על השוליים [פרשת ויחי]

 

על השוליים [פרשת ויחי]

 

יעקב מברך את בניו. זאת הזדמנות למבט מערכתי על כל שנים עשר הבנים, מזווית ראייתו של המברך. ההתבוננות מגלה שבקבוצה יש היררכיה. יש בולטות לראובן הבכור, ליהודה, ליוסף. יש בולטות מסוג אחר ללוי ולשמעון, למרות שהיא רוויה בכעס. הכעס מזכיר את סיפור דינה, בו הם הגיבורים. האחים האחרים הם בשוליים, ברכות נאות אך לא מכניסות אותם למרכז. בשולי השוליים נמצא גד:

 

גָּד

גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ

וְהוּא

יָגֻד עָקֵב.

[בראשית מ"ט י"ט]

 

שיר זן סתום, לא ברור למה הוא מכוון. רש"י מפרש את ה'עקב' כשיבה בשלום על עקביו בתום המלחמה, הספורנו מפרש כאופן הלחימה הייחודי של גד, על ידי פגיעה בעקבי הסוסים. האוזן שלי שומעת כאן בת קול, לאתוס המכונן בחיי יעקב אבי גד:

 

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו

וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו

וַיִּקְרָא שְׁמוֹ

יַעֲקֹב.

[כ"ה כ"ו]

 

יעקב הוא איש העקב, השוליים, שולי הגוף. גד מתדמה לו ואף הוא הוא הופך להיות איש של עקבים.

על מה רומזת הברכה בקורות שבט גד? על איזו התרחשות או מלחמה היא מצביעה? אי אפשר לדעת. עד כדי כך שאבן עזרא מעיר: 'ואנחנו לא נדע היום כל התלאות העוברות על אבותינו'. סיפורי גד נעלמו, בשולי חיי בני יעקב.

אלה היו חיי גד, בן זלפה שפחת לאה. ילד שנולד לאחר ארבעה בנים שילדה אמו - ראובן, שמעון, לוי, יהודה - ואחר עצרה מלדת. כאן באה האם השניה - רחל - שלא ילדה ילדים, נתנה ליעקב את שפחתה בלהה שילדה לו את דן ואת נפתלי. לאה העומדת מלדת חיקתה את אחותה, נתנה ליעקב את זלפה שפחתה, ואז נולד ילד:

 

 וַתֹּאמֶר לֵאָה:

[בגד]

בָּא גָד

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד.

[שם ל' י"א]

 

רש"י שם לב לשני אופני הכתיבה - 'בגד' ו'בא גד' - ומורה: 'בא גד - מה מזל', ו'בגד - 'בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים.' לאה אמביוולנטית, רוצה ולא רוצה, דוחפת את יעקב אל זלפה וכועסת על כך. כך גדל ילד בשולי השוליים. גם בן שפחה, גם גבירתה על בירכיה היה אמור להיבנות אמביוולנטיות ביחס לקיומו.

ילדי השוליים במשפחת יעקב כללו את בני האמהות, וכן את יוסף שנדחף לשם על ידי בני לאה.

 

...יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן

וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו...

[בראשית ל"ז ב']

לפי שהיו אחיו מבזין אותן

והוא מקרבן [רש"י]

על אבי השבט גד, לא ידוע לנו יותר דבר. על השבט שצמח מהמשפחה הזאת, אנחנו יודעים. בהגיע בני ישראל אל סף ארץ ישראל, בחרו שניים וחצי שבטים להישאר בעבר הירדן. ראובן, גד וחצי המנשה. עבר הירדן היא השוליים ביחס לארץ ישראל. למה בחרו דווקא השבטים האלה לגור בשוליים?

הסיבה הגלויה - הם אנשי מרעה והארץ הזאת מתאימה להם. אך לי נראה כי יש גם סיבה סמויה. ראובן אבי השבט נדחק לשוליים, הוא היה הבכור ובכורתו ניתנה לאחרים [יהודה ויוסף]. מנשה, היה הבכור מבין בני יוסף, אך סבו שיכל את ידיו ובחר באפרים הצעיר. גד - כפי שראינו, היה ילד שולי השוליים. שלושת אבות השוליים, העבירו לבניהם את תודעת השוליים. על כן הם בחרו לגור בשולי ארץ ישראל.  

התבוננות בפרק המתאר את העימות בין שניים וחצי השבטים ובין משה סביב בקשתם להישאר מעבר לירדן, מגלה דברים מרתקים ביחס למושא חקירתנו: גד.  הפרק [במדבר ל"ב] מתייחס רק לבני ראובן וגד. הוא פותח בתיאור כי היה להם מקנה רב - לבני ראובן ולבני גד [א]. אך בהגיעם לדבר עם משה, הסדר משתנה:

 

וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה

לֵאמֹר:

[ב]

 

קודם בני גד ורק לאחר מכן בני ראובן. האם הסדר מקרי? ואולי, בעת העימות, התגלה פתאום כוח בבני גד והם אלה שפרצו קדימה, עמדו על שלהם? ואכן משה מדבר ועונה לבני גד ולבני ראובן [ו], קודם בני גד ואחר כך בני ראובן. כך גם כשמגיעים להצעת הפשרה, העונים הם בני גד ורק אחר בני ראובן [כ"ה]. כך, עד סוף הפרק. גם בעולם החכמים כך התקבע, התנאי המיוחד בדיני הסכמים הנלמד מההתרחשות הזאת הוא 'תנאי בני גד ובני ראובן' [קידושין ג' ד'].

והנה מגיע סוף ספר דברים, ושוב ברכה לשבטים. הפעם, המברך הוא משה. גם כאן ברכת גד היא ברכת שוליים, ובכל זאת היא כל כך שונה:

 

וּלְגָד אָמַר:

בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד

כְּלָבִיא שָׁכֵן

וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.

 

וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ

כִּי

שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן

וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם

צִדְקַת ה' עָשָׂה

וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.

[דברים ל"ג כ' - כ"א]

 

גד עבר שינוי. הוא התרחב ['ברוך מרחיב גד']. עתה הוא נמשל ללביא, לאריה מלך החיות. הוא כבר לא איש העקב - כיעקב - הוא איש הזרוע והקדקוד - כיוסף בברכת משה. האם במקרה קולטת האוזן שלנו את 'גד' כמילה חוזרת בברכת יוסף?

 

וּלְיוֹסֵף אָמַר:

מְבֹרֶכֶת יה' אַרְצוֹ

מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת.

וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים.

וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם:

וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה

תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף

וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.

 [י"ג - ט"ז]

 

מתברר שההכרעה להישאר בעבר הירדן לא השאירה את גד בשוליים. מכיוון שדווקא בנחלתו שלו - מחוקק ספון - מצוי קברו של משה. זה המרכז העמוק של עם ישראל, גד עבר מהשוליים למוקד.

הוגי הפוסט מודרנה עסקו רבות ביחס שבין המרכז ובין השוליים. הם גילו סדרת דימויים החותרים להבנות יחסי כוח בהם המרכז גובר על השוליים: עיקר וטפל, מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, מדכה ומדוכא, גברים ונשים, אדון ועבד ובישראל: אשכנזים ומזרחים. מנקודת מבטם, דווקא מהשוליים תצא תורה, שם יש שחרור, תנועה, אפשרות להתפתחות. זה סיפורו של גד בן השוליים. חוה פנחס כהן, כותבת שיר, 'מעברים':

 

שמיר מטפס על גדות נחל יבש

זרעי חמנייה שנסחפו בעונה שעברה מאחד הגנות

פורחים כזר ללא גנן בין טיון דביק לבין מרווה אני רואה

את הדבורים הטובלות בצהוב טיון המסמן שולי דרכים

וביושב והקוצים בשולי הגדה. עורב דואה

מעל היובש המאובק ועייפות הסלעים

זרעי השמיר וזעת תאנה מתערבים אלה באלה.

 

צימאון וקיץ על חודו של קוץ

הנפרד מזרעיו ותפוחי המדבר מתמלאים

בין עלי העוזרד עלי לשתוק את מה

שעיני רואות.

 

עיניה רואות את גדות הנחל, את שולי הדרכים, את שולי הגדה [שולי השוליים]. הכל יבש, אין גנן - אין סמכות היררכית מסדרת, הכל עייף ומאובק. זאת תמונת שוליים מובהקת. והיא מתורגמת לחובת השתיקה. כי הדיבור הוא במרכז, מרכז הכוח, והשוליים מושתקים.

גד היה בשוליים, בן אמה מושתק. אבל הוא יצא למסע, בנה לעצמו מרחב חדש בשוליים בו הוא המרכז. ב'מרכז' יש מקדש, אבל המחוקק ספון ב'שוליים' והופך אותם למרכז חדש. כל זאת על ידי שהעז לעשות את מה שראובן - הבכור - לא העז: לדבר עם משה. כשהשוליים נאבקים עם המרכז, הם מעכלים אותו והוא הספון בתוכם, מעניק להם משמעות חדשה, מרכזיות שטרם נראתה בחבורת הבנים הזאת.

 

   

 

על החרדה [פרשת ויגש]

 

על החרדה [פרשת ויגש]

 

יעקב נענה להזמנת יוסף, יוצא למסע אל מצרים:

 

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ

וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע

וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה,

וַיֹּאמֶר:

יַעֲקֹב יַעֲקֹב

וַיֹּאמֶר:

הִנֵּנִי.

 

וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ

אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה

כִּי

לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.

 

[בראשית מ"ו א' - ג']

 

אם צריך לומר ליעקב 'אל תירא', כנראה שהוא מפחד. אלא שיש כאן דבר תמוה. בדרכו של עולם, אדם מפחד לפני שהוא פועל. ההרגעה דרושה כי להניע אותו לפעול. כאן, יעקב יצא למסע, הגיע כבר לבאר שבע, ורק אז אומר לו ריבונו של עולם 'אל תירא'. הרי הוא הוכיח כבר במעשיו שהוא התגבר על הפחד, יצא למסע?! רש"י מורה כי הפחד של יעקב לא היה מהמסע, הפחד היה מהיציאה מארץ ישראל. לכן הפחד התעורר כשהגיע לבאר שבע, לפני היציאה מהארץ. הרשו לי ללכת בדרך אחרת.

הפילוסוף היידיגר הבחין בין 'פחד' ובין 'חרדה'. 'פחד' - על פי המילון שלו, נובע מאיום קונקרטי: כלב נובח, מכונית נוסעת לעברי במהירות. 'חרדה' היא מצב קיומי שאיננו נובע מאיום קונקרטי. היא נובעת מיחס כללי לקיום וליש, מתחושת חוסר פשר ומשמעות המפרקת את הזהות. ההתמודדות עם הפחד, היא התמודדות עם המאיים - תקיפת הכלב או מנוסה ממנו, סימון למכונית או קפיצה הצידה. ההתמודדות עם החרדה היא על ידי מתן פשר למציאות. מתן הפשר מצריך מרחב של חירות, אני בוחר אפשרות אחת מרבות במרחב החירות, ומעצב על פיה את המציאות. עם העשייה הזאת, מתפוגגת החרדה.

בואו ונקרא את הפרשה לאור ההבחנה הזאת. אילו מה שתקף את יעקב היה פחד מפני המסע, הוא היה מתעורר לפני היציאה לדרך. אם רצה ריבונו של עולם להרגיע אותו, הוא היה צריך לפנות אליו בעמדו מפוחד וירא לצאת לדרך. הוא היה צריך לומר לו שלא יקרה לו כל רע, לא שודדים, לא רעב או צמא ולא חולי. אבל אם מדובר בחרדה, הרי שיעקב לא פחד מהמסע, אלא יצא בכוחות עצמו לדרך. החרדה מילאה את ליבו, שמא בירידתו למצרים הוא מאבד את זהותו. הוא וביתו ייטמעו במצרים, זאת חרדת זהות וקיום. היא מתמשכת, לא קונקרטית אלא מצב תודעה כללי שהוא כבר מצא את האומץ לצאת אליו. עתה, בהתקרבו למצרים, אלוהים פונה אליו ומרגיע: זהותך לא תאבד, כי לגוי גדול אשימך שם.

פנייה שכזאת - 'אל תירא' - פנה ריבונו של עולם גם לאביו של יעקב - יצחק, וגם לסבו - כדאי להתבונן גם בהן:

 

 אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר:

 אַל תִּירָא אַבְרָם

אָנֹכִי מָגֵן לָךְ

שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

 

בנקודת זמן זו, אין לאברהם כל סיבה לפחד. בפרק הקודם הוא חוזר עטור ניצחון ממסע השחרור של לוט, מניין צץ הפחד? רש"י כותב שהוא פחד שהניצחון הוא השכר על צדקותיו ועתה לא תיוותרנה לו נקודות זכות. על פי דרכנו החרדה של אברהם ברורה מתשובתו של אברהם:

 

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי אלוהים

מַה תִּתֶּן לִי

וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי

וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי

הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר?!

 

זה איננו פחד מפני איום מסוים, זאת חרדה מפני המשך הקיום. ויצחק:

 

 וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בַּלַּיְלָה הַהוּא

וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי

וּבֵרַכְתִּיךָ

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ

בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.

[כ"ו כ"ד]

 

אין סיבה לפחד יצחק. הנה בפסוקים לפני כן מתואר, כיצד סוף סוף חפרו עבדיו באר ורועי גרר לא רבו איתם עליה. גם כאן מדובר בחרדה הקיומית, וכן ההרגעה עוסקת לא בהסרת איום אלא בהבטחת ההמשכיות הקיומית. כך כותבת אווה קילפי, המשוררת הפינית בשירה:

אל דאגה: הכלה מחייכת.

במקום שבטנה נמצאת בו יש ענן מלאכים קטנים

והבוהק ניגר מן העיניים אל השדיים.

בארבע ידיים היא מניפה את תקרת הכנסייה

כדי שרוחות חדשות יבואו

שהמשפחות משני צדי המעבר

ילגמו תקווה.

הבט בפני הכלה, עולם,

וקרא בהן את גורלך כמו חתן.

אל דאגה כל עוד הכלה מחייכת.

היא יודעת.

היא הרה משמחה.

היא קלה מכוח.

היא חזקה מיופי ונטולת פחדים.

יש בה די והותר לבריאת העולם.

אל דאגה: הכלה מחייכת.

 

ההיריון מפוגג את החרדה, בדיוק כמו בפרשתנו. הוודאות בהמשכיות הקיום, היא זאת המשרה שמחה ומסירה פחדים. לא הפחד מפני המסע הרטיט את לב יעקב, אלא חרדת הקיום. הבטחתו של ריבונו של עולם להמשכיות, הרי כמו חיוך הכלה ההרה.

 

 

 

 

על הכנות [פרשת מקץ]

 

על הכנות [פרשת מקץ]

 

העימות בין יוסף לאחיו, הוא מן הקשים המתוארים בכתבי הקודש. משקעי עבר, שנאות, קנאות, הערמה עכשווית, הכל מתנקז לשיח הבלתי אפשרי בין יוסף לאחיו שאינם יודעים כי הם עומדים לפני האח שמכרו למצרים. והנה, במפתיע, יש מושג אחד החוזר חמש פעמים בשיחה הזאת:

 

...כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.

...

אִם כֵּנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.

...

 וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ, לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים.

...

 וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.

וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם...

 

מדוע כל כך חשובה הכנות לאחים? לשכנע את יוסף שהם כנים? מדוע כל חשובה ליוסף הכנות? לוודא שהאחים כנים?

ברובד אחד, התשובה פשוטה. האחים חושבים שיוסף חושב שהם משקרים. לכן חשוב להם שיאמין להם שהם כנים. יוסף רוצה את בנימין ולכן חשוב לו שיאמתו את דבריהם על ידי הבאת בנימין למצרים.

אבל, ליבי אומר לי שיש עוד רובד ל'כנות' בסיפור הזה. לפני שננסה למצוא את הרובד הזה, עלינו לדעת מהי ה'כנות' החוזרת על עצמה חמש פעמים בפרק אחד?

רש"י חושב ש'כנות' היא 'אמיתיות'. האבן עזרא חושב ש'כנות' היא נאמנות'. הרש"ר הירש חושב ש'כנות' היא 'התאמה לראוי'. מושג ה'כנות' אם כן, רחוק מלהיות חד משמעי. העמימות של המושג, מאפשרת לנו לתת לו פשר מסוג אחר. מושג ה'כנות' הוא ממושגי היסוד של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, אח למושג ה'אותנטיות'. בואו וננסה לתת לו פשר זה, ונראה מה הוא עושה לפרשה.

האקזיסטנציאליזם צמח על אדני המהפכה הקופרניקאית של קאנט. נקודת המוצא של קאנט היתה הפילוסופיה הקלסית, מושג היסוד שלה הוא מושג ה'אמת'. הפשר הקלסי של מושג ה'אמת', הוא ההתאמה בין המושג למציאות. אם יש התאמה בין המושג ובין המשפט המתפתח ממנו ובין המציאות - הרי זו אמת, אם אין התאמה - הרי זה שקר. המשפט 'הג'ירפה גבוהה מהגמל' נבדק במציאות. אם אכן הג'ירפה גבוהה מהגמל המשפט אמיתי, אם לא - הוא שיקרי. קאנט הפך את התמונה, הורה שמושגי היסוד שלנו אינם שיקוף של המציאות, אלא של מבנה התודעה. החלל, הזמן והסיבתיות - הן הבניות של התודעה ולא שיקוף של העולם. ממילא - אי אפשר לחפש התאמה בין המושג ובין המציאות החסומה בפני התודעה.

מה יהא על האמת? אי אפשר לבנות שפה בלי מושג ה'אמת', הוא מושג יסוד בתמונת העולם שלנו. לכן התפתחה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ונתנה פשר חדש למושג ה'אמת'. לא עוד התאמה בין המושג ובין המציאות, אלא התאמה בין התודעה ובין עצמה. ההתאמה הזאת מעמידה אדם שתוכו כברו, מילותיו מתאימות להווייתו. זה האדם הכנה - בניגוד למזויף שמילותיו לא מתאימות להווייתו. האדם הכנה הוא האדם האותנטי, גיבור התרבות החדש.

המושג הזה של הכנות הוא הרה גורל. בעקבותיו צומחת ביקורת אלימה על הממסד ועל התרבות, אלה מבנים חזות חיצונית לאדם שאיננה מתאימה לפנימיותו. רק הרס התרבות והממסד יכול להחזיר לאדם את כנותו. רק הבדידות שאיננה מתקשרת עם האחר, המרוכזת בעצמה ובאותנטיות שלה, מובילה אל הכנות.

בואו ונחזור אל הפרשה שלנו. הטענה שהאחים מרגלים, מסוכנת. היא יכולה להביא לענישה כבדה. אבל היא מהווה איום נוסף עליהם - המרגל הוא הדמות הלא כנה המושלמת. תוכו אינו כברו, לעולם הוא איננו אותנטי. האחים חיו בתודעה שהם אותנטיים, הם הנושאים את הזהות האמיתית 'כולנו בני איש אחד נחנו'. יעקב שיבש את הכנות, יצר אי התאמה בעזרת כתונת הפסים המפלה. זו אנומליה, זה חוסר כנות.

יוסף דורש מהם להשאיר אח אחד, בזאת ידע שהם כנים. הוא רוצה להוכיח שהאותנטיות שלהם אחרת - לא שוויון ואחדות בין האחים, אלא הותרת אח אחד מחוץ למעגל השוויון. 'בני איש אחד נחנו' - ובלבד שאין מישהו מיוחד, ואחר ושונה. מכיוון שאני יוסף הייתי שונה - הוצאתם אותי מהכלל, מכרתם אותי, רציתם להרוג אותי. אתם תביאו אלי את בנימין, אלי ממש - תחזרו בלעדיו. אני לא חי את הזיוף של 'כולנו', אני אחר ושונה וכך אחיה. עם בנימין שהוא בן אימי.

 

כך כותב צ'סלב מילוש בשירו:

 

מה שנקרא החיים

 

מה שנקרא החיים:

כל מה שמספק נושאים לאופרת הסבון,

לא היה ראוי בעיניו שיסופר,

ואולי רצה לדבר, אבל לא ידע איך.

הפליאו אותו המעשיות המפותלות של

הגברים והנשים,

שנמשכות עיד שכחה מהבהבת.

הוא עצמו ידע רק לחרוק שיניים ולשאת,

מחכה עד שהזקנה תיטול מן הדרמות את

חשיבותן

ותתפקע אופרת הסבון

של האהבה, השנאה, הפיתויים

והבגידות.

 

את יוסף לא עניינו ענייני הריגול, גם לא האב הזקן - לא נעים לומר - לא האחים. הוא רצה לפוצץ את בועת הסבון של זהותם המזויפת כ'אחים אנחנו', הוא רצה לחיות את חייו בכנות - כאחר, כשונה, כנפרד. לא מתקשר איתם, לא חלק מהם, רק עם בנימין אחיו.

אבל הכנות, היא לא מוסרית. כי המוסר חושב על האחר, לוקח עליו אחריות. ומסעו של יוסף לא תם. הוא עתיד לגלות שמעבר לכנות יש עולם ערכים אחר - אולי לא צלול ושקוף כמו הכנות המבודדת, אבל יש בו חיבורים, והצטרפויות, ובריתות. הוא יפריד בינו ובין בנימין לבין ליעקב ולבין יתר האחים. הם יישארו משפחה אחת, למרות הקשיים והמשקעים. אשרינו שספר היסוד של כתבי הקודש שלנו לא מסתיים בכנות, אלא מסתיים בברית.

על גבולות הטוב והרע [פרשת וישב]

 

על גבולות הטוב והרע [פרשת וישב]

 

חיי יוסף הם חיי מהפכים. הראשון שבהם, מחיי ילד תפנוקים, לחיי עבד בארץ רחוקה. שם, בבית אדוניו המצרי - פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, מתבצע המהפך השני:

 

וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה  - ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.

וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ, וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ, וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ.

וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.

וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. [בראשית ל"ט ב' - ו']

 

יש כאן תיאור הצלחה יוצאת דופן. הצלחה בכל אשר יוסף עושה, ברכה בכל אשר יש לאדוניו. יוסף מוצא חן בעיני אדוניו המפקיד בידו את ביתו ואת כל אשר לו. החזרה על ההצלחה ועל הברכה יוצרות רושם שהיתה שם זרימה מופלאה, ללא מעצורים, ללא התנגדויות. כל מה שיוסף נגע בו, התברך והצליח. יש כמה הוגים ויוצרים, שתיארו את המצב הראוי של קיום מלא כך. אחד הבולטים שבהם היה ניטשה. בספרו 'מעבר לטוב ולרע', הוא כותב בין השאר:

 

יש פתגם אצל הסינים, ואמהות מקדימות ומלמדות אותו את ילדיהן: siao-sin 'עשה ליבך קטן'! זוהי נטייתן העיקרית של ציבילזציות מאוחרות: אין ספק אצלי שיווני קדום היה מבחין בנו, באירופאים, בראש ובראשונה תכונה זו של הקטנה עצמית - וזה בלבד דיו להיותנו לו 'לזרא'.

 

הזרימה, ההצלחה, הברכה, השפע - כל אלה מצטרפים ללב גדול, פועם מחדש יוזם. זה יוסף. מאז היה נער לא היה לו לב קטן. אז, הלב הגדול והחולם שלו הוביל לקנאת האחים, לחטיפתו, להשלכתו לבור, למכירתו. עכשיו הוא נמצא בהקשר אחר האוהב את הלב הגדול שלו, מתפעל ממנו, מגיב אליו ונותן לו הזדמנויות לממש אותו, להוביל מערכות - מבית פוטיפר עד לבית הסוהר ועד לממלכה הגדולה כמשנה לפרעה. הפתגם הסיני מחנך ללב קטן, קטן אבל בטוח. לעומתו אנשים כיוסף חיים חיי גדולה, ליבם גדול פועם וסוער.

אלא שללב הגדול והזורם, יש מגבלות והגבלות. המוסרות שמושמים עליו הן מוסרות המוסר. לא הכל אפשרי, יש אנשים מסביב, הם עלולים להיפגע. לפעמים מהתנועה המהירה של בעל הלב הגדול כמו התנגשות עם רכב שלא עוצר באדום, לפעמים - כמו האחים - מהקנאה בה. ניטשה רואה את המוסר כאבר מדולדל של הרוח, כתולדה של סירוס הרוח על ידי החלשים. הדתות - היהדות והנצרות - התגייסו לגבות את מוסר החלשים. אבל איש המעלה הוא שחי 'מעבר לטוב ולרע', ללא מעצור לרוחו הזורמת. ניטשה היה מודע לאפשרות להפוך את משנתו למנוע לרוע, לפגיעה באחר, לכוחניות המוחצת את האחר. על כן הוא פיתח מושג אחר - במקום המוסר: האצילות. האצילות היא זרימה מעודנת שאיננה פוגעת באחר לא מפאת מוסרות המוסר, אלא מפאת עליונותה.

רוברט מוסיל [1880-1942] הסופר האוסטרי הגדול, הושפע מניטשה. בספרו הגדול - 'האיש ללא תכונות' - יש קו סיפורי העוקב אחר קורותיו של כריסטיאן מוסברוגר, רוצח איום. הרוצח נתפס, נידון למוות. ההוצאה להורג נדחית, עד שתיבדק שפיותו. התמונה הבאה מתארת את העברתו מבית כלא אחד לשני:

 

אמצעי הזהירות שנקטו החמיאו לו - רובים טעונים, התקהלות, כבלים על ידים ורגלים. הקדישו לו תשומת לב, פחדו מפניו, ומוסברוגר אהב זאת. כשעלה על קרון האסירים סקר את הקהל, כדי לראות התפעלות, ועינו ניסתה לתפוס מבטי השתאות של עוברים ושבים. רוח קרה נשבה ברחוב ושיחקה בתלתליו; האוויר הצח התיש את כוחותיו. אך הדבר ארך שתי שניות בלבד, עד ששוטר נגע באחוריו, לזרזו לעלות לקרון. [עמ' 182 בתרגום העברי]

 

תחושת הכוח לא הולכת לאיבוד גם בכלא, גם עם הכבלים. רק ההשפלה, הנגיעה באחוריו, היא שמפוגגת את תחושת הכוח. זאת לקיחה עד הקצה של האיכות שאותה איתר ניטשה, של הרצון לעוצמה, הכוח המניע את החיים האציליים. הכוח הזה לא יכול להכיל את מוסרות המוסר, כיוון שהם כמו הנגיעה באחוריים - השפלה של גאוות האדם, של ההיבריס שלו. והנה, לעומת זאת, יוסף. עם כל השפע והזרימה הזאת, הוא נקלע להתרחשות בה אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו. הוא יכול היה לזרום עם האהבה והכבוד הכרוכים בהיענות, אבל העולם שלו איננו העולם של מוסברוגר, גם איננו העולם של ניטשה:

 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף, וַתֹּאמֶר: 'שִׁכְבָה עִמִּי'.

וַיְמָאֵן: וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: 'הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי.'

אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ. וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?!'

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת.

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי.

וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. [ז' - י"ב]

 

המושג 'רוע' הוא חלק מהמילון של יוסף, הוא זה המהווה את מוסרת המוסר האוצרת אותו מלעשות את המעשה. סביב מושג הרוע נרקמות התנהגויותיו - המיאון, המנוסה. חכמים הוסיפו לכך תיאור גדוש:

 

שראה דמות דיוקנו של אביו והפיל עצמו בקרקע ונעץ עשר אצבעותיו בקרקע [מדרש תנחומא].

 

ההורים משמיעים את הקול החיצון, המורה 'לא', העוצר את זרימת החיים במקום שהיא פוגעת באחר.

האם יוסף לא יכול להגיע לפסגות אליהן מגיע האדם העליון של ניטשה? האם זרימת ההצלחה והברכה והשפע היוצר שלו פחותה?

יש שתי תשובות אפשריות לשאלה הזאת: האחת - אכן הזרימה פחותה, זה מחיר המוסר. אתה פחות זורם, פחות יצירתי, פחות שופע - אבל יותר מוסרי, יותר טוב. התשובה השניה - לא. דווקא הגבולות מעצימים את השפע ואת הזרימה. כמו מים שדווקא בנקיק צר, זורמים בעוצמה יתרה מזו של מים שנשפכים למרחב ללא גבולות.

כל קורא וקוראת יכריעו, מהי התשובה הנכונה בעיניהם.

על סגירת מעגלים [פרשת מעגלים]

 

על סגירת מעגלים [פרשת וישלח]

 

יעקב חוזר לביתו, לאחר שנות גלות ארוכות. וכך מסופר בפרשתנו:

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב:

קוּם עֲלֵה בֵית אֵל

וְשֶׁב שָׁם

וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ

לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.

[בראשית ל"ה א']

 

זאת סגירת מעגל, שהרי בתחילת הפרשה הקודמת - בתחילת המסע - אחרי ליל חלום הסולם הפלאי, נאמר:

 

וַיִּירָא וַיֹּאמַר:

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!

אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים

וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

 

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר

וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו

וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה

וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל

וְאוּלָם

לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

 

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר:

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי

וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי

וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי

עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

[שם כ"ח, י"ז - כ"ב]

 

עתה הגיעה העת לסגור את המעגל, עדיין לא להפוך את המצבה לבית אלוהים, אבל להפוך אותה למזבח. יעקב נענה לאת

 

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ:

הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם

וְהִטַּהֲרוּ

וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.

 

וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל

וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי

וַיְהִי עִמָּדִי

בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.

יעקב לא מסתפק בפעולה, בבניית המזבח. הוא רואה את סגירת המעגל כתהליך פנימי. הסרת אלוהי הנכר, היצמדות לאני המצטרף לאלוהים שלי, שאיננו נכרי. לאחר מכן הוא דורש היטהרות, ורק לאחר מכן - את בניית המזבח.

 

וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם

וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם

וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם.

 

וַיִּסָּעוּ

וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם

וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.

 

וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן

הִוא בֵּית אֵל

הוּא

וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ.

 

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ

וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל

כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים

בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו.

[שם ל"ה ב' - ז']

 

על פניו, זאת סגירת מעגל אלגנטית, יעקב תיקן והוסיף משמעות ופשר. ובכל זאת, מתווסף עוד פסוק אחד -

 וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה

וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל

תַּחַת הָאַלּוֹן

וַיִּקְרָא שְׁמוֹ:

אַלּוֹן בָּכוּת.

[שם שם ח']

 

הפסוק מוזר, טומן בחובו כמה שאלות וקושיות. היו בין הפרשנים ששאלו - מה עושה כאן הפסוק, בין פרשת המזבח בבית אל לפרשת שינוי שמו של יעקב. היו ששאלו על תוכנו: איך הגיעה דבורה לבית אל? יש שאמרו שהיא היתה בבית יצחק, רבקה עוד שלחה אותה להביא את יעקב בחזרה. והיו שאמרו שהיא הגיעה מהצד השני, מבית לבן, לבדוק כיצד מסתדרת רבקה במשפחתה החדשה. אלה כאלה תהו על דמותה הזרה, המתגלה לקורא רק עם מותה. עד כדי כך, שהורו שבעצם מותה מרמז למות רבקה, וזאת סגירת המעגל הטראגית של מסע יעקב.

הרשו לי ליטול מזה ומזה, ולהוסיף נופך משל עצמי. יש כאן קטע מתמונה אחרת, תמונת חייה של רבקה. חייה של רבקה היו חיי סערה, התנתקות מבית הוריה והפלגה לחיים לא קלים במרחקים. היטלטלות בין שני בנים שונים עד הקצה, ומעורבות בניסיון לקבוע את גורלם ואת המשך השושלת. לחיים האלה היתה עדה יציבה אחת, היא ליוותה את רבקה מראשית ועד למוות. עדה שותקת, לפחות מבחינתנו הקוראים בתורה. חתימת חיי העדה דבורה המינקת את רבקה, היא המכה בפטיש לסגירת מעגל חיי רבקה. עתה, כשיעקב מסיים את מסעו הגדול וסוגר את מעגלו, חשוב לתורה להצמיד את סגירת המעגל הזה - מעגל חיי רבקה. כי רבקה היא הכוח המגלגל את גלגל חיי יעקב, היא שהוציאה אותו מאזור הנוחות של האוהל, אל מעשה התרמית הנועז שהביא לו את הברכה. היא ששילחה אותו אל המסע הגדול, שעתה הוא שב ממנו

 

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ:

יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי

וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי.

 

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל

וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן

וַתֹּאמֶר אֵלָיו:

 הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי

וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי

חָרָנָה.

וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים

עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ.

עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ

וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ

וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם

לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד?!

[כ"ז מ"א - מ"ה]

 

יעקב יכול לסגור את סיפור חייו, לממש את ההבטחה שנתן בליל האבנים והחלום. אבל דרושה עוד סגירה, לסיפור רבקה שהוא הסיפור המניע את סיפורו. הסגירה הזאת מתרחשת, עם מות דבורה מינקת רבקה, העדה השותקת לחיי רבקה.

זה מזכיר לי מעגל חיים אחר, כפי שסופר על ידי מספר גדול. גבריאל גרסיה מארקס - הסופר הקולומביאני חתן פרס נובל - כתב ספר ביוגרפי ששמו 'לחיות כדי לספר'. המוטו של הספר הוא:

 

 

החיים אינם מה שחיית

אלא מה שאתה זוכר

והאופן שאתה זוכר אותם

כדי לספרם.

 

המשפט הפותח את הספר, הוא:

 

אמי בקשה ממני שאבוא אתה למכור את הבית.

 

היא באה לעיר מגוריו של בנה, מעיירת מגוריה. מחפשת את בנה ומוצאת אותו בחנות ספרים:

 

היא הגיעה בשתיים בדיוק. פילסה לה דרך בהילוכה הקליל בין דוכני התצוגה של הספרים, נעמדה מולי, נעצה את מבטה בעיני בחיוכה השובב מימיה הטובים, ולפני שהספקתי להגיב אמרה לי:

'אני האמא שלך'.

משהו השתנה בה ולא לא הכרתי אותה במבט ראשון...

 

הפתיחה המדהימה הזאת מגלמת סיפור חיים שלם. איש צעיר שגלה מעיר הולדתו - כמו יעקב הגולה. אמא, שהוא לא מכיר אותה - בהיפוך ליעקב שהתחפש ואבא שלו לא מכיר אותו. השורשים ואי ההתאמה, מוציאים לדרך סיפור ששורשים וגעגועים וניכור ושיבה כרוכים בו. תמונת הסיום של הספר מתרחש במונית הלוקחת את הסופר אל שדה התעופה באותה עיר אליה גלה - ברנייקה, ממנה הוא עתיד להמריא לז'נבה. הוא מציץ לבית אישה שהוא מחזר אחריה, מרסדס ברצ'ה. קול שואג בתוכו, אומר לו שהוא הולך לאבד אותה. הוא רוצה לעצור להיפרד ממנה, אבל מחליט לא להתגרות בגורל. בשדה התעופה, הוא מוצא 'צרכי כתיבה', איגרת זהובת שוליים ומעטפה מנייר מנייר פשתן. הוא כותב מכתב למרסדס:

המכתב הזה לא התיימר להיות יותר מחמש שורות המודיעות לה על נסיעתי. אבל בסוף הוספתי נ.ב שסנוור אותי כברק בצהרי היום כשחתמתי: ''אם בתוך חודש לא אקבל תשובה על המכתב הזה, אשאר לחיות באירופה לתמיד." הקצבתי לעצמי רק עוד רגע לשקול זאת שוב לפני שהשלכתי את המכתב בשתיים בבוקר בתיבה הבודדה בשדה התעופה במונטגו ביי. כבר היה יום שישי. ביום חמישי בשבוע שלאחר מכן, כשנכנסתי למלון בז'נבה בסופו של עוד יום שהתבזבז על חילוקי דעות בינלאומיים, מצאתי את מכתב התשובה.

 

מרקס גילה את כוחן של המילים, כיצד הן יכולות לא רק לספר את חייך אלא גם לשנות את מהלכם. הוא השלים את הפרידה מאמו בה התחיל את הסיפור, במילים משל עצמו שהביאו לו את תשובת אהובתו.

ג'. ל. אוסטין מגדולי הפילוסופים של השפה, פותח את ספרו 'איך עושים דברים עם מילים' בגילוי שמילים אינן רק כלי לתיאור המציאות, אלא לעיתים הן כלי הפועל במציאות ומעצב אותה. יעקב התעקש לסגור את מעגל מסעו, לא הסתפק בסגירה שקולו של ריבונו של עולם קרא לו לסגור, אלא עיבה אותה בפשר, בהיטהרות, בהשלכת הזר והנוכרי - במציאת העצמי שהתפתח וצמח במסע. אבל המספר לא הסתפק גם בכך, והוסיף עוד פרק לסיפור. הוסיף עוד מעגל שאותו יש לסגור כי הוא הגלגל המניע את סיפור מסע יעקב - מעגל חיי אמו רבקה. כמה חשוב להשקיע בסיפור חיינו, לחיות אותם - כדי לספר אותם. לספר אותם - כדי לחיות אותם בשלמות.