על השומן [פרשת האזינו]

 

על השומן [פרשת האזינו]

 

במהלך שירת התוכחה, אומר משה:

 

יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי,

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים,

בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה,

וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ,

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.       [דברים ל"ב י"ג - ט"ו]

 

ריבונו של עולם מעטיר טוב על עמו, חמאת בקר וחלב צאן, חלב אילים וכבשים, חלב כליות חיטה ויין. והעם - בועט. עד כאן דברים כדורבנות. אבל יש ביטוי צורם, במיוחד לאוזן העכשווית:

 

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט,

שָׁמַנְתָּ

עָבִיתָ

כָּשִׂיתָ...

 

המשל הופך למסמן מכאיב: השמן נתפס כרע, כבועט, כבהמי... איך עושים דבר כזה? השאלה הזאת תקפה כשהיא לעצמה, ובמיוחד בעת הזאת הרגישה כל כך לשפה פוגענית ביחס לאדם השונה, לזה שאינו עומד באמות המידה שמחוקקת החברה למראה, ליופי. אנחנו עמלים כל כך להפריד בין המראה ובין הנפש, האופי והמידות. אדם יכול להיות רזה כדוגמן ורע מעללים, ושמן וטוב לב מכל חבריו. אנחנו שמים בסוגריים את המראה, לא מתירים אף לשפה להשתמש בתארים הנתפשים כפוגעניים. למה עושה כך התורה? איך יקראו השמנים את הפרשה? האם הם יחשבו שמכיוון שהם שמנים הם בועטים? מורדים? רעים?

האמת, נראה לי שכשלנו בהבנת הנקרא. השלכנו על הפסוקים את תפישת היופי שלנו, וכך נקלענו לבעיה מוסרית. תפישת היופי המודרנית מורה, הרזה הוא יפה והשמן מכוער. כמה חללים הפילה התפישה הזאת, בגוף ובנפש. אבל בעולם העתיק היתה תפישת יופי הפוכה, השמן הוא הוא היפה. כך עולה מחלום פרעה המנגיד את הפרות בריאות הבשר לפרות רעות המראה ודקות הבשר. כך עולה בתלמוד מדמותו של רבי יוחנן המתוארת כאחד האנשים היפים בתבל, ויחד עם זאת - אחד האנשים השמנים ביותר...

בואו ונקרא מחדש את הפרשה. ריבונו של עולם מפנק את עם ישראל, מאכיל אותו דבש שמן חמאה וחלב. העם נהיה שמן ויפה... ובועט. השומן אינו ביטוי להשחתה, אלא ליופי שעל רקעו מופיעה השחתת הבעיטה. זה עובד.

שתי הקריאות האפשריות האלה, מעצימות את אשר רוצה משה להטיח בעם:

 

 וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ,

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.       

 

העולם משתנה ומתפרק. ערכים משתנים. יום אחד - 'חושך שבטו שונא בנו', ויום אחר - הכאת ילדים היא עוול מוסרי. מושגי היופי משתנים. יום אחד שמן זה יפה, יום אחר רזה זה יפה. אין משהו יציב. אלא אם כן האדם בונה לעצמו מרכז יציב. אתם מצטרפים למעגל ההתפרקות הזה, של ערכים, של נאמנויות. ככה זה בחיים, אין דבר יציב. אבל בתוך התוהו ובוהו הזה של בריאת עולמות והחרבתם, צריך להיות דבר אחד יציב - 'צור'. בעולם הדתי זה ריבונו של עולם, בעולם ההומניסטי - זה חוט השדרה המוסרי של האדם. מי שאין לו 'צור' בעולמו, לא יהיה לו עולם.

השינוי בשיפוט על השומן, משתקף גם בשיר של אגי משעול:

 

פרת הסבל הקדושה

 

בשעת הבין זאב לכלב מסתובבת בחצרי פרשת הסבל הקדושה

כאילו הודו פה. פרת טלאים פרה שמנה פראפרא.

פרה יא פרה מה את מחפשת במקום בו נובט האוי האינך רואה

כמה אני עייפה ואפילו לא יודעת אם אני רוצה לישון או

או למות.

 

יבלית הפרנסה מכסה אותי ומעבירה עלי לוכסן שתיקה

ואין לי כלום חוץ מחום הטמטום של עינייך וגם

איני במיטבי...

 

דבר אחד בטוח אדוני רועי

שאבוד לי פה

שלא החלטתי אם לשחוט אותך או לכתוב אותך

כשאת נחה...

כבר קופצות לי

שורות עליך על הוורוד הנפלא האצור בעטינייך...

 

הפרה נדמית לה בדימויים שליליים, כולל השומן. אבל המתבונן שומע שהדימויים השליליים הם השלכה של מרת נפשה של המשוררת, של העייפות שלה, של צרות הפרנסה, של התחושה שהיא אבודה. המשוררת מתלבטת עם לשחוט את הפרה או לכתוב אותה, וכשהיא מחליטה לכתוב אותה, להפוך אותה לשיר, פתאום היא מתגלה לה ביופייה, בוורוד הנפלא של עטיניה...

רוחנו עולה ויורדת, עצובה ושמחה. כשאנחנו שמחים אנחנו טובים לאחרים, כשאנחנו עצובים - נוטים לפגוע, להיות לא נחמדים. לכן צריך כל אחד שיהיה לו 'צור' מוסרי. סלע איתן שגם בתהפוכות ההיסטוריה הגורל והחיים, יורה לו את היציב ואת המתמיד. ימנע ממנו להטיל את תהפוכות חייו על האחרים. כי זאת הרעה הגדולה, כפי שאומר משה בהמשך השירה:

 

ויֹּאמֶר:

אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם

אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם.

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

 

להיות אדם, להיות אדם מוסרי, זה להיות איש 'צור' ולא איש 'תהפוכות'. להיות מי שאמון בו, שאפשר לתת בו אמון, לדעת שגם אל מול תהפוכות חיצוניות - עליו אפשר לסמוך.

 

על הזרימה [פרשת ניצבים וילך]

 

על הזרימה [פרשת ניצבים וילך]

 

בפרשתנו מופיע קטע, שהפך למכונן את מקורות היהדות:

 

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. [דברים ל' י"א - י"ד]

 

ישנן שלוש מחלוקות פרשניות, סביב הפסוקים האלה.

ראשית - האם הקטע מוסב על קודמו העוסק במצוות התשובה, או שה'מצווה' כאן היא מושג כללי המתייחס לכל המצוות?

שנית - האם 'לא בשמים' מורה שהתורה נתונה לאדם ולא בת קול ולא נבואה לא יכולות להתערב בעיצובה, או ש'לא בשמים' מורה על מרחק המסמל קושי וההוראה היא שהתורה לא קשה ליישום?

שלישית - האם הוראת הקטע היא שמהותה של תורה אינה קשה ליישום, או שהכוונה היא שלמעשה היא לא קשה ליישום אבל אם היה קושי האדם היה נתבע לעמוד בו?

ביחס לשאלה הראשונה, אני בוחר באפשרות השנייה. מעמיד את הפרשה כאומרת היגד כולל על המצוות. ביחס לשאלה השניה, אני בוחר - בהקשר הזה - לראות את הנושא של הקטע קלות מול קושי בקיום המצוות.

השאלה השלישית נגזרת מהשנייה. על פניו, ברור שהוראת הקטע היא שהמצווה אינה קשה לביצוע. בכל זאת, רבים וטובים מהפרשנים בחרו באפשרות השנייה. הנה  - למשל - רש"י, המביא כדרכו את פרשנות החכמים:

 

לא בשמים היא - שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה.

מה מניע להעמיד את הפירוש כך? לא לקבל את מובנו הפשוט?

יש מוסכמה שרובנו שבויים בה - מה שעולה במאמץ הוא ערך רב יותר. אם משהו קורה בקלות, זאת לא חכמה. אבל אם עמל המוביל להישג, אז יש משמעות ופשר. אנחנו מעריכים את מי שמשיג יותר, רץ מהר יותר, קופץ גבוה יותר, מרים משקולת כבדה יותר - הם הזוכים למדליה ולפרס. זה נראה לנו טריוויאלי, נראה שאי אפשר לחשוב אחרת. מי שמרוויח יותר כסף, מוערך יותר ממי שמרוויח פחות. סופר שמוכר יותר ספרים, מוערך יותר מחברו שמוכר פחות. הנורמות האלה חודרות גם לתחום הדת: המתמיד מוערך ממי שלומד פחות, הנזיר ממי שלא גזר על עצמו גדרים וסייגים. אבל, אפשר לחשוב אחרת. נראה לי שהפרשה שלנו מורה על אפשרות שונה.

אפשר לחשוב שתכלית החיים היא זרימה, קלה שוטפת, פשוטה. מי שיודע את סוד החיים, יודע לזרום עם מורכבותם. הוא רץ לשם בריאותו, אבל לא כל כך מהר, קופץ להנאתו לגובה בינוני, מרים משקולת קלה לשם שמירה על כושרו. עובד כפי מידתו ומרוויח כדי לחיות בכבוד ולפרנס את בני ביתו. לא פחות, אבל גם לא יותר. מביא את יצירתו לקהל, אבל מעדיף את האיכות על הכמות.

אפשר להבין, שמגמתה הכללית של התורה היא כזאת. היא לא מתלהבת מהנזירות, לא מעודדת אותה, מגבילה אותה. היא מחפשת את המתאמץ, אלא את הזורם. יש בה מגבלות, אבל - כעדות פרשתנו - הן לא קשות ליישום. הן צובעות את החיים בצבע של זהות, אבל לא יוצרות מרוץ מאומץ. את מה שלא השלימו כתבי הקודש, מלאו אחריהם החכמים. אם כתבי הקודש מורים כי ביום השבת לא יצא איש ממקומו, בונים החכמים הלכות עירובין המאפשרות תנועה. עם כתבי הקודש מורים לא להבעיר אש בשבת וגוזרים על אכילת מאכלים קרים, מאפשרים החכמים להטמין את התבשילים ולאכול אוכל חם. הם מאפשרים להדליק נרות לפני כניסת השבת ולא לשבת בחושך כהוראת פשוטם של כתבי הקודש.

'לא בשמים היא', 'קרוב אליך הדבר'. הסיפור הוא סיפור של זהות ולא של מאמץ. אוסיף דבר שבוודאי לא כל הקוראים יסכימו איתי לגביו. חכמי המשנה בנו את מערכת המצוות מחדש. המצוות על פי החכמים מפורטות יותר מאלה שבכתבי הקודש. במבחן המאמץ, יש בהם איזון חכם. מצד אחד יש תביעות גדולות יותר, מצד שני יש הקלה במקום הצורך. מנקודת מבטי, משנת החכמים עונה על קריטריון הזרימה שמציבה הפרשה שלנו. אלא שזאת היתה רק ראשיתה של הדרמה ההלכתית. את מפעלם של חכמי המשנה, השלימו חכמי התלמוד. אחריהם באו ראשונים ואחרונים. המגמה - כמו בכל מערכת אחרת - היא עוד ועוד פירוט. איש ההלכה העכשווי חי בעולם בו ישנם הרבה יותר פרטים מאשר אלה שהיו בחייו של איש ההלכה המשנאי. בעיני, זאת מגמה לא טובה. היא מגבירה את ציר המאמץ על חשבון ציר הזרימה. נוסיף על כך, שחכמי המשנה הותירה הרבה מאוד הלכות במחלוקת. מה עושה איש ההלכה בעומדו בפני המחלוקת? יש יאמרו כי הוא הולך אל הרב שיפסוק לו, יש אומרים כי הוא בוחר בין האפשרויות. בעולם התלמוד ובהמשך דרכה של התורה וההלכה, נסגרו המרחבים הפתוחים האלה. נפסקה ההלכה ונשמטה הדעה הדחויה.

אני חי את חיי כאיש הלכה. בחרתי בדרך הזאת, ואני שלם איתה. אבל הבית בו גדלתי - בית ההורים ובית הסבים - היא בית של זרימה הלכתית. חוויית קיום התורה היתה חוויית צביעת החיים בצבעי העיתים ובגווני המעשים, לא חוויית מגבלה ואיסור. בחלומי, כך צריכה להיראות ההלכה, של איש ההלכה האורתודכסי. לשם כך צריך להגביר את ציר הזרימה, ולהגביל את ציר המאמץ. המצווה באה לצור צורה לחיים, לצבוע אותם בצבעי זהות יחודיים. 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה' הורה רבי סעדיה גאון. והצבעים לא כובלים את הישות, אלא להפך - משחררים אותה להיות היא עצמה. כמו שכותב פרננדו פסואה:

 

עובר על פני פרפר,

ולראשונה ביקום אני שם לב,

שלפרפרים אין לא צבע ולא תנועה,

כמו שלפרחים אין לא בושם ולא צבע,

הצבע הוא זה שיש לו צבע על כנפי הפרפר,

בתנועת הפרפר התנועה היא המתנועעת,

הבושם הוא זה שיש לו בושם כבושם הפרח.

הפרפר הוא רק פרפר

והפרח רק פרח.

 

לא להתאמץ להיות מה שאנחנו לא, פרפר יהיה רק פרפר, פרח רק פרח ואדם רק אדם. והצבעים והצלילים והמצוות והחגים והשבתות - מרפרפים ממעל ומקנים לו את זהותו.

על הסגולה [פרשת כי תבוא]

 

על הסגולה [פרשת כי תבוא]

 

בפרשתנו מופיעה האידיאה של 'עם סגולה':

 

 וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. [דברים כ"ו י"ח].

 

רש"י מסביר את המושג 'סגולה' על סמך הפסוק בקהלת [ב' ח']:  כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים... - כאוצר של אבנים טובות. אמנם המושג 'סגולה' הופיע כבר בספר שמות, אך שם משמעותו שונה:

 

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. [י"ט ה']

 

זהו משפט תנאי, הוא מורה כי רק אם ישמע העם לקול ריבונו של עולם יהיה לסגולה. אבל בפרשתנו, אין תנאי. הסגולה קודמת לשמירת המצוות. זאת העמדה בכל ספר דברים - סגולה שאינה תלויה בדבר:

 

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. [ז' ו']

 

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. [י"ד ב']

 

אידיאת ה'סגולה' שנויה במחלוקת, בחוגים מסויימים היא מובילה למחשבה שהיהדות היא גזענית. על פניו טענה הגיונית - אם 'סגולה' מורה שעם אחד נבדל מהאחרים לטובה, ועם עומד על הגזע, הרי ש'עם סגולה' הוא גזענות.

ההתמודדות של ההגות היהודית עם הבעיה הזאת, נחלקה לשניים. אינני מתייחס לפתולוגיות גזעניות שלקחו את האידיאה הזאת לכיוונים המצדיקים פוגענות ביחס למי שאינם חלק מעם הסגולה. היו שקיבלו את האידיאה, אך לקחו אותה לכיוון של אחריות ורגישות לאנושות כולה. נציג בולט של העמדה הזאת הוא רבי יהודה הלוי שהורה - 'ישראל בעמים - כלב באיברים'. לדעתו, היהדות היא מהותנות, על כן הגר לא יכול להצטרף אליה הצטרפות מליאה. היו שהלכו בכיוון של ספר שמות, העמידו את הסיפור על אפשרות, על בחירה של האדם. נציג בולט של העמדה הזאת הוא רבי סעדיה גאון, הוא שהורה: 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.

ברשותכם, אפרק את הבעיה לרכיביה, אתייחס לאחד הרכיבים שנראה לי חשוב. מושג ה'סגולה', בנוי כקומה שנייה על גבי מושג ה'שונות'. אם כל איברי קבוצה זהים, אי אפשר לדבר על סגולה.

בפילוסופיה היוונית הקדומה, היתה מחלוקת בין שתי תמונות עולם: האחת הבליטה את השונות - אפילו של הדבר ביחס לעצמו - 'אי אפשר להיכנס אל אותו הנהר פעמיים' [הרקליטוס], מול 'הכל מים' [תאלס].

בתרבות העכשווית יש שתי מגמות סותרות. מצד אחד, לקיחת השונות עד הקצה. הדבר ניכר במיוחד בשאלות הזהות. אי אפשר היום להציג זהות, כיוון שכל יחיד מתעקש כי הניואנס שלו יוצר זהות נבדלת. כך בציר הזהות שבין דתיות לחילוניות, כך בציר הזהות שבין אישה לאיש.

אל מול המגמה הזאת, יש מגמה לכאורה הפוכה - מפאת ערך השוויון, אסורה כל הבחנה. כולם שווים, לכן כולם זהים.

התרבות שלנו איבדה את איזוניה, היא מפריזה עד הקצוות ומעבר להם. הדרך היחידה בתוך התוהו ובוהו הקרוי עולם וחיים, היא דרך האמצע, דרך האיזון בין הקטבים. בדרך הזאת יש חגיגה של שונות, ויחד עם זאת - שוויוניות. על בסיסה אפשר לבנות מערכות שלא זהות, שאין בהן שוויון מוחלט.

המשוררת זלדה חיפשה את האיזון העדין הזה:

 

אינני אוהבת את כל העצים

שווה -

נפשי מיודדת עם עץ אגס

חולה.

הכל נע משנה את מקומו

אני והוא נטועים

בחצר שתקועה בחלל

ותחתיה בור חשוך.

[בתו המעונה של דוד המלך

רוצה בתוכו למות

לילה לילה

כי אלפי שנים אינן חיץ

לחרפתה.]

כן זו אותה החצר

אך בלי הפנים אשר אהבתי.

באותה חצר אעמוד מול עץ

 שקרב קיצו

נפלה עטרת רעננותו

ופירות שלו אשר היו מתוקים

היו בשמים,

ועשו את הנפש

עליזה ובת חורין,

הם כמו מערות חומות

מלאות נחשים קטנים.

אך כל הצער הזה

הוא של לילות שקטים.

ביום אף ה'

אינני מבקשת עליו רחמים

אינני מבקשת עליו

כי נפשי מסולקת מן הצמחים.

והלא יסרני כל כך

עץ אפרסק קטן

שגידלתי בדלי,

כאשר נרמס

על סף ליל דין. [הלא הר הלא אש, 6].

 

כך, פשוט. 'אינני אוהבת את כל העצים שווה'. למרות שזאת עמדה בעייתית. היא מובילה את קין לשנוא את הבל, את ישמעאל לכעוס על יצחק, את עשיו לקנא ביעקב, את האחים לנטור ליוסף. הבעיה היא בעיה, אבל יש שונות, גם ביחס שלנו לאחרים. מתוכה צריך לצמוח ולהצמיח פתרונות לבעיותיה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה.