על הידיעה [פרשת וארא]
סוגיית הכרת אלוהים, היא מהסוגיות העמוקות שספר שמות נוגע בהן כמה פעמים.
אחת מהן, מופיעה בפרשתנו:
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה,
וַיֹּאמֶר אֵלָיו:
'אֲנִי ה'.
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב
בְּאֵל שַׁדָּי
וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם'.[1]
בכתיבת הפסוקים האלה בדף הזה, באה לידי ביטוי הפרובלמטיקה בה נעסוק. אני
כתבתי 'ה'.', אבל בתורה כתוב שם הווייה. אינני כותב אותו, כמסורת היהודית האוסרת
את כתיבתו - חוץ מאשר בספר התורה, ואת הגייתו בכלל. נותיר את הבעיה הזאת כמות
שהיא, ונפנה לשתי שאלות פרשניות העולות מצמד הפסוקים האלה. ראשית - מה פשר הביטוי
'לא נודעתי'? 'לא ידעתי'? או 'ידעתי אבל...' שנית - למרבה הפלא [אלא אם כן נניח
הנחות ביקורתיות], ישנם מאה ארבעים וארבעה מופעים של שם הוויה בספר בראשית. מתוכם,
שניים בהם השם מופיע בדברי ריבונו של עולם אל האבות:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אל אברם]:
'אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים
לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת
לְרִשְׁתָּהּ. [2]
וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו [על יעקב]
וַיֹּאמַר:
'אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי
יִצְחָק
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ
לְךָ אֶתְּנֶנָּה
וּלְזַרְעֶךָ '. [3]
אז הנה, גם האבות יודעים את השם. לא שמענו שהם עוצרים את השיחה ואומרים -
'רגע, אינני מבין את המילה הזאת...'
הפרשנים פתרו את השאלה הראשונה, ובעזרתה את השנייה: רש"י מפרש,
'נודעתי' - 'ניכרתי'. הפסוקים בהם הופיע שם הוויה הם פסוקי הבטחה, אבל לא קיימתי
אותה בתקופתם ולכן מידת אמיתותי לא ניכרה להם. הרמב"ן כותב שמכיוון שלא נעשו
לאבות ניסים גלויים, שם הוויה לא ניכר אליהם. כבר מפירושיהם עולה, כי יש כמה רבדים
של ידיעה. אני אינני יודע איך אומרים 'עץ' בסינית, אם מישהו יאמר לי - אדע את
המילה. יש מצב אחר בו אני יודע את המילה, אך היא לא מופנמת בתודעתי. כנראה שזה
האזור של פרשנות רש"י והרמב"ן. אוסיף עוד רובד, על בסיס הפסוק:
וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ
וַתַַַּר וַתֵּלֶד אֶת קִיִן
וַתֹּממֶר
'קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'.'[4]
ה'ידיעה' כאן איננה ידיעה של ידע, אלא חיבור. החיבור הזה הוא היוצר
קניין. זה חלק מהרבדים הנוספים של מושג הידיעה.
בואו ונרחיב את ההתבוננות שלנו במושג הידיעה, ביחס לשמות. ראו נא את
הפרשה המיוחדת והקשה הזאת:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית,
וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי,
בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
יאי-י
בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.
וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל,
וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה,
וְשֵׁם אִםֹֹּּם
שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי
למטה דאהן.
וַיַּנִּיחַנוּ בַּמִּּשּׁשׁ
לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
'הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה,
וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ,
וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר:
'אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו
וְנָשָאא חֶטְאוֹ.
וְנֹקֵב שֵׁם ה'
מוֹת יוּמָת
רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה
כַּגֵּר כָּאֶזְרָח
בְּנָקְבוֹ שֵׁם
יוּמָת.'[5]
כנראה שהיה הרבה כאב בלבו של האיש שאביו מצרי, אפשר לשער שמוצאו השונה
היה חלק מהעילה למריבה או לפחות מכלי השפה שהוטחו בו. לא ברור אם הוא קילל את
ריבונו של עולם, או נקב את השם ככלי מלחמה - הקללה - נגד האיש שרב איתו. מכל מקום,
שני המעשים נאסרו בפסוקים שלאחר מכן. המשנה מוסיפה עוד על האופן המיוחד בו עוסקים
כשבאים לדון בבית הדין איש שנקב את השם:
המגדף אינו חייב עד שיפרש השם.
אמר רבי יהושע בן קרחה:
'בכל יום דנין את העדים בכינוי -
'יכה יוסי את יוסי'.
נגמר הדין
לא הורגים בכינוי
אלא מוציאים כל אדם לחוץ
ושואלים את הגדול שבהן
ואומרים לו:
'אמור מה ששמעת בפירוש'
והוא אומר
והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין
והשני אומר:
'אף אני כמוהו'
והשלישי אומר: 'אף אני כמוהו'.[6]
איזו רתיעה מלומר את השם המפורש, קריאה בכינוי 'יוסי' במקום יוד הא וו
הא, ולבסוף כשאומרים אותו בהקשר הזה - קריעת הבגדים. יש עוד הקשר, חיובי, של הגייה
יוצאת דופן של השם. הכוהן הגדול, בעבודת יום הכיפורים, היה הוגה את השם המפורש.
והנה כך מתארת המשנה את ההתרחשות:
והכהנים והעם העומדים בעזרה
כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן
גדול
היו כורעים
ומשתחווים
ונופלים על פניהם
ואומרים:
'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.[7]
הרגישות לכוחה של המילה, עברה גלגולים שונים ומשונים, והגיעה גם לענפים
רחוקים של הזהות היהודית. הסופר היהודי אמריקאי פיליפ רות, מתאר את חיי היהודים
באמריקה, מתרכז בקהילות שהחיבור בינם ובין המורשת היהודית רופף וקלוש. והנה כך הוא
כותב בספרו 'מה מעיק על פרוטנוי?':
...כן, אני מוכרח לוותר, מוכרח,
ביחוד משום שאני יודע מה עבר על אבי, איזה סבל, סבל רגע אחרי רגע במשך עשרות אלפי
הדקות, שהיו דרושות לרופאים כדי לקבוע, ראשית, שמשהו גדל ברחמה של אמי, ושנית, אם
הגידול שאתרו, בסופו של דבר, איננו גידול ממאיר... אם מה שיש לה... אה, אותה מילה,
שאף איננו יכולים לאייתה בשלימותה הנוראה! אותה מילה, שאנו מרמזים עליה רק בראשי
תיבות, שהיא עצמה סיפקה לנו לני כניסתה לבי החולים לבדיקות: סמך ריש
וגענוג! את הטית והנון לא היינו צריכים עוד לשמוע אחרי כן כדי להיות
מבוהלים עד צאת הנשמה! כמה היא אמיצה, מסכימים כל קרובינו, לבטא כך את שתי האותיות
האלה!
... ואחר קיימת אותה מילה, שאנו ממתינים
וממתינים וממתינים לשומעה, מילה שלכשתופטר, תחזיר למשפחתנו את מה שעכשיו נראה
כחיים נפלאים ומשביעי רצון ביותר, אותה מילה שצלילה צליל עברי באוזני, מעין ברוך
השם - ברוך השם שאין זה גידול ממאיר! ברוך אתה השם הלוואי שלא יהיה זה גידול
ממאיר! ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם, שיהיה זה גידול לא ממאיר! שמע ישראל,
ויאירו פניך, והשם אחד, וכבד את אביך, וכבד את אמך, אני אבטיח, אבטיח - רק שלא
יהיה זה גידול ממאיר! [8]
אם כוחן של המילים נובע מכוח מאגי - זה פחות מעניין [אותי]. אם מדובר
ברגישות לשפה, לרבדיה, בכוחה לעצב מציאות ומחשבות ורגשות - זה מאוד מעניין. האבות
ידעו את שם ההוויה, אך הוא לא נודע להם. הוא היה מונח בקרן זווית של התודעה, ללא
הכוח המחולל מציאות מחשבה ורגשות. מעתה - זה השם שיהיה לו את הכוח הפועל הזה. לאיש
המקלל היה השם בעל כוח שכזה, לכן אסור לו לנקוב אותו ולקלל בעזרתו. המילים של
החולי הם גלגוליה המחולנים של תחושת שפה שכזאת. מילים טובות ומיטיבות, הן הצד השני
של המטבע היכול לברוא עולם, לפתוח לבבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה