על התלונה [פרשת בשלח]

 על התלונה [פרשת וישלח]

 

בפרשתנו מופיעה גיבורה חדשה: התלונה. יש אסופת תלונות בספר שמות, בספר במדבר ואחת בספר יהושע. יותר אין בכל כ"ד כתבי הקודש.

 

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

'מַה נִּשְׁתֶּה?!'

[שמות ט"ו כ"ד]

 

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

'מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר

בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע

כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה

לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה

בָּרָעָב.'

[ט"ז ב' – ג']

 

יש לי רושם שמשה הוכה בהלם מהתלונות. אני למד זאת, ממספר הפעמים שהוא חוזר בדבריו על מושג ה'תלונה':

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

'עֶרֶב,

וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וּבֹקֶר,

וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה',

וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ?'

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:

בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ

בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו

וְנַחְנוּ מָה,

לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'.'

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן:

'אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

קִרְבוּ לִפְנֵי ה', כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם.'

[ו' – ט']

 

בואו ונתבונן במושג ה'תלונה'. על פניו, בשפה התנ"כית, זהו מושג בעל קונוטציה שלילית. המתלונן נתפס בכתבי הקודש כאדם חלש, שאינו יודע לדחות סיפוקים מפני היעדים הגדולים, כפוי טובה שאינו מכיר את גודל השעה. על פניו, התלונה היא ביטוי לחולשה האנושית, בעולמו של האדם הראוי אין לה מקום.

אבל, אפשר להמשיג את ה'תלונה' באופן אחר. אפשר לראות אותה כתת מושג של מושג רחב יותר: ה'ביקורת'. על פניו, בתמונת עולם בה יש 'אלוהים' ויש מנהיגות רוחנית המייצגת אותו, גם הביקורת היא מושג שלילי. אלא, שאופיים של כתבי הקודש הממשיך גם כתכונת יסוד של משנת החכמים, רואה בביקורת מושג חיובי. רחוק הדבר מלהיות מובן מאליו, שאברהם עומד לפני ריבונו של עולם ואומר לו:

 

'חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע,

וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע,

חָלִלָה לָּךְ

הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!'

[בראשית י"ח כ"ה]

 

רש"י, בעקבות החכמים, מעצים ומרחיב את הביקורת:

 

'חלילה לך' - ואם תאמר: לא יצילו הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים?!

'חלילה לך' - חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל, צדיקים ורשעים. כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה.

'כדבר הזה' - לא הוא ולא כיוצא בו.

'חלילה לך' - לעולם הבא.

'השופט כל הארץ' - נקוד בחטף פת"ח ה"א של השופט לשון תמיהה: וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת?!

 

חכמים לא היססו להעמיד את גיבורי כתבי הקודש כמבקרים את ריבונו של עולם, אף במקום שפשוטו של מקרא לא מחייב זאת:

 

ואמר רבי אלעזר: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: 'ותתפלל על ה' ' - מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה. [ברכות ל"א ע"ב]

 

בואו ונעמיק את ההתבוננות במושג ה'ביקורת'. הביקורת, לא מקבלת את הנתון כפי שהוא. היא חותרת לשורשיו ההיסטוריים ['...בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר...], משווה את הנתון למצב הקודם, בוחנת את ההתפתחות. היא חותרת להבין אינטרסים ומגמות [לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב], מציעה פרשנות חלופית להתרחשות. התלונה והביקורת כשהן לעצמן, הן תופעות חיוביות במקורות היהדות. הן מקפלות בחובן את לקיחת האחריות, את הניסיון לתקן את המציאות. הן יכולות להיהפך לשליליות, אם הפרשנות – כמו במקרה שבפרשתנו – היא פרשנות שלילית. הן יכולות להיהפך לשליליות, אם המניע – כמו בפרשתנו בניגוד למניע של אברהם או של חנה – הוא מניע אגואיסטי נהנתני ולא מניע ערכי מוסרי.

ה'תלונה' יכולה להיות עכורה, מי אפסיים המכתימים את האידיאה ואת החתירה ההרואית אליה. אבל אפשר לזקק אותה. הדרך האחת, היא 'ניסור המידות', פירוק הרכיבים השליליים והותרת הביקורת החיובית. הדרך השנייה, היא עידון. בשירת ימי הביניים, ישנה קטגוריה של 'שירי תלונה'. המשורר, ניהל גם את השיח היומיומי שלו בדרך השיר, ופנה אל נמעניו לעיתים בשבח והתפעלות, לעיתים ב... תלונה. [תודה לידידי ד"ר יהושע גרנט, שהביא את הדוגמאות]. הנה כך פותח רבי שלמה אבן גבירול שיר תלונה:

 

מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה,

וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק ־ יִבְכֶּה לְבָבִי / 

 

ואם תאמרו כי המדובר בתלונה 'גדולה', לא כבפרשתנו בהן התלונות 'קטנות' על בשר ומים, ראו נא את סיום שיר התלונה של יצחק אבן כלפון לנגיד שנהג לתמוך בו:

 

זְכַרְתַּנִי, זְכָרָךְ אֵל לְטוֹבָה,

כְּאֶלְקָנָה בְזָכְרוֹ אֶת- פְּנִנָּה.

וְשָׁלַחְתָּ גְבִינָה לִי לְמָנָה,

וּמַה- יִּדְמֶה בְּיוֹם אֶחְמוֹל גְּבִינָה. 

 

האפוס הגדול של ס. יזהר על מלחמת השחרור, 'ימי צקלג', פותח בתלונה. התלונה מושמעת מפיו של אחד הלוחמים, שאול. היחידה מקבלת פקודה לעבור ממקום מושבה בנגב, לגבעה חדשה.

 

הגע בנפשך: לצאת עתה לבקש צרות! ומי? שוב אותם, שאם יש מעשה ראוי להם כערכם, אינו אלא לחיצת יד, משא פרידה קצר אך נרגש, ושילוח לחופשת שבועיים – שלושה. תחת זאת, באים פתאום צוהריים בהירים, ולוקחים וזורקים אתכם מי יודע אנה – כאילו לא כלום. כאילו הייתם עדיין אותו בוסר ירוק, שקצת חוצבים להבות באוזניו והוא תופס סטן וקופץ ומגמא ארץ ורץ עד נפלו. אדרבא – היה שאול ממשיך, שלולית הצל מתחת האשל, לרטון ולמחות  - אם חשבונות בוא חשבון: כל סיכום ישר אומר – חופש, כל בדיקת עובדות אומרת – חופש, ואם לצדק – בוודאי חופש. זה הכל. ואשר לשאר – התמו דרדקים וכל מיני פרצופים מן הארץ, תמיד תמיד אנחנו?  

 

קורותיו של הספר, הן שיקוף של היחס של החברה לתלונה. הספר כולל מחשבות והרהורים של קבוצת הלוחמים הצעירה על פשרה של המלחמה, על הטעם שבה, על המוסריות שבה, תוך השוואה לדור האבות החלוצים שאמונתם במפעל הציוני היתה שלמה יותר. הוא הותקף מימין בטענה שהוא מערער את רוח הצעירים ויכול להוביל אותם לא לשרת בצבא. הוא הותקף משמאל בטענה שהוא מעצים את מקומו של הצבא ושל המלחמה באתוס הציוני. זוהי דרכה של תלונה מאז תלונת אבותינו בפרשה: הללו יאמרו – היא מערערת את הביטחון בצדקת הדרך, והללו יאמרו היא חלולה מפני שהיא לא כללה מרד בהמשך ההליכה לארץ ישראל. תורת האיזונים של מקורות היהדות מותירה את התלונה על מקומה, על חסרונותיה ועל יתרונותיה.