יום שני, 14 באוגוסט 2017

על התאווה [פרשת ראה]


על התאווה [פרשת ראה]

במהלך ההכנות לכניסה לארץ, מתיר ספר דברים את אכילת בשר התאווה. במדבר מותר היה לאכול בשר רק אם הוא קרבן, מעתה יהיה מותר גם ללא קרבן. הנימוק - 'כי ירחק ממך המקום...', נימוק שלא תקף במדבר ויהיה תקף בארץ:

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ
וְאָמַרְתָּ: 'אֹכְלָה בָשָׂר'
כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר
בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.[1]

הפסוק מוזר. מושג ה'תאווה' הוא בעל קונוטציות שליליות, ואילו כאן נראה כי התורה מאשרת ואף מעודדת את התאווה. יתרה מזו, בספר במדבר מופיעה התאווה ככישלון מוסרי:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה
וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ:
'מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?!
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם
אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.
וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ'...[2]

גם תשובתו של ריבונו של עולם, אין בה שום אמפטיה לתאווה:

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר:
'הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר
כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם
וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם.
לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן
וְלֹא יוֹמָיִם
וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים
וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים
וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם.
עַד חֹדֶשׁ יָמִים
עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא
יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר:
לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם'.[3]

השאלה חמורה יותר, כיוון שבמקורות היהדות מהתורה ואילך ובמיוחד בספרות המוסר, היחס ל'תאווה' הוא שלילי. הרש"ר הירש, מנסה להעמיד את הפסוק כך שיהיה לו פשר בתמונה המערכתית ערכית של התורה ושל מקורות היהדות:

'כי ירחיב... ואמרת... כי תאוה...'
מכאן למדו במסכת חולין פד ע"א: "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון".
התורה מניחה שהבשר איננו מזון רגיל אלא הוא בא לספק דרישה מיוחדת, ונראה משם שרק אחרי שגוף האדם הלך ונחלש היה צורך לאכול בשר יום יום.
ואכן נראה מהפסוק שלנו שגם אחרי הרחבת הגבול, כאשר הפרנסה מצויה ברווח, עדיין אכילת הבשר מותנית בכך ש"תאוה נפשך".
גם נראה שלא הרי "אווה" ו"אוות נפש" כהרי "התאווה". "התאווה" מבטא על פי רוב תאוה בלתי מוצדקת, ואילו "אווה" מורה דרך כלל על דרישה שהיא מותרת בהחלט. לפיכך אפשר ש"תאווה נפשך" ו"אוות נפשך" מורה על דרישה שנולדה מן הצורך, והיא עצמה מודיעה על הצורך. ומסתבר שאותה הנמקה מפורטת של אכילת הבשר באה לשלול את תאוות הבשר של קברות התאווה; אותה תאווה היתה בלתי מוצדקת והיא הביאה פורענות בכנפיה.

על פי הרש"ר הירש, התורה עוסקת באכילה מתוך צורך. הוראתה - עליך לאכול מתוך צורך ולא מתוך רצון שאין בבסיסו צורך. זאת ההבחנה שהוא עושה בין פרשת קברות התאווה בספר במדבר לבין פרשתנו. שם מדובר ב'תאווה רעה', שאין בה צורך קיומי. אצלנו מדובר ב'תאווה טובה' שיש בבסיסה צורך.
פירושו של הרש"ר הירש לא נראה לי. ההבחנה בין 'אווה' ל'תאווה' לא נראית לי משכנעת, והעמדת הפרשה על אכילת צורך לא נראית בעיני. אני מעדיף לוותר על ההתאמה בין 'במדבר' ל'דברים', וכך להעמיד מחלוקת בין שני הספרים. על פי ספר 'במדבר' - 'תאווה' היא שלילית, על פי ספר 'דברים' - 'תאווה' היא חיובית.
אם נתבונן לעומק במחלוקת הזאת, נמצא כי כאן שתי תמונות עולם שונות. בתמונת העולם של ספר 'במדבר', 'התאווה' היא ביטוי לרצון הגופני והחייתי של האדם. על כן היא שלילית בהגדרתה, על האדם להתגבר עליה ואם הוא נופל ברשתה - סופו עונש וכליה.
בתמונת העולם של ספר 'דברים', ה'תאווה' היא ביטוי לרצון של האדם, והרצון - אין בו הבחנה בין חייתי לאנושי. הרצון האנושי באשר הוא הוא טוב - על פי תמונה זו - ניתן בו אמון ויש לו אישור. זה מזכיר לי את דמותו של זורבה היווני. דמות קסומה זו, חוגגת את החיים ומאשרת אותם. הנה קטע אחד מיני רבים המביא לידי ביטוי את תמונת העולם של ספר דברים:

-         'ואיך למדת לנגן בסנטורי?'
-         הייתי בן עשרים. פעם אחת בהילולה של הכפר שלי, שמה לרגלי האולימפוס, שמעתי בפעם הראשונה סנטורי. הנשימה שלי נעתקה. שלושה ימים לא הכנסתי פירור לפה שלי. 'מה יש לך אתה?' אומר האבא שלי, אלוהים יסלח לנשמתו. 'אני רוצה ללמוד סנטורי!' 'תגיד לי, אתה לא מתבייש? צועני אתה? על כלים תנגן לנו?' 'אני רוצה ללמוד סנטורי!' היתה לי קופה קטנה עם כמה לירות ששתי בשביל להתחתן, כשתבוא השעה. עניינים של ילד, אתה רואה; משוגע על כל הראש, הדם רותח, רוצה חתונה הפיקח! שמתי את כל מה שהיה לי ואת כל מה שלא היה לי וקניתי סנטורי. הנה, זה שאתה רואה פה. ברחתי ביחד אתו, הלכתי לסלוניקי, מצאתי איזה מומחה אחד תורכי, רצפ אפנדי, מורה לסנטורי. השתטחתי לפני הרגליים שלו. 'מה אתה רוצה, יא יווני קטן?' הוא אומר לי, 'אני רוצה ללמוד על סנטורי!' 'אה. ולמה, חביבי', הוא אומר לי, 'אתה שוכב לפני הרגליים שלי?' 'למה שאין לי כסף לשלם לך!' 'יש לך אהבת נפש לסנטורי?' 'יש!' 'אה. אז שב פה איתי, ואני, אני לא רוצה כסף.' ישבתי אצלו שנה שלימה ולמדתי. שיקדש אלוהים את העצמות שלו, בטח כבר נפטר. מאז שלמדתי על הסנטורי, נהייתי בן אדם אחר. כשכבד לי על הלב, או כשהעוני מכריח אותי, אני מנגן בסנטורי ונהיה קל. כשאני מנגן, מדברים אלי ואני לא שומע; ואם שומע, לא יכול לדבר. רוצה רוצה, אבל לא יכול.'
-         'אבל למה, זורבה?'
-         'אה, תאווה.'[4]

מה שניקוס קאזאנצאיקיס מתאר, ניטשה הוגה אומר ומחוקק:[5]

על הכמיהה הגדולה

הה, נפשי, הקניתי לך את הזכות לומר הן לימדתיך להגיד 'היום' ממש כמו 'אי פעם' ו'לפנים', ולחלוף בתנופת ריקודך על פני כל ה'פה' ו'אי פה' ו'שם'.
אהה, נפשי, גאלתיך מכל קרן זווית, הסרתי מעלייך כל אבק, כל עכביש וכל בין השמשות.
הה, נפשי, ניגבתיך מכל בושה קטנה ומכל צדקות של יושבי קרנות, ושידלתיך לעמוד אל מול עיני השמש.
בסערה אשר שמה 'רוח' נשבתי על פני ימך המתערסל; את כל העננים השבתי מעליך, החנקתי אף את החונקת אשר שמה 'חטאה'.
הה, נפשי, הקניתי לך את הזכות לומר לאו, כאמור הסערה לאו, ולאמור הן, כאמור השמים הבהירים הן: דוממת כאור את ניצבת והולכת דרך סערות שוללות.
הה, נפשי, החזרתי לך את החופש לגבי מה שנוצר ומה שלא נוצר: וכי יש מי שיכיר, כאשר תכירי את, את תאוות העתיד?[6]

ספר דברים מתון יותר מזרטוסטרא של ניטשה ומזורבה, אבל שייך למגמה הזאת. הוא מחייב את החיים, ולא מפחד מהם. הוא שמח בגוף, ולא חרד ממנה. הוא רואה ב'תאווה' רצון עמוק וחזק ומאשר אותו. יש לו מנגנון ממתן - כגון הלכות השחיטה והאכילה, אבל תנועת החיים הבסיסית, היא אפשור לרצון לרצות. הרצון הזה הוא הוליסטי, אם אפשרת לו להיות הוא מכיל את החיים כולם - את האכילה, את המוסיקה את הערכים ואת הטוב.



[1] דברים י"ב כ'.
[2] במדבר י"א ד' - ו'.
[3] במדבר י"א י"ח - כ'.
[4] עמוד 20 בתרגום העברי החדש.
[5] הזיקה בין זורבה לניטשה היא גלויה. ראו בעמוד הפתיחה של זורבה היווני.
[6] 'כה אמר זרתוסתרא' עמ' 214 בתרגומו של ישראל אלדד.

אין תגובות: