במחתרת

במחתרת

 

א

 

מנהג מוזר יש לי, לשבת בביתי ללא חולצה. אינני יכול לסבול חולצה או גופיה, ובכל הזדמנות אפשרית אני מוריד את חולצתי ונותר כשמחצית גופי העליונה עירומה. בחורף קר לי, ואינני יכול לשבת ללא החולצה. החורף עובר עלי בגעגועים עזים לקיץ, לחום המאפשר לי להוריד את חולצתי. זר לא יבין זאת, חודשים ארוכים של ציפייה בלתי פוסקת. לעיתים אני הולך ברחוב, ותשוקה עזה פוקדת אותי להוריד את החולצה. כוח רב דרוש לי כדי לעמוד מול תשוקתי, אני צועד ברחוב ומרגיש את הבד מגרד את בשרי. לעיתים אני עולה במדרגות, ובטרם הגיעי אל הדלת אני מוריד את החולצה. כמה וכמה שנים לא עלה בדעתי לחקור מנין צמחה התנהגות זו, יום אחד הבריק בי ברק ולאורו ראיתי את התשובה לשאלה שלא שאלתי. לאחר שראיתי היה זה כה ברור, עד כי לא הבנתי כיצד לא שמתי ליבי לכך עד אותה השעה.   

 

ב

 

בהיותי כבן ארבע לקחה אותי סבתא לפגוש את דודהּ. באותה העת לא ידעתי מי הוא הדוד, ולא הבחנתי בזרות שבין עולמו ובין עולמנו. אני זוכר חדר לבן, חשוף יותר מהחדרים אותם הכרתי. שולחן מכוסה במפה וכמה כסאות, חדר נקי באופן מיוחד. הדוד ישב מעבר לשולחן, לראשו כיפה שחורה גדולה. זקנו מעורבב לבן ואפור, ופיאותיו כבושות אחרי אוזניו. לעיניו משקפיים עבות מאוד, אפו גדול ומוצק. ישבתי מול הדוד כמול אבן שואבת, חש בגלים רכים המתגלגלים ממנו אלי. הדוד בחן אותי, ביקשני לומר את ברכת המזון. משנוכח כי הברכה שגורה בפי, הושיט את כף ידו וליטף את ראשי. כף ידו היתה חמה ונעימה, עד עתה אני חש בחומה על לחיי. משהשיב הדוד את ידו הסיר את משקפיו, רק אז הבחנתי בעיניו הגדולות. העדשות הגדולות הקטינו את העיניים, ועתה ללא המשקפיים הן נגלו במלוא הדרן. העדשות הגדולות כלאו את העיניים במעגליהן, עתה חרגו העיניים ממסגרתם והתרחקו זו מזו. החדר כולו התעמעם והתערפל, ושתי העיניים זהרו באור זהוב. האור הזהוב נמתח כקו בין שתי נקודות העין, ושלווה יציבה ועמוקה ירדה עלי. העיניים נעו, התרחקו זו מזו ושבו וקרבו, זו הגביהה וזו הנמיכה אך הקו הזהוב הישר המחבר ביניהן לא התעקם ולא התעכל. הקו התארך והתקצר, שינה זוויתו, אך נותר כקו ישר. העיניים נקבו בי עד כי הרגשתי את איברי בטני מתהפכים בי. בזיכרוני הפגישה קטועה, אינני יודע כיצד הסתיימה.

 

ג

 

חלפו ימים ושנים, ואני למדתי לדעת כי הדוד היה ר' זלמן סורוצקין. ר' זלמן סורוצקין הוא האיש שהקים את מערכת החינוך החרדי העצמאי בארץ ישראל, והוא אשר עמד בראש מועצת גדולי התורה. ר' זלמן היה אחי אימה של סבתי, שריד ממשפחת הרבנים ממנה באה סבתא. חלפו ימים ושנים עד שהבנתי את סבכי משפחתי, את ההבדלים בין האנשים שבילדותי נדמו לי כחבורה אחת מלוכדת. סבי וסבתי באו ממשפחות שהיום אפשר היה לקרוא להן חרדיות, אך משפחתה של סבתא היתה מושרשת יותר בקרקע הרבנית. סבא נסע מביתו בפולין לגרמניה, למד שם בבית המדרש לרבנים. הוא גיבש לעצמו זהות שונה מזו של משפחתו, והיה שלם עימה עד אחרון ימיו. סבתא שינתה מדרך אבותיה, עלתה לארץ ישראל והלכה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. אך בניגוד לסבא, סבתא לא פתרה את כאב הניתוק ממשפחתה. כשהכתה המלחמה הגדולה במשפחתה של סבתא, גבר הכאב ונסבך בסבכים מוגלתיים. הדוד זלמן היה שריד למשפחה המפוארת, והמוני מכאובים קופלו בביקור אצלו – ואני לא ידעתי.

 

ד

 

כמה ילדים היו לדוד ר' זלמן, הגדול שבהם היה ברוך – ראש ישיבת טלז' בארצות הברית. פעם אחת ביקר בארץ, והתארח בבית סבתי. דמותו לא הרשימה אותי, למרות התארים ותארי התארים שעיטרה אותו סבתא. דמותו לא הרשימה אותי, אבל שמו קרע את תודעתי והובילני למרחבים קסומים. בהגייה האידית הפך 'ברוך' ל'בֹּורֵך', ובתוספת התואר ל'רֵיבּ בּוֹרֵך'. גלגוליה המוסיקליים של האידיש התלכדו שתי המילים והפכו ל'רֵיבּוֹרֵך'. אלא שכאן לא תמו גלגולי השפה. ה'בּוֹ' התרוקנה מצבעה על ידי התנועה, והשם הפך – לפחות באוזני – ל'רֵיבּאוֹרֵך'.  השם הזה הכה בדמיוני ועוררני לראות את אשר – כנראה – לא ראו שאר היושבים בחדר האוכל של סבתא בעת ביקור בן דודה. ריבאורך פרץ מגבולותיו והחל להתארך עוד ועוד. הוא הגיע עד לתקרה והתפתל בסלסולי סלסולים, ככוכב שביט החוצה את השמים. נרתעתי לאחור ופי נפער מתדהמה, לא הבנתי כיצד כל היושבים בחדר המשיכו בשיחה כאילו לא ארע דבר. ריבאורך המשיך בטיסתו בחדר, כשהוא מתארך עוד ועוד. באחד מפיתולי הטיסה נתקל בזגוגית החלון, חצה אותה ונמשך אל תוך השמים שהכחול שלהם הלך וכַּהָה. שביל האור התגוון בגווני הקשת, ואני לא עמדתי בפיתוי והמשכתי להביט בו בניגוד למנהג.       

 

ה

 

ריבאורך שב לארצות הברית, וכמה שנים לא שמעתי ממנו ועליו. מידי פעם היו שבים מראות הלילה ההוא ונעורים בי, כשם שמידי פעם נזכרתי בפגישה עם הדוד ר' זלמן. באחד הימים ואני נער כבן חמש עשרה, ישבתי בבית סבתי כשצלצל הטלפון. סבתא ענתה לטלפון, התחילה לדבר ועד מהרה נבללה שיחתה בבכייה גדולה. שונה היה הטלפון של סבתא, מכל הטלפונים שהכרתי בימי חיי. סבתא היתה אישה מליאת כוחות עצורים. לאחר נישואיה הפסיקה ללמוד, לא יצאה לעבוד ונותרה סגורה בביתה. את כל זרמי כוחותיה האדירים הזרימה למטבחה, ולדיבורים אינסופיים בהם חדרה לפנאי ולפנים לחיי כל אהוביה. המטבח הפך עבורי למחוז קסמים, מבלי ששמתי ליבי לדם ולמוגלה שהשקו את נפתוליו. הטלפון היה חוט החסד שקישר אותה אל אנשים ונשים רחוקים, בעורקו זרמו כל תעצומות רוחה הנפלאה והחולה. מי שלא שמע את סבתי מדברת בטלפון, לא ידע כוחה של שפה. ידה האחת אחזה בשפופרת בחושניות, וידה השניה התעופפה בחדר מלווה את המילים במחולות מכושפים. האידיש והעברית זרמו כצלילי שני חלקי תזמורת, ככלי נשיפה וכלי מיתר משתלבים ונפרדים לסירוגין. באותה שעה הביא הטלפון לסבתא את בשורת מותו של ריבאורך, ודמעותיה ביכו אותו ואת משפחתה שרחקה ממנה. לאחר שסיימה לדבר, התיישבה סבתא ליד השולחן שבחדר האוכל והמשיכה למרר בבכי. לא ידעתי אם להתקרב אליה או להשאיר אותה לבדה, הלכתי למטבח והבאתי לה כוס מי סודה. סבתא לגמה מהכוס וגרפה את אפה בידה, ובגב אותה יד מחתה את דמעותיה. סבתא דיברה, ואני לא ידעתי אם אלי היא מדברת  - למרות שרק אני הייתי עימה בחדר.

"בעצם לשם אני שייכת, בעצם אליהם"

סבתא לגמה עוד לגימה רעשנית ממי הסודה, נשאה אלי את עיניה ואמרה:

"אנחנו הולכים להלוויה"

 

 

 

 

ו

 

עברו עוד יומיים עד שהגיע הארון מארצות הברית, סבתא ואני נסענו לקריית טלז' ממנה יצאה הלוויה. טלז' היתה עירה של סבתא, עיר ליטאית שחרבה במלחמה הגדולה. כל כך הרבה סיפורים שמעתי מסבתא על עירה, עד שנדמה היה לי כי אני מכיר אותה לפנאי ולפנים. רחובותיה ובתיה גניה ואגמיה פרושים היו לפני כשמלה, כך גם דמויותיה השונות שהצטרפו לקרנבל ססגוני ועסיסי. בטבורה של העיר ניצבה הישיבה, וליבה הפועם היה הרב בלוך ובנו שעמדו בראש הישיבה. הרב בלוך האב הצטייר בסיפוריה של סבתא כאיש מלכות, שההוד וההדר נצרפו אצלו עד שהיו לתורת מוסר. סבתא סיפרה כי גם בשנות הרעב שפקד את טלז', אכלו בביתו את מעט תפוחי האדמה מצלחות חרסינה עדינה. מלכותו היתה אבהית. סבתא אהבה ללכת אל ביתו בשליחויות שהוטלו עליה, ולקבל מידיו סוכריה ולטיפה. טלז' הסמוכה לירושלים שמרה רק על השם, אך די היה בשם להפעים את רוחה של סבתא. אינני זוכר איך הגענו לקריית טלז', בתמונתי אני עומד כבר בין המון המלווים. מרבית האנשים היו חרדים לבושי שחורים, ואני היטלטלתי ביניהם כזר וכאחר. תנודות ההמון לוו בהמוני דיבורים, שמעתי את המייתם והתקשיתי לפענחם. לפתע התמתחו התנודות, עתה הבנתי את הרחש – 'הארון בא'. חשתי בגופי את הצורות החדשות שנצורו בתמונה בת הנקודות השחורות, כשקול צעקות נשמע: 'מי שלא טבל, שלא יגע בארון'. הטהרה והמוות הצטרפו לתרכובת מפחידה, שעוררה בי גלי חרדה טרופים. לא ידעתי אם גלי ההמון חודרים אל תוכי, או אם גלי חרדתי הם המניעים את ההמון. הארון הפך למרכז תמונת הנקודות, שעטו עליו והתקבצו מעגלים מעגלים. אי משם בקע ברמקול קולו של ספדן, המייתו נקטעה בפרצים של בכי. שמעתי את שבחיו של ריבאורך, חלקם הבנתי וחלקם לא. יש מהם שנאמרו ביידיש ויש בעברית, חלקם נבללו משתי השפות. לפתע ננעצו עיני בארון, נדמה היה לי כי מכסהו הוסט. הבטתי סביבי לראות אם עוד מישהו הרגיש בתזוזה, כולם היו מרוכזים בהספדים וכנראה לא ראו את שראיתי אני. חשבתי כי התנודות הרבות שסבבוני הטעו אותי, אך עתה היה המכסה מוסט באופן שאי אפשר היה לטעות בו. ואז, יחד עם גאות קולו של ספדן נוסף,  בקע לפתע זרנוק מתוך הארון. הוא נראה כענן של גז, כמה גווני צבעים התגוונו בו. הזרנוק פרץ אל עבר השמים, שכבר הלכו והתכהו אל עבר החשיכה. ריבאורך השתלח אל המרומים בהופעת פרידה, מעין 'תמות נפשי עם פלישתים' של סוף סיפור. הוא צייר צורות מצורות שונות בשמים, כמו מטוס אקרובאטי ביום העצמאות. איש בקהל לא נראה כמבחין במטס, ואני תהיתי בליבי אם לפחות סבתא ראתה.

ז

 

באותם הימים למדתי בישיבה התיכונית, ובאותם הימים היא הובלה על ידי מורים חרדים. המפגש עם התורה היה עבורי כהיזכרות בעולם בו הייתי, כל סיפורי סבתא ודמויותיה ניעורו בי ובניגון שהתנגן בי בלמדי שעות על גבי שעות. גם התפילה היתה עבורי חלל עמוק ומוכר, צללתי אל תוכו כשתפילותי אורכות הרבה מעבר לשעה היעודה להן. מידי פעם בחלום או בהקיץ היו עיניו של הדוד מופיעות וקו הזהב נמתח ביניהן, פעמים אחרות היה ריבאורך נמתח ומתפתל בשמים הגבוהים שמעלי. היו פעמים בהן הופיעו העיניים וקוון וריבאורך יחדיו, אז היתה התמונה סבוכה ומרכיביה נאבקו זה בזה.

ערב אחד ישבתי ולמדתי בבית המדרש, ולפתע נעורה בי קושיא חמורה. שבתי וקראתי את הסוגיה שוב ושוב, אך הקושיא רק החמירה והתחדדה. לבסוף קמתי ממקומי, והלכתי אל הרב לשאול את שאלתי. בידי אחזתי בקלסר, בו היו אחוזים הדפים בהם כתבתי את תלמודי. עמדתי לידו ופרשתי את הקושי, הוא הקשיב במעין טרדה פנימית תוססת, שלא נתנה לו להיות מרוכז לגמרי בדברי. לפתע נתפס מבטו במשהו, ראיתי את המבט ננעץ ומושך אחריו את תשומת הגוף כולו. המשהו הזה היה בי או בסמוך לי, כך הבנתי מכיוונו של המבט. היה משהו מצמית במבט הזה, כאילו נתקל בשד רע ומתעתע. השפלתי את מבטי אל גופי, חשבתי אולי נמצא כתם או רבב על בגדי. בגדי נראו נקיים ומסודרים, לא הצלחתי למצוא בהם עילה למבט המוזר. עיני המשיכו לתור, וראו את הקלסר המוחזק בידי. הדפים היו מוטלים ואחוזים בצדו האחד, ואלו בצדו השני נראתה הכריכה הפנימית. על הכריכה הפנימית הדבקתי דף, עליו העתקתי רישום מספר אומנות שהיה בביתי. במדף הספרים התחתון בארון הספרים בבית, עמדו הספרים הגדולים והכבדים. היו שם כרכי הש"ס, ולידם ארבעת הטורים. לידם באותה השורה ניצבו ספרי האומנות, גם הם גדולים וכבדים. ביניהם היה ספר אותו אהבתי במיוחד, ספר שהכיל תמונות יצירותיו של אוגוסט רודן. אהבתי את פסליו, את הגופים העירומים המביעים את הרוח. בספר היו גם כמה רישומים, קלילים מהירים ותופשים את הגוף ואת תנועתו. בין הרישומים היה אחד של אישה שוכבת, רגליה מלאות וחשופות. ידה האחת אוחזת בראשה, וידה השניה מונחת על הרגל הרחוקה ממנה. על כל קו – במיוחד על קווי הרגליים – חזר הצייר כמה וכמה פעמים, והחזרות הוסיפו לו תחושת תנועה עצורה. אהבתי את הרישום הזה, העתקתי אותו כמה וכמה פעמים. את אחד הרישומים הדבקתי על כריכתו הפנימית של קלסרי, הקלסר בו כתבתי את דברי תלמודי. ממבטו הנדהם של מורי הבנתי כי משהו לא בסדר בעיניו. התחושה המוזרה הלכה והתעצמה, שתיקה כשתיקת סיר רותח ועולה על גדותיו. קשה היה לי לעמוד כך בשתיקה, רציתי לברוח ולא העזתי ללכת. המתיחות השתוקה עברה מהמורה אלי, אך אני לא ידעתי מה לעשות בה. כנראה שהיא עברה ממני אל ציורי, שכן זה הכל לרטוט ולרעוד. לפתע הבחנתי כי דמות האישה שבקלסרי הולכת וגדלה, פורצת את גבולות הדף ומתפשטת בחדר. כנראה בגלל קוויה הדקיקים לא הבחין בה איש, אני הייתי מרותק למראה. קווי החזרה התרחקו זה מזה, והדמות היתה לכמה וכמה דמויות. מכיוון שרודן חזר על קווי הרגליים יותר מעל יתר הקווים, היו שתיים או שלוש נשים ולהן שישה או שבעה זוגות רגליים. הדמויות הגדולות והאווריריות התמתחו, קמו ממשכבן והחלו לרקוד בחדר. המורה שלי אמר לי כמה וכמה דברים, חלקם מן הסתם היו מענה לקושייתי וחלקם – אולי - גערה על ציורי. אני לא שמעתי. עיני עקבו אחר מחול הדמויות שהתחולל בבית המדרש, דמויות שגדלו והוסיפו לגדול.  

 

ח

 

אהבת התורה הוסיפה לגאות בי, ויחד עם חברי לכיתה – שעיה -  שקלנו אפשרות לעזוב את הישיבה התיכונית. המחשבה הטבעית למרקם בו הייתי רקום באותם הימים היתה לעבוד לישיבת מרכז הרב. יחד עם חברי הלכנו לישיבה, וישבנו לדבר עם בן דודו שלמד בה. המון מחשבות וסערות נפש זרמו אל שעת השיחה, שנדמתה לי כיכולה לחרוץ את גורל חיי. בסופה אמר לנו בן הדוד,'לכו להתייעץ עם הרב צבי יהודה'. שוב נקלעתי לתקופה של היסוסים ופקפוקים, מחשבות שונות וסותרות השתוללו בתוכי. הרגשתי כי עולמי רחב מעולמה של ישיבה, אך נמשכתי כבחבלים קסומים לצלול למעמקיה. לבסוף בשלה ההחלטה בקרבנו והחלטנו – 'הולכים'.

 

ט

 

עשינו את דרכנו לשכונת גאולה. הכניסה לשכונה היתה מעבר למצב תודעה אחר, על סמטאותיו על אפרוריות ועל דמויותיו. הגענו אל הבית וישבנו להמתין לתורנו. אחד אחר השני נכנסו הממתינים, עד שכמעט והגיע תורנו. אלא שלפתע הגיע אחד מחשובי התלמידים, תורנו הוסט והוא נכנס וישב בפנים שעה ארוכה. לבסוף הגיע התור, רגלי כבדו מרוב התרגשות. נכנסתי יחד עם חברי שעיה, ישבנו לפני הרב והבטנו בפניו הרבות והקמוטות. 'מה העניין?' שאלַנו, ואני בלשון מגומגמת התרגשות התחלתי לפרוס את נבכי נפשי המיוסרת. מילותי ציירו  את השיקולים לכאן ולכאן, כל ציור עטה מעטה מוגלת פצעיו שהזדהמו מרוב ימי הספק. כשסיימתי תליתי עיני ברב הישיש וחיכיתי למוצא פיו. הוא דפדף בדפיו בפיזור נפש ואמר לנו: 'לכו לר' צבי'.

כל משברי וגלי התפוגגו והפכו עכורים ודהויים, אכזבה ועצב השתוללו בקרבי. קמתי ברגליים כושלות ויצאתי מחדר, לא היה בי כוח לדבר עם שעיה. האפור של הרחוב נראה עתה מאיים בשיממונו. צעדתי ולא ידעתי לאן אני הולך, תעיתי בין הסמטאות. נחשי הרחובות המתפתלים רססו לעברי, האנשים התכנפו במעיליהם השחורים והנשים בשמלותיהן הצנועות. לפתע הבחנתי בזוג עיניים גדולות וטובות שהביטו בי, רוחקות וקרבות זו לזו מעבר לפניית הרחוב. הכרתי מיד את עיניו של הדוד ר' זלמן, וחוט הזהב מתוח ביניהן. ידעתי כי  הוא היה גר בשכונה זו, אך לא היה לי כל מושג היכן. זיכרון הפגישה עמו היה נטוע בחלל הקטן של החדר, קרוע מהחלל הגדול של הרחוב או השכונה. עיני יצאו אל עיניו, ודמעותי השתלחו אליהן בערגה. באותה השעה ידעתי כי אל ישיבת מרכז הרב לא אגיע, ומחוז געגועי רמז לי אף כי עוד לא הייתי מסוגל להגותו.

 

י

 

מאותה שעה התחולל בי שינוי מוזר, מפאת גילי הצעיר לא הכרתי שכמותו. היה זה כשנה ומחצה אחרי שהתחלתי ללמוד בישיבה התיכונית, שנה ומחצה בהן למדתי תורה מפי מורי החרדים. עד לאותה שעה היתה מעין מחיצה של זכוכית חוצצת ביני ובין מורי, דרכה התבוננתי בהם ובתורתם. לפתע נבעה סדק במחיצה, וכל שיעור עורר בי געגועים עזים. הרגשתי כי אני נמשך  אל עולמם של רבותי, כבן אובד השומע קול בית הוריו מבחוץ והוא משתוקק לבוא פנימה. ניסיתי להתגבר על געגועי, והגברתי את התמסרותי ללימוד התורה. לילות שלמים למדתי ולא ישנתי, בבוקר הייתי הלום עייפות אך רוחי צלולה ומרוממת. הסביבה בה הייתי עודדה את התמדתי המתמכרת, גם כשזו פגעה בגופי וברוחי.

שנה עברה ושנה הגיעה, ומורה חדש הגיע לכיתה. הרב מצגר ידוע היה לדורות של תלמידים, כמי שמגמתו להמיר עולמם בעולם החרדי. רוחי נשבתה בקסמו, במחשבתו העמוקה והמסודרת. לא יצאו חודשיים מהשנה החדשה, והחלטה גמלה בליבי: אני עובר ללמוד בישיבה חרדית. מצאתי את עצמי בביתו של מורי, משוחח עמו ועם אימי על החלטתי. אינני זוכר את פרטי השיחה, דומני שעיניה של אימי דמעו. למחרת הלכתי לקנות לעצמי בגדים מתאימים, ומורי עזר לי להתקבל לישיבה שבדרום. בחדרי שבבית ניסיתי ללבוש את בגדי החדשים, נבוך ומתבייש אך מוצא אותם יוצרים לי חלל פנימי רחב מכל אשר ידעתי עד אז.  

 

י"א

 

הכניסה לישיבה החרדית היתה חזקה קשה ומרוממת. תחושת החירות שבבחירה ובשינוי הדרך פיעמה בי, נתנה בי כוח להתמודד עם הקשיים. האנשים שפגשתי היו שונים, מחד גיסא צרים וקצוצי כנפיים ומאידך גיסא מעמיקים במרחב הצר עד התהום. ההתמדה והסגפנות של חלק מבני החבורה היו מדהימות ומבהילות, נשביתי בקסמן למרות שפחדתי מהן. היתה תחרות סמויה אך מורגשת, מי ילמד יותר ומי יחדש יותר חידושי תורה. עד כדי כך הגיעו הדברים, ששבת אחת נמצא אחד מחברי בחדרו כשהוא כותב חידושי תורה. אני מצאתי עצמי חוזר למקומות אבותי, לפחות חלק מהם – אבות סבתי. אפילו שברי היידיש שהיו בידי הצטרפו לשפה, והתחלתי לשוחח בה עם חברי. מידי ערב בשכבי על משכבי ובעוצמי את עיני, הביטו בי עיניו של ר' זלמן במבט מרגיע. לביתי שבתי אחת לשבועיים או לשלושה, מתקשה למצוא את מקומי בסביבה שהתנתקתי ממנה. רק בשיחותי עם סבתא מצאתי מרגוע, למרות שלא דיברנו ישירות על דרכי שמעתי את שמחתה בי.

 

י"ב

 

לא התנתקתי מעולמי שהיה לי, לא מבחינת הרגש ולא מבחינת המעשה. על משכבי בלילות הייתי מוציא מתרמילי ספר פילוסופיה, וחותם בהתבוננות בספר התמונות של פסלי רודן. הקפדתי להוציא ספרים אלה מאמתחתי רק כשלא היה אף אחד אחר בחדר, או לאחר ששכני שקע בשנתו. אינני יודע למה, אך בשעה שקראתי בספרים האלה, נהג ריבאורך לשייט בחדר מתארך ומעופף.

 

י"ג

 

לאחר כמה חודשים הרגשתי עצמי בבית, נטוע עמוק בעולמי החדש ישן. ערב אחד ניגש אלי אחד מחברי, 'אני רוצה לדבר אתך' אמר. הזמנתי אותו לשבת לידי, אך הוא אמר כי הוא רוצה שנצא החוצה. יצאנו אל מחוץ לבית המדרש, והתחלנו לצעוד בשבילים. רק עתה הבחנתי כי כל אותן חודשים לא התבוננתי בגינת הישיבה. פתאום יצאו לקראתי הצמחים והפרחים, העלים השונים כמעט והתפקעו ממסגרותם. 'בוא לא נשחק משחקים' אמר לי חברי, 'אני מרגיש שאתה שונה מכל האחרים.' שתקתי והמשכתי לצעוד, לא הבנתי לאן יתגלגלו המילים. 'אני לא בא לבקר אותך, להפך.' 'מה להפך?' 'אני מרגיש שיש לך בעולמך עוד דברים שאין כאן. אני רוצה לבקש ממך שתלמד אותם איתי.' 'איך אתה מרגיש?' שאלתי, מכה בליבי על שלא הצלחתי  להסתיר את עצמי כדבעי. 'אני יש לי הרגשות. בוא לא נשחק משחקים. אם אתה לא רוצה, אבין זאת ולא אספר לאיש. רק תאמר לי אם אתה מסכים או לא.' פסעתי בשתיקה, פצעתי אותה בלחישה: 'אם ידעו, יסלקו אותי מהישיבה'. 'לא ידעו. יש מרתף מתחת לישיבה, אף אחד לא מגיע לשם. נוכל לשבת שם חמישה שישה אנשים'. 'חמישה שישה?!' קראתי בבעתה. 'כן, יש עוד כמה חברים שמעוניינים'.

 

י"ד

 

אחת לשבוע ירדנו למרתף, למדנו ושוחחנו על כל אותם דברים עליהם לא דיברו בישיבה. עבור חלק מבני החבורה היו שיחות הסוד תחנה בדרך ליציאה לעולם חילוני וחפשי, עבור שניים היו התבוננות של תיירים בארצות אחרות. דווקא כאן בשיחות המרתף כבדה בדידותי, יותר מבבית המדרש שלמעלה. אך הבדידות כרוכה היתה בתחושת מקום וחשיבות, קשה היה לי להתעלם ממנה. החיים שלמעלה המשיכו לרחוש, הוספתי ללמוד בשקידה ולרקום שיחה וחברות עם יושבי בית המדרש. מידי פעם היה קורא לי המשגיח לשיחה, ואני תהיתי אם הוא חושד במשהו. הוא לא אמר לי דבר מפורש, אך הרבה לדבר על ההתמכרות לתורה. דבריו נעמו לאוזני, ומשום מה לא מצאתי סתירה בינם ובין חיי המחתרת שלי. אלה הלכו והתרחבו, החברים הביאו שתייה ועוגיות למפגשינו. בזיכרוני החלו לצוף פלחים מספרי חבורות הסוד שקראתי בילדותי, סיפורי הפגישות הסמלים והסיסמאות. הרגשתי כי אם אציע לחברים סיסמה וסמל הם לא ילעגו לי, להפך הם ישמחו להוסיף אותם לחבורתנו ולפגישותיה. בכל זאת לא הצעתי להם לא סיסמה ולא סמל, או מפאת בושות ופחדים או מפאת סיבה אחרת שבעותה העת עוד לא התבהרה בי.

 

 

 

 

 

ט"ו

 

הייתי מרוכז בהתבוננות מה קרה לחברי בעקבות הפגישות, ואילו בעצמי לא התבוננתי. אחר כמה חודשים עזב אחד החברים את הישיבה, פגשתי אותו במקרה באחת מנסיעותי לשבת בלבוש חולין וללא כיפה. חבר אחר בנה לעצמו ספריית חולין, לא הקפיד על הצנעתה כפי שהקפדתי אני. חרדת ההתגלות גאתה ומתחה אותי, אך אני לא הייתי פנוי להבחין בה. המתח חבר למתיחות הנפשית הרגילה בישיבה, השאיפה להתעלות ולהשיג עוד ועוד. כך מצאתי את עצמי ערב אחד יושב בבית המדרש, ומתח פנימי גואה ועולה בי. התנדנדתי עם הסטנדר, לומד את תלמודי בניגון. הרגשתי לחץ חזק בבית החזה, אך הסטתי תודעתי ממנו והמשכתי ללמוד. מעילי השחור היה מונח לצידי, ועליו היתה מוטלת המגבעת. לפתע פקע כפתור בחולצתי, פקע וניתז בכוח ופגע בלומד שישב לפני. הלה פלט קריאת כאב קלה ופנה לעברי, פניו הביעו פליאה מוזרה. נדמה היה לי כי תווי הפליאה שבפניו מתעמקים עוד ועוד, ותנועתם איטית הרבה מעבר לרגיל. ובינתיים פקעו עוד מכפתורי חולצתי, אף גופייתי חרקה ונקרעה לשתיים. גופי הלך וגדל, משיל מעליו את קליפות הבגדים. מצאתי את עצמי גדל והולך, מתבונן מגובהי החדש ביושבי בית המדרש. לא הבחנתי בהתרגשות מיוחדת אצל הלומדים, למראה השינוי שהתחולל בי. אחד הצביע לעברי בתנועת אצבע, אך חברו היסה אותו והשיבו לתלמודו. באו עיניו של ר' זלמן וריחפו אל מולי, חוט הזהב ניסה להיכרך סביב לי ואני ניערתיו ממני. מן החלון הפתוח פרץ ריבאורך, רוקד את ריקודי הטיסה שלו בחלל בית המדרש. הוא ליווה את עצמו בשירה קצבית, בהגייה אידית אך בעוצמה עכשווית. הטיתי את אוזני שהיתה עכשיו גדולה וגבוהה, שמעתי את מילות שירו: 'בעצם לשם אני שייכת'. שוב ושוב חזרו המילים על עצמן, ואני מצאתי את עצמי מצטרף אליהן. עתה נשרו מעלי כבר כל בגדי, ואני הייתי עירום ועריה אך ללא בושה. ריבאורך היה ארוך מתמיד, אך אני -  אורך ורוחב התמתחו בי כאחד. הנפתי את זרועותי הגדולות, ופתחתי בריקוד סוער. ניגשתי בצעדי ענק ריקודיים אל ארון הקודש, פתחתיו והוצאתי ממנו ספר תורה. חיבקתי את הספר ונשקתי לו, נשיקת אהבים ממושכת. ממעמקי הזיכרון באו בי מילות הקפות של שמחת תורה, אמרתי אותן ועימן הפך ריקודי לריקוד ההקפות. דמויותיו דקות הקו של רודן הצטרפו לריקודי, ובשרשרת הקפנו את הבמה שוב ושוב.

 

 

 

ט"ז

 

מנהג מוזר יש לי, לשבת בביתי ללא חולצה. אינני יכול לסבול חולצה או גופיה, ובכל הזדמנות אפשרית אני מוריד את חולצתי ונותר כשמחצית גופי העליונה עירומה. בחורף קר לי, ואינני יכול לשבת ללא החולצה. החורף עובר עלי בגעגועים עזים לקיץ, לחום המאפשר לי להוריד את חולצתי. זר לא יבין זאת, חודשים ארוכים של ציפייה בלתי פוסקת. לעיתים אני הולך ברחוב, ותשוקה עזה פוקדת אותי להוריד את החולצה. כוח רב דרוש לי כדי לעמוד מול תשוקתי, אני צועד ברחוב ומרגיש את הבד מגרד את בשרי. לעיתים אני עולה במדרגות, ובטרם הגיעי אל הדלת אני מוריד את החולצה. כמה וכמה שנים לא עלה בדעתי לחקור מנין צמחה התנהגות זו, יום אחד הבריק בי ברק ולאורו ראיתי את התשובה לשאלה שלא שאלתי. לאחר שראיתי היה זה כה ברור, עד כי לא הבנתי כיצד לא שמתי ליבי לכך עד אותה השעה.