די!
בפרקנו
מתואר כיצד הוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ריבונו של עולם, עבדו את הבעלים, את
העשתרות, את אלוהי ארם, מואב, בני עמון, פלישתים. בתגובה חרה אפו של ריבונו של
עולם בישראל, והוא מכרם בידי פלישתים ועמון. בני ישראל זועקים אל ריבונו של עולם,
והוא עונה להם. הם נענים לו - וכאן מופיע הפסוק בו אני מזמין אתכם להתבונן:
וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם, וַיַּעַבְדוּ
אֶת ה', וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל.
הפסוק מזכיר פסוק מספר במדבר:
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב
אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ.
[במדבר כ"א ד']
רש"י
בפירושו איחד את שני הביטויים ונתן להם פשר אחד:
'ותקצר נפש העם בדרך' - בטורח הדרך שהוקשה להם...
ובלשון לע"ז אינקרו"ט לו"ר [נמאס להם] ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם
בדרך בהיותו בדרך. ולא פירש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה
קצרה, כגון (זכריה י"א ח') 'ותקצר נפשי בהם', וכגון (שופטים י', ט"ז) 'ותקצר
נפשו בעמל ישראל', וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו
ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער.
'קיצור
הנפש' על פי רש"י, הוא ביטוי המסמן חוסר יכולת הכלה, מפאת המיכל - הדעת -
שאינו גדול מספיק. רש"י לא מוטרד מתיאור שכזה ביחס לריבונו של עולם,
הרמב"ם החרד לכל הגשמה והקטנת כל יכולתו של אלוהים - מוטרד. לכן כותב
הרמב"ם:
כל אזכור של 'נפש', הבאה ביחס לאלוהים יתעלה היא
במשמעות של 'רצון'... על פי המשמעות הזאת יהיה הפירוש של 'ותקצר נפשו בעמל ישראל'
- רצונו פסק מלצער את ישראל. [מורה נבוכים חלק א' פרק מ"א]
לא
חוסר יכולת להכיל, אלא הפסקת הרצון. הרמב"ם כותב שהרצון שפסק הוא הרצון לצער
את ישראל, ובכך מקשר את הפסוק להמשך - העמדת יפתח להושיעם. אני נוטה יותר לפירושו
של רש"י, הוא נראה לי מתאים יותר לדמותו התנ"כית של ריבונו של עולם היודע
לכעוס, המנסה לרסן עצמו בעזרת הקשת, היודע להינחם ולהודות בטעות ובכשל. אך את מה
לא יכול ריבונו של עולם להכיל עוד? כאן אני חולק על הרמב"ם.
לפני
הפסוק בו אנחנו מתבוננים, מתואר חרון אף אלוהים בישראל, הבא לידי ביטוי בדיכוי של
פלישתים ובני עמון את עם ישראל:
וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה...
הפסוק
הזה מזכיר את אשר מתחולל במעי רבקה ההרה, לפני הולדת עשיו ויעקב:
וַיִּתְרֹצֲצוּ
הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?! וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ
אֶת ה'.
[בראשית כ"ה כ"ב]
רבקה
לא יכלה לשאת את ההתרוצצות והמריבה שבקרבה, מצב הדומה מאוד ל'ותקצר נפש' בו אנחנו
מתבוננים. קיצור הנפש הזה הוביל אותה לשאלה קיומית - 'למה זה אנכי?!'. על משקל זה
נראה שריבונו של עולם רואה את מעגל הרוע - בני ישראל עושים הרע, פלישתים ועמון
רועצים ומרוצצים אותם, בני ישראל צועקים אל אליו ומתחרטים וחוזר חלילה. ריבונו של
עולם, קצרה נפשו בעמל ישראל, בכל המעגל המלאה הזה, והוא אומר - 'די! תפסיקו כבר עם
זה.' מי יודע, אולי גם היום בראותו את הרעיצה והרציצה ההדדית ביננו לבין הערבים,
אולי גם היום הוא אומר: 'די!, תפסיקו כבר עם זה...'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה