יום שישי, 2 באוקטובר 2015

על הכתיבה שאחרי הכתיבה [פרשת וזאת הברכה]


על הכתיבה שאחרי הכתיבה

 

פרשת 'וזאת הברכה' מסיימת את התורה, ובסיומה כמה פסוקים מעוררי תמיהה:

 

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב, עַל פִּי ה'.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה...

 

רש"י מעלה את התמיהה:

 

 'וימת שם משה' - אפשר משה מת, וכתב וימת שם משה?

 

אנשי הביקורת הסיקו מכאן את מסקנותיהם ביחס לחיבורה של התורה, חכמי ישראל פירשו בדרכם:

 

...אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע.

רבי מאיר אומר: אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל ל"א, כ"ו) 'לקוח את ספר התורה הזה'?! אלא הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה כותב בדמע.

 

מכל מקום, דבר אחד מהווה עובדה ספרותית: ספרו של משה שפתח במילים - אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, מסתיים בלעדיו, בתיאור מותו וקבורתו. העובדה הזאת מובילה אותי להתבונן בשאלה מקיפה ביחס לחיי האדם ופעולותיו. היא מזכירה לי את דברי המשנה במסכת שבת:

 

בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין, ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים: אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירין.

 

בית שמאי אומרים: אין מוכרין לעובד כוכבים ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ובית הלל מתירין.

 

בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס עובד כוכבים אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן בית הלל מתירין עם השמש.

                                                                                      [משנה שבת א' ה' - ח']

 

אלבום התמונות הזה, הוגדר בתלמוד כעוסק בשאלת 'שביתת כלים'. השאלה בה נחלקו בית שמאי ובית הלל - על פי התלמוד - היא: האם האדם מצווה בשבת על שביתת הכלים. בית שמאי סוברים, שהאדם מצווה על שביתת הכלים. על כן גם פעולה שהאדם סיים את החלק האקטיבי שלה לפני השבת, והמשכה הוא 'פעולה' של הכלי - אסורה בשבת. בית הלל חושבים שהאדם לא מצווה על שביתת הכלים, ולכן פעולות שכאלה מותרות. אפשר להתבונן במחלוקת הזאת באופן אחר: בית שמאי רואים את הפעולה של האדם כקשורה אליו גם כשהוא סיים כבר את חלקו האקטיבי. בית הלל חושבים שפעולה מתייחסת לפועל רק כל עוד הוא אקטיבי.

אני רוצה להתבונן בעמדתם של בית שמאי, הנראית לי מעניינת במיוחד. אפשר לנסח את עמדתם באופן הזה: הנוכחות של האדם איננה תלויה רק בפעולתו. גם בשעה שהוא לא פועל, סיים את פעולתו או לא מסוגל לפעול עתה, יכולה הנוכחות שלו להתקיים. המחשבה הזאת מובילה אותי לסדרה של מקורות חז"ליים, שפיתחו תמונה שכזאת. אפרוש אותה בפניכם.

 

 

 

 

יוסף ואביו

 

יוסף נמצא במצרים, רחוק ממשפחתו ומאביו. הוא עבדו של פוטיפר, ואשת פוטיפר מנסה לפתות אותו. כך מתאר המדרש את התמודדותו של יוסף עם הפיתוי:

 

...ויצאו כלם ונשתיירה היא והוא עמה בבית, ותתפשהו בבגדו, ועלה עמה למיטה ובקש עצמו ולא מצא, שראה דמות דיוקנו של אביו, והפיל עצמו בקרקע, ונעץ עשר אצבעותיו בקרקע.                       [מדרש תנחומא וישב ט']

 

דמות הדיוקן היא הנוכחות בהעדר. יעקב נעדר מעולמו של יוסף, אך דמות דיוקנו נוכחת. הנוכחות הזאת, היא העומדת אל מול אישיותו של יוסף, ומונעת ממנו את מעשה החטא.

 

נבוזראדן ונבוכדנצר

 

התלמוד מורה, כי נבוכדנצר היה עם נבוזראדן שר צבאו כשזה נלחם בישראל. על כך שואל התלמוד:

 

האם הגיע נבוכדנצר לירושלים?

רב חסדא ורב יצחק בר אבודימי,

אחד אמר: דמות דיוקנו היתה חקוקה לו על מרכבתו,

ואחד אמר: אימה יתירה היתה לו ממנו, ודומה כמי שעומד לפניו.

                                                                             [סנהדרין צ"ו ע"ב. מתורגם]

 

האומר 'אימה יתירה היתה לו ממנו', מסמן התרשמות סובייקטיבית הנותרת בלב לאחר היעלמות האדם. מכאן אפשר להסיק כי האומר 'דמות דיוקנו...' מדבר על משהו שהוא מעבר לסובייקטיבי. דמות הדיוקן היא תמונה, ולא רק רושם. זאת היתה גם הנוכחות של יעקב בתודעתו של יוסף - תמונה ממשית בעת ההעדר.

 

אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק

 

יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר.

כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו?

אמרו לו: יהודים שמרדו בך.

כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה.

כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו.

אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה?!

אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי.

                                                                                                [יומא ס"ט ע"א]

 

אלכסנדר לא פגש את שמעון לפני מפגש זה. למרות זאת, הוא ראה את דמות דיוקנו. מכאן שדמות הדיוקן איננה זיכרון ממפגש העבר, יש לה קיום כשהיא לעצמה.

 

נחזור אל משה בפרשתנו. משה מת. אך דמות דיוקנו ממשיכה להיות נוכחת בסיומה של התורה. בכך מתממש פסוק הפתיחה של הספר - אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל..., הדיבור האמיתי הוא הדיבור הנוכח גם בהעלם הדובר. הקורא את ספרו של משה, מעבר לנוכחות של משה בעולמו - לומד דבר נוסף: הוא לומד לנסות ולהתדמות למשה, לנסות להיות נוכח. אנחנו מוטלים אל העולם, מתגלגלים בו מיום לידתנו עד יום מותנו, אבל לא תמיד ולעיתים לעולם לא נוכחים בו. להיות נוכח משמע להיות במלאות הקיום. הסימן לכך הוא האחר שנוכחותך בעולמו איננה תלויה במפגש הממשי אלא בדמות דיוקנך. אבל הדבר כפי שהוא לעצמו, הנוכחות כפי שהיא לעצמה, איננה תלויה באחר. היא ההיות במלאות, כאן ועכשיו בכל רגע מימי חייך. 

אין תגובות: