על ההינחמות ועל הגמישות [פרשת נח]

על ההינחמות ועל הגמישות [פרשת נח]

אילו היתה הפרשה עוסקת בריבונו של עולם של הרמב"ם, היא לא היתה מתפתחת. ריבונו של עולם לא יכול היה לכעוס, מכיוון שזאת היפעלות שהרמב"ם שולל ממנו. הוא לא יכול היה להינחם על אשר ברא את האדם, כיוון שלא רק הרמב"ם אלא אפילו שמואל התנ"כי חושב:

...נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.[1]

ספק אם הוא היה משנה את מהלך הטבע על ידי המבול, ובוודאי שלא היה שם את הקשת בענן כבולמת כעסים עתידיים שלו - שהרי אין לו ולא יכולים להיות לו כעסים. אבל ריבונו של עולם התנ"כי, הוא כועס ומוחל ומתנחם ומנהל את עצמו לאור אישיות שכזאת. האדם - כך מפרש פרנץ רוזנצווייג - מעצים את מנעד התודעה שלו, את הגמישות, את היכולת למהפכים רגשיים ושינויי עמדה - מתוך עמידתו מול ריבונו של עולם שהוא כזה. כמובן שיש חולקים וחושבים שמכיוון שהאדם הוא כזה, הוא צר את דמות בוראו כך.

בניגוד לדברי שמואל, מספרת התורה:

וַיֹּאמֶר ה':

אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם

כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

ביחס לריבונו של עולם, ישנה מחלוקת האם אפשר לייחס לו גמישות ושינוי עמדות. ביחס לאדם, ברור לחכמים שהנוקשות רעה והגמישות ראויה:

גולם... בהול לדבר.

ונכנס לתוך דברי חבירו.

ומדבר לפני גדולים ממנו.

ונבהל להשיב.

ושואל שלא כראוי ומשיב שלא כעניין.

ואומר על דבר שהוא ראשון אחרון ועל אחרון שהוא ראשון.

ואינו מודה על האמת.

ובוש ללמוד.

ובוש לומר לא שמעתי.[2]

הרמב"ם למד מכאן עיקרון כללי על האופן הנכון לחיות את החיים:

אבל קביעתו סברת אדם מסויים וחזרתו מאותה הסברא כגון אמרו בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שאלו האישים הגדולים החסידים המשכילים, המופלגים בחכמה שלימי הדעת, כאשר ראו דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר נכנעו וחזרו לדעתו, כל שכן וקל וחומר שאר בני אדם כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש. וזהו דבר ה' 'צדק צדק תרדוף', ועל זה אמרו חכמים 'הוי מודה על האמת', רצונו לומר: אף על פי שאתה יכול לחלץ את עצמך בטענות ויכוחייות, אם תדע שדבר יריבך הוא האמת, אלא שטענתך נראית יותר מחמת חולשתו או בגלל יכולתך להטעות, חזור לדבריו וחדל להתווכח.[3]

להודות על האמת ולחזור בך מעמדתך, זאת גמישות - או בשפה התנ"כית: הינחמות.

נחזור חזרה לפרשתנו, נתבונן מה המשמעות של תיאור אלוהים כמי שניחם על אשר עשה. מה המשמעות לגבי הקורא, שאלה כתבי הקודש שלו, וכך מתואר ריבונו. בכדי לרדת לעומק מצב הקריאה הזה, בואו ונקרא את אחד משיריה המופלאים של יונה וולך:

חלקים

האדמה נהפכת

וזה מצב

הטלה אומר כן

וזה מצב

האש לא מרוסנת

פראית

וזה מצב

המים שוטפים

וזה מצב

וזו אינה מטפורה

אין בכלל מטפורות

אין דימויים אין כמו

אין דומה ל

הוא נהיה זה

מכוח המבפנים

שיש בכל הגרמים

כל הדברים שנהיה כמוהם

שישנם בראש

שיש להם תכונה שצריך להבין

אופי

שאם נהיה הם

משחקים אותם

מבינים מהם ברגע ההיות

גם של השני הנכנס למקום הריק

ששם מרגישים את הרגשות שלו

רק מה

אפשר לצאת מזה

אם לא נהיו

אדמה בינתיים ממש.[4]

המשוררת בוחנת שורה של דימויים, נבחר את הראשון שבהם - 'האדמה נהפכת'. היא טוענת שזה איננו דימוי, או מטפורה. הביטוי לא אומר שמה שקורה לאדמה דומה להפיכה. הדימוי הוא פתוח אל מציאות אחרת, הוא אומר שזה - כמו האחר. המשוררת טוענת שזה מצב סגור. בנפש ההוגה את הדימוי זה מה שקורה: 'האדמה נהפכת'. אל תפנה אל מחוץ לביטוי כדי להבין אותו. את זה, את המצב הזה צריך להבין. ההבנה מתרחשת רק אם אתה - הקורא, 'נהייה הם', כלומר המצב הנפשי והתודעתי הזה מתרחש בך. ואז קורה הפלא, אז מתגברים על התהום שבינך הקורא ובין אומר הביטוי. אז אתה מרגיש את הרגשות שלו. אחר כך אתה יכול לצאת מזה, לחזור להיות אתה.

מי שקורא את הפסוק האחרון בפרשה הקודמת - 'כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם', הוא קורא את כל הפרשה שלנו לאורו. את התהפכות הרגש של היוצר, את הכעס, את החרון הבא לידי ביטוי במבול הנורא. לאחר מכן את ההינחמות על הכעס, את החיפוש אחר הדרכים למנוע את הישנותו בעתיד. את הברית הבאה לקבע בתוך הדינמיקה האדירה הזאת משהו יציב:

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ

זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה

לֹא יִשְׁבֹּתוּ.[5]

רק אלוהים 'ניחם' יכול לייצר יציבות שכזאת, ברית העומדת מול אפשרות ההינחמות. מי שקורא את הפרשה כך, מבין כך את ריבונו, 'נהייה הוא' בלשונה של יונה וולך. כלומר, התהליכים האלה עוברים עליו, הוא מרגיש את הרגשות של השני, של האחר. חוויית הרגשות האלה מעצבת את התודעה שלו, ובחייו גם הוא יהיה מסוגל לגמישות, להינחמות. כך נוצר איש ההינחמות, הוא איש התשובה. הוא זה שיכול להגיע עד המקום העמוק והעדין שמתאר הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה. מקום הכולל גם את ההינחמות, וגם את הברית הקובעת מה מכאן והלאה יהיה הבסיס הקבוע והלא משתנה של חייו:

כל מצוות שבתורה

בין עשה בין לא תעשה

אם עבר אדם על אחת מהן

בין בזדון בין בשגגה

כשיעשה תשובה וישוב מחטאו

חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא

שנאמר

'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם...

והתוודו את חטאתם אשר עשו'

זה וידוי דברים.

וידוי זה מצוות עשה.

כיצד מתוודין?

אומר:

'אנא השם.

חטאתי עוויתי פשעתי לפניך

ועשיתי כך וכך

והרי ניחמתי ובושתי במעשי

ולעולם איני חוזר לדבר זה'.[6]

---

[1] שמואל א' ט"ו כ"ט.

[2] אבות דרבי נתן ב' פרק מ'.

[3] ההקדמה לפירוש המשנה.

[4] 'כמו תת הכרה נפתחת' עמוד 206

[5] בראשית ח' כ"ב.

[6] הלכות תשובה, פרק א' הלכה א'. 

על השניות [פרשת בראשית]

על השניות [פרשת בראשית]

סימנה של התורה הוא האחדות, זהו חידושה הגדול ביותר:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.[1]

התורה פותחת בשם אחר -

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים...[2]

הפועל ביחיד והשם ברבים, משקפים את הפרויקט של האיחוד. לא רק ביחס לריבונו של עולם אלא גם ביחס לאדם, התורה נעה בין השניות לבין האחדות:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.[3]

רש"י: 'מדרש אגדה, שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה, ואחר כך חלקו...'

הבחירה בשניות, באה לידי ביטוי גם בשאלת ה'תאורה'. אפשר היה לחשוב על מאור אחד, אבל - שניים...

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים...[4]

ברגע שיש שניות, עולה שאלת השליטה:

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ...[5]

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים

אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה

וְאֵת הַכּוֹכָבִים.[6]

רש"י:

'המאורות הגדולים...'  - שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים, שישתמשו בכתר אחד.

'ואת הכוכבים' - על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה.

שאלת השניות, הפכה לאחד ממגדירי הזהות בתקופת המשנה:

האומר... מודים מודים

משתקין אותו.[7]

'מודים מודים משתקין אותו'...

משום דמיחזי כשתי רשויות.'[8]

אני מתבונן בשאלות האחדות השניות והשליטה, ומנסה לעשות סדר במחשבותי. הנה המסקנות - הפתוחות לחשיבה ואינן סוגרות - שאני מגיע אליהן:

ראשית: ביחס לריבונו של עולם, אני איש האחדות.

שנית: שאלת השניות נעורה בעולמי, ביחס לאנושות ולאנושיות. ביחס למערכות בהן אני נתון, השניות ושאלת השליטה הנגזרת ממנה - הן השאלות החריפות. למדתי בישיבה בה היו שני ראשי ישיבה, שני מאורות. למדתי לדעת את הדינמיקה המיוחדת, את היתרונות שיש לשני מובילים. רק כך מתפתחת אהבת תורה יחד עם ביקורת, אינך יכול לקבל את דברי האחד כי השני חולק עליו. מה הסוד שמונע את מה שהתרחש בין השמש לירח, או - בין ירבעם לדוד:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב עמוד א

'אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה'.

מהו 'אחר'?

אמר רבי אבא:

אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו,

ואמר לו:

'חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן'.

אמר לו [ירבעם]: 'מי בראש?'

'בן ישי בראש.'

'אם כך -  אינני רוצה'.[9]

שלישית: אינני רוצה לפתור את שאלת השליטה על ידי ערך השוויון. אני מרגיש כמו המשורר הפולני הגדול ציסלב מילוש שכתב:

...כי השוויון בין בני האדם הוא אשליה,

ומשקרות טבלאות הסטטיסטיקה.

את סולם החשיבות המתחדש כל יום

אני תולה בצורך שלי להעריץ.[10]

ובכן מה הפתרון?

את הפתרון למדתי מפרנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי הגדול. לרוזנצווייג היתה טענה נגד המסורת הפילוסופית, היא נכונה גם כנגד חיי היום יום כפי שרובנו מעצבים אותם. הוא טען שהשיטה הפילוסופית, ממשיגה את המציאות. בכך שהיא ממשיגה אותה, היא מוציאה ממנה את המרכיב החשוב ביותר שבה: הזמן. מהו הזמן? הזמן איננו מושג מופשט, הוא אפילו לא מה שמודד השעון. הזמן הוא השינוי, התנועה, ההתפתחות, היציאה מהכוח אל הפועל - הדינמיקה. אם אני שואל ביחס אדם מסוים: 'מי זה?' ואומרים לי: 'זה המלצר', אני מקבע את האיש במושג מופשט וחסר השתנות. זה מאוד נוח. מהרגע שנכנסתי למסעדה וזיהיתי את ה'מלצר' ועד לצאתי, יש שם 'חפץ' - 'מלצר' שמו. הוא כבר לא מעסיק אותי, לא מעניין אותי - חוץ מאשר ביחס לשירות שהחפץ 'מלצר' אמור לתת לי. אבל אם נבנה 'מחשב חדש' - כפי שמציע רוזנצווייג, יעמוד לפני אדם המשתנה ללא הרף. הוא גם 'מלצר', אבל גם 'אבא', 'בן זוג', 'בן', 'חייל מילואים', 'סטודנט'. כל קרנבל הזהויות מתרוצץ בו, רגע הוא חושב על עבודתו כ'מלצר' ומשנהו דואג לילדתו החולה. אני לא יכול לנוח ולשקוט, אני חייב כל הזמן להיות ערני אל מול אדם הנע בין הגדרות שונות. כך יקרה גם ביחס למערכות יציבות יותר, כגון המערכת הזוגית. 'איש' ו'אישה' מקפלים בתוכם הרבה הצטרפויות שונות: יחס הורות של האחד אל השניה והשניה אל האחד, חברות, תשוקה, וכן - גם שליטה. אבל שליטה דינאמית, פעם זה ופעם זו, זה מוביל ומעביר את ההובלה אל השניה וחוזר חלילה כיוון שהמערכת דינאמית ולא סטאטית. ה'מחשב החדש' קורא מחדש ובאופן אחר את הפסוק שבפרשתנו:

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ,

וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ[11]  

לפעמים

ולפעמים

'תשוקתו אלייך ואליו גנך 
ואלייך גופו סחרחר, אובד ידיים...'[12]

ולפעמים את תמשלי בו

וחוזר חלילה

'עוד חוזר הניגון...'[13]

החשיבה הדינאמית, היא אופן חשיבה חדש, המאפשר לפרוץ אל אופקים חדשים. היא קשה לעיכול, כיוון שכמעט כולנו משועבדים לדפוסים סטאטיים. אתגר קרת מפליא לתאר את הקושי לעכל את 'המחשב החדש':

אף אחד לא מבין את הקוונטים

בערב יום כיפור הלכו הקוואנטים לבקש סליחה מאיינשטיין. 'אני לא בבית' צעק להם איינשטיין מאחורי דלת נעולה. בדרך הביתה צעקו עליהם אנשים כל מיני קריאות גנאי מהחלונות, ומישהו אפילו זרק עליהם פחית. הקוואנטים עשו כאילו זה בכלל לא מזיז להם, אבל בלב הם נורא נעלבו. אף אחד לא מבין את הקוואנטים, כולם שונאים אותם. 'יא פרזיטים,' צועקים עליהם כשהם הולכים ברחוב, 'לכו תעשו צבא.' - 'דווקא רצינו לשרת,' מנסים להתגונן הקוואנטים, אבל הצבא לא הסכים לגייס אותנו, בגלל שאנחנו כל כך קטנים.' לא שמישהו מקשיב לטיעונים שלהם. אף אחד לא מקשיב לקוואנטים כשהם מנסים להגן על עצמם. אבל כשהם אומרים איזה משהו שאפשר לפרש באופן שלילי, או, אז פתאום כל אחד שומע כל מילה. הקוואנטים יכולים להגיד משפט תמים כזה, כמו 'יא, הנה חתול!' וישר אומרים בחדשות שהם עושים פרובוקציות ורצים לראיין את שרדינגר. בכלל, אמצעי התקשורת הכי שונאים את הקוואנטים, בגלל שפעם הקוואנטים אמרו בכנס של 'מחשבות', שהצופה המדווח משפיע על האירוע, וכל העיתונאים חשבו שהם מדברים על הסיקור של האינטיפאדה וטענו שזאת אמירה פרובוקטיבית שנועדה לשלהב את ההמונים. הקוואנטים יכולים להגיד עד מחר שהם לא התכוונו לזה ככה ושאין להם שום כוונות פוליטיות, אף אחד ממילא לא יאמין להם. כולם יודעים שהם חברים של יובל נאמן.

המון אנשים חושבים שהקוואנטים אטומים, שאין להם רגשות, אבל זה בכלל לא נכון. ביום שישי, כשהקרינו את התוכנית על הפצצת הירושימה, ראיינו אותם אחר כך באולפן בירושלים. היה להם קשה בכלל לדבר. הם פשוט ישבו מול המיקרופון הפתוח ובכו, וכל הצופים בבית, שלא מכירים טוב קוואנטים, בכלל לא הבינו שהקוואנטים בוכים, אלא פשוט חשבו שהם מתחמקים מהשאלה. העצוב בכל הסיפור הוא, שאפילו אם הקוואנטים יכתבו עשרות מכתבים למערכות כל העיתונים המדעיים בעולם ויוכיחו באותות ובמופתים שבכל העניין של הפצצה האטומית פשוט ניצלו את תמימותם ושהם בחיים לא חשבו שככה זה ייגמר, זה לא יעזור להם, כי אף אחד לא מבין את הקוואנטים. בעיקר לא הפיזיקאים.[14]

אף אחד לא מבין את הקוואנטים, לא בגלל שהם כל כך קטנים. גם לא בגלל שהם בתנועה, יש עוד חלקיקים נעים וכולם מבינים אותם. אף אחד לא מבין את הקוואנטים כי הם דורשים תנועה של התודעה, מעבר מאחת לשנייה וחוזר חלילה. אבל מה נעשה, והעולם ההולך ונחשף לפנינו הוא עולם קוואנטי שכזה, שהכל בו דינאמי מתנועע מתהפך. ודווקא בעולם שכזה אפשר להחזיק בתמונה לא שוויונית והיררכית וכזאת שיש בה שליטה אבל בלי הרעות החולות של הערכים האלה בתמונות העולם הסטאטיות.

---

[1] דברים ו' א'.

[2] בראשית א' א'.

[3] שם שם כ"ז.

[4] שם שם ט"ז.

[5] שם ג' ט"ז.

[6] שם א' ט"ז.

[7] משנה ברכות ה' ג'.

[8] תלמוד ברכות ל"ג ע"ב.

[9] סנהדרין ק"ב ע"א. מתורגם.

[10] 'אור יום', עמוד 319 בתרגום העברי.

[11] בראשית ג' ט"ז.

[12] על פי 'כי סערת עלי', נתן אלתרמן

[13] אלתרמן.

[14] 'צינורות' עמ' 150-151.

על השם [פרשת וזאת הברכה]

על השם [פרשת וזאת הברכה]

פרשת 'וזאת הברכה', חותמת את התורה - תורת משה. בפתיחתה מופיע שם של משה, בפעם היחידה בתורה כולה:

וְזֹאת הַבְּרָכָה

אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה

אִישׁ הָאֱלֹהִים

אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

לִפְנֵי מוֹתוֹ.

התואר חזק, מכיל אף מתח וסתירה בין 'איש' ובין 'אלוהים'. אפשר לומר, כי השם איננו אלא סימון לכך שהאיש הוא נביא. כך מפרש אבן עזרא:

'וזאת הברכה' - כברכת יעקב.

'איש האלהים' - להודיע כי בנבואה ברך אותם.

ה'ברכה' לוקחת את קורא התורה אל ברכת יעקב, שתי ברכות לשנים עשר הבנים ההופכים לשבטים. בא התואר 'איש האלוהים' ומבדיל - הברכה הזאת, האחרונה, היא נבואה.

ואכן, בתנ"ך, מתוארים עוד נביאים כ'איש אלוהים'. כך האיש המתגלה לאם שמשון[1], כך שמואל[2], כך שמעיה[3] וכך אליהו[4]. לעומת זאת, הסיפור בספר מלכים מפגיש את 'איש האלוהים' ואת ה'נביא'.[5] מכאן עולה כי 'נביא' לחוד, ו'איש האלוהים' לחוד. מכאן עולה ההתבוננות במושג המרתק 'איש האלוהים'. למרות שזהו שם ותואר המשותף לכמה מהנביאים, אני מתבונן בו בהקשר של משה בלבד. משה התחיל ונקרא לא כ'איש האלוהים' אלא כ'איש המים' או 'איש הים':

...וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.

וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת, וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר, וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד?

וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: לֵכִי. וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד.

וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה. וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.[6]

נתבונן בשני הקצוות, 'איש המים' - 'איש החומר' ו 'איש האלוהים'. יש פה תמצית של סיפור התפתחותו של משה.

עד כדי כך מגיעים הדברים, עד כדי האפשרות להתבלבל ולהפוך את ה'איש' ל'אלוהים'. כך קרה בדת הנוצרית, כך או כמעט וכך קרה ביחס לדמויות גדולות בעם היהודי [רבי שמעון בר יוחאי, רבי נחמן מברסלב, הרבי מלובביץ']. דומה, והתורה עצמה חוששת מהבלבול ומטשטוש הגבולות, ועל כן דואגת 'לפגום' את דמותו של משה. משה הוא כבד פה, משה לא נכנס לארץ, ומקום קבורתו לא נודע. אולי השוואת ברכת משה לברכת יעקב, באה לא להנגיד את משה ליעקב אלא דווקא לדמות. הנה - גם 'איש האלוהים' מגיע אל מותו, הוא מת ולפני מותו מברך את בניו ואת עמו, כמו שאנשים ההולכים למות עושים.

פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגדול, הורה על מותו של אלוהים. מתוך מותו של האלוהים הוא גזר את עלייתו של האדם והפיכתו ל'על - אדם':

...'הוי האנשים הנעלים' - כך קורץ האספסוף - 'אין בכלל אנשים נעלים. כולנו שווים, אדם הוא אדם, לפני האלוהים - כולנו שווים!'

'לפני האלוהים!' - אך הנה מת האלוהים ההוא, אך בפני האספסוף איננו רוצים כלל להיות שווים. אתם האנשים הנעלים, עזבו את השוק!

'לפני האלוהים!' אך הנה מת האלוהים ההוא. אתם האנשים הנעלים, זה האלוהים הלא סכנתכם הגדולה היה.

רק מאז שכבו בקבר, קמתם לתחייה. רק מאז שכבו בקבר, קמתם לתחייה. רק עתה באים הצהריים הגדולים, רק עתה יהיה האדם הנעלה - לאדון!

...

הבו! כה לחי אנשים נעלים! רק עתה מתהפך בצירי הלידה הר עתידו של האדם. מת האלוהים: עתה אנחנו רוצים  - כי יהיה העלאדם.[7]

מנקודת מבטו של ניטשה, יש משחק סכום אפס בין 'אלוהים' ובין ה'אדם'. אם יש 'אלוהים' - האדם הופך לעבד, מוקטן, נחלש. רק מות 'אלוהים' משחרר את האדם ואזי הוא יכול להתעלות מעל עצמו ולהפוך לעלאדם. אך יש תמונת עולם אחרת. משה שהתחיל את דרכו כ'איש המים', הפך ל'איש האלוהים'. התואר האחרון שלו בתורה הוא 'עבד ה' '. התואר הזה איננו מקטין אותו, אלא להפך - מעצים אותו. ממנו נגזרת היד החזקה של משה והמוראים הגדולים שחולל:

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

...

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

גם ביחס בין אלוהים ואדם, וגם ביחס בין אדם לאדם: יש החושבים שהזיקה, ההצטרפות והאהבה - באים על חשבון העצמיות וההעצמה האישית. ויש החושבים שדווקא ההצטרפות, היא המעצימה ומשחררת לפרוש כנפיים. היא המאפשרת לאיש המים, להיהפך לאיש האלוהים.

---

[1] שופטים י"ג ו'.

[2] שמואל א' ט' י'.

[3] מלכים א' י"ב כ"ב.

[4] מלכים ב' ד' ט"ז ועוד.

[5] מלכים א' י"ג.

[6] שמות ב' ב' - י'.

[7] 'כה אמר זרטוסטרא' בתרגום ישראל אלדד, 273-274.