על גבולות האפשר [אחרי מות - קדושים]

 

על גבולות האפשר [פרשת אחרי מות - קדושים]

 

במהלך שתי פרשותינו, מופיע פסוק מורכב:

 

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם

לֹא תְנַחֲשׁוּ

וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

[ויקרא י"ט כ"ו]

 

שלושה איסורים, הדורשים - לכאורה - מציאת המכנה המשותף ביניהם. הניחוש והעוננות, שייכים לקבוצת הפרקטיקות לניחוש העתיד. כל אלה אסורות על פי התורה, הנימוק יכול להיות אחד משניים. יש האוסרים אותם משום דרכי העמים שנשללו כערך של התבדלות. יש האוסרים בנימוק המופיע בספר דברים בסוף סדרת איסורי ניחוש עתידות:

 

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.

[דברים י"ח י"ג]

 

היו שמצאו את המכנה המשותף בין שלושת האיסורים בפרשתנו, בניחוש העתידות. הם הורו כי הדם היה אף הוא חלק מפרקטיקה של ניחוש עתידות. היו שלקחו את הדם לכיוון אחר: בפסוק אחר נאסרה אכילת פירות ערלה, רק החל מהשנה הרביעית הפירות מותרים. כשם שיש הגבלה על אכילת הפירות, כך יש הגבלה על אכילת הבשר. רק אחרי פרוצדורה של שפיכת הדם, מותר לאכול מן הבשר. את הניחוש והעוננות משכו אל עבר אכילת הדם, שכן העמים כשאכלו דם הוסיפו לכך ניחוש ועוננות.

אני הולך בדרך אחרת. את הניחוש והעוננות אני מעמיד בקבוצה אחת, קבוצת ניחוש העתידות. את התמימות אני מעמיד כהכרה בגבולות האפשר של התודעה, אי אפשר לדעת את העתיד. לכן כל הפרקטיקות של הניחוש אסורות, שכן הן חריגה מגבולות האפשר של האדם. החיים בתמימות, הם החיים בגבולות האפשר.

איסור אכילת הדם, נימוקו אף הוא מופיע בספר דברים:

 

 רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם,

כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ,

וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.

[דברים י"ב כ"ג]

 

בתמונת העולם הזאת, הדם הוא הנפש. לאדם ניתנה הרשות לאכול את בשר החיות, רשות וגבול בצידה - את הבשר ולא את הנפש.

נמצא המכנה המשותף בין שלושת האיסורים - דם, ניחוש ועוננות - הוא הגבול. יש גבול ליכולת האדם, הנפש והעתיד נמצאים מחוץ לו. יש גבול לכוח ולשליטה, הדם והנפש נמצאים מחוץ לו.  

ככל שאני מתבגר, ההכרה בגבולות האפשר נראית לי אבן היסוד לחיים ראויים. הניסיון לחרוג מגבולות אלה, סופו נפילה ושבר. כמובן שהניסיון לחרוג מעבר לגבולות, הוא מהות האדם, האדם היוצר והחדשן. אבל גם החריגה צריכה להיות תוך מודעות לגבולות האפשר. המיתוס היווני על דדלוס ואיקרוס, נוגע בשניות הזאת. דדלוס בנה כנפיים המאפשרות לאדם לעוף, ובכך חרג מגבולות האפשר של האדם. הוא מסמן את חלום האדם, שמומש - כמעט - על ידי לאונרדו דה וינצ'י, אחריו על ידי האחים רייט, ומשם אל נפלאות התעופה והטיסה אל החלל. איקרוס נטל חלק בחריגה, אך לא הכיר בגבולות האפשר. הוא התקרב לשמש, וכך נמסה השעווה והוא נפל.

כך כתב קאנט בספרו הדת בגבולות התבונה בלבד:

 

לעומת התיאולוגיה הביבילית [של התנ"ך והברית החדשה] עומדת בשדה המדעים תיאולוגיה פילוסופית, שהיא הנכס המופקד ביד פקולטה אחרת. זו, אם אך תישאר בתוך הגבולות של התבונה הטהורה... מן ההכרח שתהיה לה חירות מלאה להתרחב עד למקום שאליו מגיע המדע שלה... [עמ' 8 בתרגום העברי].

 

קאנט ראה את תפקיד הפילוסופיה, לשים את גבול האפשר לביביליה. אך מקורות היהדות - המקרא - כשהם לעצמם, הם השמים גבול שכזה. התורה מורה לאדם לחיות את חייו בתמימות, ללא חריגה מגבולות האפשר אל העתיד. להשתלט על הטבע ואף לאכול בשר, אך לא לעבור את הגבול אל הנפש.

 

פול צלאן כותב בשירו:

 

לְעֵת עֶרֶב,

בְּהַמְבּוּרְג, שְׂרוֹךְ נַעַל

אֵינְסוֹפִי -

שֶׁרוּחוֹת הָרְפָאִים נוֹגְסוֹת

בּוֹ -

כּוֹרֵךְ יַחַד שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹת - רֶגֶל זָבוֹת דָּם

לִשְׁבוּעַת - הַדֶּרֶךְ.

 

בין האינסוף לשרוך הנעל, בין דם אצבעות הרגל הזבות ובין הדרך, שם מתרחשים החיים. כדי לצעוד בהם, צריך להכיר באינסוף ולחתור אליו, אבל להיות קשור לסופי בגבולותיו.