על החיים ועל המוות
[פרשת קורח]
בזמן המגפה, מציל
אהרון את אחיו בגבורה הרואית:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל
הַמִּזְבֵּחַ, וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם,
כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף.
וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל
וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד
בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.
עמידתו של אהרון
בין המתים ובין החיים, תפשה את תשומת ליבי. משהו בעמידה הזאת בגבול שבין שתי
הקבוצות - המתים והחיים, עוצר את המגפה. ראו נא מה מוסיף רש"י לתמונה:
'ויעמוד בין המתים' וגו' -
אחז את המלאך והעמידו על כורחו.
אמר לו המלאך: 'הנח לי לעשות שליחותי'.
אמר לו: 'משה ציווני לעכב על ידך'.
אמר לו: 'אני שלוחו של מקום, ואתה שלוחו של משה'.
אמר לו: 'אין משה אומר כלום מלבו, אלא מפי הגבורה. אם אין אתה מאמין - הרי
הקדוש ברוך הוא ומשה אל פתח אהל מועד, בא עמי ושאל...
דבר אחר: למה בקטורת?
לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר 'סם המוות הוא, על ידו מתו
נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש.'
אמר הקדוש ברוך הוא: 'תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית'.
התמונה הראשונה -
מעצימה את האדם [משה, אהרון] אל מול המלאך. התמונה השנייה שוללת אפשרות מאגית
שהקטורת גורמת למגיפה, מעמידה את אחריות האדם כגורמת לעונש. משתי התמונות מתעצמת
תמונתו של האדם, העומד בין המתים ובין החיים ועוצר את המגיפה. אני מרגיש שבליבו של
אהרון מפעמת אהבת האדם ותשוקת החיים, אלה מובילות אותו להיאבק במוות.
ליבי לוקח אותי
בעקבות התמונה החזקה הזאת, אל פסוקי תהילים שנקבעו כפסוקי ההלל:
לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ
יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה.
וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ. [תהילים
קט"ו י"ז - י"ח]
יש החושבים שהמתים
ויורדי דומה מהללים יה, אך המשורר חולק עליהם. על פי תמונתו של המשורר המתים
ויורדי דומה דוממים, ואנחנו - החיים, מהללים.
לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה
וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. [שם
קי"ח י"ז - י"ח]
הקריאה הזאת, נובעת
מאותה תמונת עולם. מי שמבחין הבחנה חדה כתער בין החיים ובין המוות, הוא החדור
בתשוקת החיים ובתעוב המוות. זה הרקע לצו התורה:
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן
וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.
כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה'
אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.
תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ. [דברים
י"ח י' - י"ג]
איסור הדרישה על
המתים הוא חד וחלק, איננו פותח פתח לאפשרות אחרת. הרמב"ם מסכם את המסורת
ההלכתית, מגדיר באופן מדויק את האיסור:
איזהו דורש אל המתים?
זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל
עליו.
ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטרת ידועה וישנים
לבדן כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום.
כללו של דבר - כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו לוקה, שנאמר 'לא ימצא בך מעביר
וגו' ודורש אל המתים'. [הלכות
עבודה זרה פרק י"א הלכה י"ג]
אם צריך לאסור -
כנראה שיש אנשים שנוהגים כך. אם יש אנשים שנוהגים כך - כנראה שיש מנוע אנושי המניע
אל עבר התנהגות שכזאת. המנוע הזה הוא תמונת עולם בה עולם המתים הוא עולם חי, חי
יותר מהעולם שאנחנו חיים בו. על כן ישנה כמיהה אנושית לחבור אליו, להשיג ממנו ידע
ברכה וסיוע במצוקות החיים. אם יש מנוע אנושי שכזה, סביר שהוא יימצא גם במקורות
היהדות - למרות האיסור הצלול והבהיר. ואכן כך כותב ספר הזוהר:
אמר רבי ייסא: בשעה שהעולם צריך למטר, מדוע הולכים אל המתים, והרי כתוב: (דברים י"ח) 'ודורש
אל המתים' ואסור?!
אמר לו רבי חזקיה: עד עתה לא ראית כנפי ציפור עדן. 'ודורש אל המתים', 'אל
המתים' בדווקא, שהם חייבי העולם, שהם עובדי כוכבים ומזלות שהם תמיד מתים. אבל ישראל
שהם זכאי אמת, שלמה קרא עליהם (קהלת ד) 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' - בזמן
אחר ולא עכשיו, 'שכבר מתו' ועכשיו הם חיים...
[זוהר כרך ג פרשת
אחרי מות דף ע"א עמוד א']
הנה כך הפכו המתים
- לחיים. חיבה יתירה אני מחבב ספר הזוהר, אך בדבר הזה אני אוחז בפשוטו של מקרא,
במסורת ההלכה ובדברי הרמב"ם. החיים - חיים, המתים - מתים. אסור להתבלבל.
מדינת ישראל עומדת
בפני אתגרים קשים קורעי לב, ביניהם - פדיון שבויים והחזרת גופות חיילים. מנקודת
מבטי צריך לעשות הבחנה חדה, בין החיים ובין המתים. האחריות כלפי החיים, שונה באופן
מהותי מהאחריות כלפי המתים. אסור לבלבל את השפה, להתייחס למתים כחיים שיש להשיבם.
המוות הוא קשה, קשה להכיר בו בוודאי כשהוא של קרוב ושל חבר. אבל צריך לעשות כל
מאמץ, להחזיק את ההבחנה בין חיים ובין מוות. לא נמות כי נחיה, ונספר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה