יום רביעי, 1 ביוני 2016

על הדגל [פרשת במדבר]


על הדגל [פרשת במדבר]

הדגל מהווה סמל זהות של המדינה, אין מדינה ללא דגל. דגל ישראל הפך באחרונה למושא למחלוקת סמויה, כחלק ממאבק הזרמים והזהויות בתוך המדינה. הללו מעצימים אותו ורוצים להניף אותו בכל מוסד ממלכתי, והללו רואים בכך סממן לאומני מאיים. הללו צועדים עטופים בו במחנות המוות הגרמניים, והללו רואים בכך הבלטת מגמות גזעניות ומתבדלות.

בפרשתנו מתוארים סדרי המחנה במדבר, זאת הזדמנות להתבוננות ב'דגל' בשפה התנ"כית. הנה כמה מן המופעים הללו, המורים כי המושג רחוק מלהיות פשוט:

 

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.


מה פירוש הביטוי עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת? מה בין 'דגל' ל'אות'? אם 'דגל' הוא כהוראת המושג בשפה היום, אזי המשמעות היא שלכל קבוצה יש דגל, ועל כל דגל יש אות וסימן המיוחד לה. אפשרות אחרת - ה'דגל' בלשון התנ"ך הוא קבוצה. אם כך, הוראת הביטוי היא שכל איש יחנה בתוך הקבוצה שלו, וכל קבוצה תסומן על ידי 'אות' שהוא הדגל בשפה שלנו.
 

וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם, וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.
 

על פי הפרשנות הראשונה, ה'דגל' כאן הוא החפץ. התורה בחרה לסמן את המחנה בחפץ. על פי הפרשנות השניה ה'דגל' הוא הקבוצה, הקבוצה היא 'מחנה יהודה'.

 

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.                             [שיר השירים ב' ד']

 

כאן כבר הפער בין האפשרויות גדל. על פי האפשרות הראשונה - האוהב מביא את האהובה אל בית היין, ויש שם דגל - ממשי או מטאפורי - והוא אהבה. אם הוא ממשי, הרי שעל הבד מצויירת 'אהבה'. אם הוא מטאפורי, הרי שהאהבה מתפקדת כמו דגל, מביאה לידי ביטוי וצובעת את התרחשות ההגעה אל בית היין.

על פי האפשרות השניה, הוראת הביטוי היא שהקבוצה - כלומר, הקיבוץ ההופך את הדוד ואת הרעיה לקבוצה אחת - הוא האהבה.

 

נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ, וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל.                                         [תהילים כ' ו']

 

על פי האפשרות הראשונה - נניף דגל [ממשי או מטאפורי] המייחס אותנו לריבונו של עולם. על פי האפשרות השניה: בשם ריבונו של עולם - נתאסף ונהפך לקבוצה. מכל הדוגמאות האלה, אני נוטה לבחור באפשרות השניה. 'דגל' בשפה התנ"כית הוא 'קבוצה', ולקבוצה יש 'אות' המסמן אותה. השפה המודרנית לקחה את הסימן והפכה את המילה לקשורה אליו ולא אל המסומן - הקבוצה. בואו ונתבונן במדרש, הרוקם יחד את המופעים הללו:

 

'הביאני אל בית היין'.

בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר (תהלים ס"ח) 'רכב אלהים רבותים אלפי שנאן', והיו כולם עשויים דגלים דגלים שנאמר (שיר השירים ה') 'דגול מרבבה'. כיון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים התחילו מתאווים לדגלים.

אמרו: הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן.

לכך נאמר (שיר השירים ב') 'הביאני אל בית היין' - זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין (משלי ט), 'ושתו ביין מסכתי'...

אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'מה נתאוויתם ליעשות? דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם...

מיד הודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.                                                                [במדבר רבה, ב']

 

ישראל רואים את המלאכים וההמון הזה הוא 'דגלים דגלים' - כלומר - 'קבוצות קבוצות.' הם מתאווים להיות גם הם 'קבוצות קבוצות', וכך - במענה למשאלה - באה פרשתנו ומעמידה אותם כ'דגלים'.

ראו נא. ה'דגל' בלשון התנ"ך ובלשון החכמים, הוא הקבוצה, והאות המסמן אינו האות של קבוצת הקבוצות - של העם או של המדינה, אלא של הקבוצות המרכיבות את קבוצת הקבוצה. כדי ליצור את קבוצת הקבוצות, צריך להגדיר כל מרכיב וכל קבוצת משנה.ד לתת להם אות זיהוי וזהות, ואזי הם יכולים להצטרף יחד לקבוצה הגדולה. אולי אם נחשוב בדרך זו, נוכל לאחד את המגמות. אם נדאג שיהיו לנו דגלים שונים המייחדים את הקבוצות מהן מורכבת המדינה שלנו, אזי שוחרי הלאום יביאו לידי ביטוי את רצונם בהעצמת הדגל, והחרדים מפני הלאום יביאו לידי ביטוי את רצונם במתן מקום וקול לכל הקבוצות המצויות במדינה.

ומכאן לעוד נקודה להתבוננות. בשפה התנ"כית, יש עוד מילה הקשורה ל'דגל' - 'נס':

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי.                                                                                  [במדבר כ"א ח']

וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא.

                                                                                                 [ישעיהו ה' כ"ו]

 הַגִּידוּ בַגּוֹיִם וְהַשְׁמִיעוּ וּשְׂאוּ נֵס הַשְׁמִיעוּ אַל תְּכַחֵדוּ...              [ירמיהו נ' ב']

 

ה'נס' הוא המוט עליו תלוי ה'אות' או - בשפה שלנו - ה'דגל'. הוא משמש בשפה התנ"כית כדי לסמן גם הוא את ה'דגל' שבשפתנו. בשפת החכמים וממנה אל העברית המודרנית, המילה 'נס' מסמנת גם פציעת חוקי הטבע. יש אומרים [רוזנצווייג ב'כוכב הגאולה'] כי הוראת 'נס' היא רק על אירוע פוצע חוקי טבע שהוטרם ונצפה על ידי הנביא או על ידי ריבונו של עולם. איך נעשה המעבר מה'דגל' אל ההתרחשות פוצעת הטבע? ה'דגל' היא הקבוצה, ההשתייכות אליה היא חלק מהגדרת הזהות. אם אני בן לשבט ראובן, זהותי שונה מאשר אם אני בן לשבט אפרים. ה'נס' וה'אות' מסמנים את הזהות הזאת, מוציאים אותה אל האור. בלעדיהם היא נסתרת, איתם היא נגלית. 'נס' הוא גילוי. זהות שואפת אל הגילוי. אם נצרף את שני העקרונות נלמד, כי הזהות נמצאת בין היחיד לבין הכלל. בקבוצה החלקית שהיא מעבר ליחיד אך עדיין איננה הכלל. אם אני אוהד של הפועל ירושלים, הרי זאת זהות קבוצתית, אך היא לא זהות כוללת של אוהד כדורגל. הכלל משרטט את גבולות המשחק, הזהות היא לעולם חלק ממנו. לכן כדאי להבליט זהות חלקית ולא את הזהות הכוללת. החלקי נושא את הכללי, אך הוא נבדל ממנו. את הזהות הזאת יש צורך לגלות, כמו שהנס מגלה את ריבונו של עולם המנהיג את המציאות. בעיות הזהות נוצרות כשיש הפרה של האיזון הזה. אם האדם חי רק את יחידותו, מופר איזון הזהות והקבוצה מתפרקת. אם הוא חי את זהות הקבוצה הכוללת, הוא אובד בים הזהות ומאבד את האחיזה ואת ההגדרה שלה. ההגדרה היא הגדר המבדילה את העצמי מהאחר, בלעדיה הישות מפרקת. חכמה גדולה היא לדעת היכן לגדור את הגדר, מה להכניס לגבולותיה ומה להוציא.

אין תגובות: