על הדיאלוג [פרשת קורח]
פרשת קורח, היא פרשה של עימות מתדרדר. בכל פעם כשאני מתבונן בה, אני שואל
את עצמי אם אפשר היה לנהל אחרת את הסכסוך. בואו ונבודד את הדיאלוג בין משה ובין
המורדים:
המורדים:
... רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם
קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!
משה:
'בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת
הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.
זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח
וְכָל עֲדָתוֹ.
וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת
לִפְנֵי ה' מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ, רַב לָכֶם
בְּנֵי לֵוִי.
משה:
הַמְעַט
מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם
אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם, וַיַּקְרֵב
אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ, וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה?!
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם
בְּנֵי אֱלִיאָב,
דתן ואבירם:
לֹא נַעֲלֶה!
הַמְעַט
כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר
עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?
אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ
וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?
לֹא נַעֲלֶה!
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד...[1]
התכונה של השיח המתדרדר, היא שכל צד מספק לשני את מטבעות הלשון בו השני
יתקפנו. קורח ועדתו מטיחים במשה ובאהרון 'רב לכם...' ומשה משיב להם ב'רב לכם'. משה
גוער ב'המעט', ודתן ואבירם עוקצים אותו ב'המעט'. יתרה מזו, הם לוקחים את מטבע
הלשון 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ', מריבונו של עולם - כשמשה מביא את דברו -
המסמן בעזרתה את היעד - ארץ ישראל. הם הופכים אותו ומסמנים בעזרתו, את המוצא - ארץ
מצרים. החכם מכל אדם, כבר הצביע על התכונה הזאת של הדיאלוג של הדיאלוג האנושי:
כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם
לָאָדָם.[2]
'כן לב האדם לאדם' - לפי מה שאדם יודע שחברו
אוהבו, כן הוא מראה לו פנים.[3]
ראו נא מה קורה למשה כשהוא לא מותקף, הוא מגיב אחרת, לא כועס על המנסים
להתדמות לו:
וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה,
שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה
בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.
וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה, וַיֹּאמַר:
אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה!
וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה
מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?
וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.[4]
האם לעולם עדיף הדיאלוג הרך? זלדה מתארת בשירה דיאלוג עם השכנה הרעה,
ומוסיפה פנים למושא ההתבוננות שלנו:
...בערב פסח,
כאשר שרפו את החמץ
בכל החצרות
ורסיס של פיח התעופף
והכתים את שמלתה,
היא זינקה אלי
בטענה נמהרת כברק,
בדמעות:
'את העומדת שם מנגד' -
צעקה,
'אינך דואגת לי,
לבושי השחיר ואינך אומרת כלום!
הביטי בי -
אני חולה, חולה מאוד ומלאה ייאוש'.
טענה תימהונית
בפי נשמה שתמול
שכרה פה חדר.
טענה זרה, עזה, רעננה.
עמוק עמוק בתוכי נשקה נפשי
את שיגעון כמיהתה לרוך,
כמיהה מופקרת, פורעת חוק,
כמיהה הורסת כרעש אדמה.
פיה היה גיהינום -
בפתחה את הדלת נחבאו הילדים
וחמקו פנימה שכנות, שכנים.
צחוקה הקר רדף אחר
קיומנו המהוגן, הזורח באור
שבעת הימים;
'אל תדמו בנפשכם כי טובכם
הוא הטוב האמיתי',
צווח הצחוק הפראי,
'אל תדמו בנפשכם
כי תפילתכם היא התפילה האמיתית,
אל תדמו בנפשכם כי אדיבותכם
היא האדיבות האמיתית,
אל תדמו בנפשכם כי שמחתכם
היא השמחה האמיתית,
ואל תדמו בנפשכם כי אושרכם
הוא האוזר האמיתי.
כאשר נודע
שהיא נסעה לעיר אחרת,
כי הסופה עברה ואיננה,
נשמנו לרווחה, פתחנו חלונות.
הכו הכו בתופים,
תקעו בשופרות,
עלי עשור ועלי נבל.
עתה יונח לנו.
הציעו המיטות,
הלילה נישן.
כאשר ראיתי נקודות זהב
בעיני העדר,
מלאו כסלי בדידות,
ידעתי
כי דיברנו על נשמתה החיה,
הנשרפת יום יום,
כעל אבן נגף.
לשווא פרשו קללותיה
ידיים עשנות,
לחבק את נשמותינו הפושרות,
חסרות הדמיון.
לשווא נופפה אותה עלובה
לפני בדגליה האדומים, הקרועים,
כדי שאצא מעיגול ישותי הקסום
לגלות את נקודת קיומה.
הייתי לאחת מן השחוחות,
לאחת מהמון אפורות הראש,
לא נותר בי שריד
מן האומץ ההוא הנהדר.[5]
כאן - לא החלפת הדיאלוג העוקצני והפוגעני באחר, אלא הבנה שמתחת לקוצים יש
בטן רכה וכואבת. היכולת לראות את האדם שמאחר מחיצת המילים הקשות. מה היה קורה אם
משה לא היה נבהל מהמילים הקשות של קורח, של דתן ושל אבירם? אילו היה רואה בהן
כמיהה לאושר, ביטוי לכאב המסע השוחק במדבר? אולי הוא היה מגיב אחרת, אולי לא היתה
האדמה פוערת פיה - אל מול הפה הפעור המטיל בליסטראות של זעם במשה?
כשמתקיפים אדם - אפילו את משה - הוא הופך למפוחד, לתוקפני. כשלא מתקיפים
אותו, הוא יכול לקלוט להקשיב ולראות את המצוקות הנסתרות של האחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה