחיה עוד פינות אפלות וקמוטות

ונהי לילדים

זקני ילדים

פרחי כהונה על עצים [ר]בי ימים

 

כוהנים ולוויים שוררים על [מ]דרגות

העולות מחדרנו

אל על

אל מטבח שם מזבח השולחן

עליו אערוך אבשל לך [א]רוחה.

 

את תבואי כים כגלים הגודשים חוללים

בתוכי חללים

בתוכי

ועיני הזולגות ד - מעות של שמחה

מלוחות

מן הים.

על האדם ועל רצונו [פרשת ויקרא]

על האדם ועל רצונו [פרשת ויקרא]

 

פסוקי הפתיחה של ספר ויקרא, הם פסוקים מפתיעים ומעוררי השראה:

 

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'

מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר

זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ

אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ

לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'.

 

פסוקים אלה מעוררים שלוש שאלות:

 

א. מדוע הפתיחה היא במושג 'אדם'? האוזן שומעת כאן איזו שהיא העצמה. אפשר היה לחשוב על ויתור ולנסח בערך כך: 'כי תקריבו קרבן לה'...', או לנקוט במושג יותר מינורי - 'איש כי יקריב...'. כבר המדרש שואל שאלה זו:

 

'אדם כי יקריב מכם' (ויקרא א', ב'), למה לא נאמר 'איש', כמו שנאמר להלן 'דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' ויקחו להם איש שה'... (שמות י"ב, ג'), אף כאן יאמר הכתוב 'ויקחו להם איש בקר או צאן', למה נאמר אדם?

                                                                                            [ויקרא רבה, ב' ט']

 

ב. הסדר במילים בביטוי 'אדם כי יקריב מכם' נראה כמשובש. נראה נכון יותר לו היה כתוב 'אדם מכם כי יקריב קרבן'. וכך כותב האבן עזרא בפירושו לפסוק:

 

'מכם' - מאוחר [המילה מאוחרת, היתה אמורה להופיע מוקדם יותר], וכן הוא [כך צריך היה הסדר להיות] 'אדם מכם כי יקריב קרבן', וכמוהו רבים.

 

ג. מהי הוראת המילה 'לרצונו'? מה היא מוסיפה על הפסוק? מה היה נגרע אילו היה כתוב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי ה'?

 

כמה וכמה פירושים ישנם במפרשים לקשיים אלה, בדרך כלל הם אינם מצטרפים לפירוש כולל אחד. הרשו לי להציג בפניכם פירוש הנותן מענה לשלושת הקשיים, ומוביל אותנו להתבוננות עצמית בחיינו.

המילה 'אדם', לוקחת אותנו למחוזות אסוציאטיביים בלשון התנ"ך, הקשורים לאדם הראשון. זאת פתיחה המורה כי גם אם ההוראה המשפטית של הפרשה מכוונת לאיש הישראלי, התובנה היא תובנה כללית הנוגעת לאדם באשר הוא אדם.

המשפט 'אדם כי יקריב מכם קרבן' אינו מורה על אדם מכם, מהקבוצה שלכם, שמקריב קרבן. המשפט מורה על אדם הרוצה להקריב קרבן מכם, כלומר מקבוצת בני האדם. זהו הקרבן המקורי, הרצון להקריב לריבונו של עולם קרבן אדם. רצון זה בא לידי ביטוי בסיפור העקידה ובהשלמה של אברהם עם הצו להקריב את בנו. זהו הרצון הבסיסי של הרגש הדתי, במקביל לו קיים רצון בסיסי של הרגש ההומניסטי - להקריב אדם על מזבח אידאה ורעיון. אל מול אדם זה ואל מול רצון זה מופיע הצו -

מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. כלומר: התורה מורה, את אשר איננו ברור מאיליו, כי אין להקריב קרבן אדם. יש להמיר אותו בקרבן בהמה בקר וצאן.

הרגש התנ"כי רחוק וזר לנו, כיוון שכל מושג הקרבן איננו חלק מתמונת עולמנו. אך ראו נא את גלגולי הרגש הזה אל עולם חכמי המשנה. אל מול הוראתו המכוננת של רבן גמליאל - בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה, עלתה ביקורתו של רבי אליעזר - כל העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. ידו של רבן גמליאל גברה, ועמדתו התקבלה כתשתית התפילה של הפרושים. היו שלא יכלו לשאת את הצמצום הרגשי שגזרה עליהם תפילת הקבע, אלה היו החסידים:

 

 

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם למקום.

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

                                                                       [משנה ברכות, פרק ה' משנה א']

 

תפילת הקבע יצרה תופעת לוואי שלילית - תפילה מתוך קלות ראש. כאשר הנוסח והזמן קבועים, יש סכנה של ניכור בין המתפלל ובין תפילתו. כשיש ניכור מופיעה קלות הראש. על כן יש להורות, כי צריך להתפלל מתוך כובד ראש.

אותה בעיית ניכור, מובילה את החסידים הראשונים למצוא לה פתרון. הפתרון המופיע במשנה זו, הוא תפילה הקודמת לתפילה. תכליתה של תפילה זו, כדי שיכוונו את ליבם למקום. כלומר, החזרת האותנטיות שאבדה והומרה בניכור.

אותם חסידים שחוו את התפילה כתחנונים, כעמידה לפני ריבונו של עולם, הם המורים: אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. למרות שישנה סכנת חיים, למרות שהמלך יכול להרוג והנחש להכיש ולהמית, לא יפסיק. בהלכה זו באה לידי ביטוי נטיית הנפש, למסור את עצמה למען אלוהים. זאת אותה נטייה של 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה'.' כפי שהתורה מגבילה את הנטייה הזאת ומורה לממש אותה בהקרבת בהמה, כך גם החכמים ממתנים את מגמת נפשם של החסידים:

 

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו.

אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק.

                                                                                               [ברכות ל"ב ע"ב]

 

מלך ישראלי לא יהרוג אדם שלא הפסיק בתפילתו כדי להשיב לו שלום, מה שאין כן מלך ממלכי האומות. לכן במקרה האחרון יש להפסיק את התפילה, אסור להקריב את הנפש למען קיום התפילה.

 

אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.          [ברכות ל"ג ע"א]

 

הנחש מסוכן, העקרב - עליו מדובר כאן - לא. גם כאן פועל אותו עיקרון - אין להקריב את הנפש למען התפילה. אך ראו נא כי זאת דעת חכמי התלמוד - רב יוסף ורב ששת. נראה שהחסידים עצמם הלכו עד הקצה, כפי שעולה מדברי הברייתא:

 

מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו:

'ריקא, והלא כתוב בתורתכם [דברים ד'] 'רק השמר לך ושמור נפשך'. וכתיב [דברים ד'] 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם'. כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?!'

אמר לו: 'המתן לי עד שאפייסך בדברים'.

אמר לו: 'אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום מחזיר לו?'

אמר לו: 'לאו'.

'ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך?'

אמר לו: 'היו חותכים את ראשי בסייף'.

אמר לו: 'והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה!'

מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.                     [שם]

 

נחזור לפרשתנו. לאחר שמורה התורה כי אין להקריב קרבן אדם, היא מוסיפה שהקרבן צריך להיות לרצונו של האדם. כפי שכותב האבן עזרא -

 

שיקריבנו ברצונו ולא באונס.

 

זה לא פשוט, שהרי הקרבן הוא חלק ממערכת חוקים שהאדם כפוף לה. כך כותב רש"י:

 

'יקריב אותו' - מלמד שכופין אותו.

יכול בעל כרחו?

תלמוד לומר 'לרצונו'.

הא כיצד?

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

 

זהו פתרון תלמודי, שראוי להתבונן בו. כך פירש אותו הרמב"ם:

 

אין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.                                                [הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ']

 

אציע לכם פירוש אחר: האדם בוחר במסגרת, ואזי היא מחייבת אותו. כך אדם בוחר להיות אזרח במדינה, ואזי הוא כפוף לחוקיה. אלא שכמובן ישנה סכנה, שהמדינה תסרס את רצונו העצמי, והוא יהפך למשועבד לה. לכן חשוב היה לתורה להדגיש: למרות שצווי הקרבנות הם חלק ממערכת חוקים, חשוב שיישאר ה'לרצונו', הרצון של האדם כמכונן את עשייתו.

נמצא: הפרשה קוראת לאדם, מתוך הכרה בערכו. על כן אסור להקריב קרבן אדם. לכן חשוב להותיר את הרצון האנושי כמכונן, כי רק האדם הרוצה והבוחר נקרא אדם.

 

 

 

 

על הכניסה למשכן [פרשות ויקהל פקודי]

על הכניסה למשכן [פרשות ויקהל פקודי] 

לכבודו ולרפואתו של מורי וידידי אנדרה היידו

 

סיומו של ספר שמות הוא סיום מפתיע:

 

וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ, וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר, וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה.

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

 

מפתיע, מפני שבהגדרת התכלית של המשכן, שורטטה תכנית אחרת. לאחר ההוראות לבניית הארון והכפורת המכסה עליו, אומר ריבונו של עולם למשה:

 

וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה, וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.          [שמות כ"ה כ"א - כ"ב]

 

אם משה לא יכול להיכנס אל המשכן, כיצד יתקיים היעוד שאלוהים ייוועד אתו בתוך המשכן וידבר אליו מעל הכפורת? כמובן שאפשר לומר שסוף הספר מתאר מצב זמני, ולאחר מכן משה יכול היה להיכנס. אך הייתי מצפה שאם כך הם פני הדברים, שייכתב בסיום שמשה נכנס. יתרה מזו. ראו נא את הפסוק הבא, הפסוק הפותח את ספר ויקרא:

 

 וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

 

ריבונו של עולם קורא אל משה מתוך האוהל, משמע - משה עומד מחוץ לאוהל. זאת תמונה המתאימה לסוף שמות, למימוש, אך לא לתכנון. בכדי להוסיף מורכבות, בואו ונעניין בפרשה מקבילה בספר במדבר:

 

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.                          [ז' א']

 

בתום עבודות ההכנה כתוב שם:

 

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, וַיְדַבֵּר אֵלָיו:               [ז' פ"ט]

 

כאן התמונה מתאימה לתמונת התכנית, משה נמצא בתוך האוהל, ליד הארון, ושם מתרחש הדיבור. רש"י הרגיש בסתירה, הציב אותה והציע לה פתרון:

 

'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד' - וכתוב אחד אומר (במדבר ז' פ"ט) 'ובבא משה אל אהל מועד', בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, 'כי שכן עליו הענן', אמור מעתה כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו.

 

מנקודת מבטי פירושו של רש"י איננו מספיק. ראשית - ישנן שתי סיבות הנמנות בפסוק - שכינת הענן ומלאות הכבוד. אם כבוד השם במשכן משה לא יכול להיכנס, וזה מתרחש גם כשהענן מסתלק. שנית - על פי עדות התורה הענן סר כשבני ישראל אמורים לנסוע, וזה לא מאפשר למשה להיכנס. בפירושו לפסוקים בספר במדבר, מציע רש"י פתרון אחר לסתירה בין ויקרא לשמות:

 

'ובבא משה' - שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומר (ויקרא א', א') 'וידבר ה' אליו מאהל מועד', והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר (שמות כ"ה, כ"ב) 'ודברתי אתך מעל הכפרת', בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת.

 

אף כאן, הסתירה שרש"י מציב היא סתירה, והפתרון - מנקודת מבטי - איננו מספק. הפסוק בבמדבר מורה כי משה נכנס את תוך האוהל, ובכך הוא עומד בסתירה לפסוק בויקרא המצטרף לפסוקי סוף שמות המורים כי משה נותר מחוץ לאוהל.

הרשו לי להציע בפניכם דרך אחרת לפשר הפסוקים. דרכה של תורה - כידוע מקריאת פרק א' ופרק ב' בבראשית - לספר סיפור בשני אופנים שונים. השאלה 'מה היה באמת?' איננה מטרידה את התורה, די לה בכך ש'תורה היא, וללמוד אנו צריכים'. בכך מטרימה התורה מגמות פוסטמודרניות, וסגנונות כתיבה שעוצבו על ידיהן. אנשי ביקורת המקרא יטענו כי הסיבה לסיפורים השונים הם מקורות שונים שצורפו לכדי התורה, אך אנו סוברים שהתורה אחת וסיפוריה שונים - 'כפטיש יפוצץ סלע'.

הסיפור האחד הוא המסופר בשמות כ"ה, והמשכו בבמדבר ז'. על פי סיפור זה משה נכנס אל המשכן, ושם נועד עמו ריבונו של עולם. הסיפור השני הוא המסופר בפרשתנו, והמשכו בויקרא א'. על פי סיפור זה, משה לא יכול להיכנס אל המשכן מפני שהמשכן מלא מכבוד ה'. ריבונו של עולם מדבר מתוך המשכן, ומשה העומד בחוץ שומע אותו.

פשר הכפילות הוא נקודת התבוננות מרתקת בסוגיית הענווה. מי שכבודו ממלא את הבית, לא מאפשר לאחר להיות בו. מי שנוהג במידת הענווה - מידה שחכמים ייחסו לריבונו של עולם - מאפשר לאחר להיכנס, להיות במחיצתו ולשוחח אתו.

ספר שמות מסתיים באופן לא פתור, משה נשאר בחוץ, ולא ברור כלל ששיחה תתאפשר בינו ובין ריבונו של עולם. ספר ויקרא מספק פתרון קשה. במשכן יש רק דייר אחד - ריבונו של עולם, ובן השיח שלו עומד בחוץ. אבל החלום היה אחר, והוא מתממש בספר במדבר: הכבוד לא ממלא את המשכן, משה יכול להיכנס, הקול מידבר ומדבר אליו.