על השוליים [פרשת ויחי]

על השוליים [פרשת ויחי]

יעקב מכנס את בניו לפני מותו, לברכה או נבואה ביחס לאשר יקרה להם בעתיד:

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר:

הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם

אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

הִקָּבְצוּ

וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב

וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:[1]

אפשר לשער, כי הכינוס הזה לא היה פשוט. הרבה משקעי עבר, שנאות, קנאות, שררו בין שנים עשר האחים. אבל מעבר לשנאות, קווי גבול בלתי נראים אך מוחשיים, מפרידים בין קבוצות שונות של האחים: בני לאה, בני רחל, בני השפחות. עומדים שנים עשר אחים מול המיטה האחת, מול המרכז של משפחתם, וכל אחד חווה את האירוע באופן אחר ושונה. ומה קורה בלבו של יעקב? האם יחסו אל כל האחים זהה?

בואו וניקח מקרה מבחן אחד, אחד מהבנים הנמצאים בשוליים, ונתבונן בעזרת קצוות החוטים שבידינו, בהתרחשות שלו. בחרתי בדן. מיהו דן? סיפורו מתחיל כסיפור של עקרות כעוסה:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב,

וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב:

'הָבָה לִּי בָנִים,

וְאִם אַיִן -

מֵתָה אָנֹכִי!'

'וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר:

הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי,

אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?!'

וַתֹּאמֶר:

'הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה,

בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי,

וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.'

וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה

וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב.

וַתַּהַר בִּלְהָה

וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן.

וַתֹּאמֶר רָחֵל:

'דָּנַנִּי אֱלֹהִים

וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי

וַיִּתֶּן לִי בֵּן.'

עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ

דָּן.[2]

דן, אחד מבני השפחות, היה שייך לקבוצת השוליים במשפחת יעקב. יוסף, הבן ה'אחר', השנוא, מודר מקבוצות הכוח במשפחה, וחובר לקבוצת השוליים:

...יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן

וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה

אֶל אֲבִיהֶם.[3]

יוסף איש שוליים, לא מוצא את מקומו גם בשוליים האלה מפאת התנהגותם הגסה והרעה. אבל קבוצת השוליים, זאת מהותה, על התנהגותה.

והנה, דן, אחד מבני קבוצת השוליים, עומד לפני אביו - בפרשתנו - וזאת הברכה או הנבואה לה הוא זוכה:

דָּן יָדִין עַמּוֹ

כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ

שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח

הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס

וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר.

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'.[4]

שלושה בתים בשיר הברכה הזה. בבית הראשון, צופה יעקב כי דן יהיה דיין. מה פשר הביטוי 'כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל'? כנראה, שבתחילה לא היה דן כאחד שבטי ישראל. זה גורלו ומעמדו של איש השוליים, הוא ספק בפנים ספק בחוץ. אפשר להעמיד אותו בחוץ, ואנשי המרכז - בעלי הכוח - רוצים להעמיד אותו בחוץ. לעיתים, מכוח כישוריו, הוא מצליח לגבור על המשטר ההיררכי, ולעלות מעלה. אז - ורק אז - במקרה של שבטי ישראל, הוא מקבל מעמד של חבר שווה זכויות בקבוצה.

נעבור אל הבית השני. דן יהיה לאיש מלחמה. אפשר לראות בתיאור כנחש וכשפיפון, את אופי תחבולותיו כאיש מלחמה. אבל אפשר לשמוע בנות קול אחרות. הנחש, הוא הסמל התנ"כי של החיה האחרת, הזוחלת, הזוממת, המקוללת. דן - גם כשהקבוצה מקבלת ממנו את תרומותיו, את מלחמתו עבורה, את הקרבתו - נותר האחר, המודר, השנוא. אולי לכן נחרד יעקב לנוכח העתיד והקשיים שהוא צופן לבנו, לדן, ופורץ בבית השלישי בקריאת כאב פחד ותפילה: 'לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'!'. משה בברכתו לשבטים, כבר לא ממשיל את דן לנחש, אלא ל...

וּלְדָן אָמַר:

'דָּן גּוּר אַרְיֵה,

יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן.'[5]

איש השוליים, מצליח לעיתים להגיע אל המרכז ואף אל הפסגה. הוא אמנם עדיין 'גור', אבל לגור יש אופק של התקדמות אל גג ההיררכיה. פן נוסף של השוליים, יתגלה לנו מתוך התבוננות בשיר של המשוררת רחל:

סָפִיחַ

הֵן לֹא חָרַשְׁתִּי, גַּם לֹא זָרַעְתִּי,

לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי עַל הַמָּטָר.

וּפֶתַע, רְאֵה-נָא!  שְׂדוֹתַי הִצְמִיחוּ

דָּגָן בְּרוּךְ שֶׁמֶשׁ בִּמְקוֹם דַּרְדַּר.

הַאִם הוּא סְפִיחַ תְּנוּבוֹת מִקֶּדֶם,

חִטֵּי חֶדְוָה הֵם, קְצוּרִים מֵאָז?

אֲשֶׁר פְּקָדוּנִי בִּימֵי הָעֹנִי,

בָּקְעוּ עָלוּ בִּי בְּאֹרַח רָז.

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, שַׁדְמוֹת הַפֶּלֶא

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, וּגְמֹלְנָה חִישׁ!

אֲנִי זוֹכֶרֶת דִּבְרֵי הַנֹחַם:

תֹּאכְלוּ סָפִיחַ וְאַף סָחִישׁ.

המרכז של השדה, מתוכנן וצפוי. השוליים, הספיחים, צומחים בבלי דעת, מפתיעים. והנה, דווקא הם, גורמים לשמחה, לתחושת הפלא. הם שיריים מתקופה של שפע, תנובות מקדם. אז הם, השוליים, לא נחשבו. אבל עכשיו, בשעת העוני, הם עולם ומלואו, הם הרז המהווה נחמה.

דן שלנו, היה בן שפחה. ילד שוליים דחוי במשפחה היררכית. אבל דווקא הוא וזרעו, בימות הרעה, הצמיח ספיח - שמשון. דווקא הוא הביא נחמה וישועה למשוועים לה. היפה הוא, שאבא שלו ראה את זה. אמנם יעקב לא הצליח למנוע את הדחייה של הבנים את דן, אבל הוא נתן לו את המתנה הגדולה ביותר שאב יכול לתת לבנו: הוא ראה אותו.

---

[1] בראשית מ"ט א' - ב'.

[2] בראשית ל' א' - ו'.

[3] שם ל"ז ב'.

[4] שם מ"ט ט"ז - י"ח.

[5] דברים ל"ג כ"ב.