יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

על המלחמה [פרשת וישלח]

על המלחמה [פרשת וישלח]

בתום ההכנות של יעקב למפגש עם עשיו, מתרחש המאבק מעורר ההוד:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.
וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.
וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ?
וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב.
וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל. כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ.
וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?
וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.
וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.
עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.[1]

רב הסתום על הנגלה במאורע הזה. מי הוא האיש? האם המאבק הוא בין אדם לאדם או בין אדם למלאך? האם המאורע מסכם את העבר או מטרים את העתיד? מה המשמעות של המאורע כאות וסמל להיסטוריה העתידית של צאצאי יעקב? דווקא מכיוון שאין תשובות במקרא לשאלות הללו, מתעצם מתעצמת ההתרחשות בתודעתנו. אותי היא מובילה להתבונן במושג ה'מאבק' כשהוא לעצמו, ב'קרב', ב'מלחמה'.
מייקל וולצר - פילוסוף אמריקאי יהודי - כתב ספר: 'מלחמות צודקות ולא צודקות'. הטיעון הפותח את הספר הוא, כי יש נטייה לשתוק על המלחמה. פתגם לטיני אומר: Inter arma silent leges - בעת מלחמה ידום החוק. לא רק החוק, אלא המוסר, והשפה. אלא שמנגד, כך מורה וולצ'ר, הדיבור על המלחמה רווי בשיפוטים מוסריים. המילים המשמשות בשיחה על המלחמה, כוללות בחובן שיפוטים מוסריים. 'נאמנות', 'מסירות', 'טוהר מידות', 'בושה', 'פיתוי', 'בגידה', 'תוקפנות', 'הגנה עצמית', 'השכנת שלום', 'אכזריות', 'קשיחות', 'מעשי זוועה', 'טבח'. כל אשכול המילים האלה, שייך לדיבור על המלחמה. עדיף להתגבר על הנטייה לשתוק על המלחמה, להמיר אותה בדיבור המתבונן ומברר ושוקל ומגדיר.[2] אני מקבל את העמדה הזאת, ומתבונן על המאבק של יעקב ככלי להנהרת משהו בשדה 'המלחמה'.
בואו ונתקדם צעד אחד נוסף, בניסיון לגעת במה שבדרך כלל אנחנו לא מעיזים לגעת. 'המלחמה' מצטיירת בתודעתנו כשדה אפל, מושגים כ'צער', 'כאב', 'בכי', מצטרפים למושגה. אבל יש גם אפשרות אחרת:

וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה.
וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו, וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה.
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב: יָקֻמוּ.
וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דוִד.
וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ, וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.[3]

מה קרה כאן? משחק? מלחמה? משחק שהשתבש? משחק שאסור לשחק אותו? יוהן הויזנגה, ההיסטוריון ההולנדי, כתב את הספר 'האדם המשחק'. טענתו היא כי המשחק הוא אבי התרבות. בפרקים העוסקים במשחק ומלחמה, הוא מראה כי בשפות רבות המונחים ל'מלחמה' ול'משחק' - זהים.[4] אם משתחררים מהדפוסים הרגילים, מגלים כי מרבית המשחקים הם מלחמות. מכאן אפשר להסיק כי גם המלחמות יש בהן מרכיב משחקי. המחשבה הזאת נראית מאיימת, בלתי מוסרית, מסוכנת. אבל רק מחשבה שכזאת יכולה להוביל לפיתוח המשוואה. כפי ש'משחק' יכול להתקיים רק אם ישנם חוקי משחק והוא מתנהל על פיהם, כך גם 'המלחמה' צריכה להיות כפופה לחוקי המשחק שלה. אם המלחמה היא חור שחור מבחינה מוסרית, אזי לא יהיו בה כללים - ואז המצב חמור יותר.  
בואו ונעיז ונתקדם צעד אחד נוסף. ה'מלחמה' היא מושג מצטרף על ידי ניגוד למושג ה'שלום'. בדרך כלל, אנחנו רואים את ה'שלום' כמושג החיובי, ואת ה'מלחמה' כמושג השלילי. האם אפשר לראות גם הפוך, לראות ערך חיובי במלחמה? כך כותב ניטשה:

היו נא לי אנשי חיל, אשר עינם תמיד שוחרת אויב - את אויבכם שלכם, ויש מכם היודע שנאה ממבט ראשון.
את אויבכם שלכם עליכם לחפש, את מלחמתכם שלכם עליכם לערוך, על רעיונכם, ואם ינוצחו רעיונכם, אזי יושרכם יריע ניצחון גם על כך!
השלום אהבו כאמצעי למלחמות חדשות. ואת השלום הקצר יותר מן הארוך.
לא העבודה היא עצתי לכם, כי אם הקרב. לא השלום היא עצתי לכם, כי אם הניצחון. תהא עבודתכם קרב, יהא שלומכם ניצחון![5]

ברוח הדברים האלה כתב הרב קוק, בעקבות מלחמת העולם הראשונה:

כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה[6]

אני מניח שחלק מהקוראים - אולי רובם - מזדעזעים מדברי ניטשה והראי"ה, אולי אף רואים בהם ביטוי לפשיזם, ללאומנות. אני מציע להתגבר על הרתיעה, ודווקא בעיני המתנגד להיגדים האלה - להתבונן בהם. שלילה טוטאלית שלהם, מובילה לשלילת המלחמתיות בכלל בחיים. המאבק, התחרות, הרצון להוביל ולהבקיע. יש כאלה ההולכים בדרך זו, ומגיעים אף לניסיון לעצב משחקי ילדים שאין בהם תחרות, שיש בהם רק שותפות, מילים רכות, רגשות חיוביים. מי שמקשיב לדברי ההוגים האלה, יכול להגיע לאזור אחר: להפריד בין המלחמה הרעה הפוגעת באחר, ובין המלחמה הטובה - הספורטיבית, זו שיש בה חוקים עליהם אסור לעבור, כרטיסים צהובים ואדומים על חציית גבולות האלימות. יש מלחמה שאדם נאבק מול עצמו, להשיג מעל ליכולתו, להתאמץ.
יעקב נאבק באיש, רגלו נוקעת. זה לא טוב, אבל לא נורא. גם בספורט אפשר להיפצע. המאבק שלו אין בו שפיכות דמים, יש בו הפיכה של האיש התם יושב אוהלים לאיש המוכן למאבקי החיים. שמו החדש 'ישראל' - משקף את ההתפעלות מהיכולת לשרות עם אלוהים ועם אנשים, להתמודד, לא להישבר. המאבק שלו הופך לסמל עבור בניו, סמל לעמידה איתנה, ללא וויתור, גם מול כוחות גדולים וחזקים ממך. חכמים הלכו צעד נוסף, ויצרו מושג חדש 'מלחמתה של תורה'. זו מלחמה על הדעת, על האמת. היא נעשית בבית המדרש, מתוך חיפוש משותף אחר הנכון. אבל אין בה וויתור, יש בה שאלות קשות המצריכות כל 'שחקן' לתת תשובות, לחדד את העמדה, לדעת שאי אפשר לזרוק מילים סתם. מוסריותו של האדם נמדדת ביכולת להיות רגיש לזולת, לא לפגוע בו - לא במעשה ולא במילים. אבל היא איננה מחייבת רכות וויתור על מאבק ומלחמה והישג וניצחון.





[1][1] בראשית ל"ב כ"ה - ל"ג.
[2] עמודים 9 - 10.
[3] שמואל ב' ב' י"ב - ט"ז.
[4] עמ' 72-74 ובפרק החמישי, עמ' 116 והלאה - בתרגום העברי.
[5] 'כה אמר זרטוסטרא' עמ' 45 - 46 בתרגום ישראל אלדד.
[6] 'אורות' עמ' י"ג.

יום רביעי, 22 בנובמבר 2017

על התנועה [פרשת ויצא]

על התנועה [פרשת ויצא]

יעקב יוצא מביתו, מהמקום בו הוא היה 'יושב אוהלים'. בדרך, בלילה, בשכבו על האדמה כשאבנים למראשותיו, הוא חולם את החלום הגדול:

וַיַּחֲלֹם
וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים
עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.[1]

המחזה הנהדר, זכה להמוני פשרים ופתרונות. גם תמונות רבות ומגוונות צויירו לאורו. אך מי שמתבונן ומקשיב למילים, מבחין שהוא רחוק מלהיות מובן. בדרכו של עולם, העולה בסולם עולה למטרה מסוימת. או שהוא צריך להגיע למקום גבוה - מדף, אהיל המנורה - או שהוא נעזר בו לעלות למפלס גבוה יותר - אל הגג, אל העלייה. עלייה וירידה נדמות כפעולות חסרות טעם ופשר. יתרה מזו, נראה כי לא מדובר בעלייה אחת ובירידה אחת. נדמה כאילו מדובר בפעולה החוזרת על עצמה שוב ושוב - עלייה ירידה עלייה ירידה עלייה... - מה זאת?! לשם מה?! רש"י כנראה הבחין בקושי, והביא את דברי החכמים שאף הם היו מודעים לו והעמידו לו פתרון:

'עולים ויורדים' -
עולים תחלה ואחר כך יורדים,
מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע,
וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו.

המדובר בשתי קבוצות שונות של מלאכים, כל אחת נעזרת בסולם להגיע למקום בו היא רוצה להיות. קבוצה אחת - מלאכי הארץ, סיימה את משימת הליווי ועולה בחזרה לשמיים. קבוצה שנייה - מלאכי חוץ לארץ, מתחילה את משימת הליווי שלה ולשם כך יורדת מהשמים אל הארץ.
בואו וננסה לתת לחלום פשר אחר. יעקב חולם את החלום כשהוא נמצא בתנועה, הוא יצא מבית אביב והוא הולך אל בית משפחת אמו. על ההליכה אפשר להתבונן באחת משתי דרכים: אפשר לראות אותה כאמצעי למטרה, ואפשר לראות אותה כתכלית לעצמה. כאמצעי למטרה, מטרתה ותכליתה היא להגיע אל היעד. אילו אפשר היה להגיע ליעד ללא ההליכה, היה ה'הלך' בוחר באפשרות הזאת. כתכלית לעצמה, ההליכה היא היעד, התנועה, הדינאמיות, השינוי במצב הגוף והנופים המתחלפים - אלה הם המטרות. בואו ונתבונן בחלום המלאכים, כשיקוף ודימוי של הליכת יעקב. יעקב הולך בקו מאוזן, המלאכים - במאונך. אולי מהווה החלום סימן ואות, כי הליכתו של יעקב איננה רק אמצעי למטרה - להגיע אל אחי אמו ולמצוא אישה, אלא היא תכלית לעצמה, לנוע, ללכת...
הפסיכולוג ההונגרי מיהי צ'יקסנטמהי כתב ספר המסכם שנים רבות של מחקר ועבודה עם אנשים, 'זרימה - הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית'. הטענה המרכזית של הספר היא כי הבעיה המרכזית של האדם היא האנטרופיה, ההתפרקות, אלה מתורגמות לחוסר פשר ומשמעות ומרוקנות את החיים משמחתם ומהיכולת להחזיק בהם. אל מולם ניצבת הזרימה, שהיא הסדר הדינאמי. היא יכולה להופיע בסוגים שונים של פעילות - מפעילות גופנית ועד לפעילות רוחנית רגשית ואינטלקטואלית. הזרימה היא המעניקה את הפשר ואת המשמעות לחיים - טוען מיהי. הנה קטע אחד מיני רבים מהספר:

[לאחר שהביא דוגמה של פועל ייצור ודוגמה של עורכת דין המגיעים אל מצב הזרימה, הוא כותב]... דוגמאות אלה ממחישות את הכוונה בחוויה מיטבית. במצבים אלה ניתנת לנו החירות להשקיע את תשומת לבנו בהשגת מטרותינו, מאחר שאין שום אי סדר שדורש טיפול או שום איום שדורש הגנה. את המצב הזה אנחנו מכנים חוויית הזרימה, כי רבים מהאנשים שראיינו השתמשו במונח הזה לתיאור התחושה: 'זה דמה לריחוף', 'הזרם נשא אותי.' תחושה זו היא ההפך מאנטרופיה נפשית - לעיתים מכנים זאת 'נגטרופיה' - ואלה שמשיגים אותה מפתחים עצמי חזק ובעל ביטחון רב יותר, כי הם משקיעים בהצלחה חלק גדול יותר מהאנרגיה הנפשית שלהם במטרות שבחרו לעצמם.[2]
אם נפרש את חלום יעקב במונחים של זרימה, הרי שמה שחשוב הוא לאן עולים המלאכים או לשם מה הם יורדים. מה שחשוב זה שהם נעים ועולים ויורדים וחוזרים שוב ושוב. התנועה כשהיא לעצמה. זה מה שיעקב צריך בכדי לצאת מההתקבעות שלו, באוהל, ליד סירי המרק, זה מסע החניכה שלו.
ה'זרימה' מעבירה אותי לתנועה אומנותית תרבותית - 'הפוטוריזם'. התנועה הזאת העלתה על נס את התנועה ואת הדינאמיות כמאפייני החיים המודרניים. אומניה ניסו להביא את התנועה לידי ביטוי באמצעים שונים. התנועה לוותה במניפסטים רעיוניים. הנה כמה שורות מהמניפסט של מארינטי [1909]:

אנחנו מצהירים כי תפארת העולם התעשרה ביופי חדש: יפי המהירות. [...] מכונית שואגת, הדוהרת כמו על סרט של מכונת ירייה, עולה ביופייה על ניקה מסמותריקה [פסל יווני ידוע. מ.מ]. 

יודעי דבר טוענים, כי גם הספרות העברית הושפעה מהפוטוריסטים. כך למשל ביאליק בשירו - 'המכונית':

הַמְּכוֹנִית

קוֹל מֵעֵמֶק, קוֹל מֵהָר,
קוֹל מֵעִיר  וְקוֹל מִכְּפָר.
קוֹל יָרִיעַ כַּשּׁוֹפָר!
קוֹל פּוֹלֵחַ הָאֲוִיר,
מַר צוֹרֵחַ וּמַזְהִיר.
מַר צוֹרֵחַ, מִתְיַפֵּחַ,
בַּעֲנַן אָבָק פּוֹרֵחַ:
תְּרוּ-עָה, תְּרוּ-עָה, טְרוּ-טוּ-טוּט –
מִי יָרִיעַ, מִי יָעוּט?

הַמְּכוֹנִית הִיא בִּמְעוּפָהּ,
הָרוֹדֶפֶת, הָרְדוּפָה,
גַּלְגִּלֶּיהָ כַּסּוּפָה.
נַחַל, גֶּשֶׁר, חֹרְשָׁה, גָּיְא –
טוּסָה, נֶשֶׁר, אֵין לִי פְּנָי!
טוּסָה, נֶשֶׁר! קַל, מְהִיר פֶּשֶׁר,
מֶרְחַקִּים תָּבִיא בְּקֶשֶׁר.
חֲתֹר וְשׁוּט בִּתְנוּעַת טוּט,
עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט.

הִנֵּה בָּאָה וּפָרְחָה –
מִי יוֹדֵעַ אֶת-אָרְחָהּ,
מִי יוֹדֵעַ אֶת-טָרְחָהּ?
שְׂבֵעַת-יֶגַע, לְמוּדַת פֶּגַע,
אָרְחוֹת-אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע –
שְׁקֹד, נֶהָג, עַל-יַד הַהֶגֶה!
מִיל – נִיד עַיִן, מִיל – בִּן-הֶגֶה!
חֵיק עוֹלָם כַּחֵץ פַּלַּח –
טְרוּ-טוּ-טוּ – רְכַב וּצְלַח!

הֵי, פְּלוֹנִי וּפַלְמוֹנִית,
הַטִּירוֹן, הַטִּירוֹנִית –
הִזָּהֵרוּ בַּמְּכוֹנִית!
מִי בָּכֶם וְלֹא יָחוּשׁ
דֹּפֶק לִבָּהּ הַנָּחוּשׁ
חִיל גְּרָמֶיהָ הַכָּבוּשׁ –
חִיל גְּרָמֶיהָ, גִּיל קְרָבֶיהָ –
הוּא אַל יֵט יָדוֹ עָלֶיהָ.
הוּא –  לְאַט לוֹ בַּמְּכוֹנִית,
טְרוּ-טוּ-טוּ, הִיא זֵידוֹנִית!

אַךְ בֶּן-חַיִל הַנֶּהָג,
לוֹ עֵין עַיִט, יַד רַב מָג,
אֵין לְפָנָיו קִיר וּסְיָג.
חַד כְּפֶרֶס, שׁוּט וַחֲפֹז,
עַד קְצוֹת אֶרֶץ יַהֲרֹס,
עַד קְצוֹת אֶרֶץ כְּרוּבוֹ יָרֶץ,
מִשְׂתָּעֵר כְּרוּחַ פָּרֶץ –
תְּרוּ-עָה, תְּרוּ-עָה, טְרוּ-טוּ-טוּ –
דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!

לוּ עַל-עֶבְרִֵי פִּי-שְׁאֹל
הַמְּכוֹנִית אָרְחָהּ תָּסֹל,
אֹרַח כִּשְׁפִיפוֹן פְּתַלְתֹּל –
הַנּוֹסֵעַ, אַל-תִּדְאָג,
יָד מוֹשֶׁלֶת לַנֶּהָג!
יָד מוֹשֶׁלֶת וּמְנַהֶלֶת,
הִיא תִּבְלֹם אֶת-כְּרוּב הַפֶּלֶד,
הִיא תִּבְלֹם וְהִיא תְּמַלֵּט
טְרוּ-טוּ-טוּ, בְּבֹא הָעֵת!

כֹּה נְעוּץ-עַיִן בַּמֶּרְחָק,
בָּז לַכֹּל, לַכֹּל יִשְׂחָק,
עַז-הַנֶּפֶשׁ וּמְסֹעָר
אֶל-כַּנּוֹ צָמוּד, יִדְהָר
אַךְ קָדִימָה, הַנִּמְהָר,
אַךְ קָדִימָה, רַק קָדִימָה!
קְרָא, שׁוֹפָר, בְּקוֹל הַרְעִימָה.
תְּרוּ-עָה, תְּרוּ-עָה, טְרוּ-טוּ-טוּ –
דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!

שימו נא לבכם, כי אין יעד למכונית. התיאור הוא של הנסיעה כשהיא לעצמה, כמו מלאכי אלוהים העולים ויורדים ללא תכלית וללא מטרה. כל פי מבט זה, אולי יתבאר באופן חדש מאמר חכמים ממסכת אבות:

רבי נהוראי אומר:
הוי גולה למקום תורה
ואל תאמר שהיא תבוא אחריך
שחביריך יקיימוה בידך
ואל בינתך אל תשען.[3]

מדוע חשובה כל כך הגלות למקום תורה? אפשר לומר שהיא מרחיבה את הדעת, בכך שהלומד נחשף לקולות שונים מאלה הנמצאים במקומו. אבל אפשר לומר שעצם התנועה, הגלות, היא זאת המוסיפה זרימה ודינאמיקה לעולמו. אומר המאמר - רבי נהוראי - הוא דמות מעורפלת, חכמים נחלקו בזיהויו. אחת האפשרויות היא שרבי נהוראי הוא רבי מאיר. אם כך, הרי מימרתו מתקשרת לחייו. רבי מאיר הוא התלמיד היחיד שדבר ברבו - אלישע בן אבויה, אחר - גם לאחר ששנה ופרש. באחת מהתמונות המדהימות שבתלמוד, מתואר החיבור בזרימה ביניהם:

מעשה ב'אחר' שהיה רוכב על הסוס בשבת,
והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו.
אמר לו:
'מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי, עד כאן תחום שבת'.[4]

אלישע בן אבויה - הוא אחר - מלמד תוך כדי תנועה, תנועת הסוס [המכונית של פעם], ורבי מאיר מצטרף בתנועת ההליכה. אלישע מסמן את חציית התחום, שהיא - אולי - אף סמל לחציית גבולות הרוח. רבי מאיר גולה למקום תורה, גם במרחב וגם במרחבי הזהות. לשאת התלמוד - כיצד יכול רבי מאיר ללמוד מאדם כאלישע? מופיעה התשובה - 'רבי מאיר, רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק'. זאת תורת הזרימה, השינוי, היציאה מהמקום הבטוח, וההליכה אל הלא נודע. תמיד תהיינה אי התאמות, קליפות אותן צריך לזרוק כדי לשמור על הזהות. אבל הגרגרים האדומים, הדם הזורם בעורקים ומחייה את הנפש, מתרחש רק כשיוצאים והולכים ועולים ויורדים - כשנעים.



[1] בראשית כ"ח י"ב.
[2] עמ' 60 בתרגום העברי.
[3] אבות ד' י"ד.
[4] חגיגה ט"ו ע"א.

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

על זהויות מתלכדות ונפרדות [פרשת תולדות]

על זהויות מתלכדות ונפרדות [פרשת תולדות]

כך פותחת הפרשה:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.[1]

רש"י שם את ליבו למוזרות: באת לספר את תולדות יצחק - שהן עשיו ויעקב, וסיפרת על אביו של יצחק. לכן הוא מביא את דברי החכמים, הרואים בפסוק גילוי בדבר היחס שבין אברהם ליצחק:

'אברהם הוליד את יצחק' -
על ידי שכתב הכתוב 'יצחק בן אברהם' הוזקק לומר 'אברהם הוליד את יצחק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים: 'מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו'.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם,
והעידו הכל 'אברהם הוליד את יצחק'.
וזהו שכתב כאן 'יצחק בן אברהם' היה,
שהרי עדות יש ש'אברהם הוליד את יצחק'.

הדמיון הרב בין אברהם ליצחק, מטשטש את הזהויות הנפרדות. זהו האקדח שבמערכה הראשונה, המסמן את המשכה. כמה וכמה פעמים, מתקרבת זהות לאחרת ומתלכדת איתה.

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ
וַיֹּאמֶר: אֲחֹתִי הִוא,
כִּי יָרֵא לֵאמֹר: אִשְׁתִּי
פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה
כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.[2]

אמנם הפחד הוא העילה לשקר, אבל השקר הוא טשטוש הזהות בין 'אישה' ל'אחות'. ומופע נוסף של טשטוש זהויות: רבקה נחושה להעביר את הברכה שמייעד יצחק לעשיו, אל יעקב. לשם כך היא מורה לו להערים על האב העיוור, ולהציג את עצמו כעשיו. יעקב חרד ואומר:

...הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.
אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי
וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ
וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה
וְלֹא בְרָכָה.[3]

רבקה פותרת את הבעיה, על ידי העצמת טשטוש הזהויות:

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל,
הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת,
וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.
וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו,
וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו.
וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה,
בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.
וַיָּבֹא אֶל אָבִיו
וַיֹּאמֶר:
אָבִי.
וַיֹּאמֶר:
הִנֶּנִּי.
מִי אַתָּה בְּנִי?
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו:
אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ.
עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי...[4]

אך בכך לא תמו טשטושי הזהות. לאחר ההטעיה, עשיו מבקש לפגוע ביעקב. רבקה מוסיפה תחבולה, בכדי להבריח את בנה האהוב:

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו:
הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי
וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה.
וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים, עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ.
עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ
וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ
וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם
לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד?!

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק:
קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת
אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת
כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ
לָמָּה לִּי חַיִּים?![5]

את אשר רומזת רבקה, מפרש יצחק הקשוב לה:

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב
וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ
וַיְצַוֵּהוּ
וַיֹּאמֶר לוֹ:
לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.
קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם
בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ
וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה
מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ.[6]

זאת אמנם הטעיה שמטרתה הבריחה, אבל היא שחזור של מהלכו של אברהם המבקש אישה לבנו בארצו. כך ממזערים את האחרות של בני הזוג, ומקרבים את זהות האחרת לזהות ההורה. מי שמרגיש בכך, הוא הבן הדחוי - עשיו:

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב
וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ
וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר:
לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ
וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם.
וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו.
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל
וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו
לוֹ לְאִשָּׁה.[7]

עשיו פיצח את המנגנון, כמה שיותר קרוב - יותר טוב. הנטייה הזאת לקרב זהויות, עומדת בסתירה להוראת התורה בראשיתה:

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם
וַיִּישָׁן
וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו
וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה
וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.
וַיֹּאמֶר הָאָדָם:
זֹאת הַפַּעַם
עֶצֶם מֵעֲצָמַי
וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה
כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.[8]

הקרבה בין האיש לאישה גדולה מהקרבה אל ההורים, היא נבראה מצלעו. על כן יש לוותר על הקרבה להורים, להתרחק מהם, ולדבוק בבת הזוג. על פי אותה פרשה שמבראשית, החיבור שבין האיש לאישה בנוי לא מזיגת זהויות אלא על הנגדתן:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים:
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.[9]

העזרה ההצטרפות והחיבור, באות דווקא מהניגוד. הנטייה לבחור בדומה - מעצימה את האני אך לא עוזרת לו. אדם לו צריך מישהו שמרגיש כמוהו, חושב כמוהו ואומר את המילים שהוא עצמו היה אומר. לשם כך לא צריך אחר, לשם כך יש את העצמי. הניגוד המצטרף באהבה, הוא העוזר והמפרה. אנשים רבים רואים את ילדיהם כזהותם שלהם. באלזאק נתן לכך ביטוי גאוני, בספרו 'אבא גוריו'. הנה קטע אחד מיני רבים, המבליט את התלכדות הזהויות הבעייתית ['בעייתית' זהו שיפוט שלי, אתם מוזמנים לחלוק עליו]:


-         'כן' אמר אז'ן, 'אבל אדון גוריו, 'כיצד זה שבנותיך חיות בעושר כזה ואתה שרוי בכוך עלוב?'
-         'חי ראשי' אמר גוריו בארשת שאננה לכאורה, מה היה מועיל לי אילו חייתי טוב מזה? אינני יכול להסביר לך את הדברים האלה: אני לא יודע לצרף יחד שתי מילים כמו שצריך. הכל כאן' הוסיף כשהוא מכה על לוח ליבו. 'חיי שלי הן שתי בנותי, אם הן נהנות, אם הן מאושרות, לבושות יפה, אם הן מהלכות על גבי שטיחים, מה איכפת לי איזה בגדים יש עלי, ואיך נראה המקום בו אני ישן? לא קר לי אם להן חם, ולעולם אינני משתעמם אם הן צוחקות. אינני מצטער אלא במה שמצער אותן. כאשר תהיה אב, כאשר תשמע את ציוץ הילדים שלך ותגיד לעצמך: זה יצא ממני! כשתרגיש את היצורים הקטנים האלה מחוברים אל כל טיפה מדמך, שהם המיטב שלו, כי זה הדבר! אז תרגיש את עצמך קשור אל גופם, תאמין שאתה עצמך מתנועע מכוח הליכתם. קולן עונה לי מכל מקום. מבט אחד שלהן, אם הוא עצוב, מקפיא את הדם בעורקי. יום אחד תדע שאתה מאושר הרבה יותר באושרם מאשר באושרך שלך. אינני יכול להסביר לך את זה: אלה תנועות פנימיות שמזרימות את הנחת בכל. בקיצור, אני חי שלוש פעמים. תרצה לשמוע דבר משונה? טוב! מאז שנעשיתי אב, הבנתי את אלוהים. הוא נמצא כולו בכל מקום, כי הבריאה יצאה ממנו. וכך אני עם בנותי. ורק שאני אוהב את בנותי יותר משאלוהים אוהב את העולם, כי העולם איננו יפה כמו האלוהים, והבנות שלי יפות ממני.[10]

במחלוקת הזאת, אני נוקט עמדה חדה כתער: הצטרפות יכולה להתקיים אך ורק על בסיס נפרדות. במערך היחסים בין בני זוג, הנפרדות היא עובדת היסוד. במערך היחסים בין הורים לילדים, צריך לבנות אותה. ראוי להפריד את הזהויות, להדגיש את הנבדלות, ולא לנסות למזער אותה. הדבר נכון גם ליחסים בין אישיים, ואף ליחסים בין מדינות. גם במערך היחסים ביננו ובין הפלסטינאים, חשוב לחדד את השמועה: רק על בסיס נפרדות, אפשר יהיה לבנות הצטרפות. אינני נכנס כאן לשאלת הנפרדות הגיאוגרפית, אלא דווקא לנפרדות הזהות. מי שלא יראה את האחרות שבזהות הערבית המוסלמית בכלל והפלסטינאית בפרט, מי שינסה לראות בפלסטינאים קבוצה חסרת זהות שאפשר להיעזר בה כאמצעי למטרה של הזהות הישראלית והיהודית - עתיד להיכשל. כמו הורים הצריכים להכיר כי בנם או ביתם גדלו, כי הם ישויות הנפרדות מהם, כי יש להם בחירות אחרות, כי זהותם שונה משלהם, כך אנחנו ביחס לפלסטינאים. מתוך הנפרדות תיתכן ההצטרפות של מי שנגזר עליהם לחיות יחד, בשכנות קרובה.
הסיפור העממי מספר על הכלה היושבת ביום חתונתה וממררת בבכי. שואלת אותה אימה:
-         מדוע את בוכה ביתי?
עונה הבת:
-         זה לא הגון. כולכן התחתנתן עם מישהו מהמשפחה: את עם אבא, סבתא עם סבא, הדודה עם הדוד. רק אני צריכה להתחתן עם מישהו זר...

מבט בוגר מבין, שהזרות - היא התנאי לקרבה ולהצטרפות.








[1] בראשית כ"ה י"ט.
[2] שם כ"ו ז'.
[3] שם כ"ז, י"א - י"ב.
[4] שם שם ט"ו - י"ט.
[5] שם  שם מ"ב - מ"ו.
[6] שם כ"ח א' - ב'.
[7] שם שם ו' - ט'.
[8] בראשית ב' כ"א - כ"ד.
[9] שם שם י"ח.
[10] 'אבא גוריו' עמ' 99 בתרגום יונת סנד