על ההסתרה [פרשת חיי שרה]

 

על ההסתרה [פרשת חיי שרה]

 

כראות רבקה את יצחק - חתנה המיועד - היא מגיבה תגובה מיוחדת, חריפה ומורכבת:

 

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק, וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל.

וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: 'מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ?'

וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: 'הוּא אֲדֹנִי.'

וַתִּקַּח הַצָּעִיף

וַתִּתְכָּס.                                                            [בראשית כ"ד ס"ד - ס"ה]

 

הנפילה אומרת דרשני. הפרשנים נעים בין נפילה ממש לבין הטיית הגוף. בין נפילה מחושבת, לבין תגובה ספונטאנית. מכל מקום, ברור שיש כאן - גם בנפילה וגם בהתכסות - תנועות של התכנסות.

היו שראו בכך אות לבאות, סימון מערכת היחסים העתידית בין רבקה ובין יצחק. על פי התמונה הזאת, מדובר במערכת עצורה, אין בה שיח גלוי, לא בכדי שיאה בהערמה שמערימה רבקה על יצחק בכדי להשיג ליעקב את ברכותיו. מנגד, חשוב לזכור כי הכתוב מעיד:

 

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ

וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה

וַיֶּאֱהָבֶהָ

וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.                             [שם שם ס"ז]

 

היתה שם אהבה, אהבה גדולה.

בואו ונתבונן על מושגי ההסתרה וההתכנסות ומקומם במנעד התודעה והרוח. ההתבוננות חשובה, דווקא בתרבות שלנו המקדשת את הגילוי, את החשיפה, את האור.

הפילוסוף עימנואל לווינס, כתב מסה קצרה ומבריקה על האופן בו עיצבו החכמים את חג החנוכה - 'הבהיר והאפל'. הוא מתבונן בתקנה על פי שיטת בית הלל, המורה כי בכל יום מוסיף עוד נר:

 

הפלא שבנר, שהנו עשיר יותר מן האנרגיות המזינות אותו, הפלא שב'מרובה' שמוצאו ב'מועט', הפלא שבחריגה, שבהתעלות. ה'רזיזטנס' [שמה של המחתרת הצרפתית נגד הגרמנים. מ.מ.] החשמונאי הוא האור שיש בו יותר ממקורותיו החומריים. ['חירות קשה', עמ' 308 בתרגום העברי]

 

אלא שבצד נס פח השמן - אומר לווינס, יש עוד נס, קצת 'מוזנח'. זה הפך האחד של שמן שהיה מונח בחותמו של הכהן הגדול. בבסיס כל התעלות אל מעל ומעבר, נמצא 'קיום רדום  החוצה את המשך, נוזל הנם לו בשולי החיים...

הפך האצור והחתום, המכונס, הנם, מזכיר לי את רבקה המכונסת מתכסה בצעיף, נופלת מהגמל.

הרמב"ם - בפתיחת מורה הנבוכים - שואל מה הם הכלים להעביר מסרים שמטבעם הם מעבר לגבולות השפה. גם הוא משתמש בדימויים של בהירות ואפלה:

 

דע, שכאשר רוצה אחד השלמים לפי דרגת שלמותו להזכיר, בפיו או באו בעטו, דבר שהבין מן הסודות האלה, אין הוא יכול להבהיר אפילו את המידה שהשיג הבהרה שלמה מסודרת כפי שהוא עושה בשאר המדעים שהוראתם מפורסמת. אלא יקרה לו כשהוא מלמד את זולתו מה שקרה לו כאשר הוא עצמו למד, כלומר, שהדבר יצוץ ויבהיק ושוב ייסתר, כאילו כך הוא טבעו של דבר זה, אם ירבה ואם ימעט. לכן, בהיות כוונתו של כל חכם המכיר את האל ויודע את האמת ללמד דבר מה מעניין זה, לא ידבר בו אלא במשלים וחידות.

 

הסוד תכונתו תנועה הלוך ושוב של הארה והסתר, כמו נרות חנוכה המתרבים - כבית הלל - או נחסרים - כבית שמאי. לכן הכלי המתאים להכיל אותם - כמו פח השמן החתום - הוא המשל והחידה. המשל והחידה הם כלים, המאפשרים את תנועת המחשבה רצוא ושוב, בהנגדה לחשיבה מדעית סטאטית. רבקה הנופלת ומתכסה, מממשת בחייה את אופן הקיום החידתי הזה, הפותח פתח לתנועת הלב והשכל.

הרמב"ם, מתאר את תבנית המשל והחידה ותנועת התודעה שהם מעוררים בעוד שני כלים. האחד -

 

...משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק... יש מי שיש לו הפסקות רבות או מעטות בין ברק לברק. ויש מי שאינו מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק, אלא בגוף מלוטש או משהו מעין זה כגון אבנים וזולתם המאירים במחשכי הלילה. אפילו האור המועט הזה המאיר עלינו אינו מתמיד, אלא מבהיק ונעלם כאילו הוא 'להט החרב המתהפכת'...

 

התיאור המופלא והעדין הזה, פורש את התודעה כדינאמית ונעה במנעד האור והחושך. כמו רבקה הנופלת ומתכסה... והכלי השני של הרמב"ם:

 

אמר החכם 'תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו' [משלי כ"ה י"א]... משכיות הם הפיתוחים העשויים מעשה סבכה, כלומר, שיש בהם מקומות פתוחים דקיקים בעיניים זעירות, כגון מעשה הצורפים הקרויים כך מכיוון שהמבט חודר בעדם... הוא אמר אפוא שתפוח זהב ברשת של כסף שנקביה דקיקים מאוד הוא משל לדיבור האמור על שתי פנים. ראה אפוא מה נפלא דיבור זה המתאר את המשל המשוכלל, שכן אומר הוא שדיבור בעל שתי פנים, דהיינו שיש לו פשט ויש לו משמעות נסתרת, צריך שפשטו יהא יפה ככסף; ומשמעותו הנסתרת צריכה להיות יפה מפשטו, עד שמשמעותו הנסתרת תהיה ביחס לפשטו כזהב ביחס לכסף.

 

המשל הוא בעל שני פנים, הגלוי והנסתר. והיחס המרפרף הזה בין חוץ לפנים, בין כסף לזהב, בין מעטה עדין ומחורר לתוך המלא - הוא תבנית התודעה המתאימה לחשיבה הגבוהה. זאת רבקה הנופלת ומתכסה, התנועה בין הגלוי לכסוי. חיים נחמן ביאליק, במסתו 'גילוי וכיסוי בלשון', מרחיב את היריעה מעבר לתחום הסוד, אל השפה כולה. הוא משרטט את התהליך שעוברת המילה מראשית היווצרה, כביטוי קולי דינאמי ורוטט לרושם מרשמי החושים, ועד להפיכתה למעטפת חלולה ונוקשה המסמנת מסומן אך 'שוכחת' את הרוטט שבראשיתה:

הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; “מה” נצחי קפוא על השפתים. באמת אין מקום אפילו לאותו “מה”, שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – “בלימה – בלום פה מלדבר”. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה”תהו” האפל, עם אותה ה”בלימה” פנים אל פנים בלי חציצה. “כי לא יראני האדם וחי” – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של “בלימה”, קלפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה של “תיקו נצחי”. שום מלה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כסויה. אין נפקא מינה מה היא אותה המלה, החליפוה באחרת, ובלבד שיהא בה לפי שעה כדי כסוי וחציצה. שתי אחיות צוררות, משתי קצוות מקבילות, המוסיקה האילמת והמתימטיקה המסמנת מעידות כאחת על המלה, שהיא “לאו דוקא”, שאינה אלא מין רקמה תהו; אלא כשם שהגופים נעשים מורגשים לעין ומסוימים במצריהם על ידי שהם חוצצים במקומם בפני האור, כך המלה מקבלת ישותה דוקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התהו וחוצצת בפני אפלתו, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת עליה לטשטש את תחומיה.

 

כמו תפוחי הזהב במשכיות הכסף של הרמב"ם, כך אצל ביאליק שני רבדים לשפה: החיצוני - החוצץ, המחיצה, הפרגוד, הקליפה, המילה, הכיסוי, המתמטיקה, והפנימי - המעורטל, התוהה, מה, בלימה, אפלה, תיקו, שאלה, המוסיקה, הלאו דווקא, התוהו. רבקה הנופלת ומתכסה, בונה את יישותה כגילוי וכיסוי... קפקא, נוגע בשניות הזאת בתיאור קונקרטי של... אינדיאני:

 

שאיפה להיות אינדיאני

אח, להיות לאינדיאני, מוכן מיד, ועל גב הסוס הדוהר, נטוי באוויר, להרעיד שוב ושוב להרף עין מעל לאדמה הרועדת, עד שעזבת את הדורבנות, כי לא היו דורבנות, עד שהשלכת את המושכות, כי לא היו מושכות, וכמעט לא ראית את האדמה שמלפנים, ערבה קצורה לגמרי, וכבר בלי צוואר של סור וראש של סוס... [רופא כפרי, עמ' 36].

רבקה היא האינדיאני, טוב - במקום סוס - העמידו גמל...

 

 

 

 

על הצחוק [פרשת וירא]

 

פרשות הצחוק האופפות את לידת יצחק וקריאת שמו, מכריחות את הקורא לחשוב על מושג ה'צחוק'. שרה צוחקת ישמעאל מצחק אברהם צוחק ויצחק כשגדל מצחק, והקורא תוהה ובוהה - האם הצחוק ראוי או מגונה? פסגת האנושיות או תהום מתהומותיה?

 

וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק, וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. [בראשית י"ז י"ז - י"ט].

 

וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים, חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?!

הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן.

וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ [י"ח י' - ט"ו]

 

וַתֹּאמֶר שָׂרָה: צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי [כ"א ו'].

 

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק.

וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק [כ"א ט' - י'].

וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ [כ"ו ח'].

 

הפעם ברצוני להתחיל את ההתבוננות מיצירה ספרותית, השופכת אור על שאלת הצחוק. אומברטו אקו היה איש איטלקי מלומד להפליא, יצר בתחומים שונים. אחד הרומנים המפורסמים שלו - שאף עובד לסרט - הוא 'שם הורד'. הספר מתאר מנזר במאה ה14, שמתחוללת בו סדרה של מעשי רצח. במהלך העלילה המפותלת מתברר שהמניע לאלימות הוא טקסט של אריסטו - פילוסוף שכתביו קודשו על ידי הכנסיה הנוצרית - שמורה על ערך הצחוק. הנזירים נאבקים במלחמת חורמה, כנגד הצחוק וההומור. הנה קטע אחד מהספר, המורה על האידיאה של הנזירות העומדת בסתירה לצחוק:

 

לא כל האמיתות נועדו לאוזניי כולם, ולא כל השקרים נחשפים על ידי נפש צדיק; והנזירים, בסופו של עניין, נמצאים בחדר הכתיבה של המנזר כדי להוציא לפועל משימות מדויקות, אשר דורשות קריאה של כרכים מסוימים ולא אחרים, ואל להם להתחיל לרדוף אחר כל דבר מתוך סקרנות בלתי נשלטת, אם בגלל חולשה אינטלקטואלית, או מחמת גאווה או עידודו של השטן.

 

זה קטע המסביר באופן כללי, מדוע אסור לחשוף את כל הסודות הטמונים בספרייה. אבל אפשר לדרוש אותו גם כמוסב במיוחד על הצחוק. הצחוק חושף פערים, תוקף מחברים רופפים, מצביע על האבסורד, על חוסר ההרמוניה, על הנלעג. לכן יש נטייה למערכות כוח בכלל ומערכות דת בפרט, לאסור על הצחוק. גם בעולם המוסר היהודי, יש נטייה לשלול את הצחוק. הנה מה שכותב רבי משה חיים לוצטו בספרו 'מסילת ישרים', על הצחוק כמפסיד את הזהירות:

 

אך [המפסיד] השני, הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להימלט ממנו. כי הנה השחוק - הוא מאבד את לב האדם, שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה...

ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם - כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. [פרק ה'].

 

אבל, פרשתנו מציבה תמונה שונה. הצחוק מופיע כהתרחשות חזקה, היכולה להיות גם חיובית וגם שלילית. הכל מצחיק כאן. הולדת בן לאברהם ושרה הזקנים, מצחיקה. זה לא מתאים, זה לא אמור להיות כך. אבל בתוך הצחוק הזה, חבויות עוד אי התאמות. אברהם צוחק וריבונו של עולם מאשר את הצחוק שלו, אבל כששרה צוחקת - הוא כועס עליה. אין התאמה בתגובות. ישמעאל מצחק. מתנהג באופן לא מתאים למשפחת אברהם. חכמים תהו אם היתה זו עבודה זרה עם חגבים, או שפיכות דמים או גילוי עריות. יצחק מצחק - צחוק אירוטי עם רבקה. הגבולות דקים - מתי ראוי ומתי לא, הצחוק קיים כי מדובר בהתנהגות קצה, מעבר לחיי היום יום. אפשר לצחוק על זוג מתנה אהבים ברחוב העיר, אי אפשר לצחוק עם מי שקורה עיתון באותו המקום.

הצחוק הוא תגובה להתנהגות קצה, לפציעת הרגיל האפור והמשמים. אפשר לאסור עליו - כי הוא מסוכן, אפשר לקרוא לבן על שמו - כי הוא הנשגב. הצחוק הוא פסגת הילדיות, והחירות - כפי ששרה אלזה לסקר שילר:

 

את חרותי

איש ממני לא יטול.

 

אם בשולי הדרך אפול,

אמא יקרה,

 

בוא את ושאי אותי

בכנפך לרקיע.

אני יודעת כי ליבך דאב חרישית

על נדודי העריריים.

 

פעימת המשחק

של לב הילד שלי.

 

הצחוק והשחוק והמשחק והשמחה - הם בני משפחה. חריפים, עזים, מסוכנים צבעוניים וחיים... כל כך חיים. אשרי העם שאביו הוא 'יצחק', שלא מפחד מהשחוק והצחוק - למרות הסיכונים.

 

 

 

על הדברים הקטנים [פרשת לך לך]

 

על הדברים הקטנים [פרשת לך לך]

 

בתום מלחמת הארבעה בחמישה, נלקח לוט בשבי. אברם שמע על כך, הקים יחידת קומנדו בת שלוש מאות ושמונה עשר חיילים, ערך מסע הפתעה מדהים עד לצפון הרחוק, היכה את השובים ושחרר את השבוי הקרוב לו. בחזרתו מהקרב קיבלו

 

 

 את פניו המלכים המוכים שהרוויחו ממסע התקיפה. וכאן התרחש הדיאלוג הבא:

 

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. [בראשית י"ד כ"א - כ"ג]

 

הכוונה הכללית ברורה, אברם לא רוצה דבר ממלך סדום. הסיבה - גם אם ייקח דבר קטן, בעתיד, כאשר אברם יהיה איש עשיר, יטען מלך סדום שהוא הגורם לעושר הזה. לכן הוא מעדיף לא לקחת דבר.

בואו ונתבונן קצת יותר לעומק ההתרחשות. אברם הוא יזם, סטרטאפיסט יוצא דופן. במבחן התוצאה, הוא המציא את עם ישראל. כמו כל אדם מוכשר, הוא לא נולד מהים. יש לו אבא. בסוף הפרשה הקודמת - פרשת נח מסופר:

 

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ

וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן

וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם [י"א ל"א].

 

תכונת היסוד של היזם והחדשן - הגמישות. היכולת לשבור מסגרות קיימות כדי לבנות וליצור חדשות. תרח הוא היזם, הוא המוכן לצאת מאזור הנוחות - המולדת, אור כשדים - וללכת לקראת יעד אותו סימן לעצמו: ארץ כנען. הוא גמיש עד כדי כך, שהוא לא שבוי ביעדים של עצמו. בהגיעו לחרן הוא מחליט להישאר שם, מסיבה שאנחנו הקוראים לא יודעים.  

על רקע זה מופיע סיפורו של הבן, של אברם. הוא מקבל את הצו:

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה.

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. [י"ב א' - ג']

 

הייעוד עשיר יותר, לא רק לאן ללכת אלא מה להיות ביעד. זה אברם. אבל הראשית - היא תרח. אין לך אדם שאין לו אבא, אין לך יזם שלא קלט את הניצוץ מאחר והפך אותו לאור גדול.

והנה, אותה תכונת היזמות באה לידי ביטוי גם במלחמת אברם בארבעת המלכים התוקפניים. המחשבה פורצת הגבולות לצאת אל המרחק הגדול הזה - עד דן, הכוח הקטן שהוא לקח אתו, המהירות - 'וירק את חניכיו', כל אלה גרמו לניצחון הדרמטי. והנה, בשיחה עם מלך סדום, מתגלה עוד תכונה של היזם. אברם לא מתבונן במצב העכשווי - הוא מהגר עני, ומלך סדום מציע לו עושר רב. לאברם יש חזון, הוא רואה את העתיד בו הוא יהיה איש עשיר. כדאי לו לדחוק את הסיפוק העכשווי, כדי שבעתיד לא יטען מלך סדום לבעלות על הונו.

גדולתו של היזם היא בכך, שיחד עם התמונה הגדולה, הוא רואה גם את כל האומים והברגים המרכיבים אותה. הוא רואה גם את הקטן, גם את החוט וגם את שרוך הנעל. תמונת החוט ושרוך הנעל, היא תמונה קונקרטית של דברים קטנים שאברם מסרב לקחת ממלך סדום. אבל, יש לה גם ניחוח סימבולי. כך ראו אותה החכמים, כמסמנת ומסמלת מצוות שעתידים בני אברהם לקבל. בזכות הסירוב לקבל את החוט ואת שרוך הנעל - אומרים החכמים - עתידים ישראל לקבל את מצוות הציצית [פתיל (חוט)], את מצוות התפילין [הרצועה שהיא דומה לחוט], ואת מצוות הייבום בה היבמה חולצת נעלו של היבם, ולפי העמדת התלמוד - מתירה את רצועות סנדלו [ירושלמי יבמות פרק י"ב הלכה א']. היופי בדימויים הללו, שהם הופכים את האומים ואת הברגים, את הדברים הקטנים - לחלק מהחזון הגדול שבעבורו מוכן אברם לוותר על הסיפוק המידי.

מישל פוקו כתב ספר ששמו 'המילים והדברים'. הוא בוחן בו את היחס בין השפה ובין מושאי ההתבוננות שלנו. התפתחות המדע, היא התפתחות קיצור המרחק בין השפה ובין הדברים. לכך תורמת, התפתחות כושר ההתבוננות. במאה ה17 חלה התפתחות דרמטית בתחום זה. האדם התבונן יותר בטבע, ראה דקויות שלפני כן לא הבחין בהם. הוא התמקד, שלל דברים שאינם ממין ההתבוננות. רק מה אני רואה. הנה הניגוד שבין החלק למחוספס. פשוט, אבל לפני כן איש לא הבחין בכך.

והנה, מומצא המיקרוסקופ. אבל להבחין בדברים שקודם לכן לא ראינו אותם. ההתבוננות בדברים הקטנים, מאפשרת לראות גם את הדברים הגדולים - כגון לגלות את תהליכי הרבייה. [עמ' 134 -135 בתרגום העברי].

היכולת של אברם לראות את החוט ואת שרוך הנעל, מחוברת ליכולת שלו לראות את עצמו בעתיד כאיש עשיר, להכיל את החזון הפותח: היותו גוי גדול, היותו ברכה. חוט ושרוך נעל בלשון כתבי הקודש, הם ה'פרוטה' בלשון החכמים. ההנחיה לשים לב לפרטים הקטנים, מופיעה כך בלשון החכמים:

 

[דברים א'] 'כקטן כגדל תשמעון'.

אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה, כדין של מאה מנה.  [סנהדרין ח' ע"א]

 

עגנון כתב סיפור, ששמו 'הפרוטה':

 

מעשה בעני אחד שחזר בליל שבת מבית הכנסת לביתו וראה פרוטה בדרך. אמר העני, שיחקה לו שעתו של אותו אדם, אבל מה אעשה ששבת היום ואיני יכול לטלטלה. אילו מצאתיה קודם חשיכה הייתי לוקח בה שניים שלושה צימוקים ועושה לי יין לקידוש או הייתי לוקח לחם חיטה לענג את השבת. הלך לביתו וקיבל את השבת בלא יין ובלא לחם חטה ובלא שום דבר של עינוג, אלא קידש על פת שחורה ויצא בה ידי סעודת שבת.

 

במהלך השבת, כל כמה שעות שב העני להתבונן בפרוטה. בבוקר הוא רואה שהיא איננה פרוטה של נחושת אל מעה של כסף. לאחר התפילה הוא מבחין שהיא איננה של כסף אלא של זהב. אחרי מנחה הוא מבחין שאין זו מטבע של זהב אלא מטבעות זהב רבים. בכל פעם גדל הפיתוי, והוא נאבק ויכול לו. רק לאחר צאת השבת פונה העני ליטול את המעות:

 

שחה וראה מה שאין כל עין רואה ואין כל יד מונה. פשט את ידיו וזרק את כל הדינרים לתוך כיסיו עד שנתמלאו כיסיו מהם. שמא כיסיו היו קטנים, לא כי, אלא היו גדולים. שמא הדינרים קלים, בוא וראה מה לקח בדינר אחד, יין להבדלה ולחם חיטה ודג מלוח ושאר דברים שמיטיבים לגוף ואינם מריעים לנפש, ועדיין נשתיירו בידו מעות.

 

העני, כמו אברם, דוחה סיפוקים מפאת ערך. זאת תכונה הכרחית ליזם איש החזון שלא חי את הרגע אלא את העתיד.

נחזור לחכמים שראו בחוט ובשרוך הנעל ביטויים של החזון העתידי אליו חותר אברם. שרוך הנעל היא רצועת הסנדל, מצוות היבום שעתידים בניו לקבל בזכות האיפוק שלו. נזכיר שהסנדל הוא הנעל הנחלצת, המחלצת את האישה מכבליה לאחי בעלה. הרצועה היא גם רצועת התפילין העתידיים, והסמלים האלה מתחברים לשיר של יהודה עמיחי:

 

סנדלים

 

הסנדלים הם שלד של נעל שלימה,

שלד וגם נשמה יחידה.

הסנדלים הם המושכות של רגלי הדוהרות

ורצועות תפילין של רגל מתפללת ועיפה.

 

הסנדלים הם פיסת האדמה הפרטית

שאני דורך עליה בכל מקום שאלך,

נציגי מולדתי, ארצי האמיתית.

שמים לרוחשים קטנים של מטה

ויום שואתם כי יבוא.

 

הסנדלים הם נעורי הנעל

וזכר לכתה במדבר.

 

אינני יודע מתי אובד להם

ומתי יאבדו לי, אך הם יאבדו

כל אחד במקום אחר:

האחד לא הרחק מביתי

בין סלעים ושיחים נמוכים,

והשני ישקע בחולות

ליד הים הגדול,

כמו שמש שוקעת

מול שמש שוקעת.

 

שרוך הנעל של לך לך של אברם העברי מייסד האומה, הופך לרצועת הסנדל של הציונות המממשת את חזונו. עמיחי - כחכמים - מקשר בין רצועת הסנדל לרצועת התפילין והופך את הסנדלים לסמל ההליכה בשבילי הארץ, מימוש חזונו של אברם העברי.

וכיזם אמיתי, הוא יודע שיום אחד יאבדו הסנדלים, הכלים ישתנו והחזון יישאר, גמיש ומתאים את עצמו לזמנים החדשים.  

 

 

על הברית ועל השותפות [פרשת נח]

 

לאחר האירועים הטראומטיים של המבול, כורת ריבונו של עולם ברית עם בני האדם:

 

...וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם.

וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם, מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ [בראשית ט' ט' - י"ג].

 

זאת הראשונה בקבוצת הבריתות המתוארות בכתבי הקודש, וישנן לא מעט כאלה. יתרה מזו: אפשר לומר כי מושג ה'ברית' הוא מושג היסוד של כתבי הקודש, הוא המתאר את הזיקה ואת הקשר שבין ריבונו של עולם לאדם, בין אדם לאדם ובין מדינה למדינה. אפשר לומר כי הסיפור הכללי של כתבי הקודש, הוא סיפור ה'ברית' הפרתה וניסיונות לחדשה. על כן, כדאי להתבונן במושג ה'ברית' ובפשרו.

ה'ברית', נכרתת בין שני צדדים, הופכת אותם לאחד. בכדי לעמוד על מהותה, נתבונן במושג שהחליף אותה בשפת החכמים: ה'שותפות':

 

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע... לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם. [בבא בתרא א' א']

 

גם שותפות נוצרת בין שני צדדים, אבל היא מוגבלת לתחום מסויים ורק ביחס אליו הם הופכים לישות אחת. השכנים המתוארים במשנה, הם ישות משפטית אחת ביחס לחצר. אבל, אין ביניהם כל קשר מהותי החורג מענייני החצר. יכול להיות קשר שכזה, אבל הוא חורג מהשותפות ולא תלוי בה. הנה הברית שכורתים אבימלך ואברהם:

...וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה, אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ, וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית [בראשית כ"א כ"ג - כ"ז].

 

ה'ברית' חורגת מה'שותפות' בכך שהיא מבוססת על מערכת יחסים - החסד - ולא על זיקה ממונית. היא כוללת שבועה - מחוייבות עמוקה, והיא משתרעת על פני דורות. ביתר חדות הדבר בא לידי ביטוי בברית שכורתים דוד ויהונתן:

 

וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ.

וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו.

וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.

וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ. [שמואל א' י"ח א' - ד']

 

ה'ברית' איננה רק חיבור תועלתני, היא קשר של נפש בנפש, היא ביטוי של אהבה. ה'אהבה' בשפת כתבי הקודש, היא זו:

 

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה:

(ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ [שיר השירים ח' ו' - ז'].

 

בעולם המנוכר והעסקי, אין מקום לרומנטיקה הזאת. כאן שורה השותפות, לא הברית. מורי ורבי הפילוסופי - הרמן כהן - הורה כי מושג היסוד של כתבי הקודש הוא ה'הצטרפות'. ההצטרפות שבין אלוהים לאדם, וההצטרפות שבין אדם לאדם. את ההצטרפות שבין אדם לאדם, הוא חילק לשני סוגים: Nebenmensch - אדם ליד אדם, השכן, וMitmensch - אדם עם אדם, החבר. השכן הוא השותף, החבר הוא בן הברית.

הרב סולובייצ'יק העמיד במסה שלו 'קול דודי דופק', שני סוגים של ברית: ברית גורל וברית יעוד.

 

ברית גורל מהי? הגורל מציין בחיי האומה כמו בחיי היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כורחו למציאות הלאומית הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהיבלע במציאות אחרת חוצה לה [86]  

ברית יעוד מהי? היעוד מציין בחיי האומה כמו בחיי היחיד קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החופשי, ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הווייתה ההיסטורית [92].

 

הרב סולובייצ'יק, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על הרמן כהן. מנקודת מבטי, מפעלו הפילוסופי והתיאולוגי, הוא תרגום של הפילוסופיה של הרמן כהן לשפתו האורתודוקסית של הרב סולובייצ'יק. ברית גורל - היא למעשה זיקת השכנות, או השותפות בלשון החכמים. ברית יעוד - היא זיקת החברות או הברית בלשון כתבי הקודש. הרב סולובייצ'יק טוען שההצטרפות יהודים בעלי זהות דתית ליהודים בעלי זהות חילונית היא ברית גורל ולא ברית יעוד. מבחינת היעוד - לדעתו - תהום פעורה בין היעוד של העם היהודי בתמונת עולמו של היהודי הדתי ובין היעוד של העם היהודי בתמונת עולמו של האדם החילוני. בזה אני חולק עליו. 'ברית' מנקודת מבטי איננה מבוססת על היעוד אלא על האהבה. הקיום של העם היהודי בכלל ושל מדינת ישראל בפרט יכול להתממש רק עם כריתת ברית של אהבה בין בעלי הזהויות השונות.

הרמן מלוויל, כתב את הספר שהפך לאחד החשובים בספרות הכללית ובספרות האמריקאית בפרט - 'מובי דיק'. זהו סיפור המרדף האובססיבי של רב החובל אחאב אחר מובי דיק, הלווייתן הענק. בצוות הספינה נמצא המלח ישמעאל שהוא מספר הסיפור, וכן - עובד האלילים קוויגווג - אומן בהטלת צלצלים. במהלך הסיפור נרקמת חברות עמוקה בין ישמעאל ובין קוויגווג. החברות באה לידי ביטוי בעישון משותף, בכך שקוויגוויג מחלק את רכושו עם ישמעאל:

בזאת ביקש לומר בביטוי של מולדתו, כי רעים אנחנו כאחים; בשמחה ימות למעני, אם יהיה צורך בדבר. אצל איש מבני ארצי היתה שלהבת פתאום זו של ידידות נראית מקדימה את זמנה עד מאוד, דבר החייב לעורר חשד; אך אצל הפרא הזה התם לא היו הכללים הישנים האלה תופסים. [63]

 

זה הפער שבין שותפות - לה רגיל ישמעאל, ובין הברית לה רגיל קוויגוויג. אלא שכאן מגיע מקרה מבחן המאתגר את ישמעאל:

 

...אחרי כן פנה אל תפילות הערב שלו, הוציא את הצלם שלו... על פי כמה סימנים וגילויים סבור הייתי שלכאורה הוא מעוניין שאצטרף אליו; אך הואיל והיטב ידעתי מה יבוא אחר כך שקלתי רגע בדעתי אם, במקרה שיזמין אותי לכך, איענה לו או לא.

 

ישמעאל פורש את הדילמה שלו בפני הקוראים. הוא נוצרי, ואסור לו לעבוד עבודה זרה.

 

אבל עבודת אלוהים מהי? לעשות את רצון האלוהים - זו עבודת אלוהים. ומהו רצון האלוהים? - שאעשה לחברי ככל שירצה חברי שאעשה לו - זה רצון האלוהים...

הנה כי כן, העליתי אש בנסורת; עזרתי לזקוף את ולתמוך את האליל הקטן והתם; יחד עם קוויגווג הקרבתי לפניו פכסם קלוי; השתחוויתי לפניו פעמיים או שלוש ונשקתי את אפו.

 

חלק מהטיעון נבנה על אדני החשיבה הנוצרית - אני רוצה שהוא יעבוד את אלוהי, לכן אני צריך לעבוד את אלוהיו. אבל מלוויל נוגע בנקודה עמוקה הרלוונטית גם ליהודי: ברית חודרת אל מעמקי הזהות, מחייבת להזיז את הגבינה הפנימית. שותפות יכולה להיות חיצונית, כל אחד נותר בזהותו. מכאן עולה השאלה הנוקבת: האם אנחנו מוכנים לברית, או שלעולם נסתפק רק בשותפויות?

 

 

 

 

 

על החיפוש ועל הטעייה

 

על החיפוש ועל הטעייה [פרשת בראשית]

 

בריאה היא סיפור לא פשוט. אתה יוצר דבר, שאין לך מושג מראש מה הוא בדיוק יהיה. אין אפשרות, שלא תהיינה גם אכזבות, שלא תהיינה חרטות, שלא תהייה תשוקה להתחיל שוב מההתחלה. פסקת הסיום של הפרשה שלנו, היא פסקת מופת המעבירה את המורכבות של הראשית:

 

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. [בראשית ו' ה' - ח']

 

ריבונו של עולם מתבונן, רואה את הרע, ניחם, מתעצב, רוצה למחות... ומוצא משהו או מישהו - נח - שכן מוצא חן בעיניו. כמה תנועה, לבטים, רצוא ושוב, רגשות מתחלפים.

לא רק ריבונו של מחפש את דרכו בראשית, גם האדם. לאחר הפריצה הראשונה, מופיעה פיסקה המכילה גם היא חיפושים ותהיות:

 

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ, וַיְהִי בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד, וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל, וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל, וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.

וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי. כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ, אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'.

                                                                                             [ד' ט"ז - כ"ו]

 

קין נענש וגולה, יושב בארץ נוד. ארץ ששמה משקף את הוויית חייו - נדודים ותנודות. הוא בונה עיר, ממציא צורת יישוב חדשה המהווה תיקון על ידי ניגוד: נדודים מול עיר. הוא קורא לה בשם בנו, נאחז בהמשכיות כנגד טלטלות חייו. השושלת מתגלגלת עד למך. ללמך ועדה שני בנים - יבל ויובל. שמות דומים, ניסיונות מקבילים לתקן את פגמי השושלת. יבל במקביל לעיר בונה צורת יישוב אחרת - אוהל ומקנה. יובל מפליג מעולם המעשה לעולם האומנות, אל הכינור ואל העוגב. ניסיונות שונים, איך לחיות החיים. ללמך ולצילה נולד בן, תובל קין. שוב חוזרים אל דמות האב המטולטל - קין, שלא מפסיק לטלטל את חיי צאצאיו. תובל קין ממציא תחום חדש - חורש נחושת וברזל. מכאן כלי הנשק, כלי המשחית. משחק מסוכן במורשת סבא קין. ולמך, פרשה עלומה של רצח איש וילד. לא ברור מה קרה, אבל - הוא שר על מה שקרה. זה שיר קינה? או שיר וויטאליות וכוח. יש עוד בית בשיר. אני יותר מסבא קין. בו התנקמו פי כמה וכמה מאשר התנקמו בסבא קין. באיזה מנגינה הוא שר? כאב על כי נקמו בו כל כך, או גאווה על כי השיג את סבא? כל הדמויות האלה תועות טועות ומחפשות. בין טוב לרע, בין אופן הקיום האנושי הראוי, הרצוי. ככה זה בבראשית, עושים טועים תועים מחפשים. נחמיה ריבנר כותב:

 

האיש עם הבית

 

האיש עם הפה העקום

האיש עם העין האחת

עין ינשוף עייף

האיש עם הרגליים הקצרות מידי

האיש היושב גאה כבול עץ

האיש העצי הזה, בעל הקליפה הצהובה

האם הוא איש האם הוא צל?

האיש המתחבא בתוך עצמו

האיש המחזיק תמונה בידיו

בתמונה יש בית, בית וסוס

האיש עם ביתו הנטוש

הפליט הזה

לא יזוז עוד, לא יוכל עוד

לקום וללכת

ולאן ילך

כשהבית רק בית מצויר?

 

יש משהו לא שלם באיש הזה. הפה שלו עקום, יש לו רק עין אחת. הרגליים שלו קצרות מידי. לא ברור אם איש או רק צל. הוא מתחבא - לא כאדם הראשון שהתחבא בין עצי הגן, הוא מתחבא בתוך עצמו. הוא לא יכול לקום וללכת - כמו קין...

 

יש חושבים שתמונת הראשית היא נקייה וצחה ושלימה. לא כך. הראשית היא רוטטת, אולי וכזה כאילו וננסה ולא יצא כל כך טוב, זה עקום... יש דברים שאפשר ליישר, למחוק ולצייר שוב, יש דברים שצריך להשלים איתם. אז מגלים שלפעמים העקום עם העין האחת הוא העמוק, המלא ואפילו... היפה.

 

 

על ההבניה [פרשת וזאת הברכה]

 

על ההבניה [פרשת וזאת הברכה]

 

במוקד הפרשה שלנו ניצבת ה'ברכה', היא ה'ברכה' אשר ברך משה את בני ישראל. היא עומדת במקביל לברכת יעקב את בניו, החותמת את ספר בראשית. מהי הברכה? קולמוסים רבים השתברו במהלך הדורות, לתת לה מובן ופשר. היו שראו בה 'איחול', מקובלים ראו בה הורדת 'שפע'. היו שראו בה מעין 'נבואה', אם לא 'נבואה' - 'רוח הקודש'.

ברצוני להבליט הפעם רכיב אחר בברכה, הוא רכיב הסדר וההבניה. הברכה עושה סדר. ראו נא את המשנה במסכת ברכות:

 

כיצד מברכין על הפירות?

על פירות האילן אומר 'בורא פרי העץ', חוץ מן היין שעל היין אומר 'בורא פרי הגפן'.

ועל פירות הארץ אומר 'בורא פרי האדמה' חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר 'המוציא לחם מן הארץ'.

ועל הירקות אומר 'בורא פרי האדמה', רבי יהודה אומר: 'בורא מיני דשאים'.

                                                                                                    [ברכות ו' א']

 

יש פה שימת סדר, והגדרה המוציאה מהגדר את היוצאים מהכלל - יין, פת. ההכרעות האלה אינן מוחלטות, אפשר לקבל החלטות אחרות ולהגדיר הגדרות שונות. על כן, מדובר בהבניה, לא בחשיפת המציאות כפי שהיא לעצמה.

בואו ונתבונן בעין כזאת בשתי מערכות הברכות, זו שבספר בראשית וזאת - בפרשתנו - החותמת את ספר דברים. יעקב בברכותיו, שם בסוגריים את לוי. הוא כולל אותו בברכת שמעון, יותר מקלל ממברך ['כלי חמס מכרותיהם']. שני בנים זוכים לברכה גדולה יותר מיתר הברכות, יהודה ויוסף. המתח בין שני האחים האלה, קיים כבר בספר בראשית וילווה את העם לכל אורך תולדותיו כפי שהן מתועדות בכתבי הקודש.

בספר דברים, מצב העניינים שונה. ברכת יהודה קצרה וסתמית, לא ברכה של בן מוביל ושבט מולך. ברכת לוי מורחבת, ברכה לשבט מוביל. כך גם הברכה ליוסף, הכוללת גם את בניו - אפרים ומנשה. אפשר להבין כי כאן יש הבניה שונה, ההכרעה נפלה יוסף ולא יהודה, לוי השתחרר ממעמסת החמס של אבי השבט וזוכה למעמד מוביל בהנהגה. האם יש כאן שיקוף של המצב הנתון, או הבנייה של המצב העתידי? לי ברור, הברכה לא רק עושה סדר, אלא גם מבנה אותו.

בואו ונתבונן במושג ה'הבניה', ובקורותיו בתולדות הרעיונות. ההתבוננות הזאת, תוסיף עוד כלים להתבוננות בפרשה. יסוד המושג במהפכה שחולל קאנט, הוא שהורה שהמציאות כפי שהיא לעצמה חסומה בפנינו. תמונת העולם שלנו, היא תולדה של מבנה התודעה ולא של מבנה המציאות. המהפכה הזאת, כונתה המהפכה הקופרניקאית. יש לה תולדות רבות ושונות, אחת מהן היא בשדה ההבניה.

אם התופעה היא השלכה של התודעה, הרי שאפשר גם לכוון אותה. כך נולדו כמה כיווני הבנה ופעולה. הקונסטרוקטיביזם, בונה באופן עדין, בהתאמה לנתונים המתקבלים מהמציאות. הדקונסטרוקציה - מבית מדרשו של דרידה - מתעלמת מהמציאות, עוסקת בפרשנות יוצרת ומשוחררת שהיא פרי רוחו של הפרשן.

מכאן נובעות שתי אפשרויות [לפחות] להבנת מפעלו של משה בברכות: האחת - משה רואה את ההתפתחות ההיסטורית מאז תקופת האבות, ובהתאם לה מבנה את הברכה המופנית לעתיד. כך הוא מעצב את מוקדי הכוח וההנהגה, בהתאם למציאות אך אם דחיפה קדימה. השניה - משה מבנה את העם בברכותיו, בהתאם לרוחו היוצרת ולחזונו, בהתעלם ממצב העניינים במציאות.

עד כה דיברנו מצד המברכים - יעקב ומשה. אך סביר להניח שיש גם נקודת מבט נוספת - מצד המבורכים. רמברנדט בציורו הידוע את ברכת יעקב לבני יוסף, הצליח לבטא את המתחולל בליבם של מנשה ושל אפרים בשומעם את ברכתם. את הקנאה המאדימה פני מנשה, בהבינו שסבו מקדים את אחיו הצעיר לו הבכור. הנה כאן, שיר של ישראל פנקס המתאר את הברכה מזווית ראייתו של בנימין:

 

שיר של בנימין

 

"אני הקטן שבבניך

יעקב. אכלתי לחם

במצרים,

עלזתי על שולחנך.

היוסף שבי רואה

ובוכה על בנימין

שבי,

את שניהם אבוא

אליך.

אני מריח את גלי

החושך העבש,

מנשבים, מרים,

משתי ידיך.

קבל את מתנתי: אני,

הקטן שבבנים,

רוצה לגשת אליך.'

 

ההבניה, מורדת בגדרות ובהגדרות, בוחנת אפשרויות אחרות ושונות. בנימין שבשיר, פורץ את גבולות הזהות, מורה כי יש בו גם יוסף. גם הוא בן לרחל, ובזה זהותם משולבת. מצד שני, דווקא יוסף נפרד וזוכה להעצמה. התנועה הזאת בין שתי אפשרויות ההגדרה והזהות, יוצרת מרחב של כאב וקנאה. וכך גם ההבניה של מברך מבורך. בנימין שבשיר, מערער על מערך הכוחות הזה. המערך הזה מותיר אותו פסיבי, מקבל. הוא רוצה גם לתת, רוצה לגשת אל אביו.

התשוקה לברכה היא תשוקה לסדר, שמישהו יעשה סדר, ייתן לי, יעניק לי. גלומה גם התשוקה לפאסיביות, הבריחה מהחופש. אבל, כנראה שהסיפור אחר. מי שרוצה סדר, צריך לפעול כבן חורין וליצור סדר. מי שרוצה ברכה ושפע, צריך ליצור את הברכה וליצור את השפע. זאת השורה התחתונה של התורה, בזה מסתיים ספר דברים.