על הספירה [פרשת פקודי] [9]

על הספירה [פרשת פקודי]

 

פרשתנו החותמת את ספר שמות, עוסקת במניין הכסף שנאסף לשם בניין המשכן:

 

(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה, עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן...

(כד) כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

(כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

(כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

 

אני מתבונן בפסוקים הללו ושואל את עצמי: למה כל כך חשוב לספור את הכסף? מה איכפת למישהו כמה כיכרות וכמה בקעים היו שם?!

 

מדרש האגדה נותן פשר למניין:

 

'אשר פקד על פי משה'. כיון שנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם משה: 'בואו ונעשה חשבון ביחד'. מיד נתקבצו כל ישראל אצלו, אמר להם: 'אלה פקודי המשכן', וחשב מה שהוציא בכל דבר ודבר, ושכח מה שהוציא בעשיית הווים, והיה תמה והכל תמהים עמו, עד שהשכינה עמדה על הווים. כשהרים משה עיניו, נזכר מה שהוציא בווים, שנאמר: 'ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים' (פסוק כ"ח). אשרי ילוד אשה שככה לו.

 

על פי המדרש, הספירה היא דרישה של מנהל תקין. משה ממונה על כספי צבור שהושגו על ידי התרומות, הוא צריך לתת דין לשולחיו - מה עשה בכסף. ייתכן. אך ליבי אומר לי, כי כאן סיבה נוספת, עמוקה יותר.

 

אם נתבונן בתורה, נמצא בה עוד ספירות:

 

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.                                                                                                [ויקרא כ"ג]

 

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.                                               [ויקרא כ"ה]

 

לספירות האלה יש להוסיף את ספירת ימי השבוע עד לשבת, וספירת השנים עד לשביעית. אלו הן הספירות הראשוניות, שעליהן בנויות הספירות המורכבות יותר של שבע השביעיות. המכנה המשותף של כל הספירות האלה, הן סופרות את הזמן. מנגד ישנה קבוצה שנייה של ספירות, אלה הן ספירות של אנשים:

 

(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

(ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

 

ביחס לקבוצה הזאת יש סייג בתורה, אין לספור אנשים באופן ישיר:

 

(יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.

(יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'.                                                    [שמות ל']

 

במקום לספור אנשים, סופרים את הכסף שהם נתנו. בפרשתנו מוזכר כי בנוסף לפקודי המשכן - הוא הכסף שנתרם לשם בנייתו - נמנה כאן כסף פקודי העדה, הלא הוא מחצית השקל המונעת מפקד ישיר של בני העדה. מכאן, בתורה סופרים ימים, שבועות, שנים, כסף ו... אנשים באופן עקיף. האם מבט כולל שכזה על מערכת הספירות, יאפשר לנו להבין את פשרן?

הספירה לשם מנהל תקין - אותה הציע המדרש - איננה מתאימה לכל קבוצת הספירות, על כן עלינו לחפש הסבר אחר. כל זאת - כמובן - לאור ההשערה כי יש הסבר אחד לכל מופעי הספירה. אפשר להציע הסבר כזה: הספירה היא אופן של שליטה. הכמות האמורפית, מאיימת על האדם. בשעה שהוא סופר, הוא משתלט על הנספרים. אני יודע כי אני חייב כסף לבנק, אינני יודע כמה. כל עוד אינני יודע, החוב משרה עלי חרדה. אם אתבונן בו בעיניים פקוחות, החרדה פוחתת ואני נמצא בעמדה אקטיבית של התמודדות עם הבעיה. הזמן מהווה מקור לאימה. הוא חולף ובורח ומותיר את האדם אל מול סופיות עצמו, באימת הסוף הקרב ובא. ספירת הזמן - בניגוד לאינטואיציה של הבורחים מלהתבונן במספר שנותיהם - מתגברת על האימה. אני סופר את הימים, את השבועות ואת השנים, ובכך משתלט עליהם ולא נותן להם להחריד אותי. האנשים, אנשי העם, ההמון, אף הם גורם מעורר אימה. התבוננו נא במהפכות המתרחשות לנגד עינינו, ותראו כיצד ההמון הוא דבר אימתני המוריד מלכים ונשיאים. והכסף? גם התרומה מעוררת חשש. התורמים הגדולים משתלטים בחיבוק דב על מושאי תרומתם. חוסר החוקיות, החסד חסר הגבולות, הם גם מקורות של טוב אך גם מעוררי פחד ואימה. התורה סופרת את כסף התרומה, ומשלבת אותו עם כסף הפקודים. מעתה האדם ותרומותיו ספורים, ואינם מאיימים על הקודש.

אך ישנה עוד אפשרות לתת פשר לספירות. הפילוסופים הפרה-סוקרטים חקרו את היש ושאלו את עצמם מה הוא? תשובותיהם נעו בין 'הכל מים', 'הכל אוויר', 'הכל הוא הבלתי מוגבל', 'הכל אש'. כל התשובות נעות במנעד בשדה החומר. עד שקם פיתאגורס ושבר את הפרדיגמה והורה: 'הכל מספרים'. החבורה הפיתגוראית יצרה לעצמה דת, דת של מספרים. מסתורין אפף את הפיתגוראים, הם ניסו לפענח את כל סודות היקום בעזרת המספרים. אם ננסה לרדת לסוף דעתם, אפשר לומר שהפיכת יש למספר יש בה הפשטה והעלאה אל הרוחני. יתרה מזו, המספר מלכד את התבונה המתבוננת עם מושא ההתבוננות שלה. שפת המספרים היא שפה של התבונה וראה זה פלא - היא מתאימה גם ליש. אם נתבונן כך בספירות של התורה, נגלה בהן פנים חדשות. מה המשמעות של ספירת הזמן? הזמן כשהוא לעצמו הוא היש בתנועתו. התבונה מפרידה את היש ומותירה ישות מופשטת: הזמן. קידוש הזמנים הוא על ידי ספירתם והעלאתם אל המופשט. כך גם ביחס לכסף. אין תועלת מעשית בכך שהתורה תמנה את הכסף שנתרם לבניית המשכן. אך הספירה מעלה את הכסף ומרוממת אותו אל מעבר לחומר. ומה קורה ביחס לאדם? כאן מתרחשת תופעה מעניינת. יש כאן התנגשות של שני עקרונות. מצד אחד הספירה של האנשים מביאה לידי ביטוי את ההעלאה, את החיבה. כך כותב רש"י על המפקד בתחילת ספר במדבר:

 

מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.

אבל מהצד השני, ספירה של בני אדם מחפצנת אותם. האדם הוא אין סופי, וספירתו הופכת אותו לחפץ סופי. התורה פתרה את התנגשות הערכים, על ידי שהורתה לספור את המטבעות שנתנו האנשים. צירוף התרומות ולמחצית השקל המופיע בתחילת הפרשה, מקבל מעתה משמעות נוספת: יש והרצון להעלות אל הרוחני, עלול להוביל אל הכיוון ההפוך. כאן נדרשת עדינות ורגישות יתרה. הצירוף של פקודי התרומה המרוממים ופקודי מחצית השקל הבולמים את מפקד האנשים, הוא ביטוי לכך שאי אפשר ללכת עם שום מגמה עד הסוף. רק האיזון שבין הערכים יכול לקרב אותנו אל הישר ואל הטוב.