על העול [פרשת עקב]

על העול [פרשת עקב]

בפרשתנו מופיעה פרשת 'והיה אם שמוע', היא הפרשה שבחרו חכמים לפרשה השנייה של 'קריאת שמע'. בפרשה הקודמת - פרשת ואתחנן - הופיעה הפרשה אותה בחרו חכמים לפרשה הראשונה של 'קריאת שמע', היא הקרויה בפיהם 'שמע'. על הסדר של הפרשות אומרת המשנה:

אמר רבי יהושע בן קרחה:

למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'?

אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות.[1]  

אני רוצה להתבונן במושג ה'עול'. ה'עול' הוא כלי רתמה לבקר עובד. בשפה העברית העכשווית, יש ל'עול' משמעות שלילית. משהו שהוא 'עול' עבורי, הוא משהו שאינני רוצה בו, שהוא מעיק, מפריע למהלך התקין והטבעי של החיים. לעומת זאת, בלשון מקורות היהדות, יש למושג משמעות חיובית:

טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו.[2]

'טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו'. עול תורה, עול אשה, עול מלכות.[3]

אשרי אדם ששם עצמו כשור לעול וכחמור למשוי, וישב ויהגה בדברי תורה בכל יום תמיד, מיד רוח הקודש שורה עליו ותורתו בתוך מעיו.[4]

מהי תמונת העולם, שבתוכה לעול ולקבלת העול יש ערך חיובי? רבי יהושע בן קרחה, הוא שטבע את מטבעות הלשון: 'עול מלכות שמים' ו'עול מצוות'. ראו נא את אשר הוא כותב בהקשר אחר:

'ורדף אתכם קול עלה נדף.'

אמר רבי יהושע בן קרחה:

פעם אחת היינו יושבים בין האילנות, ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה, ועמדנו ורצנו ואמרנו: 'אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים'.

לאחר זמן נפנינו אחרינו וראינו שאין ברייה, וישבנו במקומנו ובכינו ואמרנו: 'אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק 'ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב מפני אימה, ונפלו ואין רודף מבלי כח'.[5]

חווייתו הקיומית של רבי יהושע בן קורחה, היא התלישות, הרפיפות, כעלה נידף. אל מולה הוא מציב את העול, המכביד ומייצב את קיומו של האדם. העול משריש אותו באדמה, כשהשמים לוחצים עליו.

כתבתי ש'השמים לוחצים עליו'. והרי גם למושג ה'לחץ' יש משמעות שלילית בשפה העברית. אנחנו מנסים להפחית לחץ, לא להילחץ. אך ראו נא את אשר כותב א.ד. גורדון, בחיבורו 'האדם והטבע':

ברור לכל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם תיצק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה. כי לא רק את הנשימה הוא חסר, חסר הוא את הספירה של המים. חסר הוא את הלחיצה, שהם לוחצים על כל נקודה מנקודות גופו - אותה הלחיצה המקפת והמאחדת, המכריחה אותו להיות בריה בפני עצמה, לחיות; חסר הוא את הקשר שבינו ובין המים, את היניקה הנעלמה, ההווית, העולמית שכל אחד מאטומיו יונק מהם ושכולו יונק מהם. על כן כמעט תוציאו אותו מן המים, מתחיל דמו להתפרץ מכל נקבוביות גופו - מתחלת ההתפרדות.[6]

א. ד. גורדון, מדמה את היחס בין הטבע לאדם, ליחס של המים אל הדג. רבי יהושע בן קורחה, מדמה לכך גם את היחס שבין האדם ובין השמים. כאן תמונת עולם ותחושת עולם, כי האדם הוא יצור מפורר ומתפורר ומתפזר, והעול - מכנס אותו, מחבר, ומסייע לו להתקדם בחריש הפרוזאי המכשיר את הקרקע להצמיח ולצמוח. הנה המשורר ש. שלום, המתאר 'עול מלכות שמים' - חריש בשמים...

החורש בעבים

עוד צילי יהלך בארץ אך רוחי ימריא כבר שם,

במסילות כוכבי ברקת, למחרים אספו נוגהם.

עב - ענבר וסהר שיש ושלהבת אריאל -

שם, עמי, אשיר עד גמר לך שירי, שפה החל.

שיר חריש לך שיר אביתי. לקוצרים הכן הידד,

אך פתאום קדרו שמים ומבול עלי ירד.

ורגבים לרביב הפכתי לא לשד בם, כי אם דם,

וסביב אין אח לסבל, מכל עבר אין אדם.

ואטום וקר האופק, רעם ירדוף ברק.

יחידי אמשוך בתלם, לבדי מכאב אנאק.

ורגלי תכבד מעומס וטובעת ביוון -

ואמתח עד דם הרסן, ולגובה אכוון!

מחרשתי היתה לרכב, וסוסי לצמד אש,

לרגלי סופה סוערת, על ראשי העד גועש.

במותי גביש ארקיע - על מצחי שם הוויה -

שא שלום, אשר אהבתי! תם נשלם אשר היה!

מעניתי עתה העיש, ותלמי נהר דינור.

מזלות מושכי הזרע, ולבנת ספיר - תמרור.

שם, עמי, לך שיר אשירה, אפריון אמטי לך, עם

בפאתיו תזרח השמש, לא תשקע עוד לעולם.[7]

בתמונת עולם זו - שאפשר להציב תמונה הפכית לה - העול, החריש, העמל, הם המביאים ליכולת להמריא לשמים, לנוע לטוס לזרום. 'עול. מלכות. שמים'.

---

[1] ברכות ב' ב'.

[2] איכה ג' כ"ז.

[3] איכה רבה ג'.

[4] אליהו רבה ב'.

[5] ספרא בחוקותי פרשה ב'

[6] 'האדם והטבע' עמ' 41 - 42.

[7] 'שירים', עמ' שפ"ד.

על התחנונים [פרשת ואתחנן]

על התחנונים [פרשת ואתחנן]

בפרשתנו, מספר משה על הדרמה האישית הגדולה של חייו:

דברים פרק ג

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

אֲדֹנָי אלוהים. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.[1]

משה מתחנן וריבונו של עולם מתעבר [מלשון עברה, כעס]. חכמי המדרש הטילו על תחנונים של משה פסוק מספר משלי, המוסיף עוד רובד לתחנונים:

'ואתחנן אל ה' ',

זהו שאמר הכתוב 'תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות'.

אמר רבי תנחומא:

'תחנונים ידבר רש' - זה משה שבא אצל בוראו בתחנונים,

'ועשיר יענה עזות' - עשירו של עולם, זה הקדוש ברוך הוא ענה אותו עזות שנאמר 'אל תוסף דבר אלי'...

משה לא רק מתחנן, הוא מתחנן כעני, כרש. זהו מנעד של שפה ורגש, שבמקרים רבים חסום אצל רבים מאיתנו. היום, במצב דומה, היא על משה להגיש בקשה, מנומקת, בשלושה העתקים - מדוע הוא מבקש להיכנס לארץ. כבר המשנה עמדה על כך, שתהליכים של רגולציה, מנוונים את אזור התחנונים:

רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה...

רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים.[2]

רבן גמליאל הפך את התפילה לתפילת קבע, רבי אליעזר טוען כי בכך איבד את התחנונים. לאחר שנקבעה התפילה, נערכו ניסיונות להחזיר לה את התחנונים:

רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע וכשאתה עומד להתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום.[3]

האם אפשר לקחת 'קבע' ולהפכו תחנונים? התנועה בין שני הקטבים ממשיכה. חנה, הפכה בעיני החכמים למתפללת האולטימטיבית:

וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה...

וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ...[4]

חכמים למדו מחנה את הלכות התפילה, בכך הפכו כל מחווה אותנטית של רגש לפרוצדורה מנוכרת:

אמר רב המנונא:

כמה הלכתא גברוותא[5] יש ללמוד מפסוקי חנה:

'וחנה היא מדברת על לבה' - מכאן למתפלל צריך שיכוון לבו.

'רק שפתיה נעות' - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו.

'וקולה לא ישמע' - מכאן, שאסור להגביה קולו בתפלתו...[6]

הניכור וההמשגה, הם שומרים. השומרים - שומרים מהצד האחד, ומרחיקים מהצד השני. מרחיקים את האדם מבוראו, את האדם מחברו, את האדם מעצמו:

בפתח החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס האיש חוכך בדעתו ושואל אם יורשה אפוא להיכנס אחר כך. 'יתכן' אומר שומר הסף, 'אבל לא עכשיו.' כיוון שהשער אל החוק עומד פתוח כתמיד והשומר סר הצידה, גוחן האיש כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר מבחין בדבר, צוחק ואומר: 'אם כל כך קשה לך לעמוד בפיתוי, נסה נא להיכנס למרות האיסור. אבל שים לב, כוחי גדול, ואני רק הנחות שבשומרים: אך בין אולם לאולם עומדים שומרי סף, וכל אחד כוחו גדול משל קודמו. את מראהו של השלישי, אפילו אני איני יכול לשאת.' קשיים כאלה לא צפה האיש מן הכפר. הלא הגישה אל החוק אמורה להיות חופשית לכל אדם ובכל עת. הוא מהרהר; אבל עכשיו, כשהוא מתבונן ביתר עיון בזקנו הטטארי הארוך, הדליל, השחור, הוא מחליט בכל זאת שמוטב לו להמתין עד שיקבל רשות להיכנס.[7]

אובדן החיבור והקשר והאותנטיות, לא בא לידי ביטוי רק בהתרחשויות דרמטיות. הוא בא לידי ביטוי גם בהתרחשויות פרוזאיות, קטנות של החיים:

כתיבת קורות חיים / ויסלבה שימבורסקה 

מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה 
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים 
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת 
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ 
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ 
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ 
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר. [8]

הכתיבה, הקיצור, התמצות, הבחירה, ההמרה, הרישום, המידתיות, השיוך, המה ללא הלמה, ללא נימוק, ללא דיבור עם העצמי, העקיפה, המחיר ללא הערך, הכותרת ללא התוכן, הכימות למספר, ללא יעד - כל אלה הן פרוצדורות של המשגה, הרחקה, חפצון.

המחיר כבד, הוויתור רב. האם יש גם תמורה?

הנה כך כותב הרב סולובייצ'יק, על ההלכה ההופכת רגשות לישים גדורים:

הנטייה היסודית של ההלכה היא להחזיר את האיכות של הסובייקטיביות הדתית, את תוכן תודעת איש הדת, השוטפת חיש מהר כגלי הים והמתנגשת  
בחוף הריאליות ונשברת, בכמויות מוצקות וקיימות, להלכות נטועות כמסמרות, אשר כל רוח לא תעקרן ממקומן...

ההלכה רוצה להביא את הדתיות לידי אובייקטיפיקציה, לא רק על ידי הכנסת המעשה החיצוני והפעולה הפסיכופיסית לעולם הדת, אלא גם על ידי סידורו של הקרולטיב הפנימי בתחום הרוחני של האדם. ההלכה קובעת חוקים ומציבה ציונים המשמשים כעין סכר בפני הזרם הסובייקטיבי של איש הדת הכללי הסוחף לפעמים במערבולתו את כל הווייתו של האדם לרשויות מעורפלות.[9]

כך הופך עולם התחנונים לקבע, והתפילה לישות השומרת על האדם מן התוהו ומן הבוהו. מה טוב, שהתורה מרובת קולות. אל מול הקול הממשיג וההופך סובייקט לאובייקט, ניצב משה המתחנן, שרגשותיו רושפים, הוא שובר הלוחות נושאות החוק. שני הקולות האלה, כמו במחלוקת בית מדרשית טובה, מתעמתים ונאבקים זה עם זה, והאדם ייתן אל לבו ויחפש את דרכו.

---

[1] דברים ג' כ"ג - כ"ח.

[2] ברכות ד' ג' - ד'.

[3] אבות דרבי נתן ב' ד'.

[4] שמואל א' א'.

[5] תרגום: כמה הלכות גדולות. תרגום מילולי: כמה הלכות גבריות...

[6] ברכות ל"א א'.

[7] קפקא, 'המשפט',

[8] מתוך 'סוף והתחלה', עמ' 44-45 בתרגום העברי.

[9] 'איש ההלכה' עמ' 56-57.

על הפנים [פרשת דברים]

על הפנים [פרשת דברים]

ספר דברים מהווה חטיבה עצמאית בתוך חמשת חומשי התורה, דברי משה המתבוננים באשר אירע עד כה - מבראשית. במה פותח הספר? לאחר סיפור על הציווי לבוא אל הארץ, הוא פותח במינוי השופטים. השופטים באים להקל מעל משה, להתחלק אתו במשימת המנהיגות הראשית שלו: המשפט. וכך מספר משה, ציווה את השופטים:

וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם

וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.

לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט

כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן

לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ

כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא

וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.[1]

אפשר לראות בצו המכונן הזה המופיע בראשית ספר דברים, תיקון לטראומה הגדולה המיתולוגית בה נפתח ספר בראשית:

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לַה'.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא, מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.[2]

ספר בראשית מציג את המבט הטבעי, ואת האמת: לא כולם אותו הדבר. שני ילדים, שני אחים מציירים ציור - האחד מצייר יפה והשני לא. ההורה - ריבונו של עולם, מגיב תגובת אמת, אותנטית. הוא שועה אל האחד ולא אל השני. כתגובה לכך, נופלות פניו של הבן הדחוי. חורה לו. ריבונו של עולם מגיב תגובה הורית, מחנכת. הוא מורה לקין כי עליו לקחת את ההתרחשות כאתגר. אם תיטיב, אם בפעם הבאה תביא מנחה נאה, תתאמץ ותצייר ציור יפה - שאת, ינשאו פניך [כפי שפירש האבן עזרא]. ואם לא, אם לא תתאמץ, לפתח חטאת רובץ. תידרדר, תיפול לתהומות של פירוק ושל כישלון.

ספר דברים, מביא כבר חכמת זקנים. התבגרות המכירה את מגבלות האדם, מבינה את הדרך להוביל את האדם אל הטוב. האדם הוא חלש, לא יכול לשאת את הקנאה, את העובדה שההורה מעדיף אח על פניו. הוא לא תולה זאת בפער האובייקטיבי הקיים בינו ובין אחיו, אלא מתרגם זאת לכעס ולקנאה. כפי שקין לא יכול לשאת את עדיפותו של הבל על פניו, כך אחי יוסף לא יכולים לשאת את היות אחיהם גאון ועדיף על פניהם:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.[3]

המשך הסיפור מורה, לא רק בגלל היותו בן זקונים אהב יעקב את יוסף מכל אחיו. הוא הכיר בגאונו היוצר, בדמיונו הלוהט, בחלומותיו הגדולים. הוא גער בו מצד אחד בכדי למתן את הקנאה, אך שמר את דבריו מהצד השני.[4]

משה מציב אלטרנטיבה אחרת, מערכת בה האב \ השופט \ ריבונו של עולם מנטרל כל הטיה אל אחד הצדדים. אפשר לומר כי הדברים ברורים, שהרי לא מדובר במערכת הורית אלא במערכת המשפט. אבל אפשר לומר שמדובר במערכת כוללת אחת, המפיקה לקחים מכישלונות קודמים. על פי ההתבוננות המערכתית [השנייה], אפשר לחזור ולהסיק מסקנות - תיאורטיות ואופרטיביות - מהמערכת השיפוטית שבונה משה, אל המערכת ההורית והתיאולוגית.

בואו ונתבונן באחד המרכיבים של המערכת הניטרלית שבונה משה: לֹא תַכִּירוּ פָנִים. מה פשר הציווי? היו שפירשו את הוראת הביטוי, כאיסור העדפה של צד אחד על פני האחר. היו שראו בו איסור גילוי של יתרון לאחד הצדדים ולקיחתו בחשבון. אני מציע בפניכם פירוש אחר. בואו ונלך אל המשמעות הראשונית, החזותית של הביטוי. היכרות של אדם על פי מראה פניו. כך היה בפגישה שבין יוסף לאחיו:

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.[5]

חכמים ורש"י בעקבותיהם הורו, כי מפאת שיוסף הניח את האחים שהיתה להם חתימת זקן ואילו הם הניחו אותו כשלא היתה להם חתימת זקן. אבל אפשר לחשוב גם באופן אחר: ההקשר שבו יוסף נתון - היותו משנה למלך מצרים, כל כך רחוק ומנותק מההקשר בו הוא נתון בתודעתם, עד שהם לא מצליחים להכיר אותו למרות שאין פער בתווי הפנים. מכל מקום, אנחנו מתבוננים עכשיו במושג ההיכרות הראשוני, של ההבחנה בין אדם לאדם. זה המושג המשמש את החכמים לקביעת האור המספיק להגדיר את הזמן כיום:

מאימתי קורין את שמע בשחרית?

משיכיר בין תכלת ללבן,

רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי.[6]

רבי מאיר אומר: משיכיר בין זאב לכלב,

רבי עקיבא אומר: בין חמור לערוד;

ואחרים אומרים: משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו.[7]

על רקע זה תובן פרשתנו כך: בעמוד בעלי הדין לפני השופט, עליו לבצע תרגיל מחשבתי ולא להכיר את אחד מהם, גם אם הוא מכיר אותו. רק אי ההיכרות, יוצרת שוויון בין בעלי הדין.

אפשר להעמיק עוד במושג ההיכרות, בעזרת הפילוסוף עמנואל לווינס. לווינס העלה את מושג הפנים לכדי מושג פילוסופי מוסרי, ובנה עליו את תורת המוסר שלו. פניו של אדם, הם האחר אותו אני רואה. הנה כמה מביטוייו של לווינס שיעזרו לנו להבחין עוד הבחנות במושג ההיכרות:

האדם האחר מצווה מבעד לפניו, שאינן כלואות בצורה הנגלית, והוא עירום ומופשט מדמותו מעורטל מעצם נוכחותו, המסתירה אותו ממש כמו בדיוקן שלו עצמו; עור מקומט, עקבות עצמו, נוכחות שבכל רגע היא נסיגה אל תוך השקעים של המוות בלא אפשרות לחזור. האחרות של הריע היא אותו שקע משום מקום, שבהיותו פנים הוא כבר נעדר בלי כל הבטחה לשיבה או לתחיית המתים.[8]

הפנים הם האיבר הכמעט יחידי שברוב התרבויות נשאר עירום, ללא כיסוי. בהיותן עירומות, הן חשופות, פגיעות, והשקעים - הקמטים, חורי העיניים, האף והפה, הם נסיגה של הקיום אל האין, אל המוות. כך, פנים שאינן אקטיביות, לא רואות, לא שומעות, לא מריחות, לא טועמות, לא מדברות, פנים שכולן סבילות - הופכות לציווי למתבונן בהן: אל תפגע בי, אל תהרוג אותי.

לא תכירו פנים, משמעו - אל תזהה, תן דווקא לראשית הסבילה, שאיננה פועלת ויוצרת סימני זיהוי - כמבט העיניים והקול - להיות, לעמוד מולך פגיעה, עומדת לדין, מצווה עליך לא רק את האמת האובייקטיבית, אלא את הצדק הכולל רחמים והגנה. כך כותבת המשוררת חדווה הרכבי על הפנים נטולי העיניים לראות ונעדרות הקול:

פניו

בני שותק לעיתים קרובות

מתבונן בלי עיניים בשמים

שלא יחלפו יותר לעולם

על פניו.[9]

הסופר ברונו שולץ מדמה את הבית לפנים עצומי עיניים. בכך הוא נוסך את הקסם של שעת בוקר, בטרם ההיכרות [כדברי החכמים שהבאנו לעיל], בטרם הפעילות, הם הפנים הלא מוכרות שעל השופט לחתור לראות בעומדים לפניו, כמצע לדין של שלום ולא של העדפה:

בשעה חמש בבוקר - בוקר זיווני משמש מוקדמת - היה הבית שלנו כבר מזמן אפוף בוהק לוהט אך חרישי. בשעה חגיגית זו, מבלי שאיש יבחין בכך - כשבחדרים עדיין שרתה, באפלולית הווילונות המוגפים, נשימת הרוגע והאחווה של הישנים -  טבלה חזית הבית כל כולה בשמש בדממת הלהט המוקדם, כאילו היתה כולה עפעפיים עצומים בשינה. כך, תוך ניצול השעות החגיגיות האלה, היא ספגה את חום השחרית הראשון בפנים רדומות בעונג, מתעלפות בזוהר, שתוויהן רוטטים קלות בשנת החלומות של השעה השופעת. צל השיטה שלפני הבית, שטפח בגלי זוהר על העפעפיים החמים, היבהב על פניהם כמו ניגן בפסנתר בכל פעם מחדש אותו קטע מזהיר הנשטף במשב הרוח - ולשווא ניסה לחדור למעמקי חלום הזהב. אריג הווילונות ספג את להט הבוקר גלים גלים והשתזף והתעלף בבוהק האינסופי.[10]  

---

[1] דברים א' ט"ז י"ז.

[2] בראשית ד' ג' - ח'.

[3] בראשית ל"ז ג' - ד'.

[4] ראו שם שם פסוק י"א.

[5] בראשית מ"ב ח'.

[6] משנה ברכות א' ב'.

[7] בבלי, ברכות ט' ע"ב.

[8] 'הומניזם של האדם האחר', עמ' 32 בתרגום העברי.

[9] 'צפור שבפנים עומדת בחוץ' עמ' 367.

[10] 'חנויות קינמון. בית המרפא בסימן שעון החול' עמוד 225 בתרגום העברי.