יום רביעי, 5 ביולי 2017

על הראייה [פרשת בלק]


על הראייה [פרשת בלק]

 

בפרשת בלק, מופיעה הראייה בכמה וכמה אופנים. האתון רואה את המלאך החוסם את דרכו של בלעם, מאוחר יותר מגלה ריבונו של עולם את עיני בלעם - וגם הוא רואה. בלק לוקח את בלעם לבמות בעל, משם הוא רואה את קצה עם ישראל. בלעם נענה ואומר: 'כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ'.[1] בלק לוקח את בלעם לשדה צופים, משם הוא רואה רק 'אפס קצהו' של העם. בלעם נענה בברכתו למוטיב הראיה ואומר: 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל'.[2] בלק לוקח את בלעם למקום שלישי, אל ראש הפעור הנשקף אל פני הישימון. מכאן לא רואים כלום, רק ישימון - שממה. אולי המראה הזה יעורר את רוח הקללה הנכונה. אל מול אי הראייה, מתהפכת ראייתו של בלעם ובמקום לראות את האחר, את ישראל, הוא רואה את עצמו. כאן הוא מגדיר את עצמו באחת מהפסגות של הראייה הרפלקסיבית התנ"כית: 'שתום העין'.[3] הוא מגדיר במדויק את נבואתו במושגים של ראייה: '...מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם'.[4] הוא אמנם נופל, אבל הוא גלוי עיניים. אם הוא גלוי עיניים, מדוע הוא מגדיר עצמו כ'שתום העין'? יש אומרים כי 'שתום' הוראתו 'פתוח' ו'גלוי'. אם הוראתו 'סתום', אזי יש כאן דיוק שבדיוק: אני אומנם גלוי עיניים, אבל רק עין אחת שלי פתוחה ורואה, השנייה סתומה ועיוורת. בנבואה האחרונה - שהיא יוזמתו של בלעם ולא היענות ליוזמת בלק - מתעלה בלק אל מעל ומעבר לאשר השיג עד עתה. הוא שב ומגדיר עצמו 'שתום העין', שב ומתאר עצמו כ'נופל וגלוי עיניים'. אבל הפעם מתנשאת ראייתו אל מעל ומעבר למראה העכשווי, אל עבר העתיד: 'אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב.'[5]

כל המופעים הרבים והמגוונים האלה של ה'ראייה', מובילים אותי להתבונן בה, ב'ראייה'. מדוע היא כל כך חשובה לנביא ולמקלל? מדוע אי אפשר לקלל בלעדיה? אפשר ללכת אל השדה המאגי, הוא המכיר בכוחו של המבט ושל העין הראה או הטובה. העין - על פי מבט זה, נושאת עמה כוח להיטיב או להרע. אני שם בסוגריים את השדה הזה, ומתמקד בגבולות התבונה.

המשנה במסכת פאה, משרטטת את המגדיר 'שדה' לעניין נתינת הפאה. יש בה ביטוי מרתק: 'ולחרובין - כל הרואין זה את זה'.[6] אם לא נחשוב שחכמים ייחסו כוח ראייה לעץ, נאמר שהכוונה כי יש קו ישר דמיוני בין עץ לעץ. אם יעמוד אדם על ראש אחד החרובים, יראה את משנהו. מכאן אפשר לומר שהראייה יוצרת 'קשר עין', המושג הבראשיתי המכונן אותה הוא 'קשר'. אדם הרואה את האחר, הוא קשור אליו.

כמה וכמה נביאים, נשאלו על ידי ריבונו של עולם: 'מָה אַתָּה רֹאֶה?!' הנה למשל, ירמיהו:

 

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: 'מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ?'

וָאֹמַר: 'מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה'.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: 'הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת. כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ'.

 

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר: 'מָה אַתָּה רֹאֶה?'

וָאֹמַר: 'סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה.'

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: 'מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ'.[7]

 

הנביא מתאר במילים את התמונה אותה ראה, הוא רואה היטב כשהמילים מהוות ראשית לפרשנות. אפשר היה לתאר את התמונה אחרת, 'מקל פורח' או 'מקל עם פרחים לבנים'. דווקא התיאור של 'מקל שקד', מאפשר את הן את השקידה, והן את המקל המהווה סמל לפעולה.

כך גם בתמונה השניה. גם 'סיר נפוח' היתה תיאור מתאים, וגם 'סיר מונח על צידו' [שהרי לכן אפשר לומר שפניו מפני צפונה]. אבל דווקא המילים המדויקות של הנביא, מאפשרות את הנבואה.

לראות פירושו לראות ולפרש. אני רואה את האחר, ומפרש את ההתרחשות - החיצונית והפנימית. בלעם ראה אותנו, כשם שאף אחד אחר לא ראה. אפילו משה לא ראה את עמו באותו מבט מדויק ואמפטי שבלעם ראה. עד כדי כך חשוב לאדם ולקהילה שיהיה מי שיראה אותם ויתאר את אשר ראה במילים אוהבות, שכך הורו החכמים:

אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא:

בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע,

ומפני מה לא קבעוה?

משום טורח צבור.[8]

 

המילים מרובות, וטורח לאומרן. אך מצד איכותן, הן שקולות לקריאת שמע!  

כפי שקרה לבלעם, כך קורה לכל רואה. אתה מתחיל בראיית האחר, ואחר כך מגיע לראיית עצמך. הנה כך מתאר זאת, המשורר הפולני הגדול צ'סלב מילוש:

 

עיניים

 

עינים נכבדות שלי, מצבכן אינו בכי טוב.

אתן מוסרות לי תמונה לא חדה.

והצבע אם ישנו, מועם.

והרי הייתן להקה מלכותית של כלבי ציד

עמם יצאתי אי אז, עם שחר.

איני קלות התפיסה, רבות ראיתן,

ארצות וערים, איים ואוקינוסים.

יחד הקבלנו פני זריחות שמש אדירות,

עת נשימה רחבה הזמינה למרוצה

בשבילים שבהם יבש מעט הטל.

מה שראיתן טמון כעת בקרבי

משהפך לזיכרון או לחלומות.

אט אט אני מתרחק מיריד העולם

ומבחין בקרבי מעין סלידה

מלבוש טרזני, צווחות, הכאות בתוף.

איזו הקלה. אני עם עצמי, עם הרהורי

על אודות הדמיון העקרוני בין בני האדם

ועל גרעין השוני הזעיר.

נטול עיניים, תוקע מבט בנקודה בהירה אחת, שמתרחבת ואופפת אותי.



[1] במדבר כ"ג ט'.
[2] שם כ"א.
[3] שם כ"ד ג'.
[4][4] שם ד'.
[5] שם י"ז.
[6] פאה ב' ד'.
[7] ירמיהו א' י"א - י"ד.
[8] ברכות י"ב ע"ב.

אין תגובות: