על הגמול [פרשת בחוקותי] [9]

על הגמול [פרשת בחוקותי]

 

פרשתנו מציבה תורת גמול ראשונית:

 

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ...

 

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה.

וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.

אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה, אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם...

 

'תורת גמול ראשונית', מפני שכבר בתנ"ך מופיעות תהיות על העולם שאיננו מתנהל על פי תבנית זו:

 

צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ. מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?!                                                       [ירמיהו י"ב א']

 

בתנ"ך מופיעים סימנים ראשונים לתורת גמול חלופית:

 

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.

אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע, וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת.

בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד.

                                                                                                    [תהילים צ"ב]

 

פריחת הרשעים והצצת פועלי האוון, שקולה לדרך רשעים צלחה עליה תמה ירמיהו. משורר התהילים מורה כי בעיה זו היא עמוקה, איש בער וכסיל אינם מסוגלים לרדת לחקרה. אבל הוא עצמו מציע פתרון - 'להשמדם עדי עד'. במבט לטווח קצר נראה כי העולם לא מתנהל על פי עקרונות פרשת הגמול. על פי עקרונות אלה, אם לא 'תשמעו', יבוא עליכם רע. אך במציאות דרך הרשע צלחה, הוא פורח ומציץ. אם מסתכלים לטווח ארוך - עדי עד - הרי שהרשעים עתידים להישמד, ותורת הגמול על מכונה עומדת.

חכמים לא קיבלו את התיקון הזה, הם הכניסו גורם חדש למשוואה:

 

בכיבוד אב ואם כתיב: [דברים ה'] 'למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך', בשילוח הקן כתיב: [דברים כ"ב] 'למען ייטב לך והארכת ימים'. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה?!

אלא, 'למען ייטב לך' - לעולם שכולו טוב, 'ולמען יאריכון ימיך' - לעולם שכולו ארוך.                                                             [קידושין דף ל"ט עמוד ב']

 

העולם הטוב, הארוך, הבא - משנה את כללי המשחק. הפרספקטיבה שבה צריך לבחון את מערכת הגמול אינה רק החיים, ואף לא קצה ההיסטוריה - עדי עד. יש להוסיף את העולם הבא, ורק במבט כזה לבחון את תורת הגמול. זהו רעיון חדש, בתורה בנביאים ובכתובים אין לו זכר. אמנם חכמים תלו אותו בפסוקים, אך בפרשנות יוצרת שאיננה עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא. לשם דוגמא - אביגיל, בנסותה לרצות את דוד לאחר שנבל בן זוגה פגע בו, אומרת בין השאר:

 

שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ, כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.

וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.

                                                                                [שמואל א' כ"ה כ"ח-כ"ט]

 

חכמים פרשו, כי 'צרור החיים' הוא חיי העולם הבא. גם במסורת העממית העכשווית, 'תהא נשמתו צרורה בצרור החיים' מכוון לעולם שכולו טוב. אך פשוטו של מקרא הוא כי אל מול האויבים המבקשים להמית את דוד, הוא פשוט יחיה. אין עולם הבא בתנ"ך.

 

אך גם משחידשו חכמים את האידיאה של העולם הבא, לא תמו המחלוקות וההבדלים ביניהם. לא באה התיאוריה של העולם הבא, אלא לאפשר את קיומה של תורת הגמול אל מול הביקורת שניעורה כבר בתנ"ך. אנטיגונוס איש סוכו, ביקר את תורת הגמול:

 

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר:

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס

אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס

ויהי מורא שמים עליכם.                                                               [אבות א' ג']

 

על פניו, אנטיגונוס מורה לקיים את המצוות ללא ציפייה לגמול. בעשותו כך הוא מאפשר לוותר על האמונה בקיומו של העולם הבא. אמנם ייתכן והעולם הבא קיים, גם אם האדם משמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס בעולם הבא. אבל מעתה אין הכרח להאמין בקיומו של אותו עולם, שימוש הרב - קיום המצוות - לא יתבטל בהעדרו. וכן הברייתא מעידה שהיו שלקחו את דברי אנטיגונוס לכיוון הזה:

 

אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים, שהיו שונין בדבריו והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים.

עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו:

'מה ראו אבותינו לומר דבר זה?  

אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית?!

אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים, לא היו אומרים כך'.

עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות - צדוקים וביתוסין, צדוקים על שום צדוק ביתוסים על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא היתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים: מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום.                                                  [אבות דרבי נתן, נוסח א', פרק ה']

 

הצדוקים והביתוסים פירשו את דברי אנטיגונוס, כי קריאתו שלא לשמש את הרב על מנת לקבל פרס נובעת מכך שאין עולם הבא המהווה את המצע לקבלת הפרס. מכיוון שכך, נראה היה להם שאין פשר לקיום המצוות, על כן פירשו מהתורה. יתירה מזו, לדעתם אורח החיים המצומצם ומלא הצער של הפרושים נובע מתמונת העולם הרואה בעולם הזה פרוזדור לקראת הטרקלין. אם אין טרקלין, הרי העולם הזה הוא הטרקלין בגבולות האפשר וראוי לקשטו בכלי כסף ובכלי זהב.

 

ברצוני להציע לכם נקודת מבט שתבליט את הטעות שטעו צדוק וביתוס בפירוש דברי רבם אנטיגונוס. כך כותב הרמב"ם בפירוש המשניות שלו:

 

'פרס' ייקרא הגמול אשר יגמול האדם מי שאינו חייב לו בדין, אלא יעשה זה על דרך החסד וההטבה, כמי שיאמר לעבדו, או לבנו הקטן, או לאשתו: עשה כך, ואתן לך דינר או שנים. וזה הוא ההבדל בין 'פרס' ו'שכר', כי ה'שכר' חייבים בו בדין.

 

אם נקבל את ההבחנה של הרמב"ם בין 'פרס' לבין 'שכר', יראו פני הדברים כך: חכמים חידשו את תורת העולם הבא, ובנו אותה על תמונת העולם בה חיו: 'אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית?!' היום והערב הם משל לעולם הזה ולעולם הבא. אנטיגונוס לא חלק על תורת השכר, הוא התריע מפני הגלישה לתורת פרס. ראוי שאדם יקבל שכר, עולם של פרסים הוא עולם מעוות. יש ערך לעבודת האדם, ראוי שהוא יכומת והאדם יקבל שכרו. הפרס יוצר ציפייה ותובענות, ואלה משחיתות את נפש האדם. צדוק וביתוס בילבלו בין פרס לשכר, וחשבו שרבם חולק על תורת השכר. מכאן נבעה שלילת העולם הבא, המהווה תשתית לתורת השכר.

המשמעות הקיומית החשובה של דברי אנטיגונוס, חורגת משאלת קיומו של העולם הבא. 'שכר' ו'כסף' אינן מילים גסות, הפועל המקבל את שכרו אינו מקבל חסד אלא את הראוי על פי הדין. התרופפות השכר ומעבר לעולם של פרסים, היא מעבר ממידת הדין למידת הרחמים. חיים בעולם של מידת הרחמים, הם חיים משחיתים. האדם מתרגל לצפות לחסד, אולי אף להחניף לנותן כדי שיתן לו. אדם לעמל יולד, ועולם העמל כולל שכר הוגן. הוגן משמע - כימות ראוי של ערך עבודתו, לא פחות מכך ולא יותר מכך. זאת איננה שאלה של חיי העולם הבא, זאת שאלה של מוסר עבודה.