יום רביעי, 11 במאי 2016

על השלם [פרשת אמור]


על השלם [פרשת אמור]

פרשת אמור, מציבה רף גבוה לכוהנים, נורמות שאינן נדרשות מבני הקהילה שאינם כוהנים. לא להיטמא לנפש, לא לקרוח קרחה, לא לגלח את פאת הזקן, לא לשרוט שרטת. כל אלה - כך מעידה התורה - הופכים אותם לקדושים. ועוד - לא לקחת זונה וחללה וגרושה. יתר מהם הכהן הגדול. עליו נאסר - בעת אבל - לפרוע שערו ולפרום את בגדיו, להיטמא אפילו לקרוביו. הוא חייב לקחת אישה בתולה.

הנטייה הטבעית שלנו, היא לראות את הנורמה הגבוהה כמסמנת את השלם. מי שאיננו עומד בה, הוא חסר. מנקודת מבט זו, הפרשה משרטטת את גבולות הקדושה. הם כוללים את הריחוק מהמוות, ואת הראשוניות ה'בתולית' שלא חוללה. אפשר להוסיף לכך את כל המומים הפוסלים את הכוהנים, ונקבל גם את השלמות הגופנית כחלק משדה הקדושה.

אך ישנה נקודת מבט אחרת. קאנט עיצב מושג מתודי חשוב - האידיאה המכוונת. האידיאה המכוונת היא מושג קצה, מגדלור אליו חותרת הספינה התועה בים. זהו מושג שאי אפשר להגיע עד אליו, הוא רק מתווה את הכיוון. אם נציב כך את מושג הקדושה, הרי הכהנים ובראשם הכהן הגדול, מסמנים כיוון - אל החיים, אל הגוף, אל הראשוניות, אך האדם שאיננו כהן שהוא האדם המעניין מבחינה אנושית לא אמור להגיע אל הקדושה שלהם.

אפשר לראות את אופן הראייה הזה, כבא לידי ביטוי בדבריו של החכם מכל אדם: אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם [קהלת ז' ט"ז]. קהלת מציג נורמה על דרך השלילה - הצדיקות הרבה אינה ראויה. אני מרחיב את הנורמה שלו וטוען - הקדושה השלימה איננה ראויה. למה? ישנן שתי דרכים להבין זאת: האחת, הראוי הוא הבינוני. מי שמנסה להיות שלם - פוגם. השניה, הבינוניות היא השלימות. הקדושה והצדיקות המלאות אינן שלימות אלא פגומות. אני מוצא את עצמי כאדם החותר אל השלימות, ועל כן בוחר באפשרות השניה.

איך אפשר להצדיק עמדה שכזאת? מדוע קדושה שלימה איננה קדושה? מדוע צדיקות שלימה איננה צדיקות? אם תופשים את האדם ואת חייו כמערכת המורכבת מרכיבים רבים, העמדה הזאת ברורה ופשוטה. הגדרת השלימות צריכה להיות הגדרה מערכתית. מערכת שכל רכיביה מושלמים, פוגעת בעצמה. עם כל המיתרים מתוחים עד תום, המערכת לא תנוע. צריך איזון והרפיה של כל מרכיב, כדי שהמערכת כולה תהיה מושלמת.

מעניין לעקוב אחר גלגוליו של הביטוי אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה במקורותינו, יש בכך כדי להנהיר את העמדה שהצגתי.


בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול [שמואל א' ט"ו] 'לך והכית את עמלק', אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו [קהלת ז'] 'אל תהי צדיק הרבה'. ובשעה שאמר לו שאול לדואג [שמואל א' כ"ב] 'סב אתה ופגע בכהנים', יצאה בת קול ואמרה לו [קהלת ז'] אל תרשע הרבה.

                                                                                                 [יומא כ"ב ע"ב]


אני שם בסוגריים את ההבדלים בין מוסר המלחמה בעת העתיקה, ובין מוסר המלחמה היום. היום ברור שפגיעה בקטנים אסורה, ברמה אחרת - פגיעה בחיות אסורה. בכך יש פער בין השיפוט המוסרי שלנו היום ובין השיפוט המוסרי של החכמים. אבל העמדה במקומה עומדת. במאבק נגד האויב, יש מצבים שבהם ניסיון לחמול על האויב הנובע מצדיקות, הוא פגיעה בערך הטוב אותו אנחנו מנסים לממש במציאות. נדרשת הסתכלות מערכתית, כדי לקבוע מהו הטוב. הכלל אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה מהווה אתגר מוסרי. איך ליישם אותו - על כך תהיינה מחלוקות, אך העיקרון עומד על מקומו.

בסוף המאה ה12 ותחילת המאה ה13, חובר באשכנז ספר חסידים. כנראה שהאיש שחיבר אותו היה רבי יהודה החסיד. הספר פנה אל קהילת החסידים, דהיינו - אנשים שרצו ללכת עד הקצה וחתרו אל השלמות. והנה כך כותב רבי יהודה החסיד:
 

'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז' ט"ז). הרי שהיתה אשה טובעת בנהר ובידך להציל אל תאמר אני מניחה לטבוע כי איך אלך ואראה את ערותה למה תשומם ויחשב לך עון ותענש. צא ולמד משאול שחמל על אגג ועשה קל וחומר של טעות ועל דבר זה נטרד.                                               [סימן קכ"ו]

אשה אחת היתה חשודה שהיתה שטריאה [שדה] והיתה מזקת ונדמתה ליהודי כחתול והכה אותה היהודי ולמחר בקשה מאתו שיתן לה מפתו וממלח שלו ורצה לתת לה. אמר לו זקן אחד: 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז' ט"ז). במקום שחב לאחרים אין אדם יכול להראות חסידות שאם תחיה תזיק לבני אדם, וכיון שהקדוש ברוך הוא המציאה לך, זה דוגמת עמלק לשאול והענישו על מה שהחייהו.                                               [סימן תס"ה]

אחד לא היה רוצה לשרוף הזבובים. אמר לו חבירו: 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז' ט"ז). מוטב לשרוף הזבובים כדי שלא יפלו במאכל ובמשתה ויבלעם ויחטא. לכך נאמר אל תהי צדיק הרבה.                       [סימן תתל"א]
 

אני מניח שחלק מהקוראים מרגישים ריחוק וניכור ביחס לעמדות ולאמונות העומדות ביסוד הקטעים, כגון האמונה בשדים והעמדת אישה כשדה, או המוזרות של איש הזבובים. אך אנא, שימו כל זאת בסוגריים והתבוננו בעמדה אותה בונה רבי יהודה החסיד על אדני דברי קהלת. הניסיון ללכת עד הסוף עם העיקרון האחד, פוגע באחר. השלימות חייבת להיות שלימות מערכתית, ולשם כך כל עיקרון אסור לו להיות ממומש עד הסוף. הנה פוסק בן זמננו, הנעזר גם הוא בעיקרון הזה. הרב ולדנברג, בעל ציץ אליעזר, מתייחס לאלה הנעזרים במראה כדי להקפיד על המקום המדויק של תפילין של ראש:


ועל העושים זאת מתורת חסידות ניתן להזכיר להם העובדא המעניינת המסופרת בהגהות מרדכי בעירובין לד' מ"ב, דמסופר שם דהרשב"ם היה שפל עינים, דתמיד העצים עיניו מראות ברע, ופעם רצה לעלות בקרון אשר סוס ופרד מושכין בו, ולא הרגיש, איתרחיש ליה ניסא ונזדמן שם אחיו רבינו תם, אמר לו 'אל תהי צדיק הרבה' שא מרום עיניך והנה סוס ופרד לקראתך . וכך אפשר בדומה לזה לומר לכאלה אשר משום התחסדותם לא חלים ולא מרגישים הכיעור והמוזרות שבדבר להסתכל עבור כן בבית הכנסת במראה שבידם, או לחפש הבבואה שלהם באיזה דלת זכוכית שבאיזה ארון ספרים שבבית הכנסת.                                 [חלק י"ב סימן ו']
 

הרמב"ם הופך זאת לעיקרון כללי:

צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.   [הלכות דעות פרק ג' הלכה א']


סוף דבר: פרשות הכהנים מסמנות כיוון אך לא מהוות מודל לחיקוי. ראוי לאדם לחיות בקדושה מאוזנת וצדיקות מאוזנת, לא כוויתור על השלימות, אלא כמימוש של שלימות מערכתית.

 

 

 

 

 

אין תגובות: