השפה הדתית הנסתרת - על השפה הדתית של מגילת אסתר

השפה הדתית הנסתרת - על השפה הדתית של מגילת אסתר

 

פורים הינו חג מסדר שני, ביחס לחגים המתוארים בתורה. למרות זאת זכה למעמד מיוחד, יש שהשוו אותו ליום הכיפורים, ויש שהורו כי הוא היחיד שלא יתבטל לעתיד לבוא. מה ייחודו ומה סוד קסמו? יש השמים את האצבע על הנסתר שבו, 'אסתר מן התורה מניין? שנאמר: ואנכי הסתר אסתיר...' [חולין קל"ט ע"ב]. אף אנו נלך בדרך זו, אך נעמיד מבט אחר על ההסתר. נראה את הנס כמכונן שפה דתית ייחודית, החורגת מגבולות הדתיות המוכרת. השאלה שתכונן את עיוננו, היא – מהו הנס הנסתר? בכדי לענות על שאלה זו נצטרך להגדיר את ניגודו – הנס הגלוי. כדי להגדיר את הנס הגלוי נצטרך להגדיר את מושג הנס כשהוא לעצמו, וכדי להגדיר את זה עלינו להגדיר את ניגודו – הטבע.

 

הטבע

 

את הטבע נגדיר כקבוצת אירועים, המקושרים ביניהם על ידי קַשַר הסיבתיות בגבולות המציאות עליה מעידים החושים. החושים יכולים להתרחב על ידי כלים מכלים שונים, ולעיתים אף על ידי חריגה של ההשערה התבונית מגבולותיהם. אך גם חריגה זו באפשרויותיה הרחבות ביותר, לא תפצע את גבולות האירועים אל עבר ישים מטאפיסיים. הגשם היורד מקושר בקשרי הסיבתיות לעננים ולזרמי האוויר, ולכן נכלל בקטגוריית הטבע.

 

הנס

 

הנס הוא פציעה של הקשר הסיבתי שבין האירועים, על ידי גורם שמעבר לאירועים הכלולים בגדרי הטבע. 'אצבע אלוהים היא' מכריזים החרטומים, ובכך מגדירים את האירוע כנס.

 

הנס הגלוי

 

הנס הגלוי הוא צירוף אירועים שההכרה כפויה להכיר בו כנס, מאחר שאין קשרי הסיבתיות שבגבולות הטבע יכולים להעמיד את האירוע כתולדה של אירוע אחר. הים הנבקע לשניים איננו יכול להתקשר בקשר סיבתי לרוחות או לזרמי המים, ולכן כפויה ההכרה להכיר בו כנס. 

 הנס הנסתר [א]

 

מהו הנס הנסתר? לכאורה ההגדרה הנגזרת מהגדרת הנס הגלוי, היא שהנס הנסתר הוא צירוף של אירועים שההכרה איננה כפויה להכיר בהם כנס. את הניצחון של המעטים על הרבים, אפשר להעמיד על קשרים סיבתיים  שבגבולות הטבע. אך אפשר להעמידו גם על קשרים סיבתיים שמעבר לגבולות הטבע, ואפשרות זו כוללת אותו בגבולות הנס אם כי הנס הנסתר.

 

ביקורת הנס הנסתר [א]

 

יש המעמידים את הנס הנסתר על אפשרות במבט ראשון, המתבטלת במבט שני ומעמיק ממנו. המבט השני חושף כי אי אפשר להעמיד את המאורעות, בעזרת קשרי הסיבתיות שבגבולות הטבע. אלא שאם זהו הנס הנסתר, אין הוא שונה באופן מהותי מהנס הגלוי. כל ההבדל הוא רק במבט הראשוני, המתגלה כשטחי ומוטעה.

 

עוד ביקורת הנס הנסתר [א]

 

יש המעמידים את הנס הנסתר על אפשרות מתמידה, לעולם אפשר להעמיד את המאורעות או במסגרת הטבע או מחוצה לו. גם על פי אפשרות זו מאבד הנס הנסתר את יחודו. מאחר שיש אפשרות לפרשו במסגרת הטבע, הרי משמעו אינו פריצה של האחר אל העולם אלא פרשנות של העולם. כך אפשר להעמיד גם את הטבע עצמו, לפרשו על ידי מערכי סיבתיות שיסודם באחר האלוהי. היותו של הנס שונה מהטבע הפרוזאי, נשחקת אם הולכים בדרך זו.

 

התנאים להעמדה שונה של הנס הנסתר

 

עתה אפשר לשרטט את התנאים להגדרת הנס הנסתר. על הנס הנסתר להיות נסתר, כך שלא יתלכד עם הנס הגלוי. אך על הנס הנסתר להיות מובחן מאירועים שאינם נס, כך שלא יתלכד עם הטבע. קריאה במגילת אסתר מאפשרת בניית מושג העומד בדרישות אלה.

 

 

 

התנאי הראשון: שפה ללא 'אלוהים'

 

ההכרות עם התופעה, אין בה כדי להקהות את ייחודה: ספר שברור לקורא כי הוא מתאר תופעה דתית וחוויה דתית, נכתב ללא מושג היסוד של השפה הדתית: שם 'אלוהים'. יש להעמיד את התופעה הזאת במלוא חומרתה, אין זה תעלול ספרותי כאמצעי למטרה. המגילה כתובה בשפה דתית מיוחדת, שאיננה מכילה את שם 'אלוהים' על כל המשתמע ממנו. לעניין ה'נס': השפה של המגילה איננה יכולה לתאר את המאורעות בשפת הנס הגלוי, כלומר – ליחס את הקשר הסיבתי לאלוהים. מכאן עולה הגדרה חדשה לנס הנסתר, הוא נסתר מעין הצופה – הסובייקט – ושפתו. תוספת של שפה דתית אחרת – גלויה – כגון בברכות המגילה או ב'על הניסים', פוגמת בשפה הדתית של המגילה כפי שהיא לעצמה. כדי לעמוד על תכונותיה של שפה מיוחדת זו, יש לשים את התוספות הללו בסוגריים. אם נוקטים בהעמדה חמורה שכזאת, מה הופך את השפה של המגילה לשפה דתית?

 

התנאי השני: הבחירה

 

הבוחר בחר במגילה, והניח אותה בתוך כתבי הקודש הכתובים בשפה דתית גלויה. הבחירה הזאת מעידה על 'אובנתא דליבא', כי למרות העדרו של 'אלוהים' מהמגילה, שפתה היא שפה דתית. מכאן נקלעת התודעה לאנטינומיה, המכריחה אותה לפרוץ את גבולותיה ולהעמיד שפה דתית חדשה. מהי? בשלב זה עדיין אין אנו יודעים, אך אנו יודעים כי היא שפה דתית למרות ש'אלוהים' לא נמצא בה.

 

התנאי השלישי: אופן הסיפור

 

בשפה החילונית מסופר סיפור ההיסטוריה, על ידי שימת האירועים זה לצד זה וקישורם בעזרת קשר סיבתי טבעי. תנאים חומריים מסוימים, גורמים להתרחשות כזאת וכזאת. פעולה של אדם מולידה תוצאות כל שהן. בשפה הדתית הגלויה מסופר סיפור ההיסטוריה, על ידי שימת האירועים זה לצד זה וקישורם בעזרת קשר 'אלוהי'. האדם או העם עושה את הרע, ואלוהים מעניש אותו במניעת גשם. בשפה הדתית המיוחדת של המגילה, מושמים האירועים זה ליד זה ללא קשר. מיאונה של ושתי ליד בקשת מלכה חדשה, מציאת אסתר ליד חשיפת בגתן ותרש על ידי מרדכי. גידולו של המן ליד סירובו של מרדכי להשתחוות, הגזירה ליד בואה של אסתר אל המלך שלא כדת. כך ממשיכה המגילה להניח את אירועיה זה לצד זה, משוחררים מקשרי הטבע אך אינם אחוזים בקשרים דתיים. אופן סיפור זה איננו תנאי מספיק לשפת הנס הנסתר, אך הוא תנאי הכרחי לה. התנאי הרביעי נבנה על גביו ומשלים אותו.

 

התנאי הרביעי: מבט לאחור מול מבט לפנים

 

קבוצת כל סדרות האירועים המונחים זה לצד זה ונסקרים לאחור [מהאירוע האחרון ועד לראשון], כוללת בהכרח סדרות בהן הצירוף הוא מעניין, מפתיע או מועיל לצופה. אלפי אנשים ממלאים טופס של הגרלה, ואחד מביניהם ניחש את צירוף המספרים הזוכה. אותו אחד יכול לספר את האירועים שהובילו לבחירה בצירוף זה, ובמבט לאחור הם יראו כמופלאים. ['חשבתי לרשום 5, אבל שמעתי את בני צועק – ניצחנו '4:0' ולכן רשמתי 4']. צירופים לאחור שכאלה אינם נכללים בגדר הנס. מה שאין כן צירופים במבט קדימה. כשמנסה מרדכי לשכנע את אסתר לבוא אל המלך להתחנן על עמה למרות שלא נקראה אליו שלושים יום, הוא אומר: ...אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. המבט הזה צופה את התוצאה לפנים – רווח והצלה יעמוד ליהודים, ולכן הוא יוצא מגדר התיאור הטבעי אל עבר ממלכת הנס. אילו היה מרדכי אומר: כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, אלוהים יעזור ליהודים – הרי שהיה מדבר בשפה הדתית הגלויה, במחוזות שבין ביטחון דתי ובין נבואה. אך מרדכי אומר ממקום אחר, ביטוי המורה על מקום בתוך המציאות הטבעית. נמצא – מה שמבדיל את התיאור משפה טבעית, הוא בניית סדרת אירועים מההווה אל העתיד. מה שמבדיל את התיאור משפת הנס הגלוי, הוא בניית סדרת האירועים בגבולות הטבע ללא חריגה מהם.

 

התנאי החמישי: חוסר וודאות

 

מרדכי חותם את דבריו בביטוי ומי יודע..., ביטוי מיוחד שיש לעמוד על אופיו. השפה הדתית הגלויה מאופיינת בוודאות, ראשיתה בידיעה המגיעה מאלוהים וסופה בוודאות המתבססת על אמונה. מה שאין כן שפת הנס הנסתר, היא שפה של ספק ושל שמא – של השערה. אילו היה מרדכי מדבר בשפה הדתית הגלויה, היה אומר לאסתר: לעת כזאת הגעת למלכות. אילו היה מרדכי מדבר בשפה הטבעית, לא היה מעלה מחשבה טליאולוגית [תכליתית] שכזאת. מרדכי מדבר בשפה הדתית הנסתרת, לכן הוא מניח את האירועים זה לצד זה. הוא סוקר את האירועים גם מההווה קדימה אל העתיד, ומוסיף השערה צנועה ומסופקת -  מי יודע... ויושם אל לב: ישנה סתירה בין מי יודע זה, ובין הוודאות של רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר שתוארה בתנאי הרביעי. השפה הדתית הנסתרת איננה חפה מסתירות, אך סתירותיה משרטטות את מקומה. המי יודע  נגזר מההכרעה שלא לחרוג אל מעבר לגבולות הטבע, הוודאות של רווח והצלה יעמוד ליהודים נגזרת מהחריגה הסמויה. לא לחרוג ולחרוג באופן סמוי, אלה קוטבי האנטינומיה המכוננים שפה זו.  

 

התנאי השישי: זהות

 

אם התנאים הקודמים התייחסו לעלילה, התנאי הזה מתייחס לדמויות. מהי הדמות המתאימה לעולם הנס הנסתר? הדמות הזאת שונה מדמויות אחרות, אך ההבדל – כאופיה של שפה זו – נסתר מן העין.

על הכנות הנערות לקראת המפגש עם המלך, מסופר במגילה באופן קריקאטורי וסרקאסטי: ובהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך אחשוורוש, מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חודש, כי כן ימלאו ימי מרוקיהן, שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים. ובזה הנערה באה אל המלך, כל אשר תאמר ינתן לה, לבוא עימה מבית הנשים עד בית המלך... ובהנגדה המסופר על אסתר: ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דוד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא ביקשה דבר...

מה פשר ההבדל? האם כאן הבדל אופי, הבדל תרבות או הבדל הנעוץ בשפה הדתית? בצידו של הבדל זה, בסמיכות מופיע הבדל אחר: וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן ציווה לו המלך, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה. אף כאן לא ברור מדוע מרדכי לא כורע, האם זה אופיו הסרבני, תרבות של כבוד, או בת קול דתית. חכמי המדרש חקקו עבודת כוכבים על ליבו של המן ובכך הפכו את הסרבנות לסרבנות דתית חשופה, אך בכך חרגו מפשוטו של מקרא. גם אם מעשהו של המן כשהוא לעצמו מתפרש לפחות בשלושה אופנים, המן בחר לשלול את האופן האינדיבידואלי: ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לא את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש, עם מרדכי. ועדיין יש מרחב לפרשנות תרבותית בצידה של פרשנות דתית. בדברי המן למלך נראה כי המרחב מצטמצם, ובכל זאת אין הוא חורג אל מחוזות השפה הדתית הגלויה: ויאמר המן למלך אחשוורוש: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים... השונות היא שונות של העם, והדגש הוא על הדת. אך הדת כאן יכולה להיות חוק תרבותי, ויכולה להיות חוק דתי. כאן נצרף את התנאי השני, ונכריע כי הבחירה לשים את המגילה בתוך כתבי הקודש משמעה כי מדובר כאן בשפה דתית. אך זאת שפה דתית מיוחדת, השונה מדתי כל דתיות גלויה ומוכרת. ישנה חוקיות בשפת המגילה, שאיננה מאפשרת לה להביע משפט בשפה דתית חשופה. האדם של המגילה – בין בהופעתו הנשית באסתר ובין בהופעתו הגברית במרדכי – אינו יכול לדבר בשפה דתית גלויה, והצופה בו איננו יכול לתאר אותו בשפה שכזאת. זאת מהותה של הדתיות הנסתרת, שהשפה – הפנימית והחיצונית – איננה מגיעה למחוזותיה.

 

התנאי השביעי: התגובה

 

התגובה למאורעות בשפה הדתית הגלויה היא התייחסות אל האלוהים, ההתייחסות הראשונית היא בתפילה אך ישנה עוד קבוצת תגובות בשדה הזה. מה שאין כן התגובות במגילה שאינן משתייכות לשדה זה, ונחלקות לשני סוגים. אל הסוג האחד משתייכת התגובה הכוללת שעיצבה את החג לדורות: על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות, עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב, ומשלוח מנות איש לרעהו. ההתמקדות בשמחה וביחס אל הריע, מבליטה את העדר השימוש בשפה הדתית הגלויה. היכן היא התפילה? היכן הברכה? היכן ההודאה לאלוהים? בעולמם של חכמים ישנן שתי מגמות, האחת משלימה את החסר במגילה [כגון בתוספת לתפילה ולברכה, או בברכות המגילה] והשניה מתרצת אותו [כביחס להלל]. אך התופעה כשהיא לעצמה חדה וחריפה. משמעה הוא אחד מבין שניים: או שאכן אין משמעות דתית לתגובה, או שמדובר במשמעות דתית מיוחדת שאיננה יכולה להתבטא בשפה חשופה. כפי ששם אלוהים נעדר מהמגילה, כך גם המעשה הדתי המפורש. האיש הדתי הנסתר, איננו מביע את עולמו הדתי במעשה הדתי הגלוי. ישנו סוג שני של תגובה, המבליט עוד יותר את חוקיות השפה הדתית הנסתרת: ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי: לך כנוס את היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים, לילה ויום, גם אני ונערותי אצום כן. ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי - אבדתי. היה מתבקש שאסתר תבקש כי בשעת הצום תינשא תפילה לאלוהים. מה משמעות צום ללא תפילה? האם זהו אירוע קהילתי של הזדהות, ללא כל פנייה אל האחר – לאלוהים? או שמא זהו תיאור בשפה הדתית הנסתרת שאיננה יכולה לתאר דבר החורג מגבולות המציאות מגבולות הטבע? אם נבחר באפשרות השניה – ובחירה זו היא המגלמת את טענת המסה הזאת – הרי נבחין בעוד תופעה חשובה. התפילה שהיא העשייה של הדתיות הגלויה, מאמינה ברמה זו או אחרת בהשפעתה על המציאות. הדתי הגלוי מתפלל, ומקווה או בוטח כי המציאות תשתנה בהתאם לבקשתו. הצום שהוא העשייה של הדתיות הנסתרת, איננו גורר בעקבותיו תקווה או ביטחון שכאלה. וכאשר אבדתי אבדתי. אם כך – ישאל השואל – לשם מה היה הצום? אם ברור לאסתר לאחריו כי תאבד, לשם מה המאמץ? זה אופיה של הדתיות הנסתרת, השפה שלה איננה חורגת מגבול קשרי הטבע אפילו אל עבר התקווה. המעשה נעשה, אך העתיד – כל עוד לא התרחש – נתפש במושגי השפה הטבעית החילונית ולא מעבר לכך. ויושם אל לב, כאן מופיעה אנטינומיה שניה. מן הצד האחד האופטימיות של רווח והצלה יעמוד ליהודים ומן הצד השני הפסימיות של כאשר אבדתי  - אבדתי. אך שני קוטבי האנטינומיה, קובעים את דמותה של שפה דתית ייחודית זו. מן הצד האחד יש בה אופטימיות בגבולות הטבע, ומן הצד השני גבולות הטבע קובעים את אופיה הפסימי [במגילה מרדכי מביע את הקול האחד, ואסתר את משנהו]. השדה המשותף הוא קו התפר העדין, המאפיין את השפה הדתית הנסתרת. הוא נמצא מעבר לשפת הטבע החמורה, אך לא מגיע אל השפה הדתית הגלויה. פן אחד של הקו העדין הזה הוא הביטחון האופטימי, והפן השני של אותו הקו הוא הפסימיות האכזרית.

 

 

סוף דבר: הנס הנסתר [ב]

 

הנס הנסתר איננו נס שאפשר לחשוף אותו, זהו נס הנמצא מעבר לגבולות השפה. אי אפשר לתאר אותו בשפה הרגילה, אלא רק בשפה מיוחדת המעמידה עולם דתי שלם וייחודי. לעולם זה שפה משלו, ומעשה דתי ייחודי משל עצמו. השפה שלו מעמידה את המאורעות זה לצד זה, ושותקת על משמעותם הדתית. היא משפיעה על אופטימיות בגבולות המציאות, ובמקרים אחרים – בסתירה לכך – על הכרה פקוחת עיניים במציאות הפסימית [וכאשר אבדתי...]. יש בה הכרעה וודאית מצד אחד [רווח והצלה יעמוד ליהודים] וחוסר וודאות מן הצד השני [מי יודע]. המעשה הדתי בשפה זו הוא מעשה חברתי, או מעשה שאיננו חברתי אך התכוונותו אל עבר האחר סמויה מהעין הפנימית ומזו החיצונית. דתיותו של האיש הדתי הסמוי איננה ניכרת לעין, ואף על פי כן הוא נבדל ואחר באופן מובהק אך שאינו נותן עצמו לפרשנות ולחשיפה.

הדתיות הגלויה היא חסרת גבולות של ביקורת, סכנתה להיקלע למחוזות שפה ריקים שאין להם כיסוי אותנטי. בעולם בו לא מתרחשים ניסים גלויים לעין ואלוהים לא מנבא את בני האדם, ממשיכים אנשים לדבר בשפה דתית גלויה שאיננה מתאימה למציאות חייהם. הם גוזרים על עצמם ניכור, ומסתכנים בחיים כפולים של אחד בפה ואחד בלב. שפת הנס הנסתר היא השפה המתאימה לאיש הדת העכשווי, והיא היחידה המאפשרת חיים כנים. יתירה מזו, היא השפה היכולה לעבור אל מעבר לדתיות ולחילוניות הפוצעות את הקהילה העכשווית, היא רחבה דיה להכיל דוברים דתיים סמויים ודוברים חילוניים סמויים. לא כל הדתיים יכולים לדבר בה, ולא כל החילוניים מבטאים בה את עולמם. אך היא מקיפה שדה רחב של אנשים, החוצים את הגבולות הרגילים ברחובה של עיר. מי יודע איזו שפה דתית תיעלם ואיזו תתקיים, אך וודאי שיש תקווה דווקא בשפת המגילה הזאת להביא את דובריה אל אופקים חדשים.