על הקניין [פרשת כי תצא]

 על הקניין [פרשת כי תצא]

 

כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ, וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ. [דברים כ"ג כ"ה - כ"ו].

 

הפסוקים הללו נדמים כפסוקים רכים, שלווה רומנטית בתפאורת כרמים ושדות חיטה. אבל, הם מכילים רעידת אדמה תרבותית. אחת מאבני היסוד של החברה האנושית, היא הקניין. אדם יוצא לעמלו, מקבל את שכרו, קונה אוכל ומיטלטלין, בית ושדה. מה ששלי - שלי, והוא לעיתים אף מגדיר את זהותי. והנה, באים הפסוקים האלה, מתירים לעובר אורח לקחת את הענבים שלי ואת המלילות שלי. נסו לתאר לעצמכם את התחושה - מישהו נכנס אליכם הביתה, לוקח כוס, ספר מהספרייה - והולך. זה לא רק חסרון הכיס של הכוס ושל הספר, זה ערעור תחושת הביטחון שנותן לי ביתי, רכושי. אפילו החכמים הרגישו שהפסוקים האלה מגדישים את הסאה, הם צמצמו אותם והעמידו אותם בפועל העובד בכרם או בשדה החיטה. רק הוא יכול לקח אשכול או מלילות, הוא ולא עוברי האורח. ובכל זאת, פשוטם של הפסוקים מכיל את מהותם, ובהם כדאי לנו להתבונן.

הרש"ר הירש, מורה על יסוד תמונת העולם הזאת [שימו לב, הוא מתייחס להעמדה הצרה של הפסוקים בפועל בלבד]: 'הפסוקים האלה נובעים מן העובדה שה' ייסד את חברתנו הלאומית ובאותה שעה שמר לעצמו זכות שליטה בלתי - מוגבלת על כל רכושנו, והוא הניח את הזכות הזאת ביסוד חיי העם המושתתים על החובה לעשות חסד ומשפט. כאן הוא מחייב את בעל השדה להרשות לפועל לאכול מפרי השדה שהוא עוסק בקצירתו ובלקיטתו, והוא מחייב את הפועל להישאר במסגרת הגבולות המדויקים של רשות זו ולהישמר מכל ניצול לרעה.' ראשית - הוא מצביע על כך שהפסוקים האלה כלולים בתורת האיזונים של התורה. אומנם מותר לקחת, אבל אסור להיעזר בכלי לשם הקטיף או הקציר. אומנם מותר לאכול, אבל אסור לשים בשק או בכיס. שנית - הוא מורה כי האפשרות של האחר לקחת משלי, נובעת מכך שהכל שייך לריבונו של עולם. הוא הנותן לי את זכות הקניין, לכן הוא יכול להגבילה.

ג'ון לוק [1632 - 1704] היה פילוסוף מרתק ומשפיע. בספרו 'על הממשל המדיני', הוא חוקר את מושג ה'קניין', אפרוש - בלשוני - חלק ממהלך חקירתו: השכל הטבעי מורה, שלאדם זכות לשמור על קיומו.  מכאן נובע, כי יש לאדם זכות למאכל ולמשתה. כתבי הקודש מורים, כי ריבונו של עולם נתן לאדם את הארץ. שני המהלכים הללו מובילים לכך, שהארץ והטבע הכלול בה ניתנו לאדם במשותף. כלומר, לכל בני האדם ולא לאדם הפרטי. אם כך, כיצד מגיעים מכאן לכלל הקניין הפרטי?

חסר לנו המנגנון היוצר קניין פרטי, אולם הוא חייב להימצא. שהרי בסופו של דבר, מי שאוכל הוא איש פרטי ולא מין האדם. 'הפרא בהודו המערבית, שעדיין לא למד לגדור קרקעות, ושעודנו בבחינת בעל חזקה במשותף, צריך שיהיו קנויים לו הפירות או בשר הצבי שהוא מחיה בהם את נפשו, - צריך שיהיו כחלק מעצמו ממש, באופן ששום אדם אחר לא יוכל עוד להיות בעל זכות כלשהי ביחס אליהם, ואז ורק אז יוכלו להועיל לו למחיית נפשו.'

למרות שהארץ ואשר בה ניתנו לאדם במשותף, כל אדם פרטי הוא בעל קניין ביחס לגופו. 'כל דבר שהאדם מפקיעו מן המצב שהתקין לו הטבע, הריהו מערב בו את עבודתו ומוסיף עליו משהו משלו, ובאורח זה הופכו לקניינו. בהפקיעו את הדבר ההוא מן המצב הכללי שיעד לו הטבע, הריהו מצרף אליו על ידי עבודתו זו משהו המבטל את זכותם המשותפת של שאר בני האדם'.

זה המנגנון, קצת מורכב ומלאכותי: לאדם זכות על גופו. גופו ועוד העבודה שהוא משקיע, מפקיעים את הקניין המשותף ויוצרים את הקניין הפרטי.

התמונה שהתורה מציירת בפרשתנו - קצת שונה. גם לאחר שנוצר הקניין הפרטי, יש זכות לעובר האורח לקחת מהרכוש. אבל, הזכות הזאת מוגבלת. כאילו שתי זכויות קיימות בעולם, מוציאות זו את זו ומאזנות זו את זו. האחת - זכות הפרט, השנייה - הזכות המשותפת. הפתרון שמציעה הפרשה הוא האיזון בין השתיים.

יהודה עמיחי בשירו 'דברים שאבדו', מתבונן בסוגיה מזווית אחרת. לא מהזווית של רכישת הקניין על חפץ, אלא מהזווית של אבדן החפץ. 'לפי מודעות בעיתון ועל לוחות / אני לומד על דברים שאבדו. / כך אני יודע מה היה לאנשים / ומה הם אוהבים. /'. האבדן הוא הוא ההפך מהקניין. מכאן הוא מתגלגל לספר על אבדן שלו, שוב בדרך מטלטלת ויוצאת דופן: 'פעם צנח ראשי על חזי / השעיר. ומצאתי שם את ריח אבי / אחר הרבה שנים, שוב./ האם הוא האדם המאבד... ו - 'זיכרונותיי הם כאדם / שאסור לו לחזור לצ'כוסלובקיה / או שמפחד לחזור לצ'ילה. / האבדן הוא האיסור לחזור...

וכאשר אני הולך בשדה ובכרם, השדה שלך והכרם שלך... אני חווה את האבדן... כי מה ששלך הוא לא שלי... אלא שהתורה לא מותירה את האיסור לחזור לצ'כוסלובקיה, ולא את הפחד לחזור לצ'ילה... היא מאפשרת לי לאכול, לטעום מפירות הזיכרון, כשעוד היה לי. לא להגזים, לא לתת לכלי, לא להיעזר במכשיר. לא יותר מידי, אבל לטעום את הטעם המתוק של ה'יש לי', להקהות את טעם הקנאה של ה'לי אין ולך יש'. זאת תורת האיזונים במיטבה.