יום רביעי, 14 באפריל 2021

על העוני [פרשת תזריע מצורע]

 

על העוני [פרשת תזריע מצורע]

 

המצורע, צריך להביא קרבן ביום טהרתו. התורה מתארת מהו הקרבן שעליו להביא, אבל מציבה בעיה:

 

וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת...

[ויקרא י"ד כ"א]

 

מהי הדלות? יש מושגים שעברו הפשטה, ההפשטה מותירה בחוץ את תיאורם הגדוש. בכדי לשוב ולהכיר במלוא משמעותם, יש לשוב לתמונה החושנית והמוחשית המכוננת אותם. במקרה הזה, פרשן התורה האבן עזרא, עושה את העבודה הזאת:

 

'דל' יש בגוף

כמו 'דלות ורעות' (בראשית מ"א, י"ט),

'אשרי משכיל אל דל' (תהילים מ"א, ב'),

'ככה דל בן המלך' (שמואל ב' י"ג, ד').

ויש דל שאין לו ממון.

 

הדלות המקורית היא דלות החומר, הפרות רעות הבשר מול הפרות הבריאות, הדל המתואר בתהילים שהוא החולה המתהפך על משכבו בייסוריו, אמנון בן המלך דוד שבאהבתו הנכזבת לתמר אחותו נראה רע, פניו נפולות. לאחר מכן עובר המושג הפשטה למי שאין לו ממון, לעני.

אולי הרגישות הגדול של אברהם אבן עזרא לדל, היכולת לתאר את גווני העוני, נובעת מכך שהוא עצמו היה נווד עני. הוא השכיל לתאר את נפשו החבוטה של העני, מוכה על ידי העשיר. כך הוא כותב בשירו:

 

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר –    אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב!

אָבֹא לְעֵת עֶרֶב –           אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב,             אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי,            נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!

ההכרה בדל כדמות משמעותית שהתורה צריכה להתאים את דרישותיה ליכולותיו, רחוקה מלהיות מובנת מאליה. היא חידוש של התורה, יש אומרים - החידוש בהא הידיעה.

הפילוסוף הרמן כהן בספרו 'דת התבונה ממקורות היהדות', חושב שהטיפוס העני, הוא החידוש הגדול של התורה. הפילוסופים האקזיסטנציאליים, העמידו במוקד הגותם את המוות. המוות שהוא נחלת כל האדם, המודחק על ידי כל האדם, ורק המודעות לו - לטענתם - מעוררת את התודעה לחיות את החיים במלואם. גם פילוסוף יהודי גדול - פרנץ רוזנצווייג - חשב כך. רוזנצווייג פתח את ספרו 'כוכב הגאולה' בהיגד - הכל מתחיל מן המוות. לדעתו, כל אדם צריך לעמוד פעם על סף ההתאבדות כדי לעמוד מול המוות ומשם לשוב אל החיים. הרמן כהן טוען - כתבי הקודש לא מתעסקים במוות. במקום זאת, הם מתעסקים בחולי ובעוני. הסיבה לכך - עם המוות אין לנו מה לעשות, לכן העיסוק בו הוא עיסוק נרקיסיסטי, מרוכז בעצמנו ובחרדתנו ממותנו שלנו. לעומת זאת עם החולי ועם העוני יש מה לעשות, העיסוק בהם הוא הביטוי להצטרפות של אדם לאדם. מכאן נובעת הרגישות הגדולה של התורה לעני - אם דל הוא - ולחולה - כגון הזב והמצורע.

המשוררת זלדה כתבה שני שירים שכותרתם - הקבצן הקיטע. השיר הראשון:

 

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ בּוֹכֶה,

בִּכְיוֹ מְכַסֶּה אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ,

מַסְתִּיר אֶת הַפְּרָחִים.

בִּכְיוֹ –

חַיִץ עָשֵׁן בֵּינִי וּבֵין אֱלֹהִים.

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ תּוֹבֵעַ

שֶׁאָטִיל כָּל חַיַּי

אֶל כַּפּוֹ –

אֶת הַנִּגְלוֹת וְאֶת הַנִּסְתָּרוֹת,

אֶת כָּל שֶׁעָלוּל הָיָה לָבוֹא

אֶת כָּל שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת.

 

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ תּוֹבֵעַ

שֶׁאֶתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל

מִן הַכַּרְמֶל שֶׁבְּנַפְשִׁי וּמִן הַיָּם,

מִזְּרִיחוֹת הַחַמָּה –

וּמִן הַתְּהוֹמוֹת שֶׁבִּי.

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ יוֹרֵק בְּפָנַי –

עַל שֶׁלֹּא שָׁכַחְתִּי אֶת עַצְמִי,

עַל שֶׁלֹּא מַתִּי.

 

בּוּזוֹ צוֹדֵק.

לַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית, הַשְּׁקֵטָה,

שֶׁקַּיֶּמֶת גַּם בַּלֵּב הָאוֹבֵד,

לְצִיר הָאַלְמָוֶת שֶׁקַּיָּם גַּם בַּלֵּב הַמְטֹרָף,

לֹא הוֹשַׁטְתִּי אֶת כֻּלִּי.

שָׁכַחְתִּי כִּמְעַט שֶׁגַּם הוּא, הֶעָנִי,

בֶּן־מִשְׁפָּחָה לַשֶּׁמֶשׁ,

שֶׁגַּם נַפְשׁוֹ תֵּהָפֵךְ לְשׁוֹשַׁנָּה

בַּדִּמְדּוּמִים.

 

בשיר הזה, הקבצן הקיטע תובע. המשוררת מרגישה שיש צדק בתביעתו, שהיא מעוררת אותה לנסות ולפעול, להצטרף אליו ולהעניק לו מהטוב שלה. והשיר השני:

 

הקבצן הקיטע

[ששוכב בצד המטורף של הדברים]

לא יוסיף להישען

על השמש,

קנה רצוץ, הזריחות.

לא יוסיף להישען על

יופיו של עלה,

קנה רצוץ, האביב.

לא יוסיף להישען על

המים.

קנה רצוץ, הנהר.

לא יוסיף להישען

על סנונית עפה,

קנה רצוץ, החלל.

לא יוסיף להישען

על אדם.

קנה רצוץ, הדיבור.

בחושך, ברקב, ובמוות,

אלוהים מנוחתו.

הוא לבדו

מחזיק את ידו.

השמש לא תפר

את נדר ההרמוניה

לנשק את לבו

המיילל,

הנהר לא יצא מעגול המוסיקה.

להושיט יד

למנודה.

 

בשיר הזה - בניגוד לראשון - יש תהום הפעורה בין הקבצן ובין המשוררת. אי אפשר לעבור אותה. כלום לא יעזור. הפרדוקס הזה מוצב גם בספר דברים [פרק ט"ו]. מצד אחד מורה הספר - 'לא יהיה בך אביון' - ומצד שני - 'לא יחדל אביון'. ביחס למוות אין פרדוקס, אין מה לעשות. ביחס לעוני יש פרדוקס, והוא מותיר מקום לתנועה, לחיים, להתמודדות ולניסיון לשנות את מה שכל כך קשה לשנות.

 

 

אין תגובות: