על התנועה [פרשת ויצא]
יעקב יוצא מביתו, מהמקום בו הוא היה 'יושב אוהלים'. בדרך, בלילה, בשכבו
על האדמה כשאבנים למראשותיו, הוא חולם את החלום הגדול:
וַיַּחֲלֹם
וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ
מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים
עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.[1]
המחזה הנהדר, זכה להמוני פשרים ופתרונות. גם תמונות רבות ומגוונות צויירו
לאורו. אך מי שמתבונן ומקשיב למילים, מבחין שהוא רחוק מלהיות מובן. בדרכו של עולם,
העולה בסולם עולה למטרה מסוימת. או שהוא צריך להגיע למקום גבוה - מדף, אהיל המנורה
- או שהוא נעזר בו לעלות למפלס גבוה יותר - אל הגג, אל העלייה. עלייה וירידה נדמות
כפעולות חסרות טעם ופשר. יתרה מזו, נראה כי לא מדובר בעלייה אחת ובירידה אחת. נדמה
כאילו מדובר בפעולה החוזרת על עצמה שוב ושוב - עלייה ירידה עלייה ירידה עלייה... -
מה זאת?! לשם מה?! רש"י כנראה הבחין בקושי, והביא את דברי החכמים שאף הם היו
מודעים לו והעמידו לו פתרון:
'עולים ויורדים' -
עולים תחלה ואחר כך יורדים,
מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ
ועלו לרקיע,
וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו.
המדובר בשתי קבוצות שונות של מלאכים, כל אחת נעזרת בסולם להגיע למקום בו
היא רוצה להיות. קבוצה אחת - מלאכי הארץ, סיימה את משימת הליווי ועולה בחזרה
לשמיים. קבוצה שנייה - מלאכי חוץ לארץ, מתחילה את משימת הליווי שלה ולשם כך יורדת
מהשמים אל הארץ.
בואו וננסה לתת לחלום פשר אחר. יעקב חולם את החלום כשהוא נמצא בתנועה,
הוא יצא מבית אביב והוא הולך אל בית משפחת אמו. על ההליכה אפשר להתבונן באחת משתי
דרכים: אפשר לראות אותה כאמצעי למטרה, ואפשר לראות אותה כתכלית לעצמה. כאמצעי
למטרה, מטרתה ותכליתה היא להגיע אל היעד. אילו אפשר היה להגיע ליעד ללא ההליכה,
היה ה'הלך' בוחר באפשרות הזאת. כתכלית לעצמה, ההליכה היא היעד, התנועה, הדינאמיות,
השינוי במצב הגוף והנופים המתחלפים - אלה הם המטרות. בואו ונתבונן בחלום המלאכים,
כשיקוף ודימוי של הליכת יעקב. יעקב הולך בקו מאוזן, המלאכים - במאונך. אולי מהווה
החלום סימן ואות, כי הליכתו של יעקב איננה רק אמצעי למטרה - להגיע אל אחי אמו
ולמצוא אישה, אלא היא תכלית לעצמה, לנוע, ללכת...
הפסיכולוג ההונגרי מיהי צ'יקסנטמהי כתב ספר המסכם שנים רבות של מחקר
ועבודה עם אנשים, 'זרימה - הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית'. הטענה המרכזית של הספר
היא כי הבעיה המרכזית של האדם היא האנטרופיה, ההתפרקות, אלה מתורגמות לחוסר פשר
ומשמעות ומרוקנות את החיים משמחתם ומהיכולת להחזיק בהם. אל מולם ניצבת הזרימה,
שהיא הסדר הדינאמי. היא יכולה להופיע בסוגים שונים של פעילות - מפעילות גופנית ועד
לפעילות רוחנית רגשית ואינטלקטואלית. הזרימה היא המעניקה את הפשר ואת המשמעות
לחיים - טוען מיהי. הנה קטע אחד מיני רבים מהספר:
[לאחר שהביא דוגמה של פועל ייצור ודוגמה
של עורכת דין המגיעים אל מצב הזרימה, הוא כותב]... דוגמאות אלה ממחישות את הכוונה
בחוויה מיטבית. במצבים אלה ניתנת לנו החירות להשקיע את תשומת לבנו בהשגת מטרותינו,
מאחר שאין שום אי סדר שדורש טיפול או שום איום שדורש הגנה. את המצב הזה אנחנו
מכנים חוויית הזרימה, כי רבים מהאנשים שראיינו השתמשו במונח הזה לתיאור
התחושה: 'זה דמה לריחוף', 'הזרם נשא אותי.' תחושה זו היא ההפך מאנטרופיה נפשית -
לעיתים מכנים זאת 'נגטרופיה' - ואלה שמשיגים אותה מפתחים עצמי חזק ובעל ביטחון רב יותר,
כי הם משקיעים בהצלחה חלק גדול יותר מהאנרגיה הנפשית שלהם במטרות שבחרו לעצמם.[2]
אם נפרש את חלום יעקב במונחים של זרימה, הרי שמה שחשוב הוא לאן עולים
המלאכים או לשם מה הם יורדים. מה שחשוב זה שהם נעים ועולים ויורדים וחוזרים שוב
ושוב. התנועה כשהיא לעצמה. זה מה שיעקב צריך בכדי לצאת מההתקבעות שלו, באוהל, ליד
סירי המרק, זה מסע החניכה שלו.
ה'זרימה' מעבירה אותי לתנועה אומנותית תרבותית - 'הפוטוריזם'. התנועה
הזאת העלתה על נס את התנועה ואת הדינאמיות כמאפייני החיים המודרניים. אומניה ניסו
להביא את התנועה לידי ביטוי באמצעים שונים. התנועה לוותה במניפסטים רעיוניים. הנה
כמה שורות מהמניפסט של מארינטי [1909]:
אנחנו מצהירים כי תפארת העולם התעשרה
ביופי חדש: יפי המהירות. [...] מכונית שואגת, הדוהרת כמו על סרט של מכונת ירייה,
עולה ביופייה על ניקה מסמותריקה [פסל יווני ידוע. מ.מ].
יודעי דבר טוענים, כי גם הספרות העברית הושפעה מהפוטוריסטים. כך למשל
ביאליק בשירו - 'המכונית':
הַמְּכוֹנִית
קוֹל מֵעֵמֶק, קוֹל מֵהָר,
קוֹל מֵעִיר וְקוֹל מִכְּפָר.
קוֹל יָרִיעַ כַּשּׁוֹפָר!
קוֹל פּוֹלֵחַ הָאֲוִיר,
מַר צוֹרֵחַ וּמַזְהִיר.
מַר צוֹרֵחַ, מִתְיַפֵּחַ,
בַּעֲנַן אָבָק פּוֹרֵחַ:
תְּרוּ-עָה, תְּרוּ-עָה, טְרוּ-טוּ-טוּט –
מִי יָרִיעַ, מִי יָעוּט?
הַמְּכוֹנִית הִיא בִּמְעוּפָהּ,
הָרוֹדֶפֶת, הָרְדוּפָה,
גַּלְגִּלֶּיהָ כַּסּוּפָה.
נַחַל, גֶּשֶׁר, חֹרְשָׁה, גָּיְא –
טוּסָה, נֶשֶׁר, אֵין לִי פְּנָי!
טוּסָה, נֶשֶׁר! קַל, מְהִיר פֶּשֶׁר,
מֶרְחַקִּים תָּבִיא בְּקֶשֶׁר.
חֲתֹר וְשׁוּט בִּתְנוּעַת טוּט,
עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט.
הִנֵּה בָּאָה וּפָרְחָה –
מִי יוֹדֵעַ אֶת-אָרְחָהּ,
מִי יוֹדֵעַ אֶת-טָרְחָהּ?
שְׂבֵעַת-יֶגַע, לְמוּדַת פֶּגַע,
אָרְחוֹת-אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע –
שְׁקֹד, נֶהָג, עַל-יַד הַהֶגֶה!
מִיל – נִיד עַיִן, מִיל – בִּן-הֶגֶה!
חֵיק עוֹלָם כַּחֵץ פַּלַּח –
טְרוּ-טוּ-טוּ – רְכַב וּצְלַח!
הֵי, פְּלוֹנִי וּפַלְמוֹנִית,
הַטִּירוֹן, הַטִּירוֹנִית –
הִזָּהֵרוּ בַּמְּכוֹנִית!
מִי בָּכֶם וְלֹא יָחוּשׁ
דֹּפֶק לִבָּהּ הַנָּחוּשׁ
חִיל גְּרָמֶיהָ הַכָּבוּשׁ –
חִיל גְּרָמֶיהָ, גִּיל קְרָבֶיהָ –
הוּא אַל יֵט יָדוֹ עָלֶיהָ.
הוּא – לְאַט לוֹ
בַּמְּכוֹנִית,
טְרוּ-טוּ-טוּ, הִיא זֵידוֹנִית!
אַךְ בֶּן-חַיִל הַנֶּהָג,
לוֹ עֵין עַיִט, יַד רַב מָג,
אֵין לְפָנָיו קִיר וּסְיָג.
חַד כְּפֶרֶס, שׁוּט וַחֲפֹז,
עַד קְצוֹת אֶרֶץ יַהֲרֹס,
עַד קְצוֹת אֶרֶץ כְּרוּבוֹ יָרֶץ,
מִשְׂתָּעֵר כְּרוּחַ פָּרֶץ –
תְּרוּ-עָה, תְּרוּ-עָה, טְרוּ-טוּ-טוּ –
דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!
לוּ עַל-עֶבְרִֵי פִּי-שְׁאֹל
הַמְּכוֹנִית אָרְחָהּ תָּסֹל,
אֹרַח כִּשְׁפִיפוֹן פְּתַלְתֹּל –
הַנּוֹסֵעַ, אַל-תִּדְאָג,
יָד מוֹשֶׁלֶת לַנֶּהָג!
יָד מוֹשֶׁלֶת וּמְנַהֶלֶת,
הִיא תִּבְלֹם אֶת-כְּרוּב הַפֶּלֶד,
הִיא תִּבְלֹם וְהִיא תְּמַלֵּט
טְרוּ-טוּ-טוּ, בְּבֹא הָעֵת!
כֹּה נְעוּץ-עַיִן בַּמֶּרְחָק,
בָּז לַכֹּל, לַכֹּל יִשְׂחָק,
עַז-הַנֶּפֶשׁ וּמְסֹעָר
אֶל-כַּנּוֹ צָמוּד, יִדְהָר
אַךְ קָדִימָה, הַנִּמְהָר,
אַךְ קָדִימָה, רַק קָדִימָה!
קְרָא, שׁוֹפָר, בְּקוֹל הַרְעִימָה.
תְּרוּ-עָה, תְּרוּ-עָה, טְרוּ-טוּ-טוּ –
דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!
שימו נא לבכם, כי אין יעד למכונית. התיאור הוא של הנסיעה כשהיא לעצמה,
כמו מלאכי אלוהים העולים ויורדים ללא תכלית וללא מטרה. כל פי מבט זה, אולי יתבאר
באופן חדש מאמר חכמים ממסכת אבות:
רבי נהוראי אומר:
הוי גולה למקום תורה
ואל תאמר שהיא תבוא אחריך
שחביריך יקיימוה בידך
ואל בינתך אל תשען.[3]
מדוע חשובה כל כך הגלות למקום תורה? אפשר לומר שהיא מרחיבה את הדעת, בכך
שהלומד נחשף לקולות שונים מאלה הנמצאים במקומו. אבל אפשר לומר שעצם התנועה, הגלות,
היא זאת המוסיפה זרימה ודינאמיקה לעולמו. אומר המאמר - רבי נהוראי - הוא דמות
מעורפלת, חכמים נחלקו בזיהויו. אחת האפשרויות היא שרבי נהוראי הוא רבי מאיר. אם
כך, הרי מימרתו מתקשרת לחייו. רבי מאיר הוא התלמיד היחיד שדבר ברבו - אלישע בן
אבויה, אחר - גם לאחר ששנה ופרש. באחת מהתמונות המדהימות שבתלמוד, מתואר החיבור
בזרימה ביניהם:
מעשה ב'אחר' שהיה רוכב על הסוס בשבת,
והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו.
אמר לו:
'מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי,
עד כאן תחום שבת'.[4]
אלישע בן אבויה - הוא אחר - מלמד תוך כדי תנועה, תנועת הסוס [המכונית של
פעם], ורבי מאיר מצטרף בתנועת ההליכה. אלישע מסמן את חציית התחום, שהיא - אולי -
אף סמל לחציית גבולות הרוח. רבי מאיר גולה למקום תורה, גם במרחב וגם במרחבי הזהות.
לשאת התלמוד - כיצד יכול רבי מאיר ללמוד מאדם כאלישע? מופיעה התשובה - 'רבי מאיר,
רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק'. זאת תורת הזרימה, השינוי, היציאה מהמקום הבטוח,
וההליכה אל הלא נודע. תמיד תהיינה אי התאמות, קליפות אותן צריך לזרוק כדי לשמור על
הזהות. אבל הגרגרים האדומים, הדם הזורם בעורקים ומחייה את הנפש, מתרחש רק כשיוצאים
והולכים ועולים ויורדים - כשנעים.
