על הבגדים האחרים [פרשת צו]

על הבגדים האחרים [פרשת צו]

אמשיך להתבונן בפרשת הקרבנות, כחקירה במושג ה'קירבה'. בפרשתנו מוזכרת חובה מיוחדת מחובות עבודת הקרבנות:

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר.[1]

הפרשה תמוהה. ראשית - מדוע צריך להזכיר את הוצאת הדשן, הלא וודאי שיש צורך בהוצאת הדשן - אי אפשר אחרת. שנית - מה פשר הבגדים האחרים שחובה ללבוש בעת הוצאת הדשן? רש"י כותב כך על הפסוק:

'ופשט את בגדיו' - אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד.

בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן.

 

רש"י טוען כי החלפת הבגדים איננה חובה, התנהגות סבירה - 'דרך ארץ'. הוא טוען עוד כי הבגדים האחרים הם בגדים פחותים. אני רוצה להציע לכם כיוון מחשבה והתבוננות אחר. לבישת הבגדים המיוחדים הזכירה לי פרשה אחרת שבתורה:

 

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.[2]

מהם 'בגדי החמודות'?

'החמדת אשר אתה בבית', שבהן היה משמש את אביו.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות, הדא הוא דכתיב: 'אשר אתה בבית'.[3]

עשו מחליף בגדים מלוכלכים בבגדי מלכות בכדי לכבד את אביו, הכהן מחליף בגדים בכדי להוציא את הדשן. החלפת בגדים בבגדים אחרים, נקיים, הופכת מעשה לאירוע. מי שמחפש קרבה, חייב לדעת את מלאכת הביום וההלבשה. הוא מייצר תפאורות ומלביש מלבושים, בכדי לקחת פיסת זמן ומקום ולייצר בה התרחשות. דוגמה טובה לחיפוש אחר הדרך לייצר אירוע, מצויה בהתלבטויות של הקהילה היהודית חילונית. לאחר שפרקה את מנגנוני המסורת של שבת וחג, היא שבה לחפש את הדרך הנכונה לייצר את האירוע השבתי או החגיגי. הנה כך כותב אהרון דוד גורדון:

...יש שירה, ולעיתים הרבה, הרבה שירה, אבל אין השירה שלימה, חסר דבר מה. בייחוד מורגש זה בשבתות ובחגים, בייחוד בחגים. מי שלא ראה לנפש העובדים הצעירים בחגים הגדולים לא יבין את זה, ואולי אף לא יאמין בזה. וכך אתה רואה דבר משונה: החול שלנו הרבה יותר יפה מהחול של אחינו שבגולה, והשבת והחג - הרבה יותר יפים בגולה.[4]

השירה מוסיפה להתרחשות, אבל דרוש עיצוב החלל והאדם כמקיף אותה. איך עושים זאת? כך כותב ביאליק:

עצתי האחת היא : חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי מסיבתכם.  העיקר, שתעשו הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה.  אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם אחר והתערותא [התעוררות] חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהייתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה.

 

אם לוקחים את התבנית המסורתית, מה ממנה אפשר לקחת ולהתאים לחיים החילוניים? ויכוח מרתק התקיים בקהילות הקיבוציות סביב הדלקת נרות השבת. הנה קטע אחד שנכתב במהלך הדיון:

 

כבר ברכנו הרבה על הנוהג הזה שהחילונו משרישים בביתנו - לקבל את פני השבת, ולא משום שנצטוו בני ישראל על-ידי תורה מסיני, ואצל רבים בינינו בכלל ללא קשירת הקשר לתרבות ישראל. (מדוע לא בעצם?!), אלא שראינו כי יפה ונכון לעשות ערב אחד בשבוע לחג, להיות מסובין ערב אחד בצוותא גדול, אורים משבוע שחלף, נוגים או נוגהים ממעשי ימי החול.

ייקח בוודאי זמן רב עד שתעמיק מחדש מסורת זו שלנו, וודאי עוד תעבור שינויי גוון רבים. עוד יעבור זמן עד לימים שייאסף הקיבוץ בערב השבת באווירה של "שונה הערב הזה משאר ערבי השבוע", וודאי עוד רחוק היום בו תהיה נסוכה אווירה קדושה על סעודת צוותא זאת, ללא צעידות וכניסות בעצם טקס קבלת השבת, ללא התלחשויות וזמזום דברני, ועם השתתפות מלאה בשיר וניגון. אך כדי שנגיע לערבי שבת יפים כאלה, שיבואו לא כנתונים מלמעלה, אלא "היוצאים מן הלב" - ראוי שנשמור ונטפח את הטקס הצנוע המתלווה לקבלת השבת. שכך מטבעו של כל טקס שהוא מעלה אותנו מהשגרה המתונה. אולם אם נהפך הטקס לחול, גורר הוא בכך את הסעודה החגיגית עמו, והשבת מצטיירת כמי שלא החליפה את בגדי העבודה.
(מזרע, תשכ״ו(1966))

 

המעשה המעצב את החלל, יש בו בכדי לתרום ליצירת אירוע של קדושה. האדם הדתי - לכאורה איננו מתמודד עם השאלות הללו. יש לו הלכה ויש לו מסורת, ועל פיהן הוא מעצב את אירועיו. אלא שהחיים מסובכים יותר. הצורך והחובה לעצב אותם, קיימים אצל האדם באשר הוא אדם. אם את בעיית השבת פתרת, יצוצו לך פיסות חיים אחרות המאיימות להפוך לשגרה אפורה ומכרסמת חיים. כך הגשת אוכל לאב זקן [במקרה עשו], וכך... הורדת הזבל. הן הרמת הדשן והוצאתו מהמזבח אל מחוץ למשכן או למקדש, היא בעצם - הוצאת הזבל. הוצאת הזבל בבית הפרטי ובבית המקדש, היא חוליה חלשה העלולה להפוך לשגרה שוחקת וזירת מאבקים - 'מי מוריד היום?'. והנה, באה התורה, והופכת אותה לאירוע. היא קוראת לה 'הרמה', ומעטרת אותה בבגדים אחרים. אני רואה בעיני רוחי את הכהן הנלהב, המגיע בבגדים הנקיים והמגוהצים, ו'מרים את הדשן' בהתלהבות ומוציאו החוצה. אנשי הביקורת יאמרו כי יש כאן הבניה מלאכותית שמטרתה להפעיל את הכהן כדי שיעשה את המלאכה הבזויה. אך אני מעדיף לראות זאת בעיניים רומנטיות, בהפיכת התרחשות של כלום לחלק ממסכת האהבה.

 

 

 

 

 

---

[1] ויקרא ו' ג' - ד'.

[2] בראשית כ"ז ט"ו.

[3] בראשית רבה ס"ה ט"ז.

[4] מופיע ב'את אינך בודדה במרום. מכתבים מא. ד. גורדון ואליו' עמ' 158.