על ההקדשה [פרשת צו]

 

על ההקדשה [פרשת צו]

 

בדרכו של עולם, לכל אדם יש סוף. מכיוון שיש לו סוף, הוא צריך להעביר את מקל השליחים הלאה. אוי לו למי שאיננו יודע ללכת, להכין את אשר יהיה מעבר לו. אבל ההעברה, אמורה להתקיים בסוף - לא בהתחלה. פרשתנו - פרשת צו, היא פרשה של התחלה. התחלת העבודה במשכן, הקדשת אהרון ובניו. הם הראשונים, האבות המייסדים של הכהונה. ובכל זאת, הכהונה לא מתחילה בהם.

הכהונה מתחילה במשה, הוא המקריב הראשון של הקורבנות במשכן. תוך כדי ההקדשה, הוא מעביר בעדינות את ההובלה לאהרון. וכך ההתחלה היא התחלה, היא המשך. כך מוטבעת צורה של המשכיות, בה אין ראשית, אלא רק משך וזרימה עד קצה הגבול ומשם על ידי האחר - הלאה...

זהו הסיפור של כתבי הקודש. האדם נברא בצלם אלוהים, כצל של האחר הגדול. והאישה נוצרת מהצלע של צל הצלם, וכך הלאה.

ההקדשה של אהרון, היא פעולת הסמיכה הראשונה  המתוארת בכתבי הקודש. הסמיכה היא פעולה פיסית, הטלת המשקל של הסומך על הנסמך. זה כבד, אולי מעיק, אבל ממחיש כי אני מקבל על מנת לתת.

בשפה העברית המודרנית, התהפך המושג. לסמוך אין משמעו עוד מהאב אל הבן, אלא בהיפוך מהבן על האב. אני סומך על מי שיש לו כוח, נותן בו אמון. ב'סמוך' ההפוך יש מהסרת האחריות, מהיהיה בסדר. ב'סמוך' המקורי, יש העברה של אחריות, עם כובד משקלה. גם כאן יש אמון, אבל אמון של בניית אחריות ולא של פירוקה.

ההעברה הזאת רכה, זה לא אומר שהיא פשוטה. מערכת היחסים בין משה לאהרון מורכבת מראשיתה. משה ניסה להתנער מהשליחות, בטענה שהוא איננו איש דברים. ריבונו של עולם מציע, אהרון יהיה נביאו. זאת מערכת קשה. אפשר לתאר את משה, מתייסר - האם אהרון אומר את אשר רצה שיאמר. בוודאי שיש פערים, בוודאי שיש אי התאמות.

המתחים פורצים, כאשר מרים ואהרון מדברים על משה שלקח אישה כושית. הכתובים סתומים, יד הדמיון משלימה אותם. משה הוא אחר, שונה. האחרות שלו באה לידי ביטוי למשל, באישה הכושית שלקח. אף דמות תנ"כית אחרת, לא נישאת לכושי או לכושית. יש כאן הליכה נגד הזרם, נגד המקובל. אף אחד לא מבין את משה, גם לא אהרון. הסמיכה והאמון, צריכים להתרחש למרות הזרות והאחרות הזאת.

בפרשות הבאות, נשמע על מות בני אהרון. גם בהן יהיו 'קצרים' בין משה ובין אהרון. משה יחשוב שעל אהרון ובניו הנותרים להמשיך בעבודתם, אהרון יעמוד על דעתו כי הוא אבל. שוב, יש פערים.

דן פגיס כתב סדרת קטעים לא פשוטה על אביו. בהם הוא כותב בין השאר:

 

'לא הבנת את אבא שלך', אומר לי האיש המגושם, חבר לקלפים של אבא, 'בכלל לא הבנת אותו. אתה דומה לו אבל רק מבחוץ, אם תסלח לי על גילוי הלב.' אני מתעצבן. 'ובכן מה? הוא צריך לחזור לחיים כדי שאבין אותו?' 'לא לא', אומר החבר לקלפים, 'זה אתה שצריך לחזור לחיים. אבל אם תסלח לי על גילוי הלב, אין לך הרבה סיכויים לזה.'

 

ערך ההמשכיות אינו מבוסס על התאמה. לעיתים, דווקא על אי ההתאמה. למרות הפערים, מי שחשוב לו - מוצא את הדרך להעביר את הלפיד הלאה, והאחר - לקחת אותו ולהמשיך במרוץ. משה ואהרון מהווים דגם ומקור השראה, דווקא מפאת הפערים והמתחים שביניהם. הם מלמדים אותנו שאסור שהכהן - או כל בעל סמכות אחרת - ירגיש שאתו התחיל העולם ואתו ייגמר. מישהו הסמיך אותי, סמך עלי, ואני סומך על מישהו, שימשיך אל מעבר לי.  

 

על הכוונה ועל השגגה [פרשת ויקרא]

 

על הכוונה ועל השגגה [פרשת ויקרא]

 

שני קורבנות מופיעים בפרשת ויקרא, דומים אך שונים:

 

וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ

וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל

וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה

וְאָשֵׁמוּ:

וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ...

[ויקרא ד' י"ג - י"ד]

 

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא

וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה

בִּשְׁגָגָה

וְאָשֵׁם.

אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ...

[שם כ"ב - כ"ג]

 

שתי תמונות, האחת מחיי 'עדת ישראל' והשנייה מחיי הנשיא. בשתיהן רכיבים דומים: 'שגגה', 'העלם', 'חטא' 'אשמה'. ובכל זאת יש הבדל. ביחס ל'עדת ישראל' נאמר שהם 'שגו'. ביחס לנשיא נאמר שהוא 'חטא'. הביטוי המובן הוא ביחס לעדת ישראל, שהרי השגגה והעלם הדבר הן שצובעות את המעשה. אומנם המעשה לא ראוי, אבל הוא בשגגה. ביחס לנשיא, על פניו הביטוי מטעה. רק לאחר שהוא הוגדר ושויים [מלשון שם] כ'חוטא', נוסף הנתון שהיה זה מעשה בשגגה.

הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' עוד מחריף את הקושי:

...יש במקרא לשון שאינו מדויק כלל, דכתיב 'אשר לא תעשינה בשגגה', והיה צריך להיות 'ועשה בשגגה'...

 

הוא צודק. המילה 'בשגגה' איננה במקומה. היא היתה צריכה להופיע כתואר של המעשה, של החטא - 'יחטא בשגגה'.

בכדי להתיר את הקושי, בואו ונתבונן במושג ה'שגגה'. אדם עושה מעשה. הוא לא התכוון להרע לאיש, ובכל זאת - מישהו נפגע. לעיתים אפשר לתקן את המעוות, לעיתים לא. הוא מרגיש תחושות אשמה. בניגוד לאדם שחטא בכוונה, במקרה הזה מדובר ברגש מורכב. קול אחד בתוכו קורא: 'אתה אשם, ראה למה גרמת!' קול שני קורא כנגדו: 'אני לא אשם, זה לא היה בכוונה, זה היה בשגגה...'

הנצרות, ובעקבותיה הפילוסופיה האקזיסטנציאלית - במיוחד קירקגור והיידיגר - התירו את המורכבות. הם הורו: האדם אשם בעצם היותו, לא מפאת מעשה שעשה. האשמה נובעת מהיותו יש מוגבל וחסר. ההכרה באשמה, היא המעמידה את הקיום האותנטי, הכנה, השלם על פי תמונתם, שלם בחסרונו. בעולמו של קירקגור, ההכרה באשמה, היא מימוש החירות. החירות אף היא תנאי הכרחי לאותנטיות.

שקספיר, בהתבוננותו העמוקה באדם, לא פונה להתרת המורכבות, אלא להעמדתה. הכומר לורנצו תכנן מהלך מפותל, בכדי לאפשר לרומאו ויוליה לממש את אהבתם. הוא נתן ליוליה סם, שגרם לה להראות כמתה. כך קיווה שיוסר ממנה לחץ משפחתה, רומאו יגיע, הסם יתפוגג והוא יברח איתה. הוא שלח איגרת הסבר לרומאו, אבל האיגרת לא הגיעה. יוליה שותה את הסם, רומאו חושב שהיא מתה, הוא דוקר את עצמו ומת. יוליה מתעוררת, רואה את רומאו המת ודוקרת את עצמה למוות. הנסיך חוקר את לורנצו, בולם את אביו המתפרץ עליו בכעס:

 

מנע פיך מדברי חרון ורוגז,

עד אם תצא לאור תעלומה זו.

נדע, מה שורש לה, מה שלוחותיה,

ואנהיגך בדרך ייסוריך

ולא ארפה ממך עד יום המוות.

אולם הבלג על שברונך בינתיים,

ושעבדהו נא לאורך רוח.

נשמע עדות מפי החשודים.

 

לורנצו: ...מקום וזמן בברית אחת חברו

             לטפול עלי את רצח האימים.

              יכולתי ללמד זכות על עצמי

              ולהרשיע את נפשי גם יחד,

              להתגנות וגם להתגונן.

 

זה טבעו של חטא בשוגג. אפשר לגונן עליו ולגנות אותו כאחת. הרי לורנצו לא התכוון לפגוע ברומאו וביוליה, להפך - הוא התכוון לעזור להם. מצד שני, תכנון לקוי של המבצע, הוביל למותם. שקספיר שם בפיו את המורכבות, את האפשרות להגן ולגנות את אותו המעשה, מפני אותו מעשה.

לתורה יש פתרון אחר למורכבות, אולי אפשר אף להגדיר אותה כפרדוקס. במקרה של 'עדת ישראל', של הקבוצה, החבורה, היא מבליטה את השגגה, מגוננת על הנאשמים. אבל במקרה של הנשיא, היא מבליט את הגנאי, את האשמה.

איך ייתכן שאותו המעשה בתמונה אחת ייתפס כשגגה ובתמונה אחרת כחטא [שהשגגה נדחקת בו לקרן זווית]?

כאשר שאול מתגונן בפני שמואל, מסביר מדוע זבח את הצאן ולא ציית להוראה להמתין, אומר לו שמואל:

 

 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל:

הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ

רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה

וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל...

[שמואל א' ט"ו י"ז]

 

זאת המשמעות של מנהיגות. בהיותך מנהיג, אתה אחראי גם על השגגות. האיש הקטן, אחראי יותר על המעשה מאשר על התוצאה. אם המעשה נעשה שלא בכוונה, לא במזיד, בהעלם דבר, אזי החטא קטן יותר. אבל הנשיא, המנהיג, נשפט על פי התוצאה. גם אם המעשה נעשה שלא בכוונה, הוא אחראי על מה קרא כתולדה שלו. הסיבה לכך, שהיות מנהיג משמע היות דוגמה, היות מי שמייצב ומרגיע את קהילתו. אם כתוצאה ממעשיו נפגע מישהו, הופרה ההרגעה הוא גורם לחרדה, לכעס, לתסכול. 'אשר נשיא יחטא... ואשם...' גם אם 'בשגגה'.

 

 

על הלב ועל המעשה [פרשת ויקהל פקודי]

 

על הלב ועל המעשה [פרשות ויקהל - פקודי]

 

פרשות השבוע, הן פרשות היישום והמעשה של הצווים שהופיעו בפרשות תרומה ותצווה. שם נתנו ההוראות לבניין המשכן והכנת בגדי הכוהנים, כאן מופיע הביצוע. בין השאר, מופיע היישום של עשיית החושן. ריבוע ובו ארבעה טורים ושתים עשרה אבנים בהן. כל אבן יש בה פיתוחי חותם של אחד משמות שבטי ישראל. כאן מופיע רק תיאור המעשה, ואילו בפרשת תצווה יש סדק דק אל עבר המשמעות של החושן:

 

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ

בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ

לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה'

תָּמִיד.

וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים

וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ

לִפְנֵי ה'

תָּמִיד.

[שמות כ"ח כ"ט - ל']

 

עם ישראל מורכב משבטים שונים, הנפרדות והבידול מגיעות כפעם בפעם עד כדי חיכוך עימות ואפילו מלחמת אחים. החושן הוא התמונה המערכתית, המכיל את כל השבטים במערכה  מסודרת אחת. התמונה הזאת משמשת ל'זיכרון' ול'משפט'. ה'זיכרון' וה'משפט' הן שתי איכויות מתבוננות של התודעה, הסוקרות אותה מ'בחוץ'. אני זוכר לא בעת ההתרחשות, אלא לאחר זמן מעמדת הצופה. אני שופט לא בתוך ההתרחשות, אלא מעמדת הצופה והמתבונן. העמדה המתבוננת יכולה להיות ניטראלית, אך אצל אהרון היא עמדה של ה'לב'. התבוננות אוהבת ואמפטית, היא המאחדת את כל מערכת השבטים השונים לכדי עם אחד.

מדוע חשוב לתורה לכתוב פעמים 'תמיד'?

סוקרטס, היה האיש שהפך מילים למושגים. בכך הוא הניח את אבני היסוד למפעל המדעי. באחד ההסברים שלו לחשיבה המדעית הוא כותב:

 

...השיבו נא לי זאת: דברים בני אותו גודל נראים לעינכם קטנים יותר כשהם רחוקים, וגדולים יותר כשהם קרובים; האם לא כן? - יגידו: כן.  - וכן דברים בני אותו עובי ואותו מספר! וגם אותם הקולות נשמעים מקרוב גדולים יותר ומרחוק קטנים יותר? - ודאי יגידו: כן. - ואילו היה שלומנו הטוב תלוי בזה, שנעשה ונבחר מה שגדול, ונימנע ממה שקטן ולא נעשנו, במה היינו רואים את ישועתנו בחיים? באומנות המדידה או בפעולת הראייה? הלא זו [הראייה] היתה מטעה אותנו, והיתה גורמת לנו להפך פעמים רבות אותם הדברים מעלה ומטה ולחזור בנו ממעשינו ומבחירתנו בין מה שגדול ומה שקטן, ואילו המדידה היתה מבטלת את המדומה הזה, ובגלותה את האמת היתה נותנת מנוחה לנשמתנו שתעמוד באותה אמת, וכך היתה מושיעה את חיינו.

                                                                                                        [פרוטגורס]

 

התבונה מתעלה מעל ההסתכלות, משליטה סדר ובכך מושיעה את חיינו. זאת גם פעולת החושן. שימת הסדר בקבוצת השבטים והכללתם בתבנית אחת, זאת גאולת העם.

בכדי לראות פן נוסף של החושן, בואו ונתבונן באחד משירי האהבה של חיים גורי:

 

חתמי את שמך בבהנך

וגם אנני חותם בבוהני.

והנה העדים.

 

מכאן ואילך אינני נופל.

רכבות לא תעבורנה על חיי

בהצטלב.

והנה הלכו העדים.

 

חלצי נעלייך,

פשטי בגדי תפארתך.

 

והנה רחקו העדים.

 

העדות, היא ההתבוננות. יש בה ריחוק, יש בה שמות חתומים, יש בה בגדי תפארת. כך אצל אהרון. החושן הוא מבט מרחוק על העם, יש בו שמות חקוקים, הוא חלק מבגדי התפארת. אבל לאחר העדות, מגיעה העת לפשוט את הבגדים, העדים מתרחקים, ההתרחקות מתרחקת. עתה נמצאים ביחד, בהתרחשות ולא בהתבוננות בה.

דמותו של אהרון כפי שעוצבה על ידי החכמים, היתה לא רק הדמות של לובש בגדי התפארת והחושן. אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום, מתחכך עם המציאות העכורה בכדי לגשר בין הניצים. הברייתא במסכת אבות דרבי נתן מספרת, כיצד היה עורך מסע דילוגים בין הניצים, בכדי לגשר ולהביא את השלום. זה סודה של האהבה, שיש בה גם ריחוק והתבוננות וגם היות בתוך ההתרחשות.

 

 שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ,

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה.

[שיר השירים ח' ו']

 

פרנץ רוזנצווייג חשב שהפסוק הזה הוא הלב של שיר השירים. כל המגילה כתובה כדיאלוג, ורק הדיבר המתחיל ב'כי' - מניח היגד שאינו דיאלוגי. זאת הנקודה הארכימדית של המגילה - עזות האהבה. החותם - הטבעת בה חתום שם הרעיה האהובה - הוא כחושן. הוא נקודת התבוננות מעט מרוחקת, על החיים הדיאלוגים הסוערים שיש בהם חיבורים גדולים אבל גם ריחוקים והתרחקויות.

 

 

על השבירה [פרשת כי תשא]

 

על השבירה [פרשת כי תישא]

 

יש אירועים מפעימים, שוברי פרדיגמות, מכונני זהות תרבותית ורוחנית. מפאת הופעתם בכתבי הקודש, מכיוון שקוראים אותם שוב ושוב, הם נשחקים. לא מרגישים ב'וואו!' הכלול בהם. כזה הוא אירוע שבירת הלוחות המופיע בפרשתנו. משה מקבל מריבונו של עולם את הלוחות, עליהם חקוקים חוקי היסוד של העם היהודי. בראותו כי העם חטא בעגל, הוא משליך את הלוחות ושובר אותם.

במסעותי ושיחותי עם חכמי המוסלמים, למדתי שאירוע שכזה לא יכול לעלות בתודעתם הדתית. לא הוא, ולא רצף האירועים השזורים בו בכתבי הקודש שלנו. הם יכולים לעלות בדעתם שהאדם יאמר לאלוהים: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!' 'אם אברהם אצלכם אומר כך לאלוהים' - אמר לי אחד האימאמים המעמיקים בשיחה, 'הרי שזה אינו אלוהים'. אלוהי העברים הוא אל איתו אפשר להתעמת, ואת לוחותיו אפשר לשבור.

חכמים הקהו את עוקץ הסיפור, בכך שדרשו את הצו המורה למשה לפסול לוחות שניים ולכתוב עליהם את הדברים 'אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' - 'יישר כוחך ששיברת'. משה - על פי פרשנותם היוצרת - מקבל אישור בדיעבד למעשהו. אבל זה לא מקהה את האומץ הנדרש ממשה לפני קבלת האישור, לשבור את הלוחות.

תורת האיזונים של כתבי הקודש ושל החכמים היא תורה גדולה וחשובה. יש מתח וסתירה בין שני קטבים: האדם השומר - השמרן ומקיים את המסורת הקדומה, והאדם המחדש - השובר את הדפוסים הישנים ומעמיד חדשים במקומם. קבלת הלוחות עצמם, היא הטיה לקוטב האדם השומר, הנקרא מכאן ואילך לשמור את הכתוב בהם. שבירת הלוחות, מטה לקוטב הנגדי של האדם השובר והמחדש. משה המפסל לוחות חדשים, מטה לקוטב של האדם המחדש. קבלת הצו לפסול את הלוחות החדשים, מטה לקוטב האדם השומר. משה הכותב בעצמו על הלוחות השניים, מטה לאדם המחדש. כתיבת מה שהיה כתוב על הלוחות הראשונים, מטה לקוטב של האדם השומר. כך - כמו הולך על חבל המאזן עצמו בעזרת הטיית מוט פעם לצד זה ופעם לצד הנגדי, מאזנים מקורות היהדות את תמונת הזהות של בני עמם.

ניטשה, שובר הלוחות הגדול, נעזרת בתמונת פרשתנו:

 

כאן אשב ואצפה. סביבי שברי לוחות ישנים וגם לוחות חדשים חרותים למחצה. אימתי שעתי תבוא?

שעת ירידתי, שקיעתי: כי ברצוני עוד פעם אחת בלבד ללכת אל בני האדם.

ולכך אצפה: כי יבואוני תחילה האותות. שאכן שעתי היא זו - והלא אלה האותות: האריה הצוחק עם להקת היונים.

בין כה ובין כה אדבר אל עצמי, כמי שלא אצה לו דרכו. אין איש שיספר לי דבר חדש: על כן, הב ואספר את עצמי לעצמי. ['כה אמר זרתוסתטרא' עמ' 189 בתרגום ישראל אלדד].

 

משה של ניטשה - שזרטוסטרה מזדהה אתו - שבר את הלוחות. הוא יושב בין השברים, ובין הלוחות החדשים. הוא מחפש מה לכתוב עליהם, והוא עומד לכתוב עליהם את עצמו. משה של כתבי הקודש, כותב על הלוחות את אשר היה כתוב על הלוחות הראשונים. במבט שטחי, משה של ניטשה חדשן יותר. במבט מעמיק יותר, הכתיבה העצמית של הנתון, היא חדשנות מעמיקה ומאוזנת.

 

כך כותב פול צלאן בשיר לבנו אריק, שיר שאפשר לראות בו פרשנות לשבירת הלוחות:

 

קיצצתי קני במבוק

 

קיצצתי קני במבוק

למענך, ילדי.

חייתי.

 

הצריף שנעקר

מכאן הבוקר

עומד.

 

לא השתתפתי בבניה:

אינך משער

כמה מכלים

מילאתי חול לפני שנים

על פי פקודה. זה שלך

בא מן המרחב החופשי - וחופשי

יישאר.

 

הקנה המכה כאן שורשים - למחר

יעמוד עדיין; ואחת היא

לאן תישא אותך נפשך

במרחב חסר גבולות.   

 

פול קיצץ קנים [מעשה הדומה לשבירת הלוחות] למען בנו אריק. לא מדובר במעשה יחיד, אלא ביטוי לחיים שלמים שפול חי למען אריק. הצריף הנעקר הוא הצריף הישן [המשול ללוחות הראשונים] עומד [או באופן מטאפורי, או בצריף החדש שנבנה מקני הבמבוק שנקצצו קודם לכן. פול לא משתתף בבניית הצריף החדש, די לו בכך שקצץ קנים ומילא ארגזי חול לפני שנים על פי פקודה. עתה יש לאריק בנו חומרי גלם לבנות צריף חדש. וזה בא מהמרחב החופשי, ובחופש יישאר. הקנים שנקצצו על ידי פול, צומחים מחדש, מכים שורשים. הם כאן יציבים, גם אם אריק יפליג במרחב חסר גבולות.

 

שבירת הלוחות שנתן ריבונו של עולם, פותח פתח לחידוש וליצירה ולנטילת חלק של האדם במעשה היצירה והחקיקה.

 

 

על התנופה [פרשת תצווה]

 על התנופה [פרשת תצווה]

 

פרשתנו עוסקת - בין השאר - בהקדשת הכוהנים לעבודת המשכן. במהלך התיאור נאמר:

 

וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה,

וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב,

וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד,

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת,

וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן,

וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין,

כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא.

 

וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.

וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו,

וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.

[שמות כ"ט כ"ב - כ"ד]

 

הפרשנים התלבטו בין שתי אפשרויות: האחת, מינורית, הגיונית אבל פחות מסתדרת עם פשוטו של מקרא: שמים את הכל על כפי אהרון והבנים, משה שם ידיו מתחת לידיהם ויחד הם מניפים את כל הכבודה. השנייה, סוערת יותר - משה מניף את אהרון ואת הבנים...

בחרו לכם את האפשרות המתאימה לכם, ונתבונן במושג ה'הנפה'. מהי 'הנפה'? אונקלוס מתרגם 'הרמה'. נדמה לי שמדובר בשני מושגים שונים. 'הרמה' ממוקדת באובייקט, מה שחשוב שהוא שינה את מיקומו מלמטה למעלה. 'הנפה' ממוקדת בסובייקט, באדם, בתנועה שהוא מבצע. 'הנפה' קולטת את הדינמיקה, את התנועה, את סערת הנפש המניפה.

פיליפו תומזו מרינטי [1878 - 1944], היה איש איטלקי, מייסד תנועת הפוטוריזם. זאת היתה תנועה רוחנית אומנותית, שקלטה את המודרניות, העמידה אותה על התנועה והכוח, ושאפה לשנות מן היסוד את האומנות על כל חלקיה ואת הרוח האנושית. אחד מסמליה היתה מכונית המרוץ, המבטאת את הטכנולוגיה, התנועה והמהירות. הנה כמה קטעים מהמניפסט שלהם:

 

מעמד עליון, המון ואספסוף, במשך יותר מחמישים שנה, נסעו יחדיו ברעש המחריש של קרונות הרכבת, אותה שיירת נוודים שחנקה כל רוח אינדיבידואלית באדם, עד שקמה סוף סוף המכונית...

מוח האדם הוא מסלול אינסופי שבו המחשבות, המראות והרגשות דוהרים במהירות של 100 קמ"ש. מאה קילומטרים הם מידת פעילותו. הוא עובר במהירות מסחררת, מרגיש, אוהב וחי במהירות מסחררת...

החיים, זוהי מטרתנו והדיבוק שלנו. אנו רוצים לצאת מהמוזיאונים, מהאקדמיות, מכל המקומות הסגורים, החשוכים והמתים. מכל גדרות העבר, ובאמצעות המכשיר האלים ביותר, תהא זו המכונית או החשמלית, רוצים אנו לרוץ כמו עם חברים.

 

בספרות העברית, ביאליק כתב בהשראת התנועה הפוטוריסטית את שירו 'המכונית'. בשיר נעדר המרכיב האלים, אך קיים המהיר [מציע לקרוא בקול ובמהירות]:

 

קוֹל מֵעֵמֶק, קוֹל מֵהָר, קוֹל מֵעִיר וְקוֹל מִכְּפָר. קוֹל יָרִיעַ כַּשּׁוֹפָר! קוֹל פּוֹלֵחַ הָאֲוִיר, מַר צוֹרֵחַ וּמַזְהִיר. מַר צוֹרֵחַ, מִתְיַפֵּחַ, בַּעֲנַן אָבָק פּוֹרֵחַ: תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּט – מִי יָרִיעַ, מִי יָעוּט? הַמְּכוֹנִית הִיא בִּמְעוּפָהּ, הָרוֹדֶפֶת, הָרְדוּפָה גַּלְגִּלֶּיהָ כַּסּוּפָה. נַחַל, גֶּשֶׁר, חֹרְשָׁה, גָּיְא – טוּסָה, נֶשֶׁר, אֵין לִי פְּנָי! טוּסָה, נֶשֶׁר! קַל, מְהִיר פֶּשֶׁר, מֶרְחַקִּים תָּבִיא בְּקֶשֶׁר. חֲתֹר וְשׁוּט בִּתְנוּעַת טוּט, עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט. הִנֵּה בָּאָה וּפָרְחָה – מִי יוֹדֵעַ אֶת־אָרְחָהּ, מִי יוֹדֵעַ אֶת־טָרְחָהּ? שְׂבֵעַת־יֶגַע, לְמוּדַת פֶּגַע, אָרְחוֹת־אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע – שְׁקֹד, נֶהָג, עַל־יַד הַהֶגֶה! מִיל – נִיד עַיִן, מִיל – בִּן־הֶגֶה! חֵיק עוֹלָם כַּחֵץ פַּלַּח – טְרוּ־טוּ־טוּ – רְכַב וּצְלַח! הֵי, פְּלוֹנִי וּפַלְמוֹנִית, הַטִּירוֹן, הַטִּירוֹנִית – הִזָּהֵרוּ בַּמְּכוֹנִית! מִי בָּכֶם וְלֹא יָחוּשׁ דֹּפֶק לִבָּהּ הַנָּחוּשׁ חִיל גְּרָמֶיהָ הַכָּבוּשׁ –חִיל גְּרָמֶיהָ, גִּיל קְרָבֶיהָ – הוּא אַל יֵט יָדוֹ עָלֶיהָ. הוּא – לְאַט לוֹ בַּמְּכוֹנִית, טְרוּ־טוּ־טוּ, הִיא זֵידוֹנִית! אַךְ בֶּן־חַיִל הַנֶּהָג, לוֹ עֵין עַיִט, יַד רַב מָג, אֵין לְפָנָיו קִיר וּסְיָג. חַד כְּפֶרֶס, שׁוּט וַחֲפֹז, עַד קְצוֹת אֶרֶץ יַהֲרֹס, עַד קְצוֹת אֶרֶץ כְּרוּבוֹ יָרֶץ, מִשְׂתָּעֵר כְּרוּחַ פָּרֶץ – תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּ – דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ! לוּ עַל־עֶבְרִֵי פִּי־שְׁאֹל, הַמְּכוֹנִית אָרְחָהּ תָּסֹל, אֹרַח כִּשְׁפִיפוֹן פְּתַלְתֹּל –

הַנּוֹסֵעַ, אַל־תִּדְאָג, יָד מוֹשֶׁלֶת לַנֶּהָג! יָד מוֹשֶׁלֶת וּמְנַהֶלֶת, הִיא תִּבְלֹם אֶת־כְּרוּב הַפֶּלֶד, הִיא תִּבְלֹם וְהִיא תְּמַלֵּט טְרוּ־טוּ־טוּ, בְּבֹא הָעֵת! כֹּה נְעוּץ־עַיִן בַּמֶּרְחָק, בָּז לַכֹּל, לַכֹּל יִשְׂחָק, עַז־הַנֶּפֶשׁ וּמְסֹעָר, אֶל־כַּנּוֹ צָמוּד, יִדְהָר אַךְ קָדִימָה, הַנִּמְהָר, אַךְ קָדִימָה, רַק קָדִימָה! קְרָא, שׁוֹפָר, בְּקוֹל הַרְעִימָה. תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּ –דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!

 

המהירות, היציאה אל החיים, האלימות - אלה היו יסודות הפוטוריזם. אם מתבוננים במשכן בכוהנים ובעבודתם, רואים דמיון משמעותי לאידיאה של הפוטוריסטים. המשכן הוא מבנה נייד. אמנם הוא כזה בצוק העיתים ועתיד להיהפך למקדש, אבל בשעתו היתה בו את הקלילות של אוהל ולא את הכובד של מבנה אבן קבוע. הכוהנים זוהו על ידי החכמים - בכמה סוגיות הלכתיות - כזריזים. הם מהירים, גם מהירי חמה. הם עוסקים במלאכה אלימה - השחיטה... המשכן הוא מרכז של חיים, של וויטאליות, של מרץ המקרין על כל חיי העם. מלאכת ההנפה מבטאת את התנועה הזאת, השחיטה האלימה והוויטאלית מוסיפה עליה.

במשכן ובמקדש נאסר על כהנים בעלי מום לעבוד, נאסר להקריב קורבנות עם מומים. בדרך כלל מקובל לחשוב, שהנימוק הוא כפי שניסח הנביא מלאכי 'הקריבהו נא לפחתך'. כלומר, הפגום לא ראוי להיות מוגש למלך. תמונה זו עומדת בסתירה לתמונה העכשווית, הרואה בבעלי מוגבליות אנשים שלמים בשונותם, לא פגומים. אפשר לראות בבעלי המום, אנשים ובעלי חיים שלא מסוגלים לאותו שטף דינאמי ומלא של החיים, הוא הבא לידי ביטוי ב'הנפה', הוא העומד במוקד המשכן והמקדש. גם תמונה זו איננה עולה בקנה אחד עם התמונה המודרנית, בה ספורטאים בעלי מוגבלויות מתחרים ומגיעים להישגים יוצאי דופן. ובכל זאת, נדמה לי שהפער קטן יותר באופן זה. חלק ממהפכת החכמים נגע בנקודה זו. בעולמם, החכמה היא המגדירה את האדם, והחכם יכול להיות שמן [רבי יוחנן], מכוער [רבי יהושע], עיוור [רב יוסף] או נכה ברגליו [רבי זירא].

אבל אידיאת התורה במקומה עומדת: התנופה, התנועה, החיים - לשם צריך לחתור, גם בעיתות משבר, כובד ודיכאון. התנועה היא, אל החיים!

על הפרוכת [פרשת תרומה]

 

על הפרוכת [פרשת תרומה]

 

בואו ונתבונן על מרכיבי המשכן המתוארים בפרשה: הפרוכת.

 

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר,

מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ

כְּרֻבִים.

וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב

 וָוֵיהֶם זָהָב

עַל אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף.

וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים

וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת

וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

[שמות כ"ו ל"א - ל"ג]

 

תפקיד הפרוכת להבדיל, לשים גבול בין הקודש ובין קודש הקודשים. מושג 'הגבול' הוא מושג חשוב וטעון:

 

על פי אריסטו, כל צורה היא סופית ומוכלת בתוך משהו. דבר שאינו מוכל אין לו קיום במרחב. הגבול הוא על כן תנאי לקיום כאשר קו הגבול מתפרק, הצורה מיטשטשת ונוצר משטח.

הגבול הוא דבר שאותו אנו חוצים, עוברים, ובתוך כך מחלקים את העולם לשניים: העולם שלפני הגבול והעולם שאחריו. הגבול הוא המקום שממנו האחר - המחוקק, השוטר, השוער, שומר הסף, בעל הסמכות, צופה בנו. [אנציקלופדיה של הרעיונות].

 

הפרוכת המבדילה, שהיא הגבול בין הקודש ובין קודש הקודשים, מגדירה את הקודש. היא תנאי לקיומו של הקודש. מאחריה צופה בנו האחר - ריבונו של עולם.

התבוננות בגלגול מוטיב הפרוכת, מעצימה את התובנות הללו. התוספתא במסכת יומא - מסכת יום הכיפורים - מתארת את השלב בעבודת הכהן הקשור לפרוכת:

 

נטל את הדם ממי שממרס בו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד, והיזה ממנו על הפרוכת כנגד שני בדי ארון אחת למעלה ושבע למטה...

אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי: אני ראיתיה ברומי, והיו עליה טיפי דמים, ואמרו לי: 'אלו מדמים של יום הכפורים.' [פרק ב' הלכה ט"ז]

 

רבי אלעזר היה ברומי אחרי החורבן, הוא ראה את הפרוכת מוכתמת בטיפות דם. על פי הפירוש שנתנו לו - טיפות הדם היו שיירים מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. האגדה רקמה סיפור סביב טיפות הדם על הפרוכת:

 

[דברים ל"ב] 'ואמר אי אלהימו, צור חסיו בו' - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה.

מה עשה?

תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר [וקרע] את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [את עצמו של אלוהים]... [גיטין נ"ו ע"ב]

 

טיפות הדם כבר אינן שיירי העבודה, אלא - כביכול - טיפות דמו של אלוהים. הוא אשר אמרנו: הפרוכת המבדילה, הגבול, מסמנת ומסמלת את האחר - את אלוהים. פגיעה בה היא פגיעה באלוהים.

כמה תמורות חלו בעולם הדתי המודרני ביחס לעולם המשכן והמקדש. שוב אין 'קודש' ו'קודש קודשים', יש בית הכנסת. הפרוכת עברה מהגבול בין 'הקודש' ובין 'קודש הקודשים', להבדלה בין חלל בית הכנסת ובין ארון הקודש. מעתה הפרוכת תלויה על הארון, וכשפותחים אותו כדי להוציא את ספר התורה, מסיטים אותה.

עגנון מתעד מנהג שנהג בקהילות אשכנז, להפוך שמלת כלה שמתה לפרוכת:

 

...נעמן הביט סביבו. היא [אחותו] יושבת כעוטיה על יד החלון, ידיה שוכנות בחיקה וראשה מורד למטה. נעמן יראה ולא יאמין, חום קיץ בחדר והיא עוטה מעיל. פתאום הכיר את המעיל. הוא המעיל אשר לבשה בצאתה לחלוק על הקרח עם ידיד נעוריה. כפרוכת אשר עשה איש מבגד חופתה של אשתו המתה היה המעיל בעיניו. ['אחות' ב'על כפות המנעול' עמ' תז].

 

המעיל המזכיר אהבה שלא התממשה, נדמה למעיל המוות של הכלה.

 

חזרו התינוקות ובאו אצל גרשום, ידיה של זו בידיה של זו וידיה של זו בידיה של זו ועמדו לפניו בשורה, כדי שיראה את שמלותיהן החדשות שהתקינה להן דודתן לכבוד יום טוב. הכיר גרשום את הבגדים שנעשו משמלתה של אמא [אימו שמתה], והוריד ראשו. וכך היה יושב עד שקדש היום והלך לבית המדרש להתפלל.

בית המדרש מאיר בכל כלי מאור, הקרקע מטוייח בטיט צהוב והתלים מסויידים בסיד לבן והתנור צבוע בכמה מיני גוונין. על כל השולחנות פרוסות מפות לבנות ופרוכת משי חדשה שעשאוה משמלת חופתה של איידילי [אמו של גרשום] עליה השלום תלויה על ארון הקודש. ['הנדח' ב'אלו ואלו' עמ' לה]

 

מבד השמלה עשו מחד גיסא שמלות לילדות, ומאידך גיסא - פרוכת לבנה היוצרת את קדושת היום. ב'אגדת הסופר' מספר עגנון על רפאל הסופר, המתאבל על מות כלתו מרים. הוא רואה את דמותה תוך שהוא רוקד בבית הכנסת עם ספר תורה שגלימתו עשויה משמלת חופתה...

 

החמה שקעה וזהרוריה האחרונים מנצנצים בתוך סדקי התריסים ומקשטים באורם את שמלתה הלבנה של מרים. קם רפאל והלך לקראת מרים ושחה לפניה עם ספר התורה שבידו. את פניה לא יראה, כי עטופה היא בשמלת חופתה. דומם עמד רפאל ותהה מאין לה שמלת חופתה, הן הוציא את השמלה מארון בגדיה כדי לעשות הימנה פרוכת...

המנורה דועכת ורפאל מעוטף בטליתו וספר תורה בזרועו, והספר מעוטף בבגד של שיראים, ושמה של מרים אשתו של רפאל הסופר קרום בבגד, והבית מתמלא ספרי תורות הרבה, וזקנים הרבה מרקדים, וברקדם אינם מרימים את רגליהם ואינם כופפים את ברכיהם אלא כאותם שאין להם קפיצין, והם מרקדים בלא תנועה ומסבבים את גופותיהם, ומרים עומדת באמצע ופניה מכוסים, והיא מרקדת בכתפיה, ושתי זרועותיה מזדקפות בחללו של החדר, והיא מתקרבת ובאה אצל ספרו של רפאל, את צעיפיה הסירה ואת פניה כסתה בידיה. פתאום צנחו ידיה למטה ונתגלו פניה ושפתותיה נתלכדו במעיל של ספר התורה שבידיו של רפאל.

הקדוש ברוך הוא פשט טליתו של אורה והעולם עומד בתפילת לחש של ערבית, העששית דעכה והפתיחה שקעה בתוך השמן. פתאום קפצה לשון של אש והאיר את החדר. ואורה גלמה את פניו של רפאל הסופר שצנח עם ספרו, ושמלת חופתה של אשתו פרושה עליו ועל ספרו. ['אגדת הסופר' ב'אלו ואלו' עמ' קמד - קמה].

 

משחק פלאים של גילוי וכיסוי, פרוכת ומעיל ידים וצעיף. כל אלה מבדילים בין כאן לשם, בין החיים ובין המתים, בין רפאל ובין מרים.

הפרוכת יוצרת הבדלה וגבול, יוצרת כאן ושם, יוצרת את הקודש ואת החול, את המתים ואת החיים. כל אדם צריך פרוכות לחלק את מרחבי חייו, כל אדם זקוק לגבולות.

 

 

 

 

 

 

על ההטיה [פרשת משפטים]

 

על ההטיה [פרשת משפטים]

 

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ.

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע.

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

[שמות כ"ג ו' - ח']

 

שלושת הפסוקים האלה, מאגדים את קבוצת בעיות השיפוט. השיפוט עלול להטיה - אל החזק או אל החלש, לשקר או אף לקרבה אל השקר. השוחד - ההטיה הבוטה - מעוור ומסלף. כתבי הקודש רגישים מאוד להטיות, חכמים העצימות את הרגישות:

 

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קה עמוד ב

 

רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי, היה רגיל אריסו [פועל שלו] להביא לו כל ערב שבת סל פירות מהמטע. פעם אחת הביא לו ביום חמישי. אמר רבי ישמעאל לאריס: 'מה השתנה עכשיו? אמר האריס לרבי ישמעאל: 'יש לי דין אצלך היום, ואמרתי: אם כבר באתי אביא איתי את הסל.'

לא קיבל רבי ישמעאל את הסל ואמר לאריס: 'אני פסול מלדון אותך.' הושיב רבי ישמעאל דיינים ודנו את האריס. בינתיים התהלך רבי ישמעאל מחוץ לבית הדין ואמר לעצמו: 'אם ירצה האריס יוכל לטעון כך וכך...' תפס רבי ישמעאל את עצמו ואמר: 'תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. [כתובות ק"ה ע"ב]

 

זה כוחה של ההטיה, אפילו לא התממשה היא כבר מטה. אם הייתי עוצר כאן, היינו אומרים: שיווי המשקל הוא עדין ושביר, קל מאוד להטות אותו, לרמוס את הצדק, לשבור את האמת. אבל המצב - כנראה - חמור יותר.

דניאל כהנמן קיבל פרס נובל - עבור עבודתו עם עמוס טברסקי - על תגלית פשוטה ומטלטלת: האדם איננו יצור רציונאלי. לא על כך שגילה שהאדם הוא יצור רגשי או דמיוני, אלא - הוא יצור חושב אבל מנגנון החשיבה והשיפוט המוסרי שלו פגומים מיסודם. הנה אחד מיני רבים של היגדיו:

 

החלטות רבות מתבססות על אמונות בנוגע לסבירותם של אירועים לא וודאיים, כגון תוצאות בחירות, אשמתו של נאשם או ערכו העתידי של הדולר...

איך אנשים אומדים את ההסתברות של אירוע לא וודאי או את ערכה של כמות לא וודאית?

אנשים מסתמכים על מספר מוגבל של עקרונות יוריסטיים, המצמצמים את המשימות הסבוכות של הערכת הסתברויות וניבוי ערכים לכלל פעולות שיפוט פשוטות יותר. בדרך כלל היוריסטיקות הללו שימושיות למדי, אבל לפעמים הן מובילות לטעויות חמורות ושיטתיות. [רציונאליות, הוגנות, אושר. עמ' 45]

 

דן אריאלי מפתח את הגישה הזאת, הוא הוסיף וחקר את ההתנהגות המוסרית של בני אדם. כך - בדוגמה אחת מיני רבות הוא כותב:

 

...אז מה למדנו מהניסוי הזה? המסקנה הראשונה היא שכאשר ההזדמנות מציגה את עצמה, הרבה אנשים ישרים ירמו. למעשה התברר שלא מדובר במקרה של משתתפים בודדים שרימו ו'קלקלו' לכולם את הממוצע, אלא שרוב המשתתפים רימו... המסקנה השנייה והפחות אינטואיטיבית, יותר מרשימה: נכון שרוב המשתתפים רימו, אבל מצד שני הם רימו רק קצת. למרות שבחלק מתנאי הניסוי אפשרנו לרמות בגדול, המשתתפים נמנעו מרמאות משמעותית. [לא רציונאלי ולא במקרה, עמ' 166]

 

מכאן, מהפכה: לא שהאדם הוא יצור שיפוט אמת שלם ושיפוט טוב ורע שלם העלולים להטיה. כוח השיפוט התבוני והמוסרי הם כוחות פגומים מיסודם. צריך להשקיע מאמץ בכדי לתקן את ההטיות המובנות בהם. קריאת פסוקי הפרשה שלנו איננה 'אל תקלקל!' הקריאה היא: 'אל תתן לטבעך הפגום, המוטה להוביל אותך, אזן אותו בכלים מכלים שונים!'

כך כותב המשורר פול צלאן:

 

במרכבת הנחשים, על פני

הברוש הלבן והלאה,

דרך הזרם

הסיעו אותך.

 

אבל בתוכך, מ

לידה,

בעבע המעיין האחר,

על קרן האור

השחורה, הזיכרון,

טיפסת אל יום.

 

הנחשים מובילים אותנו. אבל בתוכנו יש מעיין אחר וקרן אור של כמיהה לצדק, לאיזון, לאמת ולטוב. עליהם עלינו לטפס אל היום, כדי שהצדק והמשפט יכוננו את חיינו, ולא התוהו והבוהו של השקר של השוחד של ההטיה.