יום רביעי, 24 בפברואר 2021

על התנופה [פרשת תצווה]

 על התנופה [פרשת תצווה]

 

פרשתנו עוסקת - בין השאר - בהקדשת הכוהנים לעבודת המשכן. במהלך התיאור נאמר:

 

וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה,

וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב,

וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד,

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת,

וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן,

וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין,

כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא.

 

וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.

וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו,

וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.

[שמות כ"ט כ"ב - כ"ד]

 

הפרשנים התלבטו בין שתי אפשרויות: האחת, מינורית, הגיונית אבל פחות מסתדרת עם פשוטו של מקרא: שמים את הכל על כפי אהרון והבנים, משה שם ידיו מתחת לידיהם ויחד הם מניפים את כל הכבודה. השנייה, סוערת יותר - משה מניף את אהרון ואת הבנים...

בחרו לכם את האפשרות המתאימה לכם, ונתבונן במושג ה'הנפה'. מהי 'הנפה'? אונקלוס מתרגם 'הרמה'. נדמה לי שמדובר בשני מושגים שונים. 'הרמה' ממוקדת באובייקט, מה שחשוב שהוא שינה את מיקומו מלמטה למעלה. 'הנפה' ממוקדת בסובייקט, באדם, בתנועה שהוא מבצע. 'הנפה' קולטת את הדינמיקה, את התנועה, את סערת הנפש המניפה.

פיליפו תומזו מרינטי [1878 - 1944], היה איש איטלקי, מייסד תנועת הפוטוריזם. זאת היתה תנועה רוחנית אומנותית, שקלטה את המודרניות, העמידה אותה על התנועה והכוח, ושאפה לשנות מן היסוד את האומנות על כל חלקיה ואת הרוח האנושית. אחד מסמליה היתה מכונית המרוץ, המבטאת את הטכנולוגיה, התנועה והמהירות. הנה כמה קטעים מהמניפסט שלהם:

 

מעמד עליון, המון ואספסוף, במשך יותר מחמישים שנה, נסעו יחדיו ברעש המחריש של קרונות הרכבת, אותה שיירת נוודים שחנקה כל רוח אינדיבידואלית באדם, עד שקמה סוף סוף המכונית...

מוח האדם הוא מסלול אינסופי שבו המחשבות, המראות והרגשות דוהרים במהירות של 100 קמ"ש. מאה קילומטרים הם מידת פעילותו. הוא עובר במהירות מסחררת, מרגיש, אוהב וחי במהירות מסחררת...

החיים, זוהי מטרתנו והדיבוק שלנו. אנו רוצים לצאת מהמוזיאונים, מהאקדמיות, מכל המקומות הסגורים, החשוכים והמתים. מכל גדרות העבר, ובאמצעות המכשיר האלים ביותר, תהא זו המכונית או החשמלית, רוצים אנו לרוץ כמו עם חברים.

 

בספרות העברית, ביאליק כתב בהשראת התנועה הפוטוריסטית את שירו 'המכונית'. בשיר נעדר המרכיב האלים, אך קיים המהיר [מציע לקרוא בקול ובמהירות]:

 

קוֹל מֵעֵמֶק, קוֹל מֵהָר, קוֹל מֵעִיר וְקוֹל מִכְּפָר. קוֹל יָרִיעַ כַּשּׁוֹפָר! קוֹל פּוֹלֵחַ הָאֲוִיר, מַר צוֹרֵחַ וּמַזְהִיר. מַר צוֹרֵחַ, מִתְיַפֵּחַ, בַּעֲנַן אָבָק פּוֹרֵחַ: תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּט – מִי יָרִיעַ, מִי יָעוּט? הַמְּכוֹנִית הִיא בִּמְעוּפָהּ, הָרוֹדֶפֶת, הָרְדוּפָה גַּלְגִּלֶּיהָ כַּסּוּפָה. נַחַל, גֶּשֶׁר, חֹרְשָׁה, גָּיְא – טוּסָה, נֶשֶׁר, אֵין לִי פְּנָי! טוּסָה, נֶשֶׁר! קַל, מְהִיר פֶּשֶׁר, מֶרְחַקִּים תָּבִיא בְּקֶשֶׁר. חֲתֹר וְשׁוּט בִּתְנוּעַת טוּט, עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט. הִנֵּה בָּאָה וּפָרְחָה – מִי יוֹדֵעַ אֶת־אָרְחָהּ, מִי יוֹדֵעַ אֶת־טָרְחָהּ? שְׂבֵעַת־יֶגַע, לְמוּדַת פֶּגַע, אָרְחוֹת־אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע – שְׁקֹד, נֶהָג, עַל־יַד הַהֶגֶה! מִיל – נִיד עַיִן, מִיל – בִּן־הֶגֶה! חֵיק עוֹלָם כַּחֵץ פַּלַּח – טְרוּ־טוּ־טוּ – רְכַב וּצְלַח! הֵי, פְּלוֹנִי וּפַלְמוֹנִית, הַטִּירוֹן, הַטִּירוֹנִית – הִזָּהֵרוּ בַּמְּכוֹנִית! מִי בָּכֶם וְלֹא יָחוּשׁ דֹּפֶק לִבָּהּ הַנָּחוּשׁ חִיל גְּרָמֶיהָ הַכָּבוּשׁ –חִיל גְּרָמֶיהָ, גִּיל קְרָבֶיהָ – הוּא אַל יֵט יָדוֹ עָלֶיהָ. הוּא – לְאַט לוֹ בַּמְּכוֹנִית, טְרוּ־טוּ־טוּ, הִיא זֵידוֹנִית! אַךְ בֶּן־חַיִל הַנֶּהָג, לוֹ עֵין עַיִט, יַד רַב מָג, אֵין לְפָנָיו קִיר וּסְיָג. חַד כְּפֶרֶס, שׁוּט וַחֲפֹז, עַד קְצוֹת אֶרֶץ יַהֲרֹס, עַד קְצוֹת אֶרֶץ כְּרוּבוֹ יָרֶץ, מִשְׂתָּעֵר כְּרוּחַ פָּרֶץ – תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּ – דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ! לוּ עַל־עֶבְרִֵי פִּי־שְׁאֹל, הַמְּכוֹנִית אָרְחָהּ תָּסֹל, אֹרַח כִּשְׁפִיפוֹן פְּתַלְתֹּל –

הַנּוֹסֵעַ, אַל־תִּדְאָג, יָד מוֹשֶׁלֶת לַנֶּהָג! יָד מוֹשֶׁלֶת וּמְנַהֶלֶת, הִיא תִּבְלֹם אֶת־כְּרוּב הַפֶּלֶד, הִיא תִּבְלֹם וְהִיא תְּמַלֵּט טְרוּ־טוּ־טוּ, בְּבֹא הָעֵת! כֹּה נְעוּץ־עַיִן בַּמֶּרְחָק, בָּז לַכֹּל, לַכֹּל יִשְׂחָק, עַז־הַנֶּפֶשׁ וּמְסֹעָר, אֶל־כַּנּוֹ צָמוּד, יִדְהָר אַךְ קָדִימָה, הַנִּמְהָר, אַךְ קָדִימָה, רַק קָדִימָה! קְרָא, שׁוֹפָר, בְּקוֹל הַרְעִימָה. תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּ –דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!

 

המהירות, היציאה אל החיים, האלימות - אלה היו יסודות הפוטוריזם. אם מתבוננים במשכן בכוהנים ובעבודתם, רואים דמיון משמעותי לאידיאה של הפוטוריסטים. המשכן הוא מבנה נייד. אמנם הוא כזה בצוק העיתים ועתיד להיהפך למקדש, אבל בשעתו היתה בו את הקלילות של אוהל ולא את הכובד של מבנה אבן קבוע. הכוהנים זוהו על ידי החכמים - בכמה סוגיות הלכתיות - כזריזים. הם מהירים, גם מהירי חמה. הם עוסקים במלאכה אלימה - השחיטה... המשכן הוא מרכז של חיים, של וויטאליות, של מרץ המקרין על כל חיי העם. מלאכת ההנפה מבטאת את התנועה הזאת, השחיטה האלימה והוויטאלית מוסיפה עליה.

במשכן ובמקדש נאסר על כהנים בעלי מום לעבוד, נאסר להקריב קורבנות עם מומים. בדרך כלל מקובל לחשוב, שהנימוק הוא כפי שניסח הנביא מלאכי 'הקריבהו נא לפחתך'. כלומר, הפגום לא ראוי להיות מוגש למלך. תמונה זו עומדת בסתירה לתמונה העכשווית, הרואה בבעלי מוגבליות אנשים שלמים בשונותם, לא פגומים. אפשר לראות בבעלי המום, אנשים ובעלי חיים שלא מסוגלים לאותו שטף דינאמי ומלא של החיים, הוא הבא לידי ביטוי ב'הנפה', הוא העומד במוקד המשכן והמקדש. גם תמונה זו איננה עולה בקנה אחד עם התמונה המודרנית, בה ספורטאים בעלי מוגבלויות מתחרים ומגיעים להישגים יוצאי דופן. ובכל זאת, נדמה לי שהפער קטן יותר באופן זה. חלק ממהפכת החכמים נגע בנקודה זו. בעולמם, החכמה היא המגדירה את האדם, והחכם יכול להיות שמן [רבי יוחנן], מכוער [רבי יהושע], עיוור [רב יוסף] או נכה ברגליו [רבי זירא].

אבל אידיאת התורה במקומה עומדת: התנופה, התנועה, החיים - לשם צריך לחתור, גם בעיתות משבר, כובד ודיכאון. התנועה היא, אל החיים!

יום רביעי, 17 בפברואר 2021

על הפרוכת [פרשת תרומה]

 

על הפרוכת [פרשת תרומה]

 

בואו ונתבונן על מרכיבי המשכן המתוארים בפרשה: הפרוכת.

 

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר,

מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ

כְּרֻבִים.

וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב

 וָוֵיהֶם זָהָב

עַל אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף.

וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים

וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת

וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

[שמות כ"ו ל"א - ל"ג]

 

תפקיד הפרוכת להבדיל, לשים גבול בין הקודש ובין קודש הקודשים. מושג 'הגבול' הוא מושג חשוב וטעון:

 

על פי אריסטו, כל צורה היא סופית ומוכלת בתוך משהו. דבר שאינו מוכל אין לו קיום במרחב. הגבול הוא על כן תנאי לקיום כאשר קו הגבול מתפרק, הצורה מיטשטשת ונוצר משטח.

הגבול הוא דבר שאותו אנו חוצים, עוברים, ובתוך כך מחלקים את העולם לשניים: העולם שלפני הגבול והעולם שאחריו. הגבול הוא המקום שממנו האחר - המחוקק, השוטר, השוער, שומר הסף, בעל הסמכות, צופה בנו. [אנציקלופדיה של הרעיונות].

 

הפרוכת המבדילה, שהיא הגבול בין הקודש ובין קודש הקודשים, מגדירה את הקודש. היא תנאי לקיומו של הקודש. מאחריה צופה בנו האחר - ריבונו של עולם.

התבוננות בגלגול מוטיב הפרוכת, מעצימה את התובנות הללו. התוספתא במסכת יומא - מסכת יום הכיפורים - מתארת את השלב בעבודת הכהן הקשור לפרוכת:

 

נטל את הדם ממי שממרס בו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד, והיזה ממנו על הפרוכת כנגד שני בדי ארון אחת למעלה ושבע למטה...

אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי: אני ראיתיה ברומי, והיו עליה טיפי דמים, ואמרו לי: 'אלו מדמים של יום הכפורים.' [פרק ב' הלכה ט"ז]

 

רבי אלעזר היה ברומי אחרי החורבן, הוא ראה את הפרוכת מוכתמת בטיפות דם. על פי הפירוש שנתנו לו - טיפות הדם היו שיירים מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. האגדה רקמה סיפור סביב טיפות הדם על הפרוכת:

 

[דברים ל"ב] 'ואמר אי אלהימו, צור חסיו בו' - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה.

מה עשה?

תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר [וקרע] את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [את עצמו של אלוהים]... [גיטין נ"ו ע"ב]

 

טיפות הדם כבר אינן שיירי העבודה, אלא - כביכול - טיפות דמו של אלוהים. הוא אשר אמרנו: הפרוכת המבדילה, הגבול, מסמנת ומסמלת את האחר - את אלוהים. פגיעה בה היא פגיעה באלוהים.

כמה תמורות חלו בעולם הדתי המודרני ביחס לעולם המשכן והמקדש. שוב אין 'קודש' ו'קודש קודשים', יש בית הכנסת. הפרוכת עברה מהגבול בין 'הקודש' ובין 'קודש הקודשים', להבדלה בין חלל בית הכנסת ובין ארון הקודש. מעתה הפרוכת תלויה על הארון, וכשפותחים אותו כדי להוציא את ספר התורה, מסיטים אותה.

עגנון מתעד מנהג שנהג בקהילות אשכנז, להפוך שמלת כלה שמתה לפרוכת:

 

...נעמן הביט סביבו. היא [אחותו] יושבת כעוטיה על יד החלון, ידיה שוכנות בחיקה וראשה מורד למטה. נעמן יראה ולא יאמין, חום קיץ בחדר והיא עוטה מעיל. פתאום הכיר את המעיל. הוא המעיל אשר לבשה בצאתה לחלוק על הקרח עם ידיד נעוריה. כפרוכת אשר עשה איש מבגד חופתה של אשתו המתה היה המעיל בעיניו. ['אחות' ב'על כפות המנעול' עמ' תז].

 

המעיל המזכיר אהבה שלא התממשה, נדמה למעיל המוות של הכלה.

 

חזרו התינוקות ובאו אצל גרשום, ידיה של זו בידיה של זו וידיה של זו בידיה של זו ועמדו לפניו בשורה, כדי שיראה את שמלותיהן החדשות שהתקינה להן דודתן לכבוד יום טוב. הכיר גרשום את הבגדים שנעשו משמלתה של אמא [אימו שמתה], והוריד ראשו. וכך היה יושב עד שקדש היום והלך לבית המדרש להתפלל.

בית המדרש מאיר בכל כלי מאור, הקרקע מטוייח בטיט צהוב והתלים מסויידים בסיד לבן והתנור צבוע בכמה מיני גוונין. על כל השולחנות פרוסות מפות לבנות ופרוכת משי חדשה שעשאוה משמלת חופתה של איידילי [אמו של גרשום] עליה השלום תלויה על ארון הקודש. ['הנדח' ב'אלו ואלו' עמ' לה]

 

מבד השמלה עשו מחד גיסא שמלות לילדות, ומאידך גיסא - פרוכת לבנה היוצרת את קדושת היום. ב'אגדת הסופר' מספר עגנון על רפאל הסופר, המתאבל על מות כלתו מרים. הוא רואה את דמותה תוך שהוא רוקד בבית הכנסת עם ספר תורה שגלימתו עשויה משמלת חופתה...

 

החמה שקעה וזהרוריה האחרונים מנצנצים בתוך סדקי התריסים ומקשטים באורם את שמלתה הלבנה של מרים. קם רפאל והלך לקראת מרים ושחה לפניה עם ספר התורה שבידו. את פניה לא יראה, כי עטופה היא בשמלת חופתה. דומם עמד רפאל ותהה מאין לה שמלת חופתה, הן הוציא את השמלה מארון בגדיה כדי לעשות הימנה פרוכת...

המנורה דועכת ורפאל מעוטף בטליתו וספר תורה בזרועו, והספר מעוטף בבגד של שיראים, ושמה של מרים אשתו של רפאל הסופר קרום בבגד, והבית מתמלא ספרי תורות הרבה, וזקנים הרבה מרקדים, וברקדם אינם מרימים את רגליהם ואינם כופפים את ברכיהם אלא כאותם שאין להם קפיצין, והם מרקדים בלא תנועה ומסבבים את גופותיהם, ומרים עומדת באמצע ופניה מכוסים, והיא מרקדת בכתפיה, ושתי זרועותיה מזדקפות בחללו של החדר, והיא מתקרבת ובאה אצל ספרו של רפאל, את צעיפיה הסירה ואת פניה כסתה בידיה. פתאום צנחו ידיה למטה ונתגלו פניה ושפתותיה נתלכדו במעיל של ספר התורה שבידיו של רפאל.

הקדוש ברוך הוא פשט טליתו של אורה והעולם עומד בתפילת לחש של ערבית, העששית דעכה והפתיחה שקעה בתוך השמן. פתאום קפצה לשון של אש והאיר את החדר. ואורה גלמה את פניו של רפאל הסופר שצנח עם ספרו, ושמלת חופתה של אשתו פרושה עליו ועל ספרו. ['אגדת הסופר' ב'אלו ואלו' עמ' קמד - קמה].

 

משחק פלאים של גילוי וכיסוי, פרוכת ומעיל ידים וצעיף. כל אלה מבדילים בין כאן לשם, בין החיים ובין המתים, בין רפאל ובין מרים.

הפרוכת יוצרת הבדלה וגבול, יוצרת כאן ושם, יוצרת את הקודש ואת החול, את המתים ואת החיים. כל אדם צריך פרוכות לחלק את מרחבי חייו, כל אדם זקוק לגבולות.

 

 

 

 

 

 

יום רביעי, 10 בפברואר 2021

על ההטיה [פרשת משפטים]

 

על ההטיה [פרשת משפטים]

 

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ.

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע.

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

[שמות כ"ג ו' - ח']

 

שלושת הפסוקים האלה, מאגדים את קבוצת בעיות השיפוט. השיפוט עלול להטיה - אל החזק או אל החלש, לשקר או אף לקרבה אל השקר. השוחד - ההטיה הבוטה - מעוור ומסלף. כתבי הקודש רגישים מאוד להטיות, חכמים העצימות את הרגישות:

 

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קה עמוד ב

 

רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי, היה רגיל אריסו [פועל שלו] להביא לו כל ערב שבת סל פירות מהמטע. פעם אחת הביא לו ביום חמישי. אמר רבי ישמעאל לאריס: 'מה השתנה עכשיו? אמר האריס לרבי ישמעאל: 'יש לי דין אצלך היום, ואמרתי: אם כבר באתי אביא איתי את הסל.'

לא קיבל רבי ישמעאל את הסל ואמר לאריס: 'אני פסול מלדון אותך.' הושיב רבי ישמעאל דיינים ודנו את האריס. בינתיים התהלך רבי ישמעאל מחוץ לבית הדין ואמר לעצמו: 'אם ירצה האריס יוכל לטעון כך וכך...' תפס רבי ישמעאל את עצמו ואמר: 'תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. [כתובות ק"ה ע"ב]

 

זה כוחה של ההטיה, אפילו לא התממשה היא כבר מטה. אם הייתי עוצר כאן, היינו אומרים: שיווי המשקל הוא עדין ושביר, קל מאוד להטות אותו, לרמוס את הצדק, לשבור את האמת. אבל המצב - כנראה - חמור יותר.

דניאל כהנמן קיבל פרס נובל - עבור עבודתו עם עמוס טברסקי - על תגלית פשוטה ומטלטלת: האדם איננו יצור רציונאלי. לא על כך שגילה שהאדם הוא יצור רגשי או דמיוני, אלא - הוא יצור חושב אבל מנגנון החשיבה והשיפוט המוסרי שלו פגומים מיסודם. הנה אחד מיני רבים של היגדיו:

 

החלטות רבות מתבססות על אמונות בנוגע לסבירותם של אירועים לא וודאיים, כגון תוצאות בחירות, אשמתו של נאשם או ערכו העתידי של הדולר...

איך אנשים אומדים את ההסתברות של אירוע לא וודאי או את ערכה של כמות לא וודאית?

אנשים מסתמכים על מספר מוגבל של עקרונות יוריסטיים, המצמצמים את המשימות הסבוכות של הערכת הסתברויות וניבוי ערכים לכלל פעולות שיפוט פשוטות יותר. בדרך כלל היוריסטיקות הללו שימושיות למדי, אבל לפעמים הן מובילות לטעויות חמורות ושיטתיות. [רציונאליות, הוגנות, אושר. עמ' 45]

 

דן אריאלי מפתח את הגישה הזאת, הוא הוסיף וחקר את ההתנהגות המוסרית של בני אדם. כך - בדוגמה אחת מיני רבות הוא כותב:

 

...אז מה למדנו מהניסוי הזה? המסקנה הראשונה היא שכאשר ההזדמנות מציגה את עצמה, הרבה אנשים ישרים ירמו. למעשה התברר שלא מדובר במקרה של משתתפים בודדים שרימו ו'קלקלו' לכולם את הממוצע, אלא שרוב המשתתפים רימו... המסקנה השנייה והפחות אינטואיטיבית, יותר מרשימה: נכון שרוב המשתתפים רימו, אבל מצד שני הם רימו רק קצת. למרות שבחלק מתנאי הניסוי אפשרנו לרמות בגדול, המשתתפים נמנעו מרמאות משמעותית. [לא רציונאלי ולא במקרה, עמ' 166]

 

מכאן, מהפכה: לא שהאדם הוא יצור שיפוט אמת שלם ושיפוט טוב ורע שלם העלולים להטיה. כוח השיפוט התבוני והמוסרי הם כוחות פגומים מיסודם. צריך להשקיע מאמץ בכדי לתקן את ההטיות המובנות בהם. קריאת פסוקי הפרשה שלנו איננה 'אל תקלקל!' הקריאה היא: 'אל תתן לטבעך הפגום, המוטה להוביל אותך, אזן אותו בכלים מכלים שונים!'

כך כותב המשורר פול צלאן:

 

במרכבת הנחשים, על פני

הברוש הלבן והלאה,

דרך הזרם

הסיעו אותך.

 

אבל בתוכך, מ

לידה,

בעבע המעיין האחר,

על קרן האור

השחורה, הזיכרון,

טיפסת אל יום.

 

הנחשים מובילים אותנו. אבל בתוכנו יש מעיין אחר וקרן אור של כמיהה לצדק, לאיזון, לאמת ולטוב. עליהם עלינו לטפס אל היום, כדי שהצדק והמשפט יכוננו את חיינו, ולא התוהו והבוהו של השקר של השוחד של ההטיה.

יום רביעי, 3 בפברואר 2021

על השמיעה [פרשת יתרו]

 על השמיעה [פרשת יתרו]

 

בפרשת משפטים [היא הפרשה הבאה, ממנה נחזור להתבונן בפרשתנו], מסופר כי משה כותב את ספר הברית. הוא קורא אותו באוזני העם, וזה נענה בהיגד שהפך לסמל של הזיקה של ישראל לאלוהיו:

 

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית,

וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם,

וַיֹּאמְרוּ:

כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה',

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

[שמות כ"ד ז']

 

הקדמת 'נעשה' ל'נשמע', היא חידת זן. הרי בדרכו של עולם, קודם שומעים ואחר כך עושים. פרשנים ניסו לפתור את החידה בדרכים שונות. הרשב"ם פירש – 'נעשה' את מה שציווה אותנו עד כה, ונשמע – את מה שיצווה אותנו מכאן ולהבא, ואחר כך נעשה את מה שיצווה אותנו מכאן ולהבא. הספורנו פירש, 'נעשה' את מה שציווה, כדי שנהיה קשובים לו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. חכמי התלמוד, לא הלכו בדרכי האלה המקהות את עוקצה של חידת הזן. הם הותירו אותה על מקומה וכך נתנו לה פשר:

 

אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: 'מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? שכתוב [תהלים ק"ג] 'ברכו ה' מלאכיו, גיבורי כוח עושי דברו, לשמע בקול דברו', בתחילה עושים, ואחר כך שומעים.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מהו שכתוב [שיר השירים ב'] 'כתפוח בעצי היער...'? למה נמשלו ישראל לתפוח?  לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל - הקדימו נעשה לנשמע.

אותו המין [כופר] שראה את רבא מעיין בשמועה, ואצבעו מונחת מתחת לירכו, וירכו לוחצת על האצבע, והאצבע זבה דם.

אמר המין לרבא: עם פזיז,  שהקדמתם פיכם לאוזנכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים! בתחילה היה עליכם לשמוע, אם הייתם מסוגלים הייתם מקבלים עליכם לעשות, ואם לא – לא.  [הפזיזות באה לידי ביטוי בכך שהעם לקח סיכון שאיננו מחושב, הכניס עצמו למערכת שאולי תפגע בו. כך רבא לא שומר על עצמו, והתורה פוגעת בו].

אמר רבא למין: אנחנו ההולכים בתמימות  כתוב בנו [משלי י"א] 'תומת ישרים תנחם', האנשים שהולכים בעלילות כתוב בהם [משלי י"א] 'וסלף בוגדים ישדם'. [שבת פ"ח ע"א – ע"ב]

 

שלושה חלקים לאגדה, הנותנים לה שלושה פשרים. בראשון – ישראל המקדימים 'נעשה' ל'נשמע', דומים למלאכים העושים כן. בשני – לא תמונה מעולם מטא – פיסי, אלא מעולם הטבע – כמו התפוח שפריו קודם לעליו. בשלישי – קול ביקורתי [מפי המין] על האבסורד שבהקדמת עשייה לשמיעה. הפשר שניתן הוא כי ההולך בתמימות, ולפי רש"י האוהב הסומך ומאמין – מקדים עשייה לשמיעה. ההולך בעלילות, מי שאין לו אמון וחושב כי האחר רוצה לפגוע בו ולנצל אותו, מקדים שמיעה לעשייה. לאחר השמיעה הוא שוקל אם הוא מסוגל לעשות, ורק אם הגיע למסקנה חיובית – הוא עושה.

ההכרעה להקדים 'נעשה' ל'נשמע' מקבלת עוד רובד של משמעות, כשמתבוננים בהקשר הרחב יותר של פרשת ספר הברית. ל'נעשה ונשמע', קדם שלב. משה עלה אל האלוהים, שמע ממנו את תוכן הברית. הוא ירד וסיפר עליה בעל פה לעם:

 

 וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים,

וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ:

'כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

נַעֲשֶׂה.'

[ג']

מכאן, שהיו שני שלבים. בראשון רק 'נעשה', ובשני – 'נעשה ונשמע'. על פי פרשנות התלמוד, המוכנות לעשייה ללא שמיעה מתעצמת, השמיעה רק מתווספת לעשייה. בפרשתנו – פרשת יתרו יש תופעה מקבילה, אך גם חשיפה של רובד משמעות נוסף. משה שומע על ההר את דברי ריבונו של עולם המורה לו על הברית. הוא יורד, מספר על כך לעם:

 

 וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים

וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד

וַיֹּאמְרוּ

כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

נַעֲשֶׂה.

[כ"ד ח']

 

משה מוסר את דברי העם לריבונו של עולם, וכאן מופיעה תגובה מפתיעה:

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:

הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן

בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ

וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם.

[ט]

 

ריבונו של עולם לא מסתפק ב'עשייה', הוא מעוניין גם ב'שמיעה'. לשם כך הוא יבוא בעב הענן, וכך תיווצר 'שמיעה' שתוביל גם ל'אמונה'. נראה לי שזה הוא פשר הדברים: ה'עשייה' היא ה'פעולה', תולדת ה'רצון' וה'בחירה'. ה'שמיעה' הקודמת ל'עשייה', היא שמיעת הנימוקים וההצדקות לפעולה. היא אמורה ליצור הנעה ל'עשייה'. לעומת זאת ה'שמיעה' שלאחר ה'עשייה', שונה ממנה בתכלית. במקרה הזה, ה'עשייה' מונעת מ'אהבה', מ'התמסרות', ואיננה זקוקה להנמקה. ה'שמיעה' שבאה לאחר ה'עשייה', מרוכזת בענן ובערפל, באיכויות שאינן מכומתות, ברובדי האישיות הכאוטיים והלא תבוניים. כאן מצוי הסוד של האישיות האהובה, לא הנימוק לעשייה. כאן – נמצא ה'אמון', או בלשון התורה – ה'אמונה'.

הרב דוד הכהן, ה'נזיר', היה תלמידו המובהק של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הוא זה שערך את כתביו, הפך אותם מזרימה שוצפת לשיטה. הוא גם כתב שיטה פילוסופית משל עצמו, ספר ששמו 'קול הנבואה'. כתבי רבו הראי"ה שויימו כ'אורות' ['אורות', 'אורות הקודש', 'אורות התורה', 'אורות התשובה'], ואילו את יצירתו העצמית העמיד לא כאור הנראה אלא כקול הנשמע. וכך הוא כותב בראשית יצירתו:

 

ההיגיון העברי שמעי הוא, לא עיוני. אקוסטי, לא אינטואיטיבי – הסתכלותי.

כלל גדול זה, הקובע תכונת החכמה העברית, והנותן מפתח לרוח הסוד העברי, ניתן לידע להודיע ולהיוודע במקצוע מדעי חדש, מדויק, תלמוד ההיגיון השמעי העברי, המתחלק לשניים, לפי תבנית ההיגיון ורוחו. ההיגיון השמעי הכללי, הנתון במידות שבהן התורה נדרשת, בהשוואה להיגיון המערבי העיוני, היווני, והסטואי, וההיגיון החדש – וההיגיון השמעי הסודי, הנתון בספירות החכמה הפנימית העברית בישראל.

... תורת ההיגיון השמעי העברי, בתכונתו הדינית וההמשלית, הנתון במידות שבהן התורה נדרשת, ובהיגיון הסודי העברי, בהשוואה להיגיון היווני, והסטואי, והחדש, תשמש יסוד לבניין הפילוסופיה הדתית היהודית החדשה, ברציפותה לדורות הקודמים, ובהמשכה ממקורה הראשון, הנבואי.

 

הרעיון חשוב ומקורי. לדעתי הוא מקיף יותר ממה שעליו חשב הנזיר. כל התורה שבעל – לא רק המידות בהן התורה נדרשת – היא תורה מדוברת שיש בה דובר ושומע. השמיעה הכרחית לפעילות הבית מדרשית, ואופי השמיעה – שהוא דינאמי מהראיה, נתון לתמורות ולמרחב פרשני ומצלולי גדול יותר – הוא הקובע את אופייה. השמיעה היא לעולם – כמו בפרשת השבוע – עב וענן, ערפל, אין בה את הוודאות של המילה הכתובה שאליה אפשר לחזור ולוודא שכך במדויק כתוב. זאת כוונת הפרשה. לאחר המעשה – שהוא מוחלט, בדומה לראייה, באה השמיעה של הענן והערפל, בה העושה מתקרב למצווה ומנסה להבין את עולמו, את אישיותו, שהיא לעולם – בין אם מדובר בהצטרפות שבין אלוהים לאדם ובין אם מדובר בהצטרפות שבין אדם לאדם – מעורפלת, לא מוגדרת, לא מובנת עד תום. רחל המשוררת כתבה כמה וכמה שירי געגועים, שהם תולדה של אהבות נכזבות שחוותה. אחד מהחשובים שבהם – 'זמר נוגה', סובב סביב השמיעה:

 

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּך

קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי

וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.

נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.

מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,

לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

השיר מבטא את הכמיהה להשמיע קול, והערגה שהאהוב ישמע את הקול שלי. אחת השורות המיוחדות והלא מובנות שבשיר היא ' וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה'. מדוע הקול הנשמע ממרחק למרות הפער הבלתי אפשרי, מדוע הוא מצווה ברכה?

אינני יודע מה התשובה, אבל בדרך הדרשה אפשר לחבר זאת לפרשתנו. פרשת העשייה והשמיעה, היא מהפרשות העוטפות את מתן תורה. שם השמיע אלוהים את קולו, שם לא הצליח העם לעמוד מול הקול וביקש כי יחדל. בסוף הפרשה [כ' י"ט – כ"ג] אומר ריבונו של עולם: אתם ראיתם שלא ראיתם כל תמונה. לכן – לא תעשו איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב. תעשו רק מזבח אדמה, ואני לא אתגלה אליכם אלא רק אזכיר את שמי. ו...

בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי

אָבוֹא אֵלֶיךָ

וּבֵרַכְתִּיךָ.

 

הקול הנשמע, העב והערפל – מובילים אל הברכה. 'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין'. כאשר לא מחפיצים את האחר לחפץ מכסף או מזהב, אז, בערפל, באי ההגדרה של הזהות, שורה הברכה, השפע, והטוב.