על הגבול [פרשת כי תצא]

 

על הגבול [פרשת כי תצא]

 

במהלך מקבץ המצוות בפרשת כי תצא, מופיעה ה'חבילה' הבאה:

 

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז - צֶמֶר וּפִשְׁתִּים - יַחְדָּו.

גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ, אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ. [דברים כ"ב ח' - י"ב]

 

התבוננות בקבוצת המצוות מורה: המצווה הראשונה יוצרת גבול לגג הבית, האחרונה - מסמנת את גבול הבגד. שלוש המצוות שבתווך - כלאי הכרם, כלאי בהמה חורשת, כלאי הבגד - עוסקות בסדר, בהבחנה בין המינים ואיסור הבלבול ביניהם. זה גם סוג של גבול.

מושג הגבול מעסיק אותי רבות, כתבתי עליו כמה פעמים. עתה, אל מול קבוצת המצוות האלה, ניעורות עוד מחשבות ותובנות. האנטי תזה לגבול, הוא הכאוס. בלשון כתבי הקודש, כאוס הוא תוהו ובוהו. כל מעשה הבריאה מורכב מהיצירה ומההבדלה, בין אור לחושך בין מים לשמים. לאחר מכן - בין טוב לרע. השמירה על הגבול, היא השמירה על הקיום. כך מורה  משורר תהילים, בעיבוד שלו למעשה הבריאה:

 

יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.

מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.

יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.

גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. [תהילים ק"ד ה' - ט']

 

לאחר מעשה היצירה, יש אימה המרחפת באוויר. המים עלולים לטשטש למחוק ולעבור את הגבול, הארץ תשוב לתוהו ולבוהו. זה מה שקרה במבול, כמעט הכל נחרב.

המפעל של סוקרטס, היה המצאת ההגדרה. הוא הבחין שהאדם הוא יצור מדבר, כלי הדיבור הן המילים. אבל המילים הן מטושטשות, עד שלא תעבורנה בכור התבונה המבהירה ומחדדת את גדרות ההגדרה. אני מדבר על אומץ? אבל מה מבחין בין אומץ לפזיזות? מה בתוך גבול ההגדרה, ומה מחוץ לה?

זה גם היה הפרויקט של החכמים. הם לקחו מושגים מכתבי הקודש, והתעקשו לשים להן גבול מדויק. מה כלול בהגדרת סוכה, ומה מחוץ לגבול. והדופן, המחיצה - אף הן מילים שצריכות להיהפך להגדרות מדויקות. לא מתוך קטנוניות ודווקאיות, אלא מתוך מחשבה גדולה על חשיבותו של הגבול.

חכמים התבוננו בשאלה המציאה. אדם מוצא גוזל על הקרקע. אולי הוא נפל משובך סמוך, אולי לא. אם הוא נפל מהשובך - הוא שייך לבעל השובך, אם לא - הוא שייך למוצא. הם קבעו גבול: עד עשרים וחמש אמה הגוזל שייך לבעל השובך, מעבר לכך - למוצא. קם רבי ירמיה בבית המדרש ושאל: 'ומה יקרה אם רגלו האחת בתוך עשרים וחמש אמה, והשנייה מחוץ להן?' על כך, הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש. מדוע? האם מפני שהוא דווקאי, מעצבן? השופט משה זילברג בספרו החשוב 'כך דרכו של תלמוד', מורה כי לא זאת היתה הסיבה. רבי ירמיה ערער על שיטת הגבול. הוא טען שאין לשרטט גבול מדויק, אלא גבול מטושטש - כזה כאילו בערך. זאת טענה חזקה. הוא טוען שהיא הרבה יותר ריאלית. אבל חכמים אחזו בשיטת הגבול. הם חשבו שקביעת גבול מדויק חשובה לאדם. לא מפני שהיא מכוונת בדווקא לאמת, אלא מפני שהיא עושה סדר. מי שמערער על שיטת בית המדרש, אין לו מקום בבית המדרש. זה המועדון, מועדון אנשי הגבול.

מעניין מה היתה הסיבה שהחזירו את רבי ירמיה לבית המדרש. לא מכיוון שחזר בו, לא מכיוון שהפך לחסיד של גבולות. הגיעה אליו שאלה והוא כתב בתשובה:  'אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה...'  [בבא בתרא קס"ה ע"ב]. חכמים חשבו, מי שאין לו גבול הופך להיות גאוותן ושחצן. איש הגבול, הוא גם עניו וצנוע. כשראו ששב רבי ירמיה אל מידת הענווה, שיערו ששוב יש לו גבול והוא יכול לחזור לבית המדרש.

המשוררת וסילבה שימבורסקה, מתבוננת באופן מקורי - כדרכה - על הגבול:

 

 

עננים

 

בתיאור של עננים

יהיה עלי למהר מאוד -

שבריר שנייה

וכבר הם לא כשהיו, מתחילים להשתנות.

 

טבעם -

לעולם לא להשתנות,

בצורה, בגוון, בתנוחה, במערך.

 

פטורים לחלוטין ממשא הזיכרון,

נישאים בקלות מעל לעובדות.

 

איזה מן עדים אלה לעולם -

מתפזרים תכף ומיד לכל העברים.

 

בהשוואה לעננים

דומה כי החיים איתנים,

כמו יציבים, כמעט נצחיים.

 

לעומת העננים

אפילו אבן נראית כאח

שניתן לסמוך עליו,

ואילו הם, מה נאמר, בני דודים רחוקים,

קלי דעת.

 

יתקיימו להם בני האדם, אם רצונם בכך,

אחר כך מת כל אחד מהם בתורו,

להם, לעננים, לא נוגע כהוא זה

כל המחזה

המוזר הלזה.

 

מעל חייך שנשלמו

וחיי שטרם נשלמו,

הם צועדים בסך ובהדר, כדרכם מאז.

 

לא חייבים איתנו למות,

לא חייבים להראות על מנת לשוט.

 

העננים הם קיום ללא גבולות. הם גם עוברים מעל לעובדות מבלי להתחשב בגבולות שלהן, והם גם משתנים בעצמם כל הזמן. אין גבולות לעצמי שלהם, אין להם אפילו משא של זיכרון. חשוב שתהיה גם נקודת קיום כזאת, לראות את המציאות גם מנקודת מבט ללא גבול, ללא זהות קבועה. אבל הבחירה של מקורות היהדות היא בדרך הגבולות. לשים גבול לגג - כדי שהאחר לא ייפול ולא ייפגע. לשמור על הגבול בין המינים, על הזהות. לשים גבולות לבגד, הם הגדילים, הציצית שהיא לזיכרון...