על העין הטובה
[פרשת בלק]
הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן...
אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.
[כ"ד ב' ג', ט"ו ט"ז]
את הביטוי המיוחד
'שתום העין', מפרש רש"י כך:
'שתם העין' - עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור
שלה נראה פתוח...
ויש מפרשים 'שתום העין' - פתוח העין,
כמו שתרגם אונקלוס, ועל שאמר 'שתום העין', ולא אמר 'שתום העיניים', למדנו שסומא באחת
מעיניו היה.
הרשו לי לפרש את
הביטוי באופן אחר, אלך בדרך הדרשה אך דרשה הקולעת - לדעתי - לפשוטו של מקרא. רבן
יוחנן בן זכאי, הטיל משימה על תלמידיו:
אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. [אבות ב' ט']
כל אחד מהתלמידים
חזר, ותשובתו בידו. בואו ונתבונן באחת מהן:
רבי אליעזר אומר: עין טובה.
הטיל רבן יוחנן
עליהם משימה שנייה:
אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם.
ותשובתו של אותו
תלמיד:
רבי אליעזר אומר: עין רעה.
בפרק החמישי של
מסכת אבות הורו החכמים:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים
מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה... מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה... מתלמידיו
של בלעם הרשע...
לא רק בלעם, כולנו,
האדם באשר הוא אדם - מספרים סיפורים על העולם. כל סיפור מתחיל ברשמים המצטיירים
בתודעתנו. אני רואה תמונה, ואז מתחיל לתאר אותה במילים. התיאור - לעולם מוטה. הוא
מושפע מהשקפת עולמי, מזהותי, ממצב רוחי באותו הרגע בו אני מספר את הסיפור. אבל
ההטיה לא מתחילה במילים, היא מתחילה באופן בו אני רואה את המציאות. אפשר לראות את
המציאות בעין טובה, ואפשר לראות אותה בעין רעה. השאלה היא ממש מה רואים. מה מוקד
התמונה ומה שוליה, מה נותר מחוץ למסגרת. השאלה מה רואים - היא שאלה מוסרית, שאלה
של טוב ושל רע. האיש הטוב יבליט דברים מסוימים ואחרים ישים בסוגריים, האיש הרע -
בהיפוך.
אני מתפעל מבלעם.
הוא אחת הדמויות היחידות המתוארות במקרא, שהצליח להגיע להתבוננות עצמית נוקבת. הוא
לא עושה הנחות לעצמו. ברגע שיא של מודעות עצמית הוא מגדיר את עצמו 'סתום העין'.
הוא בא עם עין רעה, והעין הטובה שלו היתה סתומה. הוא ראה את הרע והתעלם מהטוב,
ומכאן נבעה ההנעה לקלל. אלא שבלעם - בניגוד למרבית האנשים שאני מכיר - היה פתוח
למציאות. הוא ראה שיש היסט בין העין הרעה שלו, בין המקדמה האפריורית ובין המציאות.
הוא חקר את ההיסט הזה והגיע למהפכה הקופרניקאית של עצמו [על משקל המהפכה שחולל
קאנט שהורה כי החלל והזמן הם צורות התודעה ולא צורות המציאות]: זה לא הם, זה אני.
אני מסתכל עליהם בעין רעה, אבל הם כשהם לעצמם [על משקל הדבר כפי שהוא לעצמו של
קאנט] - טובים. היה בו האומץ להגדיר את עצמו כסתום עין, ולחתום בברכה עצמאית משל
עצמו. מכיוון שהמהפכה היתה מהפכה אישית שלו, היא הקרינה על הכל, גם על האופן בו
ראה את עמלק והאופן בו ראה את הקיני. בלעם נגאל מעצמו, מדפוסי הכרתו בהם היה שבוי.
הוא הבין ש'נפל', ואז הפך 'לגלוי עיניים' - גילה את העין השניה, העין הטובה.
צר לי עליך בלעם -
אתה נגאלת משבי תודעתך והאחרים לא נגאלו מהדימוי שלך. לצערי חכמים המשיכו להגדיר
את בלעם כ'בלעם הרשע', הרוע אכן היה בו בתחילת דרכו. הוא עזב את העין הרעה של
עצמו, והאחרים המשיכו לראותו כ'רע', כ'רשע'. השבי בדפוסים ובדימויים הוא האיום
הגדול ביותר על חירותו של האדם. חבר לדעתי מצאתי בדמות רבי יהודה בר זבידא והמסורת
שבפיו:
אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת
שמע, ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור.
[ברכות י"ב ע"ב]
אני מניח שרוב
הפרשנים יפרשו, 'ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע' כיוון שיש בה ברכות נפלאות
לישראל. אני מפרש - 'ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע' מכיוון שהיא ביטוי למודעות
עצמית ביקורתית, וזאת מהותה של קריאת שמע הבוחנת ומבליטה את אמונות היסוד של האדם.
אני מניח שרוב
הפרשנים יפרשו - 'לא קבעוה - משום טורח הציבור', יש טורח לומר פרשה ארוכה שכזאת.
אני מפרש - רוב האנשים רואים טורח וטרחנות במודעות עצמית ביקורתית ולכן מוותרים
עליה. חבל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה