על העורב ועל היונה [פרשת נח]

על העורב ועל היונה [פרשת נח]

 

[מסה זו נכתבת בעקבות מאמר של יונתן גרוסמן, מאמר מעניין שקריאתו בתורה רגישה. המסה תיקח את הפרשה לכיוון שונה לחלוטין מכיוונו של יונתן מבחינה הגותית, אך תיעזר באבחנותיו מבחינה פרשנית].

 

לאחר מסע בתיבה בעולם חרב, שולח יונה שני שליחים אל מחוץ לה:

 

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב, וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, לִרְאוֹת, הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה.

וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד.

 

פרשה זו מעוררת שתי שאלות.

ראשית - מדוע חשוב לנח לברר האם קלו המים, הלא לבסוף את ההוראה לצאת מהתיבה נותן לו ריבונו של עולם:

 

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר:

צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

 

שנית - גם אם נניח שנח זקוק למידע לשם קבלת ההחלטה האם לצאת מהתיבה, מה יועיל המידע על המתרחש במרחק, הרי השאלה היא אם חרבה האדמה בסמוך לתיבה? זה הידע הדרוש בכדי להכריע האם הגיעה העת לצאת.

נתלה לפי שעה את שתי השאלות הללו ללא מענה, ונפנה להתבונן בקפליה של הפרשה. על פניו, המספר טורח להעצים את שליחות היונה ולמזער את שליחות העורב. כמה כלים משמשים אותו לשם מטרה זו:

א. שליחות העורב מתוארת בשלב אחד, ושליחות היונה בשלושה שלבים.

ב. תכלית השליחה  - 'לראות...' - מוזכרת רק בשליחת היונה, המאוחרת לשליחת העורב.

ג. את העורב נח משלח, ואילו את היונה הוא משלח מאתו, ביטוי המורה על רגש וקירבה.

ד. הביטוי וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו הוא בעל משמעות של קירבה בין איש לאישה בספר בראשית: 'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ...' [כ"ד ס"ז]. 'וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ' [ל"ח ב'].  'וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ' [כ"ט כ"ג].

ה. הביטוי מכמיר הלב - וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, כולל קרבת שם בין 'מנוח' ל'נח'. אולי יש כאן התלכדות בין דמות היונה ובין דמותו של נח.

ו. החיפוש אחר ה'מנוח' מזכיר [כפי שמעיר הרמב"ן] את משאלת נעמי ביחס לרות: 'וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ' [רות ג' א']. אף כאן ההקשר הוא של תא משפחתי.

ז. בתנ"ך היונה מהווה סמל לקשר ולמחויבות -  'מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם' [ישעיהו ס' ח'], ואילו העורב מהווה סמל לאנטי תרבות וקשר - 'וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ' [שם ל"ד י"א].

ח. קול היונה נתפס כעדין וכקרוב להגיג ולהגיון - 'אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה' [שם ל"ח י"ד], קול העורב נתפס כקול חזק שאי אפשר להתעלם ממנו - 'נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ' [תהילים קמ"ז ט'].

ט. היונה היא סמל האהובה בשיר השירים - 'יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע' [ב' י"ד], 'אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי' [ה' ב'], 'אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי' [ו' ט'].

י. בצאתו מהתיבה מקריב נח קרבנות: 'וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ'. מהמשכה של התורה אנחנו יודעים שהיונה היא עוף טהור והעורב עוף טמא. מכאן שנח מקריב יונים ולא עורבים.

 

כל עשרת הסימנים הללו מובילים את הקורא להזדהות עם היונה ולהתנכר לעורב. הרשו לי להציג בפניכם זווית ראיה אחרת, שתוביל גם למענה לשתי השאלות שהצגנו בתחילת המסה.

בסיפורו של קפקא 'דין וחשבון לאקדמיה', מדבר קוף ומסביר לחברי האקדמיה את תחושותיו כמי שנפל בשבי:

 

לא היה לי מוצא, אבל חייב הייתי למוצאו, כי בלעדיו לא היו לי חיים. אני חושש שלא יבינו כראוי למה אני מתכוון כשאני אומר 'מוצא'. אני משתמש במילה הזאת במובנה הרגיל והשלם ביותר, לא לחינם איני אומר 'חופש'. אינני מתכוון להרגשה הגדולה הזאת של חופש לכל עבר... לא חופש ביקשתי לי, רק מוצא; ימינה, שמאלה, לכל מקום שהוא; דרישות אחרות לא היו לי; אפילו לא יהיה גם המוצא אלא אשליה; הדרישה היתה קטנה, האשליה, מן הסתם, לא תהיה גדולה ממנה. להתקדם, להתקדם! רק לא לעמוד בלי נוע בזרועות מורמות, לחוץ אל דופן של תיבה.

 

אם ניקח את התיאור המופלא הזה ונקרא לאורו את פרשתנו, נגלה בה פנים חדשות. נח וכל יושבי התיבה היו לכודים בתוכה. התשוקה העזה ביותר של הלכוד איננה לצאת בכדי לעשות משהו בעל משמעות. הוא פשוט רוצה מוצא מהמצב בו הוא נתון. מי שמבטא את התשוקה הזאת הוא העורב, ולא היונה. הוא יוצא יצוא ושוב, ללא תכלית, רק כדי למצוא מוצא מהמצר של התיבה. הוא גם שב ומביא לידי ביטוי את הקשר לתיבה וליושביה, אך שוב נלחץ ומחפש מוצא ויוצא. היונה היפה שקולה ערב, היא אשר אצלה התשוקה עברה סובלימציה לשליחות עם יעד ותכלית. אבל מי שאפשר את היציאה, מי שהיה החלוץ - הוא העורב.

יונה - כמונו כולנו - מעדיף לזהות את עצמו עם היונה, היא המושכת הקסומה, היא שאותה אפשר להציג בטקס, להקריב ממנה קורבן. העורב השחור הצרחני הוא הדחוי והמוצנע, אבל קריאתו הצורמת היא קריאת האמת הקורעת את מעטה ההשלמה עם מיצרי התיבה.

שליחת העורב והיונה לא היוו אמצעי רציונלי לקראת המטרה. לשם כך לא היה צורך בהם, שהרי - כפי שהוזכר בשאלה הראשונה - לא נוח הורה על יציאה אלא ריבונו של עולם. השליחה היתה מתוך מצוקה וחיפוש מוצא, למרות שאין בה מן ההיגיון. כך גם חוסר ההיגיון בשליחת העופות למרחקים, כשהמידע הנדרש הוא ביחס לסביבה הקרובה לתיבה - כפי שהוזכר בשאלה השניה. לא היתה תכלית לשליחה, למרות שהתורה מעידה כי היתה 'לראות הקלו המים'. באמת היה כאן צורך להתרחק כמה שיותר מהתיבה, מוקד הטראומה של היות כלוא בה.

צריך להבין שהצורך הראשוני שלנו הוא לנוע, לזרום, לא להיתקע. הצורך הזה קודם לצורך במשמעות. העורב שבנו קולו חשוב עד מאוד, אם ניתן לו מקום בצידה של היונה המגונדרת והייצוגית, חיינו יהיו יותר חיי אמת כנים ופשוטים.